שעה יפה [ספר שירים]

מיכל מורן

שעה יפה

שעה יפה, ספרה השני של מיכל מורן, הוא פרי עבודה משותפת שלה עם אביה, יוסף הרמן. השירים נכתבו על ידי מיכל ותורגמו על ידי אביה. מלאכת התרגום לאנגלית שולבה בכתיבה והוסיפה זיכוך ודיוק לשירים רבים.

השירים עוסקים באנשים, בקשרי אהבה, ברשמים ממסע להודו ובחיבור העמוק של הכותבת לטבע. הספר משקף הרבה שעות יפות ושזורות בו אופטימיות ושמחת חיים, העולות וצפות  גם ברגעים עגמומיים.

מיכל מורן היא פסיכולוגית חינוכית בכירה ומנהלת שירות פסיכולוגי.

ספרה הראשון, מקום אחר, יצא לאור בשנת 2007. שלושה שירים ממנו הולחנו.

פרטים נוספים על המחברת ניתן למצוא באתר michalmorann.googlepages.com

"A beautiful Hour" is Michal Morann's second  book of verse. The poems were written in cooperation with her father whose translations into English, she says, added precision and refinement to the poems.

The book reflects many beautiful hours. Woven into it are optimism and joy of life that come to the surface even at moments of melancholy. The subjects of the poems include people, the ties of love, impressions from a journey to India and the author''s deep connection with nature.

Michal Morann is a senior educational psychologist and the director of a country psychological service. Her first book, "Another Place", was published in 2007. Three of its poems have been set to music by contemporary Israeli composers. For additional details refer to the internet site given above.

לפניכם  שירים מתוך הספר באדיבות המחברת:

שִׁיר אַהֲבָה בִּשְׁבִילֵךְ

לָךְ,

לֹא תָו נָמוּךְ אֶחָד בִּלְבַד

יום העיון השנתי של מכון סאמיט
יום ג', 21/1/2025, תיאטרון ירושלים ברח' מרכוס 20, ירושלים.

שׁסַקְסוֹפוֹנִיסְט בּוֹדֵד יְנַגֵן.

בִּשְׁבִילֵךְ,

אַעֲלֶה אֶת כָּל הַמִתְעַקְלִים הַנוֹצְצִים הָאֵלֶה

מִמְאוּרוֹתֵיהֶם מִמִזְרָח וְעַד יָם

צְלִילֵיהֶם יֵאָסְפוּ לְאָזְנַיִךְ

לְהִתְלַווֹת לִפְעִימוֹת לִבִּי.

A Love Poem for you

To you,

Not the single deep tone

Of the lone saxophone will play/

For you,

I''ll conjure all those curved and shiny things

From their lairs in the east and seaward

And their music will be gathered to your ears

As accompinament to the beating of  my heart.

הַסְבִּירִי לִי אֶת פָּנַיִךְ

אִשָׁה אַחַת בְּצִדֵי הַדֶרֶךְ

פָּנַיִךְ פְּתוּחִים כַּשָׁמַיִם

וְהַיוֹם פּוֹנֶה לְצִדוֹ.

הַסְבִּירִי לִי אֶת פָּנַיִךְ

שֶׁאֵין בָּהֶם שָׂרִיד מֵהַמַבּוּל,

שְׁלֵמָה עִם הָאֲדָמָה

צוֹמַחַת יְחֵפָה כְּגִבְעוֹל אֹרֶז

יָדַיִךְ צָרוֹת לְבִיבוֹת לִשְׂרֵפָה

מֵחָרָא בּוֹאֵשׁ שֶׁל פָּרוֹת

וּבְפָנַיִךְ שַׁלְוָה.

כָּךְ הוֹפַעְתְ לִהְיוֹת לִי תִקוּן.

Explain the Look You Wear

O lone woman at the side of the road

Your face open like the sky

And the day fading behind it.

Can you explain the look you wear

That bears no trace of the flood?

At peace with the earth,

You grow like a stalk of rice

Your thin hands patting cakes for burning

Out of cow dung with its heavy stench

While your aspect is one of tranquility.

Thus did you appear to me as a corrective.

וְאֵדַע שֶׁהִנְנִי כָּאן בְּטוֹב

בְּפּוּשְׁקַר הָרוּחַ מְרַשְׁרֶשֶׁת

בַּעֲלֵי הָעֵץ

וְאֵינָה פּוֹסַחַת עָלַי.

הַטֶבַע רַךְ בְּהִתְעוֹרְרוּתוֹ,

נַפְשׁוֹ נוֹדֶדֶת עֲצֵלָה

שֶׁלֹא כַּצָרְצַרִים בְּצִקְצוּקָם הָעַצְבָּנִי

וּנְבִיחוֹת הַכֶּלֶב הַנִמְרָצוֹת

הַיְרֵאִים אֶת נֶחְרָצוּתָה שֶׁל הַשֶׁמֶשׁ הַקָשָׁה.

אֵינֶנִי יְרֵאָה עוֹד אֶת מַעֲלֵה הַהַר

בְּהַגְבִּיהִי אַשְׁוֶה לוֹ כְּנֶגְדוֹ.

הַטֶבַע יְזַכֵּנִי בְּרֹךְ, נוֹגֵעַ בְּכָל עֵת שֶׁאֲבַקְשׁוֹ

וְאֵדַע שֶׁהִנְנִי כָּאן בְּטוֹב

הַשֶׁמֶשׁ וְהַשָׁמַיִם בְּכַף יָדִי וְאַף חוּט הַשָׁנִי.

And I Know That Within Me All Is Well

In Pushkar the wind rustles

Through the leaves of the tree

Not passing me over.

Nature is gentle in its awakening

Its spirit wandering lazily

Unlike the crickets with their nervous chirp

And the vigorous barking of the dog that fear

The decisiveness of the hard sun.

I am no longer afraid of the ascent,

The higher I climb the more I become its equal.

Nature bestows on me its touch whenever I ask

And I know that within me all is well

With the sun and the sky in the palm of my hand

Along with the connecting thread.

וַאֲנִי מַזְהִירָה אֶת הַחֲרָקִים

וַאֲנִי מַזְהִירָה אֶת הַחֲרָקִים

לְבַל יִפְחֲדוּ מִמֶנִי

וּבִמְיֻחָד הַדְבוֹרִים וְהַדְבוֹרִים

שֶׁלֹא יִירְאוּ מִמֶנִי

שֶׁפָּנַי וּזְרוֹעוֹתַי חֲשׂוּפִים לְשָׁלוֹם.

וּפַעַם נָחָשׁ בְּעֶשֶׂב גָבוֹהַ

הִזְהִירָנִי לְבַל אֶקְרַב אֵלָיו

בַּהִסוּי שָׁקֵט הִזְהִירָנִי

וּבְאִטִיוּת תְנוּעוֹתַי הַנְסוֹגוֹת

הִזְהַרְתִיו לְבַל יִפְחַד מִמֶנִי.

And I Worn the Insects

And I worn the insects lest they fear me,

The bees and the wasps in particular

Not to be afraid of me whose face and arms

Are always bared in peace.

And once when a snake in the tall grass

Warned me with a gentle hiss

Not to approach, the slowness

Of my retreating movements served

שש אחרי המלחמה – טראומה, וינקוט וצמיחה
יום העיון השנתי של מכון סאמיט | יום ג', 21/1/2025, תיאטרון ירושלים

To warn him not to take alarm.

וְכִי מִמָה יִירָא עוֹד?

אִישׁ צָנוּם שָׂרוּעַ

לִבּוֹ פּוֹעֵם לַמִדְרָכָה

רַק קִיר לְבֵנִים אֲדֻמוֹת

כְּמַלְאָךְ שׁוֹמֵר עָלָיו

בִּשְׁנָתוֹ הָעֲמֻקָה

בְּאוֹר הַיוֹם,

חָשׂוּף בְּכָל אֵיבָרָיו,

וְכִי מִמָה יִירָא עוֹד?

What Else Has He to Fear?

A meager man lies sprawled

His heart pounding against the sidewalk

With just a wall of red bricks

Watching over like an angle

In his deep slumber

By light of day

His body members all exposed,

What else has he to fear?

כִּכְלִיל הַחֹרֶש

אִם אַךְ אָסִיר זְרוֹעִי

מֵהוֹרָדַת הַיָדַיִם שֶׁנִתְקַבְּעָה

בְּזֶהוּתִי הַמְסֻכְסֶכֶת

בְּעִמְקֵי יַלְדוּתִי,

אִם אַךְ תִתְהַלֵךְ בַּנַעֲלֵי הַפַלַאח

וְתִתְעַטֵף בִּגְלִימַת הַיוֹדֵעַ

אַךְ לֹא תְדַקְדֵק בִּפְנִימִיוּתִי,

אֶתְמַזֵג בָּעוֹלָם בְּוָרֹד עָמֹק שֶׁלִי

כִּכְלִיל הַחֹרֶשׁ

בְּאֶמְצַע מַרְס אַפְצִיעַ.

Like the Redbud Tree

Were I to withdraw my arm

From the strife long ingrained

In my conflicted self and were you

To walk about in a peasant''s shoes

And the cloak of one who knows

But is not exacting of my inwardness,

I''d mix with the world in my own deep pink

Like a redbud tree

Bursting out in mid-March.

כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת

אַתָה מֵרִים לִי

אֶת הַתִקְרָה

כְּמוֹ בְּבַיִת עַרְבִי עַתִיק

כְּמוֹ בְּקָתֶדְרָלָה

וַאֲפִלוּ יוֹתֵר

כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת 

בַּמַקְסִימָלִי

כְּמוֹ כְּלוּם

וַאֲפִלוּ יוֹתֵר מִזֶה.

וְאֵינִי יוֹדַעַת אֶת נַפְשִׁי

מֵרֹב שִׂמְחָה.

When I touch

You raise the ceiling for me

Like in an old Arab house

Like in a cathedral

And even a bit more.

When I touch the highest I can reach

Without effort and even a bit more

I am beside myself with the soul''s gaiety.

עֲלֵי הַצַפְצָפָה

עֲלֵי הַצַפְצָפָה

רְגִישִׁים

בִּמְיֻחָד

לָרוּחַ,

בִּמְיֻחָד

לְרוּחַ יְרוּשַׁלְמִית

וּבְעִקָר

לִפְנוֹת עֶרֶב.

וְאָז הֵם נִרְעָדִים

כְּפַרְפְּרֵי לַיְלָה

וּמַחֲלִיפִים צְבָעִים

מִיָרֹק חָלוּד לְכָסוּף

מְהַפְּנְטִים אוֹתִי

וְלֹא נוֹתְנִים לַצִפּוֹרִים

מָנוֹחַ.

Poplar Leaves

The leaves of the poplar tree

Are sensitive especially to the wind

In particular that which blows in Jerusalem

Towards evening.

Then they tremble

Like moths at night,

Changing colors

From rusty green to silver,

Hypnotizing me and keeping the birds awake.