הרהורים בעקבות ה"בור" שלי....
מאת יונית שוורץ ורבר
תקציר:
המחברת מתארת את תחושת ה''בור'' שנפער בחייה כאשר בעלה נהרג בתאונה יומיים לאחר יום-הולדתה ה-25. היא מציגה את תחושות החוסר והאובדן, הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים והחושך שנוצרו וכיצד ה''בור'' המשיך ללוותה בהמשך חייה. היא מציגה את השאלות האם וכיצד ניתן לצמוח מה''בור'' ומדגימה זאת מתוך חייה. המחברת מראה כי הרלבנטיות של מושג ה''בור'' מתרחבת מעבר לשכול לסיטואציות שונות של אובדן.
מלות מפתח: בור, שכול, משבר, התמודדות, סדנאות, צמיחה
"נה נשארה לבדה, עצובה מאוד.
היא הרגישה חלל גדול,
כמו בור שנפער בה – בגוף ובנשמה"
(מתוך הספר "העלמה נה והובר" מאת יונית שוורץ ורבר)
אני יודעת שאנחנו לא ממש מכירים, ושאולי זה מוזר לבקש דבר-מה ממישהו שקורא מאמר של אדם שאינו מכיר, ובכל זאת, אני רוצה לבקש מכם לעצום לרגע את העיניים ולדמיין סיטואציה יומיומית כלשהי מהחיים שלכם - למשל, הליכה בבוקר לעבודה, שתיית קפה עם חברה בבית קפה וכו''.. דמיינו כיצד, תוך כדי שאתם עסוקים בסיטואציה שבחרתם להיות בה, פתאום נפער מולכם בור גדול ושחור ששואב אתכם פנימה.... אתם מסתכלים מסביב, מנסים להבין מה קרה ומה קורה, וכל מה שאתם מצליחים לראות זה משהו שחור וגדול, שלא ניתן לראות שום דבר מעבר לו...
המונח "בור", בו בחרתי להשתמש בספרי "העלמה נה והבור", מתאר עבורי הכי נכונה את אותה תחושה של חוסר ואובדן. תחושת השכול הייתה משהו שהרגשתי פיזית, בגוף, ממש כמו בתמונה שבגב הספר (ניתן לראות ב- www.alma-na.co.il). המונח מתאים גם לתחושה של הקרקע שנשמטת מתחת לרגליים, ולחושך הגדול שמלווה את התהליך, בטח ובטח שבתחילתו של האובדן.
כשהוצאתי את הספר, לא חשבתי על המשמעות הרחבה של אותו מונח. לימים, הסתבר לי שהמונח "בור" מדבר לא רק למי שחווה שכול: חברה שעברה הליך גירושין אמרה לי "כתבת בדיוק את מה שאני מרגישה". כך גם אמרה לי חברה שיש לה בת חולה. כך גם בחורה שלא הכרתי, שסיפרה לי שאובחנה רק אחרי גיל 30 בלקויות למידה, ועל ההתמודדות שלה בלימודים במשך כל החיים עם אותו בור. כך היה גם במפגש מרגש עם מתנדבת של עמותת אחת מתשע (סרטן השד), ששם, כפי שאמרה לי, התמונה ממחישה ברמה הכי ויזואלית את אותן נשים שחוו סרטן שד וכריתה. השיא, מבחינתי, היה החיבור לתהליך התנקות מסמים, עליו שמעתי מקצינת חינוך בבתי סוהר, שקראה את ספרי ונדהמה עד כמה הוא מתאר נכונה את התהליך אותו עוברים האסירים, שנקרא ממש באותן מילים "היציאה מהבור".
אז בין אם חווינו שכול, או מחלה, או גירושין, או כל עננה אחרת שנפלה על חיינו בוקר אחד – לכל אחד ואחת מאיתנו יש בור כזה או אחר, או נכון יותר בורות כאלו ואחרים, והשאלה החשובה היא כיצד אנו מתנהלים איתם כחלק מחיינו, והאם ניתן אפילו לצמוח מתוכם? עם שאלה זו - "האם ניתן לצמוח מתוך הבור" - אני מאתגרת אנשים שאני פוגשת בחיי, בדיוק באותו הרגע בו הבור שלהם נגלה לנגד עיני... בין אם הבור הוא שכול, מחלה או אפילו חיפוש כיוון מקצועי של אותו אדם...
מה בין שכול ואובדן לבין חיפוש כיוון מקצועי?
בעודי כותבת כותרת זו, אני שואלת את עצמי, מה יחשבו ויחושו אלה שחוו שכול? האם וכיצד אעז להשוות בין שכול ואובדן של אדם אהוב, לבין דבר "פעוט" כמו חיפוש כיוון מקצועי?
ובכן, אני בהחלט לא משווה.
עמוס ז"ל בעלי נהרג בפברואר 2000, יומיים לאחר יום הולדתי ה 25. הפתאומיות והעוצמה של דבר שכזה מהווים הלם שלא ניתן לתארו במילים - תחושה סופית כזו, כאילו כלו כל הקיצים, ואין המשך לחיים... ויחד עם זאת – מסתבר שיש.
אני כותבת את המאמר הזה "ממרום" שנות ותק עם השכול, 9 שנים אחרי שעמוס נהרג. 9 שנים בהן אני מתנהלת עם הבור הזה, שאינו מרפה. כן – הוא אינו מרפה. ועל אף זאת, היום אני חובקת בעל אהוב וגורה נפלאה ומקסימה בת שנה, מאיה שלי.
השאלה שהעליתי בכותרת אינה התרסה ואינה בדיחה, אלא שאלה אמיתית וכנה.
האם ניתן להושיב בחדר אחד אדם שחווה אובדן ושכול, ואדם שחווה בלבול וחיפוש עצמי בפן המקצועי, ולפתח כיווני שיחה מאחדים ומרתקים שיעצימו ויחזקו כל אחד מהם?
ובכן, לדעתי כן. וזו לא רק דעתי, אלא גם מניסיוני בהעברת סדנאות בנושא "הצמיחה מתוך הבור". בסדנאות אלה, אני פוגשת מגוון רחב של אנשים. באחד המפגשים, לדוגמא, נכחה אישה שבעלה נפטר בפתאומיות חודשיים קודם לכן, ובכסא לצידה בחור בתחילת שנות ה 30 לחייו, שהחליף לא מכבר עבודה, והוא עדיין מחפש את כיוונו המקצועי. השאלות שהעסיקו את שניהם היו שונות מאד, אך יחד עם זאת בעלות מכנה משותף: "כיצד אני מתנהל עם הבור?", "האם הבור מנהל את חיי או שאני זה שמנהל אותו?" , "מה הם הדברים שמושכים אותי פנימה אל תוך הבור?", "מה הם הדברים שמאפשרים לי להתעלות מעליו?". "מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לעצמי באותה נקודה בזמן שבה אני מרגיש נשאב פנימה?" וכן הלאה.
אז נכון – אין מקום להשוואות, וודאי שלא בין שכול לבין חיפוש כיוון מקצועי. אבל אדם הוא אדם הוא אדם. ובור הוא בור הוא בור, והשאלה הגדולה היא כיצד אני מתנהל איתו בחיי במקום לתת לו לנהל אותם...
לדעתי, אפשר גם אפשר לצמוח מתוך הבור!
מישהו אמר לי פעם משפט (וסליחה על השפה) – "מחרא צומחים". בזמנו – המשפט הכעיס אותי מאוד. היום – אני יודעת כמה צדק. וכדוגמא, אני רוצה לספר לכם על תהליך אישי שעברתי אני:
מה בין נר נשמה לויטראז'' ותכשיטים
מי אינו מכיר את המסורת היהודית של הדלקת נר נשמה לזכר אדם שנפטר?
עפ"י ויקיפדיה: "ביהדות נוהגים להדליק נר זה בעיקר ביום השנה לפטירת קרוב משפחה. נהוג להדליק בבית, וגם ליד קברו. כמו כן נהוג גם להדליק נר נשמה בבית האבל במהלך שבעת ימי האבלות. הסימוכין להדלקת נר לזכרו של הנפטר נגזרו מן הכתוב במשלי (כ'', כז''): '' נר ה'' נשמת אדם ''. יש הנוהגים להדליק נר נשמה בכל תאריך בו נאמרת תפילת יזכור בבתי הכנסת (יום כיפור, שמיני עצרת, שביעי של פסח, שבועות)".
כשעמוס נהרג, הבטחתי לעצמי שבמשך השנה הראשונה למותו כל יום ידלוק אצלי בבית נר זיכרון. למה? אינני יודעת, פשוט כי ככה הרגשתי באותו הזמן.
בתקופה מסוימת, זה עבד היטב. כל בוקר קמתי וכחלק מההתארגנות של הבוקר, היה לי גם טקס של הדלקת הנר. הבעיה התחילה אחרי מספר שבועות, כשרציתי לנסוע לבקר חברים ומשפחה ולישון מחוץ לבית ולא מצאתי פתרון להדלקת הנר היומי. כך גיליתי שקיים גם נר זיכרון שבועי. מכירים? זה כבר יותר קל לתחזוקה - פעם בשבוע לקום בבוקר ולהדליק נר... אפשר לנסוע לכמה ימים, אפשר לישון עד מאוחר והנר עדיין דולק. ככה לפחות חשבתי...
כשהסתיים השבוע הראשון, הבנתי שיש לי בעיה חדשה. אחרי שהנרות בכלי הזכוכית דלקו לזכרו של עמוס, הרגשתי שאני לא מסוגלת לזרוק את אותם כלים, והם החלו להצטבר אצלי על השיש. בשלב מסוים, זה כבר היה לא נעים. אנשים שהגיעו אלי הביתה, ראו שַיִש מלא בכלי זכוכית של נרות הנשמה והתחילו להרים גבה...
יום אחד, עלה במוחי רעיון. הלכתי לחנות לחומרי יצירה וקניתי צבעי זכוכית. החלטתי שאם הכלים יהיו מקושטים, זה יראה קצת פחות "לא נורמאלי" או "לא בריא" לשמור עליהם. וככה התחלתי.
בהתחלה, כתבתי מילים ותאריכים כמו "עמוס" ותאריך יום הנישואין שלנו, וכשנגמרו לי המילים, עברתי לצייר עיגולים ופרחים. לאט לאט הרגשתי והבנתי שאני מרוויחה פעמיים: פעם אחת – סיפקתי תירוץ מעולה לשאלה למה איני זורקת את אותם כלים ("הרי זו יצירת אמנות שלי.."). פעם שנייה - הרגשתי שהזמן הזה שבו אני יושבת ו"מציירת עיגולים" הוא זמן שנותן לי שקט ושלווה. המחשבות הקשות של "למה" ו"מה יהיה" התנקו פתאום ... והתפנה מקום לשאלות מקדמות יותר כמו מה אני עושה עכשיו ולאן הלאה...
כשנגמרו כלי הזכוכית של הנרות, עברתי לכלי בית (צלחות, כדים, כלי אחסון ומה לא...). וכשנמאס לי מהצביעה עברתי לעשות גם ויטראז''... כשמיציתי גם את זה (כי צריך להיות ממש מדויקים עם ויטראז'' וזה עייף אותי) – למדתי ''פיוזינג'' (התכת זכוכית בתנור) והתחלתי לייצר תכשיטים וכלים מזכוכית. לימים, גם מכרתי חלק מהם ואפילו השתתפתי בתערוכה, אבל על כך אספר כבר בהזדמנות אחרת...
