פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

מאמרים

מושג ה'גלות' וספרו של לורנס דארל 'הספר השחור'

בעבודה זו, אציג מהלך פרשני אפשרי לספרו של לורנס דארל הספר השחור לאור המחשבה על מושג הגלות. אעשה שימוש במונחים 'מוכר' ו'מוזר', השאולים מעבודתו של הנס גדמר, בכדי לפרט את מונח הגלות ולהנכיחו בעבודתו המוקדמת של דארל.
מלות מפתח: גלות, דארל, גדמר

מתפרסם מ 27/10/2008 | 13,345 צפיות

תגיות: | | |

 

מושג ה'גלות' וספרו של לורנס דארל 'הספר השחור'

מאת רוני אלפנדרי

 

 

תקציר

 

בעבודה זו, אציג מהלך פרשני אפשרי לספרו של לורנס דארל הספר השחור לאור המחשבה על מושג הגלות.  אעשה שימוש במונחים 'מוכר' ו'מוזר', השאולים מעבודתו של הנס גדמר, בכדי לפרט את מונח הגלות ולהנכיחו בעבודתו המוקדמת של דארל.

 

מלות מפתח: גלות, דארל, גדמר

 

 

 

גלות ופרשנות – ה'מוכר' וה'מוזר'

 

המונח 'גלות' מתייחס ליחס בין היחיד לסביבתו. באופן הפשוט ביותר, ניתן לומר שאדם גולה ממולדתו כאשר אינו מתגורר בה. בהקשר הזה, הגלות נתפסת כמצב מוחשי. הגלות הופכת לעובדה קונקרטית, אותה ניתן למקם באופן מדויק על רצף הזמן וחלל. תאריך עזיבתו של אדם את מקום הוולדו יירשם כתאריך תחילת גלותו וכך הלאה.

 

כאשר אני מתייחס למונח גלות כמתאר מצב מנטלי, התמונה מורכבת יותר. המושג גלות ניתן להבנה כמתאר נקודה על הרצף ההתפתחותי המתייחס לשלבי נפרדותו הרגשית של אדם מבני האדם עימם גדל כילד, בדרך כלל הוריו. הקשר בין היחיד לסביבה מתחיל כמובן בקשר שבין העובר לאימו. רגע הלידה מהווה נקודת פרידה ראשונה, שבו המצב הסימביוטי כבר אינו המצב הייחודי המתאר קשר זה. התלותיות של הרך הנולד באימו ובהמשך בבני אדם אחרים משנה את אופייה עם מהלך הזמן וההבשלה הרגשית. תהליך ההבשלה הרגשית אינו מובן מאליו ומשתנה באופן משמעותי בהתבסס על מאפיינים רבים ומגוונים, כגון המבנה הפיזיולוגי של התינוק, יכולתן של הדמויות ההוריות לטפל בצרכיו ועוד.

 

בכל מקרה, ללא קשר למאפיינים אלו, כל אדם עובר תהליך של נפרדות והבשלה מנטלית ופיזית והופך להיות אדם בוגר, הממשיך לקיים יחסי תלות ברמת כזו או אחרת עם סביבתו. ניתן לאבחן כל מערכת יחסים בין אדם לסביבתו כמערכת המקיימת בתוכה תלות וגם תלות הדדית. המושג גלות בא לציין נקודה פרטיקולרית על הרצף הזה של הקשר התלותי ומתאר כאמור מרחק פיזי בין אדם למולדתו.

 

בכך אני מבדיל את המצב הגלותי כחייב להכיל בתוכו את האלמנט הפיזי של המרחק בין אדם למולדתו. מצב בו אדם מרגיש מרוחק ממולדתו בעודו גר בה אינו מתואר כמצב גלותי אלא כמצב של ניכור, כדוגמא.

 

הנס גדמר, מולדת וגלות

 

המונח 'מולדת'  - Heimat  - הינה מילה בגרמנית אותה לא קל לתרגם, שפירושה נע בין במרחב שבין מולדת לבית, ובכך מקביל גם לפירוש בשפה העברית המתאר מולדת כמקום הוולדו של אדם אך גם את מקום השתייכותו המשפחתית, כמופיע בספר בראשית, פרק ל"א, פסוק ג' -  "ויאמר ה' אל יעקב 'שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך."

 

מחשבותיו של הנס גדמר לגבי הדרך בה ההבנה האנושית פועלת נראות רלוונטיות לתיאור המונח גלות.  גדמר כותב כי ההבנה האנושית הינה הנחה מוקדמת שאי אפשר לתאר את הקיום האנושי בלעדיה.

 

“Understanding is not a resigned ideal of human experience… understanding is the original Characteristic of the being of human life itself.” (Gadamer, 1993, p. 259).

 

ההבנה אינה בגדר אפשרות עבור בני אדם אלא עובדה קיומית כאוויר אותו אנו נושמים. כך גם לגבי המשמעות הנגזרת מההבנה שאותה אין אנו מייצרים באופן רצוני. כבני אדם, אינו יכולים להמנע מלהיות שקועים בפעולת הבנה מול העולם, מול בני אדם, מול העולם הדומם. ההבנה היא בלתי נמנעת בגלל שאנחנו  נולדים לתוך מצבים קיומים המלאים במשמעויות הנתונות לפרשנות מתמדת. ההבנה היא אופן של חוויה מעשית שגרתית. אין אנו עושים מאמץ מיוחד בכדי לנתח או לקבץ לנושאים את התופעות החברתיות כאשר אנו מתנהלים בחיינו במעגלים אישיים, משפחתיים וחברתיים.

 

משום כך, ההבנה לעולם אינה מנותקת ותמיד נמצאת בהקשר מאד מסוים, שיש לו גוונים וקישורים רבים. יכולתנו להיות בכל מצב מעידה על כך שיש ברשותנו הבנה לגבי אותו מצב ומגוון של אפשרויות של פעולה.  גדמר מכנה סוג זה של הבנה 'ישום' או 'הבנה עצמית'. הבנה זו הינה סוג של חוויה מעשית המבנה את ההקשרים והיחסים בהם אנו מצויים. היא תמיד תלוית מצב ומושתתת על הבנה קודמת. אין בכך מגבלה בכך שאנו כלואים בתוך רק מה שמוכר לנו, בתוך הנחותינו המוקדמות והדעות הקדומות שלנו. דעות קדומות אלו נתפסות על ידי גדמר יותר כאופקים, אופקים הממוקמים במצב מסוים אך יחד עם זאת פתוחים לביקורת ולבחינה.  פתיחות זו היא המאפשרת על פי גדמר את המודעות הפרשנית.

 

הבנה מוקדמת  prereflective understanding  ומודעות פרשנית  hermeneutic consciousness אינם מהווים צמד ניגודים ואינם סותרים או מבטלים זה את זה בשום אופן. הם מהווים שני סוגי הבנה המתקיימים זה לצד זה.

המודעות הפרשנית היא מצב אליו יש להתעורר Being pulled up short (Gadamer, 1993, p. 268)   ולהשקיע מאמץ בכדי להשאר בו, בשונה מההבנה המוקדמת הקיימת בחיינו ללא מאמץ למול המוכר. המאמץ הוא למול כוחן המרדים של המשמעויות המוקדמות שאנו אחוזים בהן, ההבנות הראשוניות שלנו. המודעות הפרשנית היא המצב המאפשר לנו לשים לב למה שאינו מוכר, למה שהוא מוזר. במקום הזה, במפגש בין המוכר למוזר, מתעוררת המודעות הפרשנית.

 

קיימות נקודות מפגש רבות אפשריות בהן מודעות פרשנית זו יכולה להתעורר  - ואחת מהן היא לטעמי הנקודה לה אני קורא הגלות. גלותו של אדם ממולדתו והכורח להיפרד מהאופן הטבעי בהן הדעות הקדומות בהן חי מקיפות אותו, מהוות רגע של מודעות פרשנית או בכינוי שאני בוחר להשתמש, רגע של התגלות.

 

ההבחנה בין המושגים של ההבנה המוקדמת למודעות הפרשנית משמעותית לטענתי. ההבנה המוקדמת מתארת, בין השאר, מצב נינוח יחסית של היות בעולם. אדם נמצא בתוך סביבה אותה אין הוא בהכרח חוקר או מבקר. הוא חי בשלום עם הדעות הקדומות שלו שניזונות מהמסורות לתוכן הוא נולד. התנהלותו היא בנתיב יציב ובטוח יחסית. הוא מרגיש מחובר לסביבתו וחלק ממנה באופן שאינו מאיים על חווית העצמי שלו. עצמאותו ונפרדותו אינן מורגשות כגבולות שיש להגן עליהם. הן נתפסות כמובנות מאליהן. הביטויים הפרקטיים של חיבור זה משתמעים ומתרגמים לדפוסי תעסוקה שאולי הועברה מדור לדור, חיי משפחה הנשענים על הגדרות ג'נדריות עתיקות מסורת, ערכי מוסר שאין עליהם עוררין וכך הלאה.

 

המודעות הפרשנית מהווה נקודה בה המובן מאליו כבר אינו כה נינוח ומשרה רוגע. החוויה של ההתעוררות עשויה להיות מכאיבה. הכאב נמצא בנקודה בה אנו רואים ומודעים לנפרדות ביננו לבין האחר. האחר נמצא מחוצה לנו לכאורה, אולם למעשה מתגלה כזרות הנמצאת בתוכנו. חוויה של ספק וחשש מתעוררת, כיוון שכל החיבורים לסביבה שהדעה הקדומה שלנו אפשרו לנו כבר אינם נלקחים כמובנים מאליהם. יש מי או מה שקורא עליהם תגר. נוכחותו של האחר בחיינו כנוכחות פנימית וחיצונית מצריכה מאיתנו התרחקות מחווית ההבנה המוקדמת שלנו, מאותה חוויה של דעה קדומה שבתוכה אנחנו שרויים. כל עוד הדעה הקדומה ממלאת את הוויתנו, אין אנו יכולים באמת לשים לב לנוכחותו של האחר מחוצה לנו או לנוכחות של האחר בתוכנו, כלומר לאותם קולות שאיננו מצליחים להקשיב בגלל כוחה ועוצמתה של הדעה הקדומה והמסורת ממנה היא נובעת.

 

תיאורו של גדמר לגבי חוויות המוכר וחוויות המוזר הוא ייחודי בכך שאינו מציב אותן כניגודים זה מול זה אלא כמתארות מצבי הבנה והוויה שונים שיכולים להיות נוכחים בו זמנית ולקיים ביניהם קשר יחסי. 'מוזרות' ו'מוכרות' הינן דרכים של היות בעולם, מצבי פרשנות בתוך מצב בו אנו נמצאים. לשני המושגים לא מוצמד ערך חיובי או שלילי. חווית המוזר אינה בעיה שיש לפתרה אלא תיאור קיומי של העדר כיוון, גלות או אובדן. כך גם חווית המוכר מתארת מצב בו אנו מרגישים מחוברים לסביבה.

 

עצם היותנו בעולם מכיל שני אספקטים אלו של הבנה, של הוויה. העולם הוא מקום המוכר לנו תמיד ברמה עמוקה. יחד עם זאת ובאותה עת, העולם לא מפסיק להפתיע את ציפיותינו, הנחותינו ותשוקותינו. קיים מתח תמידי בין מה שאנו מקווים או מאמינים שיהיה לבין האוביקט הקרוי גורל.

 

על פי גדמר, מטרתה של הפרשנות אינה לטשטש או להסביר מתח קיומי זה אלא לחשפו.

 

“The Hermeneutic task consists in not covering up this tension… but in consciously bringing it out”. (Gadamer, 1993, p. 306)

 

הרעיון של גדמר לגבי הדרך בה טקסט או המציאות מפתיעה אותנו pulls us short  ממחישה את היצירתיות שטמונה במתח זה. חווית המוזר משבשת לכאורה חוויה של רצף קיומי ויוצרת אשליה של דיכוטומיה בין השנים. גדמר טוען כנגד הצגת הדברים כדיכוטומיים אלא כאספקטים שונים של המציאות ומראה את קיומם בו זמנית.

 

בהקשר של הדרך בה המוכר המוזר מתקיימים יחדיו כאספקטים של ההבנה, אני מציע לחשוב על חווית הגלות כביטוי פרטיקולרי של המוזר המאפשר ליחיד להתבונן בחווית המוכר שלו מנקודת מבט שאינה מתאפשרת כל עוד הוא נמצא מעורסל אך ורק בתוך חווית המוכר. התרחקותו של היחיד ממקום הוולדו מאפשרת לו להיות מופתע על ידי החוויות האחרות אותן הוא פוגש בסביבתו ובתוכו, הפתעה שלא יכולה היתה להתקיים כנראה אילולא היה נשאר במקום בו הדעה הקדומה אינה נתקלת בביקורת.

 

הגירה, גלות, הגליה. בכל אחת מאלו טמונה קשת של אפשרויות בין המוכר למוזר. מעבר של אדם ממקום מגורים אחד למשנהו תמיד יכיל אלמנט של מוזרות ועזיבת המוכר. מידת בחירתו במוזר תשתנה ממצב קיומי אחד לשני. גורלו של אדם הבוחר לשנות מקום מגוריו עד כדי עזיבת מקום הוולדו שונה מגורלו של אדם שנעקר ממקום מושבו עקב תנאים פוליטיים או לחצים כלכליים. מטרת עבודה זו אינה לבחון את מידת הרצון החופשי והבחירה הרצונית המעורבים באופנים שונים אלו של שינוי מקום מגורים.

 

השאלה המטרידה ביחס לקשר שבין המוכר למוזר היא האם ישנו מתח ביניהם המקיים אותם זה לצד זה, זה למול זה, זה כנגד זה, ביחס כלשהו המייצג את שניהם כאספקטים של מעגליות הרמנויטית. ניתן לדמיין סיטואציות אנושיות רבות בהן המוכר מהווה גורם דומיננטי ומכריע. מכך נובע כוחה של המסורת, כפי שכותב גדמר. הישארותו של המוכר וחווית הנינוחות והיציבות שהוא שמרה מהווה את הציר סביבו מתקיימת המסורת. בהמשך לכך, המסורת הרי אינה נשארת ללא שינוי ואין תקופה היסטורית אשר במהלכה לא חלה רפורמציה כלשהי. טענתי היא שמתח זה בין המוכר למוזר ניתן לכינוי במטפורה של גלות והתגלות.

 

בהערת שוליים שאייחד לה מקום רב יותר בהמשך,  ניתן לומר שמתח זה מגיע לשיאו, וכנראה גם לקיצו, בחווית המוות. המוות הינו הגורם המוזר האולטימטיבי המחכה בחיי האדם. גלותו של האדם מחייו ניתנת גם לתיאור דתי כהתגלות רוחנית, ולא לחינם ברוב הדתות ההוויה שלאחר מותו המוחשי של אדם מתוארת כמעבר לעולם הבא (יהיה אופיו אשר יהיה) והיא בעלת גוון טרנסדנטלי. חוויות של התאוששות ממוות קליני מתוארות גם הן כחוויות של חשיפה להתגלות חושית גדולה. גלות ומוות כנושאים הקשורים זה לזה מופיעים בספרו של דארל. כפי שאראה בהמשך, החוויה המרכזית המתוארת בספרו של דארל הינה חווית מוות, הקשורה קשר הדוק להיות המחבר בחווית גלות. חווית גלותו של דארל במולדתו היא חווית מוות רוחני. רק על ידי גלות מוחשית הוא מצליח להתרחק דיו מחוויה רוחנית זו, בכדי למצוא את נקודת שיווי המשקל בין המוכר למוזר המאפשרת לו חוויה יצירתית של התגלות, חוויה שבעזרתה הוא מצליח אכן לכתוב.

 

 

לורנס דארל וגלות

 

תיאור חייו של לורנס דארל מהווה פסיק מעניין בתיאור ההיסטוריה האימפריאליסטית במערב. ישנם רבים כמוהו שתיאור מהלך הולדתם, חייהם ומסעותיהם מדגימים משהו מאי השקט שרחש בלב האימפריאליזם, אי שקט שביטא עצמו בתהפוכות מדיניות, חברתיות והיסטוריות עצומות מצד אחד ובהתווית גורלם של מיליוני אנשים ומשפחות מצד שני.

נתחיל מהשם, שם האב:  דארל Durrell , מקורו מהמילה הגרמנית  העתיקה durr שמשמעותה צנום. מקור המשפחה מצד האב כנראה בבוואריה שבגרמניה.  מהמאה השבע עשרה והילך, נרשמו תנועות של יוצאי משפחת דארל (בוריאציות שונות) לכיוון צפון אמריקה וחלקים אחרים באירופה מלבד גרמניה. הגירה זו, גלות זו, נבעה מרצון להתיישבות על חלקי אדמה גדולים יותר מאלו שהתאפשרו בבוואריה, אך גם כתוצאה מרדיפה דתית. המאה השבע עשרה התאפיינה באירופה בין השאר במהלכי רפורמציות דתיים שונים במדינות שונות שהביאו לתהליכי הפרדה בין דת ומדינה, שהחלו לאפשר בחירה חופשית יותר בדת. אחיזתה של הכנסיה הקתולית התרופפה, וגם הכנסיה הפרוטסטנטית, האנגליקנית והכנסיה הקלוויניסטית הגרמנית החלו להראות נטיות סלחניות יותר כלפי נוצרים שלא דבקו בעקרונות כנסיה כזו או אחרת. מהלך זה של הפרדה בין דת למדינה החל לאפשר את מהלך ההגירה שמשפחת דארל היוותה חלק ממנו, מהלך אימפריאליסטי שהעתיק למעשה את אותם דפוסים של כפייה דתית שהיו נהוגים באירופה עד אז (וגם בהמשך) לחלקים אחרים בעולם וקיבלו ביטוי של מיסיונריות. החיפוש אחר החדש, אחר המוזר, שעורר את גלי ההגירה מאירופה באותה תקופה, הוא ביטוי מוחשי ביותר של דחף הגלות.  בהקשר הזה, הגלות יכולה להיתפס כמהלך המחבר בין אדם למולדתו ולסביבתו ואשר פעולתה הינה דו כיוונית.  מעבר לכך שאדם יכול לבחור לעזוב את המוכר בחיפוש אחר המוזר, החברה יכולה בו בעת ומבלי לסתור מהלך אינדיבידואליסטי כזה או אחר, ליצור הליכים חברתיים המגלים מתוכה את מי שכבר אינו משתלב בחווית המוכר המקיימת אותה כיחידה אחידה. אותם יסודות המוגלים מתוך החברה בגלל אי שייכותם, אי התאמתם או מוזרותם, נקלטים במקומות אחרים, שם הם ממשיכים ומקיימים את אותו מתח בין המוכר למוזר בבואם במגע עם הסביבה החדשה. [1]

 

תולדות חייו של דארל

 

לורנס עצמו נולד בעיר יולונדר, עיר קטנה יחסית בת פחות ממיליון תושבים, במחוז פונג'אב בהודו ב- 27 בפברואר, 1912, להורים ממוצא אנגלו-הודי, שנולדו גם הם בהודו במהלך שלטון הראג'. משפחתה של אימו של לורנס, לואיזה דיקסי דארל, הגיעה להודו מאירלנד והיו פרוטסטנטים, בשונה מאביו, לורנס סמואל, שהשתייכותו היתה לכנסיה האנגליקנית. אימו של דארל הכריזה על עצמה כהודית במהלך השנים. אביו היה מהנדס במקצועו, עיסוק שהביא לתזוזות רבות בחיי המשפחה בהודו, נפטר בשנת 1928 כאשר לורנס היה בן 16 והשאיר את אשתו, לואיס, לבד עם ארבעת ילדיהם.

 

אם נמשיך לעקוב אחר תיאור מוצאם של הוריו של לורנס דארל, המוצא האנגלו-הודי, נמצא שתיאור זה רלוונטי למתח שבין המוכר למוזר. הוא מתייחס לאותה קבוצה של אנשים ממצא בריטי שהתיישבו בהודו החל מהמאה השבע עשרה והחלו להטמע בקרב האוכלוסיה המקומית. מאוחר יותר המונח התרחב כדי להכיל בתוכו גם את העובדה שרוב המשפחות האנגלו-הודיות היו משפחות בהן האב היה ממוצא בריטי והאם ממוצא הודי מקומי. עם מהלך הזמן, נוצרו קשרי נישואין בין משפחות אנגלו-הודיות שונות והקהילה האנגלו-הודית התפתחה לה למימדים משמעותיים אם כי עדיין זעירים ביחס לאוכלוסיה הכללית, כמאתיים אלף תושבים. רוב חברי הקהילה האנגלו-הודית  מצאו עצמם בתעסוקות הנדסיות סביב הקמת וניהול קווי הרכבת בהודו ונדדו רבות עם התפתחות הרשת. במהלך מלחמת העצמאות של הודו, מצאו עצמם חברי הקהילה בקונפליקט נאמנויות. חלקם הרגיש הזדהות תרבותית ולשונית עם בריטניה שנבעה בין השאר מהעובדה שלאורך כל שנות הראג' בני הקהילה למדו בבתי ספר מיוחדים בהם היה רק ייצוג מינימלי להודים מקומיים. הזדהות זו גרמה לעוינות לעתים מצד הקהילה המקומית והביאה להגירה מחודשת של בני הקהילה אל מחוץ להודו.

 

עקב שינויים חוקתיים באנגליה[2], לורנס דארל, שנולד בהודו, לא היה זכאי במהלך ימי חייו לעבוד או לשהות בבריטניה באופן אוטומטי ונאלץ לבקש אישור תייר בכל ביקור וביקור. דבר זה לא מנע ממנו לעבוד בשירות הוד מלכותה במשרד החוץ בתפקידים שונים מחוץ לבריטניה במהלך חייו. עובדה זה עוררה לא מעט אי נחת בקרב פקידים בממשל ואף הועלתה כשאילתה בפרלמנט הבריטי אולם לא הביא לשינוי בחקיקה. לורנס עצמו התנהג באופן "ג'נטלמני" סביב הנושא והגיש בקשות חוזרות לאשרת תייר בכל ביקור וביקור.

 

כאשר לורנס פותח את הספר השחור, שנכתב במהלך שנות המעבר לקורפו בהיותו בשנות העשרים המוקדמות, במשפט "The agon, then. It begins", ניתן לחשוב על המעבר לאנגליה, שבה מעולם לא הרגיש בנוח ואשר בה מעולם לא התגורר לאורך זמן, כתחילת של אותו מאבק מפרך?[3] המילה agon היא מילה יוונית עתיקה הנושאת כמה משמעויות בתוכה. במובן אחד היא מתייחסת לתחרות אתגרית בין שני מתחרים, בדרך כלל עבדים, בהקשר של פסטיבלים דתיים. המילה גם מתייחסת לדמותו של האל הנמצא באולימפוס וסר למרותו של דיוניסוס, האחראי על תחרות זו. הוא נושא בידיו זוג כנפים. בהקשר של התאטרון היווני העתיק, המונח מתאר את המאבק בין שתי דמויות מרכזיות במחזה הנושא סביבו את העלילה כולה.

 

היה זה בשנים אלו בקורפו שלורנס דארל נתקל בספרו של הנרי מילר חוג הסרטן שהשאיר עליו רושם עז. חוג הסרטן פורסם בפריז על ידי הוצאת אובליסק בשנת 1934 וזכה להצלחה גדולה בצרפת אך נאסר לפרסום בארצות הברית עד לשנות הששים עקב תוכנו הגס לכאורה.

 

לאחר קריאת הספר בשנת 1938, שלח דארל את כתב היד של הספר השחור למילר תוך מתן הנחיה שמילר רשאי להשליכו לפח במקרה ואינו מוצא בו עניין. מילר התרשם עמוקות מהספר ולקח אותו מייד למו"ל שלו בהוצאת אובליסק שפרסמו את הספר מיידית. ספר זה נאסר לפרסום  בבריטניה עד לשנת 1957 אולם זכה לתגובות חיוביות ביותר בחוגים ספרותיים כמו למשל מפיו של ט.ס. אליוט שכינה את הרומן כעבודה הראשונה מפרי עטו של סופר אנגלי חדש שממנה אפשר לראות תקווה לעתידה של הספרות. היתה זו גם תחילתה של ידידות רבת שנים בין מילר לדארל שתועדה בספריהם, בספרי אחרים ובחליפת מכתבים ענפה ביניהם.

 

הספר זכה לפופולריות רבה עם צאתו לאור ובמהלך שנות החמישים והשישים נחשב כאחד מהספרים המסמנים את המאבק האנטי ממסדי. בשנות החמישים המאוחרות פירסם דארל את ארבעת ספרי הרביעיה האלכסנדרונית שהיוו את פסגת השגיו הספרותיים לפחות מבחינה הכרה ציבורית. למרות מורכבותם והיומרנות הספרותית שהם מציגים, ספרים אלו הגיעו לרמת רבי מכר בכל העולם, תורגמו לשפות רבות ואף הוסרטו בהוליווד.

 

מאז שנות השמונים, חלה ירידה בפופולאריות של ספריו של דארל, בעיקר באלו שפורסמו לאחר הרביעיה האלכסנדרונית. כיום, דארל הוא מושא לכנס ספרותי שנתי בארצות הברית שם מוצגים מחקרים על עבודותיו. ספריו וחייו ממשייכם להוות עניין מרכזי עבור חברים בארגון בינלאומי הקרוי על שמו. מעניין לציין שאת הספר השחור ניתן למצוא באינטרנט בהוצאת אולימפיה אשר מתמחה עדיין בהוצאת ספרות פורונוגרפית רכה.

 

 

הספר השחור

 

מפאת קוצר היריעה של עבודה זו, אתמקד בעמודים הפותחים בלבד של הספר. הספר הינו השלישי שדארל כתב אולם הראשון אותו החשיב כעבודה משמעותית. הוא נכתב כאשר דארל גר כבר על האי קורפו יחד עם אשתו בבית מול בית אימו ואחאיו הצעירים ממנו. הספר נכתב זמן קצר לאחר שדארל ומשפחתו היגרו לקורפו במשך כשנה וחצי החל מספטמבר 1935 ועד דצמבר 1936 ופורסם כאמור בעזרתו של הנרי מילר בפריז בשנת 1938. בדומה למילר, הספר מושפע מהאמנות הסוריאליסטית האירופאית באותה תקופה לה היה דארל חשוף.

 

עלילתו של הספר ממוקמת בבית מלון בלונדון הנקרא רג'ינה (מלכה בלטינית) ומתארת את הקורה לדיירים בו.  הספר מסופר משתי נקודות נרטיביות. האחת של לורנס לוציפר, מנהל בית ספר, המתגורר בקורפו והשניה של הרברט (מוות) גרגורי, שאת יומניו מגלה לורנס בשובו לבית המלון רג'ינה בלונדון.

 

שמו של בית המלון מתייחס לדרך בה המלכה הבריטית כונתה במושבות של האימפריה הבריטית. נראה אך טבעי ומובן מאליו ולכן ראוי לשאלה שדארל בוחר למקם את עלילת הספר במקום מגורים זמני. מקום מגורים זמני המאפשר לעוברי אורח להתאכסן בו, לזרות להתקיים ללא מפריע, ואף להיות מושא הקיום של המלון. יחד עם זאת, דיירי המלון בספר מתוארים ברובם כדיירי קבע או לפחות הנמצאים בו לתקופות ארוכות שמועד סיומן אינו ידוע.

 

בית מלון מיועד לבני אדם הנמצאים במעבר בין מקום למקום, בחופשה או ללא דיור קבע כלשהו. סוג המגורים הזה הינו עתיק יומין ומוזכר כבר בתנ"ך (ספר ישעיהו פרק י, פסוק כ"ט - "עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה.") . עצם קיומו מעיד על האספקט המשוטט של המין האנושי לכל אורך ההיסטוריה. בית מלון, בית אשר בו ניתן ללון, מהווה מקום זמני לשהות בו. מקום זמני שיכול לאהפך למקום קבע למי שאין עבורו מקום קבע אליו הוא מתעתד להגיע. המלון מהווה מקום מקלט בו האדם שאינו נמצא במקומו הקבוע יכול לשהות בכדי לקבל מענה לצרכיו הבסיסיים. במובן הזה, המלון מהווה גם מקום מגן ואפילו מקום מסתור.

 

הספר כאמור פותח במשפט The agon, then. It begins. המאבק מתחיל עם פתיחת הספר. דארל מסמן את הכיוון. הספר נפתח מנקודת מבטו של לורנס לוציפר, המתגורר בקורפו יחד עם אישה. הזמן הוא החורף, חורף יווני, המתואר באופן פיוטי ומורכב, תוך שימוש עשיר בשפה והשענות על דימויים מאטפוריים רבים.

 

הרוח הנושבת באי באה מכיוון מזרח, מכיוון ה - Levant. בכך מתווה דארל את האווירה אותה הוא בוחר לתאר. אווירה של תנועה ממקום למקום. הרוח מסמנת את התנועה של הזרות המגיעה למקום המוכר ומביאה איתה משהו שמשפיע על המקום המוכר. מעבר להיותה נושאת ריחות ממקומות אחרים, הרוח גם באה לטשטש את המקום אליו היא מגיעה. דארל מתאר כנוכחות ממשית, ממשיך בכך את האות שהתווה בהתייחסו לאל היווני agon . הרוח הופכת את פני האדמה, שולה מתוך מעמקי הים בוץ ומפזרת אותו באוויר, מפריעה לעבודתם של הדייגים אך גם מגינה על יצורי המים. הרוח שומרת על הסוד.

 

למול הרוח, מופיעים צלילים של מוסיקה קלאסית, מוסיקה של באך. פראותו של הטבע מתערבבת עם אווירת האבל שהמוסיקה משרה על לורנס ובת זוגתו השוכבים במיטה ומתאבלים על המוות המקיף אותם.

 

זה הנושא המסתמן. המוות. מותו של הקיץ הים תיכוני על שלל צבעיו, ריחותיו, חושניותו גווניו וטעמיו. הקיץ הים התיכוני נטרף על ידי הרוח האיוינית העתיקה המגיחה ממעמקי הים ומפנה מקומו לחורף.

 

“Lost, all lost; the fruiting of green figs, apricots. Lost the grapes, black, yellow and dusky. Even the little ones like pale nipples, delicately freckled and melodious, are forgotten in this morning, where our one reality is the Levantine wind, musty with the smell of Arabia, stirring the bay into a muddy broth.” (Durrell, 1938, p. 20)

 

החורף אינו חורף סתמי. הוא חורף יווני אך בהשראה שקספיריאנית -   The Winter of our Discontent.  משפט זה שאוב ממחזהו של ויליאם שייקספיר, ריצ'ארד השלישי, שהוא אחד ממחזותיו הראשונים של המחזאי הבריטי, המתאר את סיפורו של אחיו של מלך אנגליה המקנא באחיו על מלכותו ופועל ללא סייג בכדי לתפוס בעצמו את הכתר, כולל רצח של אחיו וקרובי משפחה אחרים. ריצ'ארד השלישי סובל מנכות, הוא גיבן, וחש עצמו נענש על ידי תהפוכות הגורל ולכן פועל כנגד המלוכה ומשפחתו בכדי לתפוס את הכתר בכוח ובערמומיות. הוא מתואר על ידי שייקספיר בהשראתו של תומאס מור, שדיוקנו ההיסטורי של המלך הבריטי מייחדו כאנטי גיבור המכיל בתוכו מאבק מיתי בין בחירה חופשית לגורל.

 

בחירתו של דארל בשורה הראשונה של המחזה, טרם הפשעים הגדולים שריצ'ארד השלישי מבצע, מרמזת על תפיסתו של היחיד למול גורל גדול ממנו והדחף להתגבר על הגורל, גם במחיר של פשיעה או סטיה. תיאורי אימתני הטבע בפתיחת הספר השחור מעידים על חוויתו של דארל כיחיד העומד למול עולם חזק ממנו אשר עליו אין הוא יכול לשלוט. היחיד הוא זר בתוך עולם אשר יכולתו להשפיע עליו מינימלית. חוויה זו מבטאת חוויה של אימפוטנטיות, סירוס ובסופו של דבר חווית מוות למול חווית החיים העצומה שהטבע מפגין בכזו אדישות.

 

“This is the day I have chosen to begin this writing, because today we are dead among the dead; and this is an agon for the dead, a chronicle for the living”. (Durrell, 1938, p. 20).

 

 

הסיפור הינו גם עלילת חיים, המיוצגת על ידי דמותו של לורנס לוציפר, וגם סיפורו של מוות, המיוצג על ידי דמותו של הרברט (מוות) גרגורי.

 

חווית המוות שדארל כותב עליה היא חוויה שמאוחר יותר הוא קורא המוות האנגלי ומתייחסת לשנים שהוא בילה כנער בפנימייה מגיל 11, הרחק ממשפחתו שנותרה בהודו.

 

לורנס לוציפר נמצא בגלות על האי קורפו. גלות מאנגליה, מולדתו הרוחנית, שאת השהות בה הוא חווה כמוות. רק מתוך נקודת הגלות הזו הוא יכול לחזור ולעבד דרך הכתיבה את החוויות בהן הוא נזכר המתומצתות במונח המוות האנגלי, משפט שמופיע לכל אורך הספר ולכל אורך יצירתו המאוחרת יותר של דארל.

 

ללורנס עצמו לא ברור מדוע הוא יכול רק ממקום מושבו בקורפו לעסוק בכך. הוא אינו יודע מה מביא להופעתן של הדמויות שמאכלסות את מלון רג'ינה להציף את דמיונו בליל הסערה על האי קורפו.

 

“Do not ask me why, at this time, on a remote Greek headland in a storm,

I should choose, for my first real book, a theatre which is not Mediterranean.” (Durrell, 1938, p. 21)

 

 

חווית החורף על האי היווני מעוררת זכרונות של חוויות חורף אחרות, חוויות חורף אנגלי, המאוכלסות בדמויות  הגרות במלון רג'ינה. כל הדמויות הינן דמויות שוליים החיות על סף התפוררות אישית. מה שמחזיק אותן בחיים ובצלם אנוש הוא חיבור פרברטי לחיים, חיבור שמושתת כמעט תמיד על חוויות מיניות עוצמתיות שבגין תיאורן ספרו של דארל לא אושר לפרסום באנגליה עד לשנות החמישים המאוחרות.

 

“Whe I am in the Regina I am dead again. Not with the complete mystery and passivity of the dead organism, but dead in the sense of the little death”. (Durrell, 1938, p. 22)

 

המוות הקטן הינו המוות האנגלי. המוות האנגלי הינו הפוריטניזם האנגלי האנגליקני שממנו דארל נס בעזבו את אנגליה ואשר איתו הוא מתמודד דרך תיאור חוויותיהן של הדמויות בספרו, דמויות המהדהדות את חוויותיו שלו. המוות עליו הוא מדבר גרוע ממוות מוחשי. המוות הרוחני, הזרות המורגשת בהיותך בתוך המוכר, חמור יותר עבורו מאשר מוות ממשי.

 

חווית המוכר הינה חוויה ממיתה עבורו. מה שמוכר מהווה עולם סגור שממנו אין מוצא, אף לא  בדימיון.

 

“Our world is a world of strict boundaries, outside which we dare not wander, not even in our imagination; whose seasons come and go without any sense of change.” (Durrell, 1938, p. 22)

 

המפלט היחידי ממוות זה הינו דרך האור, אבל אין זה אור אקראי, אלא האור המבשר את חג המולד, המבשר את הולדתו של ישו. המפלט אינו בהכרח מפלט משמח, אבל מהווה מעבר מתחושת המוות האופפת את המספר. המפלט הוא דרך השנאה כלפי עונת חג המולד, כלפי השמחה המעושה והמלאכותית.

 

“Only in winter, when the snow falls, there is a strange dark light thrown on the walls of our hired rooms. The shadows in corners melt, flow, dissolve, and dwindle to black. This is the season we all hate so much. This carol of snow, when the red robin sits importantly on the rose bushes whuch line the deserted gardens, and the letter rack is crammed with tradesmen’s Xmas cards.” (Durrell, 1938, p. 22)

 

שנאה זו, תוקפנות זו, היא המאפשרת את ההשתחררות מחווית המוות. השנאה מאפשרת למחבר להתרחק מהמקום אותו הוא חווה כממית ומשם לתארו באופן שלא היה מתאפשר אילולא היה מתרחק. חווית ההתרחקות המונעת על ידי השנאה הופכת את הקשר למולדת אותה הוא שונא ליצירתי.

 

החיבור בין ההתגלות המתאפשרת בגלות לחווית הארה כפי שאני קורא בשורות אלו הסבות סביב ציון חג המולד, ממקמות את יחס שנאה-אהבה של דארל כלפי מולדתו הלשונית בהקשר רחב של השתייכות למסורת נוצרית. דמותו של ישו כגולה מביטה אלינו מבעד לשורות אלו. ישו עליו נאמר – אין נביא בעירו (בפרק י"ג של מתיו מתוך הברית החדשה), ישו הגולה, המוצא עצמו מוקף דמויות שהחברה דחתה מתוכה, דמויות של אנשי שוליים, כאותן דמויות המתגוררות במלון רג'ינה.

 

כאמור, דיירי מלון רג'ינה הינם, כמעט כולם, דמויות שוליים המזכירות את דמותו של המספר בספרו של דוסטויבסקי, רשימות מהמחתרת. למעט שני סטודנטים זרים, כל הדמויות מובטלות או ללא כל יכולת להיות מועסקות בעבודה כלשהי. הן חיות מיד לפה, תוך כדי השפלה עצמית ויחסים בזויים זה עם זו וביחס לעצמם. הם מבטאים סלידה מערכי החברה שבתוכה הם חיים כזרים, כחיים-מתים בתוך חברה המדירה אותם מתוכה ושומרת עליהם בתוך אותו מקום ארעי-קבוע של בית המלון, בו הם אורחים לרגע מתמשך.

 

השימוש במין כמוטיב דרכו מבטא המחבר את יחסו הביקורתי כלפי ערכי החברה העכשווית הוא שימוש שמחברים נוספים עשו באותה תקופה  - כאשר הבולט ביניהם היה כמובן הנרי מילר שספרו חוג הסרטן הווה השראה ידועה לכתיבת ספר זה. השראה נוספת ניתן למצוא בספריו של ד.ה. לורנס שגם כלפיו ביטא דארל הערכה רבה במהלך השנים והודה בהשפעה שהיתה לכתביו עליו.  אבל, בשונה מד.ה. לורנס, שגיבורי ספריו עסוקים בדרך בה חוויותיהן המיניות החריגות-לכאורה מדוכאות  על ידי הסביבה , עסוק דארל, כמו מילר, במתן דרור לדמיונו הפרוע בנושאי מין, ומבטא פנטזיות והתרחשויות שהיו מוכרות עד אז רק בספרות שנחשבה כספרות שוליים.

 

“And to Lobo a victory over the female, because that is what he wants. I say victory but I mean a rout; a real beating up of his natural enemy, who degardes him by the fact that she carries the puissant, the al-coonquering talisman of the vagina about with her. If it were possible to invent a detached vagina, which has an effective life of its own, then Lobo would be a profound misogynist, I am sure.” (Durrell, 1938, p. 32)

 

דמותו של לובו, סטודנט לאדריכלות ספרדי, אחד מדיירי המלון, היא אופיינית. עיסוקו במין הוא דרך מחאתו כנגד חבר פוריטנית ומקפחת. מין הוא הנושא דרכן מבטאות דמויות אלו את מחאתן כנגד המקום ממנו הן באו, המולדת הפוריטנית. גלותן ממגורי קבע במולדת הבריטית והשתקעותן במעון הארעי של המלון מאפשרת להן את העיסוק האובססיבי במין. עיסוק זה נושא מייד אופי תוקפני כלפי האישה המתוארת כאן כיריב.

הדמויות האחרות הן גרוטסקיות לא פחות. טרקין הזקן המפתח אובססיה סביב דמות אחרת, קלייר, ג'יגולו ורקדן, המסרב לההפך למושא אידיאלי להערצתו. הדמויות היחידות המתוארות באופן אמפטי הינן דמויות של הילדה, זונה ג'ינג'ית, מורגן, שרת בית המלון, והעלמה סמית', תלמידתו השחורה של לורנס, שנושא לימודיה, כנראה לא במקרה, הוא עבודותיו של צ'וסר.

הדמויות הן מוזרות בנוף המוכר, השבלוני והשגרתי של בית מלון בלונדון של שנות השלושים, טרום מלחמת העולם השניה. המוזר עבור לורנס היא האישה. בגלותו ממולדתו, הוא בוחר לתקוף את דמותה של האישה מנקודות מבט שונות, בין אם זה דרך ענינו האובססיבי של לובו או דרך העיסוק בזנות ובמיניות פרברטית המתייחסת ליחסים המיניים בין הגבר לאישה באופן אינסטרומנטלי מבזה.

דארל, בדומה להנרי מילר, מנהל את המאבק הספרותי על עצמאותו הרוחנית דרך יחסיו עם האישה. האישה נתפסת כאוביקט אותו יש לכבוש בכדי לקיים עימו קשר. זרותו של המחבר הופכת לזרותו של הזולת.

 

הבנתי את דמותו הגלותית של לורנס לוציפר ויחסיו לעולם, יחסיו לנשים, שזורה בהבנתי את דמותו של לורנס דארל בהקשר הרחב של יצירותיו וחייו. דמותו המציצה אלי מתוך הספר השחור הפותח את אפוס יצירתו אלי התוודעתי לראשונה במהלך שנות התבגרותי בשנות השבעים, הינה דמות גולה העושה את דרכה בחזרה אל מולדתה, כמסעו של אודיסאוס חזרה לאיתקה. אני שואב את  השראתי, יחד עם התנגדות לדברים בכללותם, מדבריו של מיכאל בחטין מהמחברת הרביעית של רשימות העבודה שלו של שנות הששים והשבעים.

 

"מחבר היצירה נוכח אך ורק במכלול היצירה, ואין הוא נוכח באף לא אחד המומנטים של המכלול הזה בנפרד, ופחות מכול בתוכנו התלוש מן המכלול. הוא מצוי באותו מומנט בלתי ניתן להבחנה מן המכלול, שבו הצורה והתוכן מתמזגים זה בזה לבלי הפרד, ויותר מכל אנו חשים בנוכחותו בצורה... המחבר האמיתי אינו יכול להיעשות לדמות, שכן הוא היוצר של כל דמות, של כל מה שדימויי ביצירה. לכן, מה שמכונה "דמות המחבר" יכול להיות רק אחת הדמויות ביצירה הנתונה (אמנם זו דמות מסוג מיוחד). הצייר לא פעם מצייר את עצמו בתמונה (בקצה שלה), ומצייר גם את הדיוקן העצמי שלו. אולם בדיוקן העצמי איננו רואים את המחבר כשלעצמו (אותו לא ניתן לראות), לפחות לא יותר מכפי שאנו רואים אותו בכל יצירה אחרת של המחבר האמור; יותר מכל הוא מתגלה לנו בציורים המעולים ביותר פרי מכחולו... את היוצר אנו רואים רק ביצירתו, אך בשום אופן לא מחוצה לה." (בחטין, 2008, עמ' 195)

 

לכל אורך קריאת הספר השחור אני מניח כדעה קדומה את עובדת היותו של דארל בגלות כעובדה מרכזית המנחה אותו בחיפושיו אחר המוכר, אחר הטקסט שיניח את דעתו ויסביר את התעלומה בחייו. ספריו כתובים כניסיון להבין את עובדת גלותו, את העבודה שגדל בהודו, מוקף בתרבויות שזרותן למשפחתו היווה לעתים גורם מפרה. דארל המשיך לנדוד במשך 20 שנים לאחר כתיבת הספר השחור. קורפו, פריז, קהיר ואלכסנדריה במצרים, ארגנטינה, בלגרד, קפריסין ואתונה הם חלק מתחנותיו במסעותיו בעולם. הוא השתקע לבסוף בדרום צרפת בשנות הששים עם אשתו הרביעית, שם גם מצא את מותו בשנת 1990 בגיל 78.

 

דארל, קוואפיס וגלות

 

לסיום, בכדי להמחיש את הנקודה אותה מעלה בחטין בהתייחסותו לקושי לראות את המחבר, אביא התייחסות למשורר המצרי, קונסטינטוס קוואפיס,  שהתגורר רוב חייו באלכסנדריה, מושא יצירתו המרכזית של דארל. קוואפיס עצמו היה דמות נערצת על דארל, ששילבה נרחבות בין ספרי הרביעיה.

 

איתקה  מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

 

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
[1911]

* [מיוונית: יורם ברונובסקי]

 כותרתו של השיר הוא שמו של האי היווני איתקה. תוכן השיר מתייחס למסע של הגיבור חזרה אל האי אותו הוא כנראה עזב בתקופה מוקדמת יותר. המשורר אינו מציין את שמו של הגיבור, אולם אנחנו כבר מנחשים. השם איתקה הוא החיבור בין המיתוס לאי היווני עצמו בשימושו של קוואפיס. 

 

קוואפיס כותב על מסעו של אדם שאינו מוכר לנו ישירות ואינו מוזכר בשמו המפורש. אנו יכולים לנחש בבטחה שמדובר באודיסיאוס -  על פי הסימנים המיתיים הנוספים הפזורים בין שורות השיר הלקוחים כולם מספריו של הומר האודיסיאה והאיליאדה המתארים את מלחמת טרויה וחזרתו של אודיסאוס לאיתקה.

 

איתקה כאי יווני אכלסה אז והיום אנשים נוספים מלבד אודיסאוס ובודאי שימשה כר פעולה נרחב למעשיהם של רבים אחרים שכלל לא היו גיבורים. בשירו של קוואפיס, איתקה הופכת לסמל למסעו של הגיבור חזרה לביתו - מסע שאולי אינו יכול להסתיים, מסע שאולי לא צריך להסתיים. ובכך בוקע מיתוס נוסף בין השורות, מיתוס שמבחינת הרצף ההיסטורי שלו הוא מאוחר יותר והוא של הבן השב הבית מהמיתולוגיה הנוצרית. מיתוס שני זה מבצבץ מבין המיתוס של אודיסאוס. וכאן מופיע המשורר עצמו, נוצרי בלידתו.

 

קריאה מדוקדקת בשיר מראה שאפילו לא לאודיסאוס עצמו מכוון השיר אלא לכל אדם המחפש עצמו. השיר הינו שיר מודרניסטי מובהק, השייך בברור לעת המודרנית של החיפוש אחר העצמי. אודיסאוס "האמיתי" עשה מסעו חזרה הביתה ממלחמה קשה ועקובה מדם בה איבד את מירב חבריו, מלחמה עבור סיבה מפוקפקת למדי. מסעו היה קשה מבחינה פיזית ואכן ארך זמן רב.

 

כאשר קוואפיס כותב "תוכל אז להבין מה הן איתקות אלה" בשורה האחרונה של השיר, שורת המחץ, הוא מראה שלא לאודיסאוס הוא מכוון את דבריו אלא לכל אותם בני אנוש, גברים בעיקר, אשר עסוקים בחיפוש אחר עצמם ובמהלך החיפוש מוצאים אמיתות שונות אודותיהם, אמיתות אותם הם יכולים בקלות לבלבל באמיתות אודות העולם.

 

השיר הוא שיר אודות החיפוש הסוביקטיבי אחר הבית שאותו אנו עוזבים ושאליו כנראה לא ניתן לנו לחזור. אולם הגדולה שבחיי הבגרות היא התהליך המופלא המתאפשר לנו בחיפוש זה והחוויות המעשירות הנקרות בדרכינו, עם מעט מזל, שלא מחסלות אותנו אלא הופכות אותנו לבני אדם יצירתיים יותר.

 

קוואפיס כותב כאן אודות טכס מעבר המתקיים לאורך תולדות האנושות החל מהעת העתיקה ("לך לך מארצך...") לעת המודרנית בהדגישו אמת אוניברסלית, מיתית שלעצמה, אותה ניתן בין השאר לתרגם דרך המערכת הסמיולוגית הפסיכואנליטית כהתמודדות הנצחית עם ביתוקו של הקשר הסימביוטי בין אם לתינוק וחיפושו חסר הפשרות וחסר הסיכוי של האדם הבוגר אחר שיחזורו. היצירתיות, וכתיבת שירים בין השאר, מהווה פיתרון נאה לחווית התיסכול הבלתי נמנעת.

 

קוואפיס כותב אודות המסע שלו עצמו.  נולד באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1863 להורים ממוצא יווני, הוא בילה את שנות ילדותו בלונדון ואת רוב שנותיו הבוגרות באלכסנדריה עם הפוגות בקונסטינטפול. לפי הידוע עליו, רוב חייו הבוגרים אופיינו בהעדר דרמטיות מכל סוג שהוא והוא עבד כפקיד בענף הבנקאות באלכסנדריה והתגורר עם אימו ואחיותיו. המסע שלו לאיתקה הינו מסע פנימי בלבד, כיאה לעת המודרנית הנשלטת על ידי המחשבה הפסיכולוגית.

 

אפשר לומר שאודיסאוס של השיר הוא כל מה שקוואפיס לא היה - גיבור של העת העתיקה למול פקיד של העת המודרנית. המיתוס הוא המחבר ביניהם, משאלת הלב ליחודיות.

 

מסעו הוא מדומיין. נטיותיו המיניות, המוכחשות באותה עת, הביאו אותו לכתיבה של שירי אהבה "אסורים" שהלהיבו את דמיונו של דארל שייחד לו דמות מרכזית בקוורטט המפורסם שלו "קוורטט אלכסנדריה" העוסק בין השאר בניסיון נואש של סופר בריטי לשוב ולמצוא את דרכו לאיתקה דמיונית בה חווה את חוויותיו המשמעותיות ביותר, שאליהן הוא מנסה לשוב ללא הצלחה.

 

השיר כולו מדבר על כישלון סיום המסע המוחש ועל חשיבות שימת הלב לתהליכים המתרחשים תוך כדי.  "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות" כפי ששר ג'ון לנון, דמות נוספת בשרשרת ארוכה של דמויות אודיסאיות מיתיות המאכלסות את התרבות המערבית במאה העשרים.

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

            ביבליוגרפיה

 

בחטין, מיכאל (2008), כתבים מאוחרים, רסלינג, תל אביב

Coffey, John, (2000), Persecution and Toleration in Protestant England 1558-1689, Studies in modern History, London, Pearson Education.

Durrell, Lawernce (1938) The Black Book, London, Faber.  

  http://tiny.cc/B1mqW קישור לטקסט המלא

Gadamer, Hans-Georg, (1993) Truth and Method, 2d rev. ed. , New York, Continuum.

Horn, D. B. and Ransome Mary, (1957), eds., English Historical Documents, 17141783 (London: Eyre and Spottiswoode, 1957), pp. 821-822

Moore, Thomas (1513), The History of Kind Richard the Thirde,  W.E. Campbell Edition (1997), University of Orgeon, Orgeon, U.S.A

Shakespear, William, Richard the Third, Signet Classics, New York

Rexroth, Kenneth, (1970), The Alternative Society: Essays from the Other World, Herder & Herder, New York

Russell, James C., (1994) The Germanization of Early Medieval Christianity: A Sociohistorical Approach to Religious Transformation, Oxford, Oxford University Press.



[1] עבודה זו אינה מתעתדת לכתוב על הנזק הנגרם לחברה בעקבות השתלטות חברה אחרת עליה, אולם בכל זאת אביא ציטוט מנאומו של אדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף אנגלי, בשנת 1783, בפני הפרלמנט הבריטי בכדי להדגים נזק זה.

“... Our conquest there, after twenty years, is as crude as it was the first day. The natives scarcely know what it is to see the grey head of an Englishman. Young men (boys almost) govern there, without society, and without sympathy with the natives. They have no more social habits with the people, than if they still resided in England; nor, indeed, any species of intercourse but that which is necessary to making a sudden fortune, with a view to a remote settlement. Animated with all the avarice of age, and all the impetuosity of youth, they roll in one after another; wave after wave; and there is nothing before the eyes of the natives but an endless, hopeless prospect of new flights of birds of prey and passage, with appetites continually renewing for a food that is continually wasting… There is nothing in the boys we send to India worse, than in the boys whom we are whipping at school, or that we see trailing a pike, or bending over a desk at home. But as English youth in India drink the intoxicating draught of authority and dominion before their heads are able to bear it, and as they are full grown in fortune long before they are ripe in principle, neither nature nor reason have any opportunity to exert themselves for remedy of the excesses of their premature power. “

[2] בשנת 1813, הועבר חוק בפרלמנט הבריטי שהוציא קבוצה זו מחוץ לתחום השיפוט של הממלכה המאוחדת והותיר אותם תחת החוק המוסלמי של כלכותה. היה זה מהלך של הדרה, שבא לציין את יחסו השלילי של הממסד הבריטי האימפריאליסטי כלפי הדרך בה אותם בריטים השתלבו בקהילה ההודית המקומית וכלפי האוכלוסיה באותן מדינות בהן בריטניה שלטה בכלל. היה זה מהלך של שלילת אזרחות שהדיו נגעו בחייו ובזכויותיו האזרחיות של לורנס דארל עצמו. בהמשך לחוק משנת 1813, העביר הפרלמנט הבריטי חוק הגירה חדש בשנת 1962. החוק החדש, שעודכן בשנים 1968 ו -1971 , מגביל את זכותם של אזרחים ממדינות שהיו בעבר תחת שלטון (או מנדט) של האימפריה הבריטית להגר לבריטניה ולקבל אישור שהייה ועבודה בה. חוקים אלו השפיעו על גורלם של כשני במיליארד איש ברחבי העולם. תיקון החוק בשנת 1962 היה יוזמה של הממשלה השמרנית של אותם ימים שפעלה מתוך רצון להגביל את ההגירה לתוך בריטניה מארצות עולם שלישי כמו הודו, פקיסטן והאיים הקאריבים. יש לזכור שהגירה זו עודדה במהלך שנות החמישים לאחר סיום מלחמת העולם השניה בכדי לספק כוח עבודה זול לתעשיה הבריטית בכדי לסייע במאמצי ההתאוששות לאחר המאמץ הכלכלי שהמלחמה גבתה. חוקים אלו תקפים עד עצם היום הזה.

[3] לורנס, כאמור, נולד במחוז פונג'אב. הוא היה הבכור מבין 4 ילדים. אחריו נולדה אחותו, מרגרט ושני בנים נוספים, לזלי והבן הצעיר ג'רלד, שהיה גם הוא לסופר מצליח בזכות עצמו. למשפחה היו גם ילדים נוספים שנפטרו בגיל רך. עקב עבודתו של אביו כמהנדס רכבות המשפחה עקרה ממחוז למחוז סביב הפרויקטים שאביו קיבל.  לורנס סמואל הקים חברה עצמאית בשנת 1920 כאשר לורנס היה בן 8. מהלך זה הביא כנראה לשינוי משמעותי בקצב החיים שלו והוא החל לסבול מבריאות רופפת עקב עומס עבודה גדול. לורנס סמואל ראה עצמו כחלק מהאוכלוסיה ההודית. הוא סרב להיות חבר במועדונים בריטיים שלא היו מוכנים לקבל לתוכם אנגלים ממוצא מעורב.

לורנס נשלח לבית ספר כנסייתי בדרג'ילינג אולם בגיל 11 הוריו הוציאו אותו משם והוא נשלח לפנימייה בקנטנברי באנגליה שם עשה את לימודיו. פנימיית סט. אדמונד בקנט נוסדה במאה התשע עשרה כפנימייה ליתומים שנוהלה על ידי הכנסיה האנגליקנית. מעבר זה מסמן את תחילת נדודיו של לורנס בעולם, מסע שנמשך לאורך כל חייו. אביו רכש באותה תקופה בית באנגליה בדלאוויץ' אליו התכוון לעבור יחד עם משפחתו אולם לא הספיק לעשות זאת. עבודתו הביאה לכך שהוא ומשפחתו נאלצה לעקור לחלק אחר של הודו והתוכניות להגר לבריטניה נדחו. חמש שנים לאחר שלורנס נשלח לפנימייה, אביו נפטר בהודו משבץ מוחי כאשר לורנס היה בן 16. סיבת המוות יוחסה למתח והלחץ הגדוחים בהם היה שרוי עקב עבודתו.

שנה קודם לכן, בעודו בפנימייה, לורנס החל לכתוב שירה והוציא לאור את קובץ השירה הראשון שלו      Quiant Fragment  בשנת 1931 בגיל 19, שלוש שנים לאחר מות אביו.

לאחר מות בעלה, לואיזה עזבה את הודו יחד עם ילדיה ועברה להתגורר באנגליה. אך גם שם היא לא נשארה זמן רב ובשנת 1935 המשפחה כולה עברה להתגורר בקורפו, ביוזמתו של לורנס. לורנס היה כבר נשוי אז לאשתו הראשונה והתגורר עמה בבית נפרד מאימו ואחאיו אך שמר עימם על קשר הדוק ביותר, קשר עליו לא הרחיב את הדיבור כך שנוצר הרושם שגר לבדו בקורפו.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלפנדרי, ר. (2008). מושג ה'גלות' וספרו של לורנס דארל 'הספר השחור'. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1876

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יששכר עשתיששכר עשת31/10/2008

קישור למאמר טיפולי שכתבתי בנושא.

הי רוני

הנה הקישור למאמר בנושא שמופיע באתר שלי לרפא את יצירי כפיך בתיקיה "פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית"

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=113&cat=article&articleid=1882

שבת שלום

יששכר

רוני אלפנדרירוני אלפנדרי30/10/2008

תודה, יששכר.

אשמח אם תכתוב יותר ותפרט על ארבעת השלבים.

רוני

יששכר עשתיששכר עשת27/10/2008

חורבן גלות נחמה גאולה.

הי רוני

הפסיכולוגיה היהודית מציעה תהליך בן 4 שלבים שמתאים לגלות מסוגים שונים כגון: גלות מבריאות, גלות ממשפחה אחרי גירושין, גלות  מפרנסה ומקום עבודה וכו'.

השלבים הם חורבן, גלות ותוך כדי הגלות מתחיל תהליך של נחמה לקראת גאולה אפשרית לפעמים אפילו ממש שיבה לציון.

המאמר שלך יפה ומענין

יששכר