פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

מאמרים

פגישה עיוורת: מחשבות על מרחב הכתיבה וההיכתבות

דברים על מה שמתרחש ומתקיים בין "לכתוב" ל"להיכתב", על חווית ההיכתבות, התנאים שמהם היא יונקת, וההדהוד שהיא מעוררת ב"קורא" מתוך, אולי, התמוססות גבולות האני/עצמי שבה, המאפשרת בהקבלה גם הפגה לחיצוי אני-אתה.

מתפרסם מ 10/3/2004 | 9,410 צפיות

תגיות: |

"פגישה עיוורת" - מחשבות על מרחב הכתיבה וההיכתבות

(ערב בתוכנית לפסיכותרפיה, אונ' בר-אילן, 9.3.04)

 

לפני כמה שבועות מגיע אלי אי-מייל:

"פרו'פ' ספירו מבקש לדעת מה יהיה נושא הדיון שלכם במשפט אחד או שניים לצורך פרסום בהזמנות. אנא עדכנו אותי בהקדם. תודה, עידית."

ברגע שאני קוראת את האי-מייל הזה, אני יודעת שחיכיתי לו בלי לדעת כמה, כי הוא מחייב אותי ובכך גם מאפשר לי ומכונן עבורי את הצעד הראשון שאני זקוקה לו כדי לצאת למסע הכתיבה, והוא סוג של בחירה או הכרעה מקדימה בפריזמה שמתוכה אתרכז ואליה אצלול בחיפוש הדברים שיעלו על כתב כדי להשמיעם בפניכם. הידיעה הזו מלווה במתח המבקש את פורקנו. בשולי המתח מסתמנים שמחת היענות וחשש היענות, אלוהים, על מה אדבר? הטווח הרוחש במוחנו רחב כל כך… ריקותו ומלאותו דחוסים באין פשר…

אי שם בירכתי מחשבותיי מבעבעים המאמר הסוגסטיבי ורב החן שהתבקשנו כולנו לקרוא לערב זה, on creative writters and day-dreaming, של פרוייד, ושלל תגובותיי אליו. בעוצמה לא פחותה רוחשים בי גם הדי המפגש הקודם שלי אתכם, מפגש שקרה בו קסם הרצון להמשיך ולדבר אתכם את המחלוקת שהתעוררה לעיניכם המאפשרות ביני לבין פרופ' ספירו אודות תהליך הכתיבה ותהליך הטיפול. אני אוהבת מחלוקות, כי הן מדרבנות אותי להצליל את חשיבתי לעצמי, ובו בזמן להכיר את מגע בן-שיחי ותנועות נפשו לצרכיה, על השטח רחב הפנים שאנו קוראים לו רב-שיח אקדמי. ואני מפחדת ממחלוקות, פן לא אדע לאזן בין כבוד לחיבה, בין הבלטה למחיקה, בין צרכי לומר אמת לצרכי לתת שהות להיווצרות נעימה של שיתוף, שהוא סוג של יופי, בניסיון המרתק לכשעצמו של דיבור המבקש לפסוע מעבר למוכר ולידוע ועדיין לשמור על ביטחון בהדדיות המפגש. כלפי ומתוך כל אלה מגיע הרגע של סימון טוואי דיון משלי, ואני מהססת. ההיסוס מכביד. מרגע לרגע הוא הופך לקושי של ממש. הקושי עוצר וחוסם ואני מגייסת סוג של נחישות לפסוע דרכו, יודעת שעד שאינם נכתבים אין הדברים סדורים במוחי, ורפיפותם, עם כל חרדת אי הנגישות הנושקת לחרדת אי התקיימותם בי יש בה נעימות משלה. הנעימות הזו, האם היא נעימות החלימה בהקיץ עליה מדבר פרוייד במאמרו, נעימות השואבת ממקורות גופניים של התעוררות המבקשת לשרוד את המעבר מהפרטי לפומבי? איננו יכולים לוותר על נעימות, אומר פרוייד במאמרו, "איננו יכולים לוותר לגמרי על שום דבר בכלל, אנו רק יכולים להחליף דבר אחד באחר", כך הוא אומר, בשפת סמכות מכלילה בוטחת משלי, ואני רק מרגישה ויודעת שהנעימות הזו, עם כל עוצמת הפיתוי שבה, היא גם הסוגרת עלי עכשיו, ממש כמו שהיא סוגרת על מחשבותיי מפני, כמו דגים שאינם מתמסרים מרצונם לרשת שהדייג מבקש לפרוש.

מהי הרשת ברור לכולנו. הרשת היא השפה בכלל, ובפרט זו הנכתבת. הדייג, כך דומה במבט ראשון, היא תודעת האני שלי המבקשת לה שיח עם תודעתכם. אך הדגים מהם… מנין… לאן… ועוד יותר מכך, מהם המים המשמרים ומעניקים לדגים את חיותם במעברים ממים למים…

במה שמורגש כתנועת נפש כמעט שרירותית, במעין התנתקות מהתחושות כולן, אני מוצאת עצמי עונה:

"שלום רב עידית. אני ארצה לדבר על מה שמתרחש ומתקיים בין "לכתוב" ל"להיכתב", על חוויית ההיכתבות, התנאים שהיא יונקת מהם, וההדהוד שהיא מעוררת ב"קורא" מתוך, אולי, התמוססות גבולות האני/עצמי שבה, המאפשרת בהקבלה גם הפגה (זמנית?) לחיצוי אני-אתה."

מרוצה חלקית מהמענה שנמצא למתח ומהכיוון שמצאתי ואימצתי לעצמי, לזמן מה, אני לוחצת על מקשית ה"לשלוח" שבדואר, ואחר-כך מתחילה לקרוא מחדש את מה שכתבתי, הפעם כדי להבינו בעצמי:

אה… אז על זה אני רוצה לנסות לדבר…

וכבר ניבטים לעברי העצמים המופשטים האלה, אני/עצמי, אני/אתה, ספק דגים ספק חוטי הרשת…. ופנים משתקפות בהם… חדוות צייד, חרדת ניצול…. וכל מה שביניהם.

בימים הבאים כשאני ממשיכה לשחק עם המילים-רעיונות האלה, אני חותרת להתמקד בסוג של דיוק מסויים מאוד, החשוב לכל מי שכותב ברצינות, לפעמים חשוב באופן שנחווה ממש כקריטי. דיוק בשימוש במילים, התכוונות לשימוש מדייק שכאשר הוא עולה בידי הוא משרה תחושה של הצלחת הלימה: הלימה בין הדברים כפי שהם מוחשיים לי בסמוי שמגלה את פניו במילה הנבחרת אשר מרגע שהתגלתה בכתב היא מהדהדת את משמעויותיה בי, לבין כינויים במילה שתפעל גם להמחשתם עבור אחרים, לצרכיהם, למשחקם.

מהי תחושת הקריטיות הזו, המוכרת לכל מי שכותב ברצינות? אני שואלת אתכם, ואת עצמי. דומה שהיא כרוכה בהכרת הכותב כי מילים הן דברים, התלכדות פיזית ממש, כך שיש למילים חיים משל עצמן, והן פועלות בעולם ועל בני אדם. לכן עלינו לדייק ולהיזהר באופן שנכפיף אותן לא רק לרעיון שאנו מבקשים לבטא אלא ובעיקר ביחס לאחר, הנמען הנצחי, הגולמי, הרוטט, שבנפש השורדת את החיצוי הנצחי שבין פנימה והחוצה, לצורותיו.

העובדה הזו, שהכתיבה עצמה מצלילה דברים עבור הכותב, גם במובן של עשיית צלול וגם במובן של הטלת צל, ובעיקר במובן של חיפוש צליל האמת, יופייה שמעבר לפעולת צורתה, היא עובדה מרתקת ורבת השפעה בכפל פניה. דהיינו, שיש משהו בכתיבה שיינתן לכותב ולקורא המתמסרים, לא רק כתוכן וכחויית הרחבת התודעה, אלא כאפנות קיום בלעדית של רחשי בדידות המתפוגגים לרגע בחיק יופי צלול, כשאלת חיים או מוות ממש. מה היא כתיבה, אם לא מרחב מימוש לגעגוע האנושי העמוק לגעת בדברים כך שהקלקול הצפון בהם לחלום שמניע אותם לא יזעזע את אושיותנו…

אופן ההיענות שלנו לגעגוע העמוק הזה, מצוי בלב כל טקסט ומניע את הטקסט, מכונן אותו כטקסט שפועל עלינו, שם אותנו, כך נדמה לי, כמי שכותבים ונכתבים בין נפשינו לחיינו. תמיד. בכך אני מבקשת לצמצם את החלוקה שפרוייד עושה במאמרו בין הכותבים היוצרים לבין שאר בני האדם, החולמים בהקיץ, למישור הגלוי בלבד, ולהציע שהתנועה הזו, בין הכתיבה להיכתבות, המאפשרת לכל קורא – וגם הכותב הוא הקורא את כתיבת עצמו -להיכתב מחדש, תמיד להיכתב, עד עולם… הדבר הזה, לכשעצמו, הוא, היא, אהבה. אהבה במלוא חיותה. והחיות הזו, עובר בה חיצוי שכנגדו היא מתדפקת, אותו היא מבקשת, ולו רק לרגע, לפוגג.

החיצוי הזה, הוא לבת הדרמה של הנרקיסיזם, ואני אוהבת לכנותו "ערגת העצמיות בפוגשה את האני." הערגה הזו פורטת על מיתר אינטימי ורוטט של התרחשות נפשית רוויה בעובדה כי לעולם נדון אדם לכמיהה להיות מי שהינו. רוצה לומר, מי שהיה נהייה לולא פסלו אותו חייו כמגבלות ה"אני" שלו.

כותב פאול צלאן:

הקטבים
בתוכנו הם,
אין לעברם
בערות,
אנו ישנים לעבר, אל פני-
שער הרחמים,
 
אני מאבד אותך אליך, זו
נחמת השלג שלי,
 
אמרי, שירושלים הויה,
 
אמרי זאת, כאילו הייתי אני זה
לבנך,
כאילו היית את
זה שלי,
 
כאילו יכולנו להיות אנו בלעדנו,
 
אני פותח דפיך, לתמיד,
 
את מפללת, את מצעת
אותנו לפדות.
 
*

נפתחת למילים האלה…. מזוככות עד כדי שקיפות…. אין לי צורך להוסיף או לשנות דבר….

*

אולי, רעיון עולה בי, כותב יוצר הוא מי שיכפוף בעזרת פעולה של ריכוז והצללה, את תודעת הערות שלו לתודעת השינה, ובכך יכתוב את תודעת השינה עצמה, בעוד כותב, שאקרא לו אקדמי, הוא מי שנשאר בתחום תודעת הערות, וממנה מדבר על תודעת השינה…

מזלנו הטוב הוא שהתודעה היא אחת, וככזו גם פועלת את פעולתה הנצחית בתוכנו, והדגים שוחים במימיה בין סורגי השפה המנסים – אולי לא לשווא – להפריד בין מים למים….

בזמן שאני חושבת את כל הדברים האלה – מגיעה אלי הודעת דואר נוספת מעידית: רעיונותיי שמחו ועוררו עניין בפרופ' ספירו, אבל הוא מבקש, בעדינות מתעקשת, שבכל זאת אזדרז ואתן להם שם….

לצד שמחת ההודייה שאני מרגישה, (הוי, הרעיונות שלי מצאו חן בעיניים שהן לא אני! משמע, יש ויהיה להם קיום לא רק בתוכי!) אני מגיבה כמי שנתפס בקלקלתו; לא רק שאין לי שם להרצאה, ככל שאני עמוסת רעיונות כך אין לי מושג איך ותחת איזה כותרת לכנס אותם.

שם חורץ בהוויה, מסמן את האקראי כגורלי, פניו נתונים להכרעתנו. מתוך ודרך הכרעתנו נגלות לנו פנינו בפניו.

האמנם, משתקפות פנינו בפניו?

זו השאלה עליה דומני חלוקים ביניהם הכותבים והפסיכואנליטיקאים. זו השאלה עליה אני, הלוקחת חלק בשני העולמות, איני רוצה לענות, מקווה מידי שלא, חוששת מידי שכן. לפעמים גם להיפך. מה שברור הוא שעומס רב נערם בי לפתח השאלה הזו. מוטב אשאיר אותו לדיון.

אני ערה לא רק לכעס שעולה בי פתאום, אלא להתנגדות של ממש. כמובן ששום שם לא עולה בראשי. בשלב זה בתהליך הכתיבה אני עיוורת לשני דברים שאגלה בהמשך כדי לספר לכם כבר עכשיו:

שפרופ' ספירו התמזג בתודעתי לגמרי עם פרוייד.

שלא לבדי המצאתי את הדברים עליהם רציתי לדבר אלא הם תגובה ישירה לדבריו החריפים המתקיימים בכבוד ובנחת של פרוייד, בפסקה שהדהדה בי חזק יותר מכל שאר הדברים שבמאמר עד כדי כך שסימנתי אותה בסימן קריאה וכוכב (*!) וביקשתי מייד להיענות לה, לא רק לענות את תשובתי לצידה, אלא ממש לשאוף להחליף אותה, באקט שמעורבים בו חדוות צייד וחרדת ניצוד כאחת. משמע לא רק חמדתי משמעות אחרת למילים שפרוייד משתמש בהן אלא השכלתי ממש לברוא את אותה משמעות רצויה מחדש, לעצמי כשלי, אגב השמטת מקורה בתודעתי, בשכחה מתוקה שנמשכה בדיוק עד שקראתי שוב את המאמר:

“How the writer accomplishes this (that when he presents his plays to us or tells us what we are inclined to take to be his personal day-dreams, we experience a great pleasure) is his innermost secret; the essential ars poetica lies in the technique of overcoming the feeling of repulsion in us which is undoubtedly connected with the barriers that rise between each single ego and the others. "

אבל כל זה, כאמור, הסתבר לי רק הרבה אחר-כך, כשכבר נחלצתי מהאימה הדו-ראשית ('אין לי מה לומר', 'יש לי יותר מידי דברים לומר') וכתבתי מספיק כדי להראות לפרופ' ספירו ולרוני את הטיוטה הראשונה. בינתיים, בזמן שממנו אני מספרת, אני עדיין בתחילת הכתיבה, עצורה, מתוחה, חסרת אונים, חוככת בדעתי איזה שם לתת, אבל שום שם לא עולה על דעתי. דומה שמוחי מרוקן ודחוס כאחד.

" נטול השם הוא מקור ראשיתם של שמיים וארץ

בעלת השם היא אמם של ריבוא כל הדברים שבעולם"

עולה בי קולו הרועם המערטל של לאו צה, נטול מורא. אבל אני זקוקה ברגע זה דווקא לקולה השקט הפרטי של זלדה, שרה לי את שירה הנוגע… המרגיע…. לכל איש יש שם… ושם… ושם…

וכמו שהחיים מזמנים לנו פתרונות ממקורות לא צפויים עובר לידי בני איתי, רואה אותי בוהה באטימות מול מסך המחשב, ועוצר ברוב חסד: "מה העניינים, אימא, נתקעת?"

"אני לא מצליחה למצוא שם מתאים לדברים שלי, ומבקשים ממני שם. אני צריכה לתת שם. ולא מוצאת." קולי נשמע לי מיואש בהגזמה שמצחיקה את שנינו.

"אימא מסכנה, תני לי לראות", הוא מציע בטובו, וכבר הוא עומד מאחורי וקורא בקול את הצהרת הכוונות שבכותרת:

"אני ארצה לדבר על מה שמתרחש ומתקיים בין "לכתוב" ל"להיכתב", על חוויית ההיכתבות שבכתיבה, התנאים שהיא יונקת מהם, וההדהוד שהיא מעוררת ב"קורא" מתוך, אולי, התמוססות גבולות האני/עצמי שבה, המאפשרת בהקבלה גם הפגה (זמנית?) לחיצוי אני-אתה."

"תראי" הוא אומר, "אני לא מבין פה שום דבר, אבל לי זה נשמע כמו פגישה עיוורת".

"גאוני!" אני עולזת, "זה בדיוק מה שחיפשתי! איך קלעת! איך קלעת בול!", ובשמחת 'מי שברך' אני מקלידה בקלילות את השם שנמצא לי מבני, וכל הזמן עדיין לגמרי שוכחת מפרוייד, אך באחת כמו נפרשים לפני פני הפאנל כולו, מרוני למישל ואלי ולמשה הלוי, שמות האנשים ושמות הרצאותיהן תופסים את מקומם זה לצד זה, זה בעקבות זו, במה שנראה לי כמבטיח השתלשלות הולמת מהפרטי להגותי וכל מה שביניהם. …. ורווחה גדולה פושטת בגופי, בכל כולי, חיוך נמזג להווייתי…. ושקט.

שקט לרגע ארוך ומבורך מאוד.

*

רעיון עולה בי: בשביל השקט השמח הזה אני כותבת. השקט השמח הזה, הצלול והנקי והפתוח….

אבל השקט הזה רחוק שנות אור ממה שהמילים "פגישה עוורת" מעוררות, כך אני מגלה כשאני באחת פוגשת את משמעות הכותרת שנבחרה לי, בה הקלילות המשחקית- רומנטית מהדהדת לא פחות מכבדות האונתולוגי, על שני פניו, האתי והאסטתי.

ומחשבה עולה בי הפעם, כהרהור מעט עצוב שהבטחה נזהרת בשוליו: אני עדיין מפחדת מלהתבטא בחומרה, מלוא כוחי. מעדיפה את המשחקיות, כמעט נאחזת בה.

על זה שנחשף בי עכשיו לא אוכל כבר לגולל את האבן.

*

בכל הדברים שהבאתי עד עתה, משלי ושלא משלי, אודותי ואודות העולם הקרוי ונקרא דרכי, וודאי יכולתם לראות שתי פנים של טקסט שלפעמים הן מובחנות ממש עד כדי שני סוגי טקסטים; באופן גלוי, משמע צורני, ישנה החלוקה בין טקסט פואטי לבין טקסט הגותי. אך ישנה גם חלוקה אחרת:

האחד, נכתב בלי לחרוג מגבולותיו השומרים והמשמרים של הנרקיסיזם. זהו פן המעורר בשומעים הזדהות השתתפות או הסתייגות, כמידת כשרונו של הכותב לעורר אותם.

הפן השני, זה שאני רוצה במוצהר לכוון אליו, הוא דבר מעומעם יותר, וחשיבותו אחרת.

הוא נוגע בקשר המיוחד המתקיים בין חיותנו על תחושותיה המשתנות תדיר, לבין תודעתנו, שבחלקה מוארת וחלקה בצל. הוא נוגע באפשרות, המחרידה לכשעצמה, של מוות בחיינו. מוות לא "רק" (ותסלחו לי על ה"רק" הזה…. מימדיו הלא הם אינסופיים….) כאירוע טראומטי, החותך בנו וקורע את מרקם חיינו כשאנו מאבדים את היקר לנו, אלא מוות במובן המשך אי היותו של מה שלא היה לנו מעולם.

כי יש שתי צורות של מוות. באחת, כל מה שמחזיק אותנו בעולם, כל שאהבנו, נשאר יקר וקרוב עד לשניה האחרונה. הפנים נושאות את אותה משמעות שתמיד הייתה להם בשבילנו. החיים נתפסים במלוא יופיים עד הסוף. באחרת, כל מה שמוכר לנו הופך לזר, כל הידוע נעשה בלתי ידוע, הנאהב נעשה חסר זיהוי, מאבד משמעות, כמו מילים הנמחקות מדפי ספר בעוד עיננו מנסות לשווא לתת להן מובן.

כתיבה בשבילי היא פעולת התקוממות התרסה והצלה מאחיזת המוות בצורתו השנייה. הכאב הגדול והפחד המתמיד הוא שגם כשהכתיבה משיגה את תכליתה – הכותב אינו ניצל בכך מהסכנה העורבת לפתחו, ולפעמים אפילו להיפך. "כתיבה", אומרת ג'וליה קריסטבה, "היא דרך לביטול עצמך תוך קבלת אחריות לעצמך: תוך שאתה נהפך לעצמך מאחר וזיהית, הבאת לעולם, את 'האחר' שהוא-הוא אתה-עצמך מאז ומתמיד."

ביטול זה של עצמך, ואולי ראוי לומר, מאמץ ריכוז ודיוק הכרוך במעין צמצום של עצמך, התרוקנות מרגשות שאפשר לנכסם לאני הכותב, התרוקנות לא רק מרגשות אלא בכלל, המתקיימת בזמן הכתיבה בנפשו של הכותב ומשתכפלת בתוך הטקסט באופן שאי אפשר להגיד אותו, או מהו, ובכל זאת הוא מתקיים בכתוב, מהדהד בין המילים ומנגינתן, ואליו מוזמן הקורא להיכנס ולהתפעל. בו ממנו וכלפיו. "תן למילים לעשות בך", אומרת יונה וולך,

"…

עושות צורות מחדש בדבר
תעשנה בדבר שלך
אותו הדבר בדיוק
כי הן דבר אותו תעשינה
הבן תבין כי אלו תחיינה
לך אותה חויה ופרושה כטבע
כי הן טבע ולא המצאה
ולא גילוי כי כן טבע
תעשנה טבע דבר בך
כמו שתן מין חיים למלה
תן למילים לעשות בך"
 

ממש כך מילים עושות בנו, כי כתיבה היא פעילות ארוטית, במובן המלא והעמוק של המילה. ככזאת, נתון הכותב לסכנת ההילכדות בעולמה, עולם המילים, על קסמיו, הנרקיסיסטים והאובייקטיאליים, עד כדי שכחת העובדה הפשוטה שקולט נסחה כל כך יפה בשביל כולנו:

"אי אפשר לכתוב על אהבה בזמן מעשה האהבה". ואם צריך לבחור, כדאי להסתפק לא פחות מאשר בשניהם.

כאן אני מבדילה בין תהליך טיפולי לתהליך של כתיבה, אך עוד יותר מכך, ובעיקר, בין שניהם לבין חיי האהבה והחברות היומיומיים הרוחשים בין בני אדם חיים, בשר ודם וקול ורוח. אני דואגת לכותבים המתבדלים בפרימה מתמדת של פצע, אובדים בתוך אותו אזור הכרעה של הנפש שבו, כך כינה אותו מאלרו, "הרע המוחלט מתעמת עם האחווה".

אחווה אינה רק נתון מציאותי. היא גם, ואולי בעיקר, צורך של הנפש: יבשת שיש לגלותה, להמציאה, להגיע אליה, איש איש בדרכו ומתוך גורלו. אבל זה כבר נושא להרצאה אחרת.

אני רוצה, כסיום וכגשר, כאמירה הממחישה כתיבה מלוא האופק המתממש בין עקרות בדידותה ליופי האמת המזוככת העצור בה, נוגע בנו, מרטיט את לבנו, מחייה את הכמוסים שברגשותנו, פורט על הדקים שבמיתרי נפשינו, ועם זאת משאיר אותנו לבד, לתת לכם לקרוא שני שירים של פאול צלאן:

במפתח מתחלף
אתה פותח את בריח הבית
שם שלגי הלא-אמור מנשבים.
הכל על פי דמך הניגר
מעין, מפה או מאוזן,
מתחלף המפתח שלך.
 
מתחלף המפתח, מתחלפת המילה
שהותר לה לנשוב עם הפתותים.
הכל על פי הרוח ההודפת אותך
השלג מתכדר על המילה.
 
*
 
 
דבר גם אתה,
דבר אחרון,
אמור דברך.
 
דבר –
מבלי שתפריד את הלאו מן ההן.
לדברך גם תן משמעות:
תן לו הצל.
 
תן לו די צל,
תן לו ככל
שתדע כי סביבך יתחלק בין
חצות ליל, חצות יום, חצות ליל.
 
הבט מסביב:
ראה כיצד סביבה מתחיה -
ליד מות: חי!
דובר אמת, הדובר צל.
 
 
אך המקום אשר אתה עומד עליו – עכשיו מצטמק:
לאן עכשיו, גזול צל, לאן?
עלה, גשש אל על.
אתה נעשה דק והולך, מטשטש, מתעדן!
מתעדן: חוט,
עליו רוצה הוא לירד, הכוכב:
ולמטה לשחות, למטה,
שם את עצמו הוא רואה מהבהב: בשפל-ים
של מילים נודדות.
 

*

תודה רבה.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עובדיה, ר. (2004). פגישה עיוורת: מחשבות על מרחב הכתיבה וההיכתבות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=171

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שירהשירה14/7/2006

אהבתי........... [ל"ת].

מאמר מקסים!!!

איך את מביעה את רגשותייך באופן כ"כ אמיתי...אני בשלב של קריאת הספר "דרך האמן" של ג'ולייה קמרון, ודברייך מאד התחברו לתחושותיי, "הכתיבה" שדברת עליה מוציאה ממני כ"כ הרבה ולטובה- "כמיהה להיות מה שאנחנו בעצם בלי כל המסכים".......

האם יש לך גם ספרים?

תודה

אפרתאפרת28/6/2006

הד.

ואפילו זה מתחם ציבורי,

אומר לך כך:

הגעתי תוך שיטוט אקראי, את יודעת, אינטרנט.

חיפשתי "התרסה". בעצם מחפשת (הווה) 

דרך לחדול מלהתריס.

יש בי מילים שמבקשות להיאמר. 

הן כלואות, משתוקקות,

מבקשות להיאמר,

בדרך הרגילה,

לא בצעקות, לא בשירה,

רוצות להתרשם .......

כך קרה שנפגשנו.

קוראת אותך שוב ומברכת.

ו... תודה על ההד.

אפרת

 

 

רנירני28/6/2006

לאפרת.

תודה, אפרת יקרה...

שדברי השאירו בך סימנים...  שכך קראת, חוברת אליהם, לגמריי, נהיית מה שניסיתי לומר...

הוי, אפרת, הלב שלי מאד מלא עכשיו בתגובתך הנהדרת...   כל כך נעים לקבל הד כזה.

רני   

אפרתאפרת28/6/2006

השארת בי סימנים.

ככל שאני "מניחה את עצמי על הדף".

אני הולכת ונחשפת,  מתגלה לעצמי.

לא ידעתי שכל המילים האלו בתוכי, בתוכך,

מתיילדות מעצמן.......

בין לכתוב ללהיכתב  - להיות.

יש משהו משובב, מרומם, בכתיבה הזו שלך.

ומעכשיו את בתוכי, הולכת איתי,

ואני נושאת אותך.

השארת בי סימנים.

 

אפרת

תמי גנדלמןתמי גנדלמן1/1/2006

האומנות מול המדעיות שבכתיבה.

רני היקרה, אני לא יודעת אם התגובות עדיין מגיעות אליך, אבל בכל זאת רציתי לאמר שדבריך עוררו בי הרבה מחשבה על שני סוגי הכתיבה שעולים מתוכם. יש את הכתיבה האומנותית, הלירית, האישית, שכל כך מאפיינת אותך. ולמולה, הנסיון הפסיכואנליטי להבין, לתת הסבר מדעי או פסיכולוגי לדברים, כמו במאמרים פסיכולוגיים "רגילים". וכמה זה מרענן, היכולת הזאת שלך להביא בפנינו את שני העולמות, שמזינים אחד את השני, בתלות הדדית בינהם- מאמר של פרויד לצד קטעי שירה. כמה זה באמת משקף את הנפש האנושית שהינה אחרי הכל שילוב בין האונות שבמוח, בין סוגים שונים של חשיבה והמשגה, של אומנות אישית למדע יותר מרוחק וכללי.

תודה על הכתיבה המיוחדת שלך,

תמי.

דורית אופקדורית אופק31/8/2004

מדהים!. קראתי בעונג של ממש. טקסט מושלם. אווירה מושלמת. ולחשוב שנכנסתי לגמרי במקרה... יש עוד טקסטים של הכותבת הזו?

רני עובדיהרני עובדיה10/3/2004

פגישה עיוורת: מחשבות על מרחב הכתיבה וההיכתבות. דברים על מה שמתרחש ומתקיים בין "לכתוב" ל"להיכתב", על חווית ההיכתבות, התנאים שמהם היא יונקת, וההדהוד שהיא מעוררת ב"קורא" מתוך, אולי, התמוססות גבולות האני/עצמי שבה, המאפשרת בהקבלה גם הפגה לחיצוי אני-אתה.

למאמר המלא...