פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

ביחידות אל מול פני הרב- עיון פסיכודינמי במפגשי "יחידות" בין הרבי וחסידיו

מאמרים | 19/2/2008 | 8,002

ברשימה זו ברצוני לפתוח אשנב לתהליכים המרפאים שהתחוללו בחדרי חדרים -במפגשי היחידות בין רבי לחסיד, במרחב מקודש, הטעון השלכות עוצמתיות. ואולם, בו בזמן שאנו מוזמנים להיות קשובים לתעצומות הרגש ולדינמיקה הנפשית שאפיינה את מפגשי "היחידות" המתוארים במעשיות שיובאו להלן, נתבונן במקביל בתהליכים המתחוללים בקליניקה, בשדה אמפתי ואינטימי, בו נפגשים זה מול זה מטפל ומטופל.

ביחידות אל מול פני הרב

עיון פסיכודינמי  במפגשי "יחידות" בין הרבי וחסידיו

מאת שי גיל 

פתח דבר:

ברשימה זו ברצוני  לפתוח אשנב לתהליכים המרפאים שהתחוללו בחדרי חדרים-במפגשי היחידות בין רבי לחסיד, במרחב מקודש, הטעון השלכות עוצמתיות. ואולם, בו בזמן שאנו מוזמנים להיות קשובים לתעצומות הרגש ולדינמיקה הנפשית שאפיינה את מפגשי "היחידות" המתוארים במעשיות שיובאו להלן, נתבונן במקביל בתהליכים המתחוללים בקליניקה, בשדה אמפתי ואינטימי, בו נפגשים זה מול זה מטפל ומטופל.

"יחידות" על שום מה?

מפגשי "יחידות" תופסים מקום חשוב ומיוחד בתנועת החסידות. המדובר במפגשים אישיים  בין החסיד לרבו, בהם החסיד פותח את  סוגר לבבו בבקשו עצה, ברכה, הדרכה, תיקון נפשי או מזור, בכל העניינים  הנוגעים לנפשו, לגופו, לביתו ולמכלול עינינו בעולם.

על מנת להבין את הדינמיקה המאפיינת את מפגשי היחידות, נעיין  בדברי האדמור לבית חב"ד- יוסף יצחק ( הריי"ץ) שהתייחס באחת משיחותיו למפגשי היחידות כדלקמן: " עניין היחידות הוא היחידה שבנפש אחת שואלת ומתדברת עם יחידה שבנפש שניה"[i].

נבאר את דבריו. המונח "יחידה" המופיע לראשונה במדרש 'בראשית רבה', מיוחס ע"י חכמי הקבלה, למדרגת הנפש הפנימית הגבוהה ביותר מבין חמש דרגות הנפש בהם מתייחדת על פי תפיסתם קומת האדם והם: נפש, רוח , נשמה, חיה ו- יחידה. אם תרצו, המדובר בניצוץ האלוהי  שבאדם. אם כן, כאשר הריי"ץ מדבר על שיח בין שתי "יחידות", הוא מרמז על  שני סובייקטים  הנפגשים ונוגעים הדדית בפנימיות נפשם- בגרעין העצמיות החשוף והאינטימי ביותר, על כל המשתמע מכך.

מוסיף ומבאר האדמו"ר שמואל בן מנחם לבית חב"ד( המוהר"ש), "רוח הקודש הלא ידוע מן ההכרח שיהיה לרבי כדי שיוכל לענות לנכנסים אליו ביחידות". ועוד מסופר על המוהר"ש  כי:

"לכל אחד מהחסידים אף לפשוט ביתר היתה לו לרבי אימרה מיוחדת לאמרה לו ביחידות ואימרה זו היתה אצל החסיד לעמוד אש למשך כל ימי חייו"[ii].

באנלוגיה טיפולית, ניתן לומר שבהדגישו את  רוח הקודש הלא ידוע, מכוון המוהר"ש לסוג מיוחד של האזנה, המהדהדת עבורי את האזנתו של המטפל "ללא זכרון וללא תשוקה" אל הלא מודע. הרבי הפוגש בחסיד נדרש אם כן להשיל מעליו את רוח הקודש הידוע לו, ולהאזין אל הסמוי מהעין והקרוב ללב, אל השיח הלא מודע המנכיח עצמו במפגש האינטימי שנרקם בין שני "יחידים" השרויים יחד זה עם זה. הקשב הצף, הפתיחות הצנועה  אל הלא ידוע, מיילד אמירה ייחודית בגובה העיניים המכוונת אל שורש נשמתו של החסיד, אותה יצרור בקרבו כל ימי חייו, והיא תשמש מעין "אובייקט מעבר", המפגיש בין האינטימיות והקדושה עימם שרה בחדרו של הרבי, לבין מציאות החולין בה הוא פוגש ביום יום. מבעדה תשתקף דמותו המואדרת של הרבי- האב הגדול והרחום, הממשיך ומלווה בנוכחותו-היעדרותו, המנחמת-מאיימת, את החסיד בהמשך דרכו ועבודתו  הרוחנית והגשמית כאחת.

מנקודת מבטו של החסיד, אנו למדים על עוצמת ההשלכות שחוללו בדיאדה רבי-חסיד, מהתיאור הבא:

"מיום שחרב בית המקדש לובויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת שבו מתפלל הרבי הוא בית המקדש שלנו והחדר שב יושב הרבי הוא קודש הקודשים שלנו והרבי הוא הארון אשר בו לוחות תורת השם שלנו... וכשם שהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים יחידי כך כל מי שנכנס לחדרו של הרבי נכנס יחידי "[iii].

החסיד הנכנס ליחידות, נמשל אם כן, לכהן הגדול הנכנס אל קודש הקדשים ביום הכיפורים הגדול והנורא, לכפר על חטאת העם ואנו מבינים את סערת הרגשות בה נתון החסיד המעז להיכנס אל  "קודש הקודשים", חיל ורעדה אוחזים בו, היחידה – הנקודה הפנימית ביותר בנפשו עומדת להיגלות מבעד לעיניו החודרות והחומלות של הצדיק, וכגודל התקווה לגאולה, כך גודל האימה, רגשות האשם והחרדה מהמפגש הרה הגורל.

 

סיפורים:

מדוע הרבי מזיע?

שמשו של האדמור החב"די שאלו: מדוע מזיע הרבי כל כך  במהלך היחידות עד שבגדיו נרטבים מהזעה?

השיבו האדמור- על מה אני מזיע, ובכן היו אצלי עשרים וחמשה אנשים... בשביל שאוכל להשיא עצה נכונה לשואל, אני צריך להרגיש בצרתו ממש כמו שהוא בעצמו מרגיש ולשם כך אני מוכרח להפשיט את עצמי מלבושי ולהתלבש במלבושיו שלו...ואז כשאני  צריך לתת לו עצה,  לא אוכל לעשות כן כשאני עדיין במלבושיו, כשם שהוא בעצמו אינו יכול להשית עצות בנפשו ועלי להפשיט את עצמי מלבושו ולהתלבש בלבוש שלי... ומעתה הגע בעצמך: אם אדם צריך חמישים פעם להתפשט ולהתלבש כלום אפשר שלא להזיע?[iv]

רוזנהים מדגים בעזרת סיפור זה את הבחנתו בין אמפתיה לבין הזדהות. לגישתו, " ביחס של אמפתיה נשמר יחודו של כל אחד מהצדדים ואילו ביחס של הזדהות בטלים כל ההבדלים בינהם והם כאילו התמזגו והיו לאחד.... בעל האמפתיה חוצה לשעה את הגבול לתוך הוויתו של הזולת ואולם הוא אינו נשאר שם ואינו עובר את הגבול עד להתמזגות"[v]. על פי תפיסה זו, אמפתיה מצריכה שמירה על גבולות ונפרדות. בסיפור מציין הרב כי ההתפשטות וההתלבשות  במלבושי הזולת, אינה מיועדת לצורך השתתפות והכרה ברגשותיו של הסובייקט הבא בפניו, אלא מדובר באקט תכליתי, האמפתיה משמשת ככלי הבא לאפשר לרב להבין את הזולת ולהשית לו עצה ותו לא. יתר על כן, נראה שהרב המזיע משקיע מאמץ רב בשמירה על עצמו ועל ניפרדותו. הרב מדבר על "הרגשת צרתו של האחר" כפועל יוצא של התלבשות במלבושיו, כלומר במעטה החיצוני – בפרסונה. הרב כמדומה, אינו מעז לפגוש את שכבות העומק – את ליבת הבשר החיה והרקמה הרגשית הרכה שמסתתרים מתחת למעטה הבגד, כלומר את  עצמיות הנפש העומדת לפניו  עירום ועריה ונזקקת יותר מכל להכרה וחמלה. גישה זו מהדהדת  לטעמי את התפקיד המצומצם שיוחס לאמפתיה בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה, כדוגמת השימוש שייעד לה  פרויד, המדגיש את  הממד האינטלקטואלי של האמפתיה ככלי לפענוח ולעיצוב פירושים ולא ככלי אנליטי ריפויי בפני עצמו[vi]

 

כפי שנראה בהמשך, היו בין הרבנים (כמו גם בין מטפלים), מי שלא נרתעו ממשוקעות ומזיגה בין סובייקט לסובייקט ואף ראו בכך תנאי לתיקון נפשי ולכינונה של אינדיבידואליות.

 

צריך למצוא בעצמו בדקות דדקות...

מסופר  על האדמור האמצעי לבית חב"ד:

"באחד מנסיעותיו התאכסן רבנו במלון לא הרחק מהעיר סמרגון והחליט להתעכב שם כשבוע ימים. קהל רב התקבץ  שם ורבנו היה מקבלם ביחידות כנהוג.

באחד הימים באמצע היום בשעה שמאות אנשים עמדו צפופים וחיכו להתקבל ביחידות, ציוה הרב לסגור את הדלת, והפסיק את  קבלת האורחים. כעבור חצי שעה יצא הגבאי טרוד ועיניו  אדומות מבכי ולחש משהו באזני החסידים. החסידים נבהלו ורגש פלצות עבר במחנה  ואין איש יודע על מה... החסיד רבי פנחס משקלוב שאל את הרבי כעבור מספר ימים לסיבת הדבר.

לרגע נתעצב הרבי מאוד ואחר כך ענה לו כשאנשי שלומנו נכנסים ליחידות ומגלים  נגעי פנימיות לבבם, איש איש באשר הוא הנה כל  דבר שמספר המספר צריכים למצוא בעצמו בדקות ודקות דדקות, ואי אפשר לענות לשואל דבר תיקון וסדר אמיתי עד אשר יתקנו תחילה בעצמו ורק אז  יכולים לתת עצה וסידור לתיקון. וביום ההוא אמר הרבי נכנס אלי איש אחד שנבהלתי לשמוע את דבריו ולא מצאתי בעצמי חס וחלילה אפילו שמץ דשמץ מעניין כזה גם בדקות דדקות ונפל במחשבתי שמא הוא העלם הרע הנמצא בעומק דעומק נשמתי עד כי אינני מוצאו ומחשבה זו הרעידה  את עומק נקודת נפשי"[vii]

 

בסיפור אנו פוגשים ברב המחפש בתוכי עצמו, במקומות הנידחים והאפלים ביותר בנשמתו את נגעי פנימיות הזולת הבא בפניו, שכן הרב יודע שלא ניתן לחולל תיקון אצל זולתו לפני שיתקן תחילה את עצמו.

דומה שגישה רדיקלית זו לנפש האדם, מושתתת על הבנת המציאות הנפשית המשותפת והתלות ההדדית שבין אדם לאדם. על פי גישה זו, אין זה מקרי שדווקא אדם מסוים  מתייצב בפני הרב (או בהקבלה- מטופל בפני מטפל), שכן בפנימיות הנפש, הם חולקים מצוקה-נגע משותף ובאמצעות המפגש הבין אישי ניתנת להם ההזדמנות לחולל בו שינוי. לשם כך, נדרש המטפל לפנות תחילה פנימה ולתקן את עצמו, שם במעמקי נפשו הוא פוגש בהשתקפות זולתו ומשם יוכל להושיט לו עזרה.

 

להלן סיפור נוסף המדגים ואף מעצים גישה זו.

"זושא זושא רשע שכמותך"

פעם בא רבי זושא לפונדק וכאשר התבונן על מצחו של בעל הבית ראה כי הוא נושא מטען רב בשנים  של חטאים ועוולות... כאשר עלה רבי זושא לחדרו ומשהיה לבדו, התחיל באמירת תהילים וביקש סליחה על חטאיו בקראו בקול גדול" זושא זושא רשע שכמותך מה עשית, אין שקר ופשע שלא עשית" והתחיל למנות את חטאי בעל הפונדק אחד לאחד כאילו היו חטאיו שלו ממש וכל זאת תוך כדי בכי גדול. בעל הפונדק לא יכל שלא לשמוע את הוידוי קורא הלב של רבי זושא ותפילתו חדרה ללבו וגרמה לו להתעוררות נפשית ולבקשת מחילה ותיקון[viii].

זושא המגיע לפונדק מתבונן בפונדקאי ומרגיש בחטאיו, יחד עם זאת, הוא אינו פונה לברר ולחקור את עברו של הפונדקאי, מה שמן הסתם היה רק מעורר בו התנגדות, שהרי לעת עתה, זה אינו קשוב כלל אל נפשו הזועקת לעזרה רגשית. במקום זאת, פונה זושא לעצמו פנימה ופוגש בחטאי הפונדקאי בלבוש חטאיו הוא. זושא בודאי מבין כי אין זה מקרי שדווקא הוא פגש בפונדקאי הנ"ל וכי מפגש זה מזמן עבור שניהם הזדמנות להתבוננות פנימית ולתחילתו של שינוי. ואמנם, הכנות הרגשית חסרת הפניות שבתפילת הוידוי של זושא, מפלסת מסילות אל ליבו של הפונדקאי המתעורר אל עצמותו הפגועה ומסוגל להכיר בחלקי נפשו האפלים המבקשים תיקון.

נדמה לי שניתן למצוא בדינמיקה הנפשית המתוארת כאן הד לפעולתה של הזדהות השלכתית, כאשר זושא משמש כמיכל מנקה, מעבד ומתווך עבור רגשות ומחשבות בלתי נסבלים של הפונדקאי, ולאחר שאלו עברו עיבוד והתמרה בתפילתו של זושא, מסוגל הפונדקאי להכיר בהם ולהפנימם מחדש.

יתר על כן, ניתן לדעתי לזהות בשני הסיפורים הד לסוג של העברה-teransference, המכונה על ידי יונג וממשיכי דרכו בשם " העברה שאמנית", ומתאפיינת בדינמיקה המתוארת להלן: המטפל-שאמאן מודבק על ידי מחלתו של המטופל וכתוצאה מכך נדרש לפתח מרפא למחלה בתוך עצמו, מה שמאפשר לו לרפא גם את המטופל. למעשה מתרחש כאן תהליך של הזדהות נפשית עמוקה בין שני יחידים. כפועל יוצא מכך, המטפל "נדבק" בתחלואיו הנפשיים של המטופל, כלומר חש בהם כאילו היו אלו ממש חלק מעצמותו הוא, מוצא להם מרפא ומעורר בנפש המטופל תהליך מרפא דומה[ix].

"נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה"

על רבי זושא מסופר עוד, כי יום אחד התייצב בפניו איש רב חטאים שסרב תחילה לקבל תיקון, אז מספר זושא, כי  ירד עמו מטה את כל המדרגות וקשר את שורש נשמתו עם שורש נשמת החוטא בחינת נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה", לחוטא לא נותרה  כל ברירה אלא לחזור בתשובה יחד עמי, וזו היתה תשובה גדולה ונוראה במיוחד.

במקרה דנן נראה כי הרב והחסיד יורדים יחד אל שאול תחתיות –  אל תהומות הנפש הפצועה, הכורעת תחת משאת רגשות האשם, שם בקרקעית התהום, ברובד הנפשי הקדום והראשוני ביותר, נמזגות שתי נשמות הטובלות במי הסבל המשותף, כאשר הרב חומל ומחזיק בנפש הזולת אותה הוא נושא עימו אט אט בחזרה למעלה מטוהרת ונקייה מחטאים. כאן אנו עדים לרגרסיה עמוקה הכרוכה בהתפרקות הזהות הכוזבת ודפוסי האישיות – "החטאים" הישנים, המנביעה עצמי גרעיני מחודש.

קבלת התורה השייכת לנשמה

אתה נפנה לסיפור מופלא המפגיש בין שניים ממייסדי החסידות, שני ענקי רוח – הבעל שם טוב ובקיצור- הבעש"ט והרב דב בער, מי שלימים הפך להיות תלמידו המובהק וממשיך דרכו של  הבעש"ט בחסידות וזכה לכינוי: המגיד ממזריטש. הסיפור הפורש בפני הקורא תהליך ריפוי מורכב ומאלף, מופיע במקור בספר "שבחי הבעש"ט" ועיקרי הדברים מובאים להלן:

שמעתי איך נתקרב הרב המגיד הגדול להבעש"ט: המגיד צם ח' פעמים משבת לשבת רצופים וחלה מאוד. פעם בא רבי מענדיל וראה שהוא חולה מאוד ואמר לו: "האם לו שמעתם שיש בעש"ט בעולם?  ויסע מעלתו אליו וירפא אותו". והשיב המגיד, "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". וכשבא רבי מענדיל להבעש"ט סיפר בשבח של המגיד ואמר "ראיתי כלי יפה" אמר הבעש"ט:" ראיתי אותו מכמה שנים, ויש לי געגועים אליו שיבוא אלי". ויש ככמה נוסחאות איך שבא המגיד אל הבעש"ט, אך שמעתי שקרוביו לחצוהו שיסע וכשבא להבעש"ט מצא אותו יושב על מיטתו ומעיין ונתן לו שלום וביקש המגיד שירפא אותו וגער בו הבעש"ט ואמר: " אין סוסים שלי אוכלים מצות". ונפל עליו זעה מחמת חולשה ויצא לחוץ וישב על האצטבא שלפני הבית לנוח. וראה איש אחד וקרא לו וביקש ממנו: " לך אל הבעש"ט ואמור לו למה אינו מקיים את הפסוק "ואהבת לגר"?  ואמר לו, מיד אסף הבעש"ט עשרה אנשים ויצא אליו לפייס אותו ורצה לרפאות אתו בדיבורים, שהיה יושב כנגדו שני שבועות ואמר תהילים ואח"כ אמור הבעש"ט אליו: " רציתי לרפאות אותך בדיבורים  כי היא רפואה קיימת ועכשיו אני צריך לעסוק  עמך ברפואות". ונתן לו   דירה ונתן לו י"ב זהובים בכל שבוע ושבוע על הוצאות שלו. ולא יכול לילך להבעש"ט מחמת חלישות. ואחר זמן מועט התחיל להבריא  והיה הולך להבעש"ט לשולחנו ופעם התעלף.  והבעש"ט הלך שלוש פעמים למקווה ושלח לאדון אחד רחוק וקנה ממנו אבן טוב בסך שלושים אדומים וכתשו ונתן לו לשתות, ובאו לבקרו וסיפר: "הבעש"ט שלח אחרי הגבאי שלו בחצות הלילה ובאתי ומצאתי אותו יושב וכר קטן על ראשו ומלובש בעור של זאבים מהופך ושאל אותי: "אם למדת חכמת הקבלה? ואמרתי הן וציוה אותי לומר לפניו מספר שהיה מונח על השולחן ובו מאמרים קטנים.  ואמרתי לפניו עמוד או חצי עמוד, ואמר הבעש"ט לו כן הוא, אני אומר לפניך ואמר ובתוך כך נזדעזע וקם ואמר אנחנו עוסקים במעשה מרכבה ואני יושב ואמר בעמידה ובתוך הדיבור השכיב אותי  במיטה כמו עיגול ושוב לא ראיתי אותו רק שמעתי  קולות וראיתי ברקים ולפידים נוראים והיה בערך שתי שעות ונתפחדתי מאוד ומזה הפחד התחלתי להתעלף.

ואומר אני הכותב: כמדומה לי שזה היה קבלת התורה שכן שמעתי שקיבל מהבעש"ט תורתו השיך לנשמתו, בקולות ובברקים....וכשנסע המגיד מהבעש"ט, ברך אותו הבעש"ט ואחר כך הרכין את ראשו שיברך אותו ולא רצה. ולקח הבעש"ט את ידו ונתן על ראשו וברך אותו, עד כאן[x].

 

בתחילת הסיפור אנו מתבשרים על מחלתו הקשה של המגיד, שבאה כל הנראה כתוצאה מהצומות ומהסיגופים שגזר על עצמו, לאחר שצם שמונה פעמים ברציפות משבת לשבת. די בתיאור זה כדי לצור את הרושם שמדובר באדם שעולמו היצרי והרגשי נתון לרודנותו המסרסת של סופר אגו מחמיר ונוקשה במיוחד. יתר על כן,  על אף מחלתו הקשה הוא לדבריו אינו מוכן לבטוח בעזרת בני אדם, שכן "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", כלומר מצטיירת בפנינו תמונה של אדם חשדן וניורוטי העסוק בלגונן על עצמו מפני העולם,  בעודו חוסה בצילו של האל -אב הגדול והמיטיב, בשעה שבני האדם נתפסים כאובייקטים מסוכנים ומאיימים  שמסוכן לבטוח בהם.

במקביל, אנו מתבשרים על הקוטב הנפשי המנוגד למגיד, המיוצג בסיפור בדמות הבעש"ט, עליו מסופר שיש לו געגועים למגיד מכמה שנים שיבוא אליו. ואולי אין זה מקרי, שכן מי שמכיר את סיפור חייו של הבעש"ט יודע שבצעירותו הרבה לצום ולהסתגף במערה משבת לשבת. ועל כן דומה כי הבעש"ט מזהה במגיד נפש תאומה, ומכאן שהגעגוע מבטא בין השאר אולי התרפקות על להט הנעורים והתמימות הנרקיסית של הבעש"ט עצמו שאבדה או הותמרה, ומכאן גם ההבנה שהמגיד הוא   ביסודו  "כלי יפה",  כלומר שבעזרת הדרכה נכונה יוכל יעבור תהליך של הבשלה והתכללות נפשית בדומה לתהליך שהבעש"ט עבר בעצמו.

המגיד פוגש לראשונה בבעש"ט כשהוא ישוב בחדרו על מיטתו ומעיין. במה מעיין הבעש"ט, האם בספר, או שמע  בעיון פנים נפשי מדובר, זאת איננו יודעים ואולם מעצם הכנסתו של המגיד לחדרו הפרטי של  הבעש"ט בשעה שזה שקוע בתוך עצמו, אנו נרמזים על קבלתו והתקיימותו של המגיד בעולמו הפנימי והאינטימי של הבעש"ט. ואולם להפתעתנו, כשהמגיד מבקש שירפא אותו, גוער בו הבעש"ט תוך כדי שימוש במטפורה נוקבת:"אין סוסים שלי אוכלים מצות", החודרת כמו חץ מכוון היטב הישר אל ליבו של המגיד המגיב  בהתמוטטות . מה קרה פה? כיצד עלינו להבין  את משמעות האינטראקציה הראשונית בן השניים:  הבעש"ט נותן לו שלום, המגיד מבקש רפואה, הבעש"ט גוער בו והמגיד מתמוטט.

נדמה לי שהמפתח טמון בהבנת השימוש המטפורי שהבעש"ט עושה "בסוסים". על מנת להבין את הסמבוליקה "הסוסית" מבית מדרשו של הבעש"ט, נפנה לסיפור נוסף על טרנספורמציה, המפגיש בין הבעש"ט לרבי יוסף מפולנאה שהפך בעקבות כך לתלמידו. הבעש"ט ממשיל לרב מפולנאה שהיה ידוע כמחמיר וכעסן משל בזה הלשון:  פעם אחת נסעתי בדרך בעגלה הרתומה לשלושה סוסים" סיפר הבעש"ט, "אחד אדום, אחד ברוד, ואחד לבן ושלושתם לא יכלו לצהול. והנה בא איכר אחד לקראתי וקרא אלי: הרפה מהמושכות! והרפתי את המושכות". הרב נבוך ושתק.

"שלושה" חזר הבעש"ט, "אדום, לבן וברוד, לא צהלו, איכר יודע דבר לאשורו, להרפות המושכות וצהלו". הרב כבש ראשו ושתק, "איכר יועץ עצה טובה", אמר הבעש"ט "המבין אתה?"  "מבין אני רבי" השיב הרב מפולנאה ופרץ בדמעות. "עכשיו מבין אני" בכה ובכה והבחין שעד היום לא הבין משמע "אדם יכול לבכות" 28.

את הסיפור הנ"ל מספר הבעש"ט לרב מפולנאה שהיה כידוע רב קפדן ומחמיר, הרגיל לשלוט ולהחזיק קצר את סוסיו –  את חלקיו הרגשיים והיצריים. כל חכמתו של הרב ויכולתו לשלוט בסוסים לא הועילה לו, מאחר וסוסיו לא צוהלים ועגלתו תקועה. והנה, כאשר הוא שומע את האלטרנטיבה שמציע לו הבעש"ט – להרפות מהמושכות ולחדש את הקשר עם טבעו האינסטינקטואלי המודחק, משהו קורה בתוכו, קליפתו נסדקת ולפתע נפתח סוגר ליבו ומשתחררת מועקה בצורה של בכי עז.

משהו דומה קורה למגיד הפוגש בבעש"ט.  אנו הרי יודעים שמחלתו של המגיד היא תוצאה של סיגוף והרעבה עצמית –  דיכוי האיד מתוך ניסיון לאמץ אידיאל רוחני מחמיר בהשראת הסופר אגו. והנה בא הבעש"ט וכמו מורה זן טוב וחסר פניות, פונה לתלמידו באופן הישיר והכן ביותר ואומר לו במילים פשוטות: מה אתה ממבלבל במוח ומספר לי שאתה רוצה להירפא, הרי כל עוד אתה ממשיך להרעיב את הסוסים שלך ולהאכילם מצות, אתה עובד על עצמך בעיניים ומבזבז את הזמן שלי. יתר על כן, נראה לי שהגערה של הבעש"ט משקפת את היחס הגוער והמחמיר של המגיד כלפי עצמו, במובן זה דרך המראה "הגוערת" שמציב לו הבעש"ט, הוא נפגש עם חלקי אובייקט ועצמי מפוצלים. הנה בפעם הראשונה מישהו רואה אותו באמת ומצליח לגעת בפצע הפנימי – "הגר הגוער" והדחוי השוכן בפנימיותו, והתקווה והאימה כאחד שמתעוררים לנוכח האפשרות שאולי יש סיכוי להירפא כאן באמת, מזעזעת את כל ישותו של המגיד הנצרך לצאת לנוח בחוץ. היציאה אל מחוץ לחדר –  מחוץ למיכל הטיפולי, כמו מאפשרת לו לבחון מחדש את כוונותיו ולשאול את עצמו עד כמה הוא מעוניין באמת להירפא שהרי הוא מבין שלא מודבר רק במחלה פיסית, כאן יידרש שינוי פנימי מהותי והעבודה תתחיל קודם כל מהחלקים הרגשיים והיצריים - מהסוסים שנדחקו והורעבו כל השנים.

ואז לאחר ששקל ובדק הוא עונה לבעש"ט במטפורה משלו החודרת לליבו של הבעש"ט: "ואהבת את הגר". משפט זה  מבהיר לבעש"ט כי המגיד מבקש ממנו לאהוב אותו ובעצם, הוא מבקש באופן לא מודע באמצעות אהבת המטפל – הבעש"ט ללמוד לאהוב ולקבל את חלקי הנפש הציליים והמפוצלים – את "הגר" שבתוכו מבקש המגיד.

וכאן מתגלה החמלה של הבעש"ט שמייד בשמעו את דברי המגיד הוא מתגייס למענו בכל מאודו והם  יוצאים למסע ריפוי משותף ומרתק. תחילה מבקש הבעש"ט "לרפאות בדיבורים, כי היא רפואה קיימת אבל אני צריך לעסוק עמך ברפואות". מה בעצם אומר הבעש"ט: הוא אומר למגיד שהריפוי השלם ובר הקיימא יתאפשר באמצעות הדיבור – התפילה והשיח שיתנהל במימד הבן אישי והתוך נפשי, כמו גם באמצעות המפגש הבלתי אמצעי עם הדיבור האלוהי (קבלת התורה בהמשך), אך תחילה אין מנוס ועליהם לעסוק ברפואת הגוף – מזון תרופות וכו'. הבעש"ט אינו מתמהמה לרגע, הוא משכן את המגיד בדירה, נותן לו את הוצאות מחייתו, מספק לו את מזונו על שולחנו, רוכש עבורו אבן טובה ויקרה ממנה הוא רוקח סם תרופה מיוחד. כיצד עלינו להבין התנהלות זו שבא הבעש"ט לוקח חסות מלאה על המגיד ומספק את כל צרכיו? מנקודת המבט הפסיכודינמית, ניתן לראות כאן לדעתי סוג של רגרסיה טיפולית, כלומר הרב- המטפל חוזר אחורה יחד עם המטופל יד ביד אל ההתחלה שהשתבשה, אל הצרכים הראשוניים שכל הנראה לא סופקו כראוי ( "המצות", כמטפורה למזון רגשי/ פיסי לא מספק) ואל האובייקטים המשמעותיים שכשלו. הבעש"ט דואג לאוכל, מחסה בטוח ומנוחה, הוא הופך למעשה להיות מעין אם פונדקאית העוטף את המגיד ודואג לכל מחסורו וכל זאת על מנת לאפשר התחלה חדשה והתפתחות נפשית מתוקנת.  בכל הזמן הזה המגיד מתואר כסובל מחולשה ופסיביות, הוא חוזר להתנהג כמו תינוק חסר אונים התלוי לחלוטין בבעש"ט לסיפוק צרכיו, כלומר המגיד נתון כולו לרגרסיה המתאפשרת במרחב הבטוח והמגונן שהתהווה במפגש בינו לבין הבעש"ט. 

וכאן אנו מגיעים לאירוע מכונן המכונה בסיפור "קבלת התורה" של המגיד והנושא אופי של טקס חניכה שמאני. בואו ונתבונן בו מקרוב מנקודת המבט הפסיכודינמית. בחצות הליל, בשעה שאנו נתונים למרותו של "שר הלילה" והלא מודע הארכיטיפי מתעתע בנו, נקרא המגיד אל הבעש"ט ומוצא אותו כשהוא יושב על מיטתו מלובש בעור זאבים מהופך. מה משמעות עור הזאב בו מתעטף הבעש"ט? לשם כך נעמוד בקצרה על המשמעות הסמלית שנקשרה בזאב במיתוס ובאגדה ונתייחס גם לקשר הייחודי שנרקם בין הבעש"ט לבין בעל חיים לילי זה. מחד בקוטב החיובי, הזאב מייצג: מודעות, חשיבה  ואינטליגנציה מפותחת. כך במיתולוגיה היוונית מופיע הזאב כבן לוויה של אל השמש אפולו, כאשר הכינוי בשפה היוונית לזאב- לייקוס (lykos  ) משמעו אור, כלומר הזאב מייצג את עקרון התודעה הסולרית המוארת, המתבוננת והרואה למרחוק. מאידך בקוטב השלילי, מייצג הזאב את עקרון הרוע הדמוני והחשוך, ובד"כ נמצא אותו כבן לוויה של השטן, של אל המלחמה והמוות – ווטאן מהמיתולוגיה הנורדית ושל אלוהויות נקביות המייצגות נשיות מכלה ובולענית. כך גם באגדות וסיפורי עם מייצג הזאב בד"כ תכונות אנושיות שליליות כגון:  אכזריות, חמדנות ותאווה יתרה וחסרת גבולות[xi] .

על הבעש"ט מסופר כי בצעירותו, בעודו משמש כמלמד לדרדקים, נאבק בשטן שהתגלם בדמות זאב אכזר שהטיל את מוראו על אנשי הכפר. הבעש"ט נלחם בזאב והכהו על מצחו במקלו עד שמת. למחרת מסופר כי מכשף הכפר נמצא מוטל מת[xii].

בהתייחס לכל האמור לעיל, ניתן לשער שהזאב מסמל אספקט "צילי" בנפש הבעש"ט, ועצם העובדה שהתמודד והכריע אותו, מלמד על האופן שבו הבעש"ט כבש ועידן את יצרי האיד שלוחי הרסן השוכנים בלא מודע הנפשי. כלומר, בשונה מן המגיד, הבעש"ט לא נדרש להדחיק, להרעיב ולפצל את הזאביות היצרית מהתודעה, אלא להפך, היא הפכה לחלק בלתי נפרד מעצמיותו ועל כן הוא מסוגל להתעטף בה מבלי לחשוש מחד שהיא תשתלט עליו, ומאידך העור הנלבש במהופך מלמד כי הבעש"ט לא מפנה את "זאביותו" כלפי חוץ, אלא בוחר להפנות את החיות והאינטליגנציה הזאבית שעברה עידון פנימה וזו הופכת חלק בלתי נפרד ממכלול אישיותו וכוחותיו הנפשיים.

הנה כי כן, נראה שדווקא יכולתו של הבעש"ט להכיר ולאלף את הזאב היצרי שחי בקרבו פנימה, היא המאפשרת לו לזהות ולהתמודד עם הזאב המורעב שבנפש המגיד ולשמש לו כחונך המורה את דרכו אל עצמיותו. על כן, כאשר שואל הבעש"ט את המגיד "האם למדת חכמת הקבלה" אנו שומעים בין השורות את השאלה- האם למדת לקבל את עצמך? את הזאב שבך, וכשהמגיד עונה בחיוב ומתחיל לקרוא מאמרים מספר הקבלה, עוצרו הבעש"ט באחת ומדגים לו מה פירוש ללמוד קבלה בכל מאודך, מתוך זעזוע נפשי עמוק, תהליך זה מלווה בקולות, ברקים ולפידים והמגיד שוכב כמו תינוק שנולד מחדש בתוך עיגול-מנדלה ובפעם הראשונה מקבל את התורה השייכת לנשמתו. להבנתי משמעות הדברים היא שהמגיד התוודע לראשונה לעוצמות הזאביות, היצריות והקמאיות המפכות בתוך נפשו, שהרי  לדידי, זו משמעה של קבלת תורה אמיתית, קבלה הבאה מבפנים – אינטגרציה והתכללות תוך נפשית. מעניין להקביל תהליך זה לאופן שבו מנכיח הדיבור האלוהי את עצמו בפני אליהו- נציגו האנושי, המתואר במקרא בזה הלשון:" והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה..."( מלכים א' יט,יא-יב ). כלומר הרעש, הפירוק והאש, כל העוצמה הכאוטית הנ"ל היא רק מופע פירוטכני המטרים את נוכחות האלוהי –  את תחושת העצמיות והאחדות העמוקה המתגלה בנפש האדם דווקא "בקול דממה דקה".

ועדיין אנו לפני שיאו של הסיפור, המתחולל לדעתי דווקא בקול "הדממה הדקה" המאפיין את הפרידה.

משנתגלתה למגיד התורה הייחודית השייכת לנשמתו והתחולל שינוי רגשי בתוך חדרו האינטימי של הרב, "הטמנוס" (המיכל) האלכימי שבו שרו השניים ביחידות וגם ביחד, עתה אנו עומדים בפני הסצנה האחרונה בדרמה הטיפולית המרתקת לה היינו עדים – סצנת הפרידה. כאן מתאפשר למגיד להשיב לעצמו ולעצמיותו את ההשלכות העוצמתיות והמרפאות שהועברו לבעש"ט - למטפל, והבעש"ט מסייע לו בכך באופן אקטיבי באמצעות טקס הברכות ההדדיות, שנתבונן בו להלן.

נדמיין את השניים ניצבים זה מול זה, סובייקט מול סובייקט בפתח הדלת המובילה מחדרו של הבעש"ט בחזרה אל העולם החיצון. הבעש"ט מברך את המגיד ומבקש שהמגיד יברכו מתוך הכרה מלאה בו ובסגולתה הייחודית של  בירכתו, אך המגיד "לא רצה".  ניתן רק לדמיין את סערת הרגשות המתחוללת באותו הרגע בנפשו פנימה, כשהמגיד אנוס להשיב לעצמו את השלכותיו וללבוש מחדש את הפרסונה של רב חכם, מנהיג קהילה וכו' שבכוחו לברך ולהשפיע שפע לזולתו. אולם הבעש"ט בדומה ליעקב שלא משלח את המלאך "כי אם ברכתני" (בראשית לב, כז), לא מהסס לרגע, הוא לוקח את ידי המגיד, מניחם על ראשו המורכן והמגיד מברכו. וכך המפגש בין השניים שהתחיל בגערה מסתיים בברכה. נדמה לי שסיומו של הסיפור מזכיר לנו שכשם שהמטופל נזקק לברכת הדרך של המטפל, גם המטפל נזקק לברכת הדרך של המטופל. יתר על כן, במובן האינטרסובייקטיבי העמוק ניתן לומר, שכל מפגש משמעותי בין מטפל למטופל מיילד התברכות הדדית בין שני סובייקטים המתקיימים במרחב אמפתי רב עוצמה המאפשר לנפש אחת להדהד, להימזג ולהיפרד מתוך השדה הכולי המתהווה בין השניים השרויים בקירבה אינטימית יתרה, וכאשר אלו אכן נפרדים לבסוף, כל אחד ממשיך לשאת ולעבד בקרבו את בירכתו הייחודית של זולתו.


 

מקורות והערות



[i]    א.ח. גליצנשטיין, 'אור החסידות', הוצאת קה"ת 1965, עמ' 233.

[ii]  שם בעמ' 234.

[iii] שם בעמ' 254.

[iv] ש"י זווין,' סיפורי חסידים על התורה', הוצאת בית הלל, עמ' 260-261.

[v]  א. רוזנהים, 'תצא נפשי אליך, הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות' הוצאת ידיעות אחרונות בעמ' 76-77.

[vi] ע. רולניק, בתוך 'זיגמונד פרויד, הטיפול האנליטי' הוצאת עם עובד 2002, בעמ' 40.

[vii] אור החסידות, שם בעמ' 241.

[viii]  M.buber, Tales Of The Hasidim,1947, p.241

[ix]   M.Stein, Power, Shamanism, and Maieutics in the Countertransference, CHIRON, a review of Jungian analysis, 1984, p77-78.                                                                    

[x]  שבחי הבעש"ט, הוצאת מאור חי עמ' 69-71

28  מ. בובר, 'אור הגנוז', הוצאת שוקן 1967, בעמ' 78.

[xi]  M. L .Von Franz, Shadow And Evil In Fairy Tales, shambala 1995, p. 254-256.

[xii]  שבחי הבעש"ט, שם בעמ' 15.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גיל, ש. (2008). ביחידות אל מול פני הרב- עיון פסיכודינמי במפגשי "יחידות" בין הרבי וחסידיו. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1679

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אביבית גרינברגאביבית גרינברג14/12/2013

מאמר מרגש!. נחשפתי לעולמות עלומים מסתוריים משהו דרך סיפורי החסידות.התרגשתי לפסוע צעד צעד בהסברים וההקבלות
לעולם הפסיכוטרפויטי.מענין איך היה מתקבל ה'מגיד'היום אצל הפסיכולוג:) איזה תווית היתה מוצמדת לו ,אנורקס...עם דיכאון קליני...מסרב לקבל טיפול...דרך היחסים בין הבטשט למגיד אפשר לראות מהי התמסרות ,טוטליות,ואהבה ללא תנאים.ואיך כל אלה מוליכים את הטיפול עד לסיומו המתמיר את שניהם. תודה!!!!

שי גילשי גיל1/3/2008

[ל"ת]. אלי שלום ותודה.
בתגובתך אתה מעלה ומחדד תהיות שהם ללא ספק מאוד רלוונטיות לעבודה טיפולית בכלל ובפרט לעבודה טיפולית העושה שימוש בסמלים ובמיתוסים. בהמשך להתייחסותך לסוגיית הפרשנות הראויה של סמלים בדיאדה הטיפולית ולהבחנה בין "שפת ההבנה " של המטפל  לבין "שפת ההתערבות" שלו,  ברצוני להזכיר ולצטט את אמירתו הידועה של ויניקוט בספרו 'משחק ומציאות' ש: "פרשנות טרם זמנה מכחידה את היצירתיות שבמטופל והיא טראומתית בהיותה נוגדת את תהליך ההבשלה".
מעבר לכך, גם כאשר אנו מבררים יחד עם המטופל את הקשר בין הנראטיב הסמבולי לעולמו האסוציאטיבי/קונקרטי,לתהליך הטיפולי ולטרנספרנס,  חשוב לזכור, שמאחר ולסמלים וארכיטיפים שורשים עמוקים היונקים ופועלים במקביל בלא מודע הנפשי של המטפל והמטופל גם יחד, הרי שעצם הופעתם בתוך הדיאדה הטיפולית, מלמדת על חוללות נפשית משמעותית ומרפאה  גם כאשר אנו בוחרים להמנע בשלב זה מלפרשה.

תודה שוב על הערותיך המאירות
 
שי

אלי כהןאלי כהן1/3/2008

סמלים ומשמעותם במהלך טיפול [ל"ת]. שי,
תודה על עוד ניתוח מרשים של הפסיכולוגיה החסידית (קראתי בעבר את הרשימה שלך על הרבי מקוצק). המורכבות הזו של הסמלים ומשמעותם מעוררת בי את השאלה על טיבן של פרשנויות למטופלים. יש תמיד מתח בין מה שאתה רואה ואולי מבין בחדר מול המטופל לבין מה שאתה אומר לו. האם השימוש של הרב במשל הסוסים או כאשר הוא לובש את עור הזאב במהופך, נתפסים גם אצל המטופל שלו במלוא עומקם, כפי שהרב התכוון אליהם? ואיזה כוח תרפויטי יש להם באינטראקציה הטיפולית, במקרה שהמטופל לא מכיר את הסיפור על הרבי מפולונאה או את המיתולוגיה הנורדית? בכל מקרה, המדריכה שלי אמרה לי לאחרונה שלפעמים הסימבוליקה שדווקא המטופל מביא, מותר לה לא להיות מדוברת ברמה המפורשת בחדר. קשה לראות את הסמלים הללו משקפים משמעויות דינאמיות כל כך עמוקות ולא לקפוץ עליהן במהלך הטיפול כמוצא שלל רב. אני עוד לומד. ושוב תודה לך על שיעור נפלא.

שי גילשי גיל28/2/2008

[ל"ת]. תודה מיכה על תגובתך
בידידות שי גיל

מיכה אנקורימיכה אנקורי28/2/2008

[ל"ת]. דברים יפים ומאלפים מענייני חסידות ופסיכותרפיה
את מה שאמר להם האדמו"ר האמצעי שאינו יכול למצוא אף בדקות שבדקות אצל עצמו תוכל למצוא בספרי "הלב והמעיין"