פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מותו של בודהא

במאמר מתואר מפגש בין פסיכיאטר בן זמננו לסידהרתא, הודי צעיר, בן המאה החמישית לפני הספירה. סידהרתא שואל שאלות בנוגע למהות קיומנו בן החלוף ומוטרד באופן עמוק מהסבל האנושי. איזה אבחנה ואיזה טיפול יש לתת לאיש שלימים יקרא בודהא?

מאמרים | 7/12/2007 | 12,487

תגיות:

The Death of a Buddha
By Shyam K. Bhat, M.D
Journal of Clinical Psychiatry 67:10, October 2006

Buddha (Sanskrit): “Awakened” or “that which has become aware”

תרגום:אורי מלמד



מותו של בודהא

בוא נניח שאתה, פסיכיאטר מן המאה ה-21, אמריקה, מוחזר בזמן למאה החמישית לפני הספירה, לממלכה עשירה בצפון הודו.
אתה רופא, וכפי שמקובל בימים ההם ובאותם חלקים גיאוגרפיים, והרבה לפני שזה הפך להיות קלישאה של המאה ה-21, לא קיימת אבחנה בין גוף ונפש. אתה, באופן שווה רופא, מלומד, יועץ, פילוסוף ומרפא (healer). לאחר שסיימת לטפל במטופל האחרון שלך, אתה עומד לקרוא לנהג המרכבה שלך לקחת אותך הביתה, כאשר אישה צעירה מתפרצת אל תוך חדרך הפרטי.
"דוקטור!" היא אומרת. "אני זקוקה לעזרתך. בעלי משתגע." הוא צעיר. בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אתה מעריך. הוא לובש צעיף משי אשר תלוי על כתפיו ושיער ארוך אופייני לאצולה.
"בבקשה, שבי ואראה מה אני יכול לעשות".
הם מתיישבים על שטיח היוטה שעל הרצפה. צלליות של מנורות מרצדות משחקות על הקיר וריח עדין של קטורת ממלא את החדר. במרחק אתה שומע צעקות של רועי הבקר אשר מוליכים את הבהמות הביתה. שתיקה ארוכה ואתה ממתין עד שהם יתחילו לדבר. האישה אוספת את עצמה, והגבר שיושב בישיבת לוטוס פוגש את מבטך. אתה רואה צער עמוק, כאילו כל צרות העולם זרמו לתוך עיניו. אתה שם לב לכך שכפות ידיו לא הורגלו לעבודה קשה.
"שמי סידהרתא גוואטמה" אומר הגבר. "אבי הוא מלך קפילווסטו". אתה קד קלות בראשך ומסמן לו בכך שהוא יכול להמשיך. "לא השתגעתי, דוקטור, אך נפשי תאבד, אם לא אצא למסע."
האישה פורצת בבכי. "הוא הולך לעזוב איתי ואת בנינו הצעיר. יש לו משפחה לדאוג לה, ממלכה שתהיה שלו בבוא היום. אנא ממך, הכנס בו קצת היגיון. הוא נוטש את מחויבותו."
סידהרתא מניע ראשו לשלילה. "מחויבותי היא לגלות מדוע אנו נולדים, ומדוע עלינו לחיות חיים של סבל."
"למה אתה מתכוון?" אתה שואל.
"האם אתה יודע שבסופו של דבר כולנו נזדקן ונמות."
זאת נשמעת לך כמו שאלה רטורית, ובכל זאת אתה עונה עליה.
"כן."
"אם כך מהו הטעם בקיומינו? אשתי הצעירה תיהפך להיות אישה זקנה ובלה, גופי יצטמצם בסופו של דבר לעפר, ואפילו ממלכות אדירות יהפכו לחצץ. מה הטעם בהנאה, ומה הטעם בחיים אם הכול בר-חלוף?"
אתה כבר צפית בסוג זה של דאגות קיומיות בעבר. דאגות אלו הינן לעיתים קרובות סימן מקדים להפרעה אפקטיבית: מניסיונך, אנשים בדיכאון, לעיתים תכופות עוסקים בהתבוננות פנימית ומתחילים לתהות על מהות החיים.
"אלה שאלות טובות, סידהרתא." אתה עונה. "אך לבטח קיימות דרכים נוספות להתבונן בהן מאשר לעזוב את אשתך ואת בנך?"
"אין דרך אחרת, דוקטור," הוא עונה. "אין לי דבר לתת להם, אלא אם כן אבין את משמעותי בחיים."
במקום להיכנס לדיון פילוסופי, אתה עורך סקירה מהירה של התסמינים (סימפטומים) שלו. נראה שיש לו את כולם:
אנהדוניה – "שום דבר אינו כפי שהוא נראה; איך אפשר ליהנות ממה שאתה רואה כאשר הכול בר חלוף"."
ירידה בתיאבון – "אנחנו חייבים לכבוש את חושינו, דוקטור. אין בי שום תשוקה לאוכל."
שינה מופחתת - אשתו אומרת: "סידהרתא לא ישן טוב בשבועות האחרונים. הוא חושב על הדברים האלו כל הזמן."
אתה רושם בגיליון: המטופל, זכר הודי בין 27, מראה שינוי במצב הרוח. שקוע בהרהורים קיומיים. תואם להפרעה דיכאונית מז'ורית.
ראית את הנולד והבאת איתך מספר דוגמאות של כדורים נוגדי דיכאון מהמאה ה-21. אך כיצד תלמד איש צעיר זה מהמאה החמישית לפני הספירה על דיכאון? איך אתה אמור להסביר שיתכן שההתפכחות שלו לגבי החיים היא בעצם מחלה? באיזו שפה עליך להשתמש, קלינאי מהמאה ה-21, על מנת לעזור לאיש להבין שרגשותיו חיצוניים לעצמי הנורמאלי שלו? אתה רוצה שיבין, כאשר יבריא, שדאגותיו יראו לו לא-רלוונטיים; שמה שהוא מרגיש הוא חיצוני לישות שלו. הלא כך?
לפתע, אתה מתחיל לפקפק במחשבותיך שלך על מחלות נפש. בסביבתך התרבותית המוכרת, לא היית מהסס להסביר לאיש על סרוטונין ודיכאון ודחק והיתרונות של טיפול תרופתי. אך פה, אתה נאבק למצוא שפה משותפת שתגרום לאיש להבין מהו הדבר שאתה רואה.
"סידהרתא, לפעמים האנרגיות שלנו נחלשות," אתה מספר, "עצב יכול לחדור אל תוך קיומינו, עד שהוא צובע את כל מה שאנו רואים. הוא משנה את הסתכלותנו על החיים ואת יכולתנו לקיים את הגחמות הרגילות של הקיום שלנו. יש איתי תרופה למכאוב הזה. אני ממליץ לך לקחת אותה. הרגשתך תשתפר בתוך מספר שבועות."
הוא שקט לרגע, סופג את מילותיך, ואז שואל, "והאם התרופה שלך תשנה את אופי החיים? האם היא תפסיק את הכאב של היות החיים זמניים? האם תרופתך תפסיק את הסבל האנושי?"
שאלותיו גורמות לך להרגיש כאילו אתה הוא התמים. אשתו מתבוננת עם דמעות בעיניה ואתה מנער את עצמך. תזכור את ההכשרה שלך, תזכור את העובדות, אתה אומר לעצמך. אתה אסיר תודה על כך שה-DSM הוא א-תיאורטי ונטול אטיולוגיה. דאגות האיש על הקיום אינן רלוונטיות באופן מיידי לאבחנה שלו, אף על פי שכמובן שתסקור נושאים אלו בטיפול שלו. אתה נלחם להישאר ממוקד בנושא, ולא להיגרר לדיון רוחני.
"אין לי תשובות לשאלותיך," אתה אומר, "אך אומר לך זאת; אתה תישן יותר טוב ותרגיש פחות טרוד אם תנסה את התרופה הזאת."
אתה יודע שהתשובה תעבוד רק בתרבות אשר קיבלה מספר הנחות כעובדה:
ייסורים נפשיים הם מחלה ברת טיפול; שאותו הדבר שאנחנו מתייחסים אליו כאל "עצמנו" ניתן להשפעה על ידי נוירוטרנסמיטורים; ושהאיזון יכול לשוב על כנו.
אך זה לא מובן לסידהרתא. "לא בדאגותיי צריך לטפל, אלא במצב האנושי עצמו."
בוא נניח שסידהרתא אכן לקח את התרופה שלך בסופו של דבר. ובוא נאמר, שהכדורים נוגדי הדיכאון שינו את הסתכלותו של האיש על החיים. התרופות שרשמת לו הקלו על סיבלו של האיש הצעיר. השינוי בביולוגיה של המוח שלו הפסיק את שקיעתו בהרהורים.
המחשבות על חיים ומוות, וקיום חדלו לענות אותו.
הוא חזר לעניינים הרגילים של החיים. להתפרנס, להיות אבא ובעל, ודמות פעילה בחברה.
הוא הפך להיות יותר תפקודי במובן שרוב האנשים מתייחסים אליו. הוא הפך, באופן קונבנציונאלי לפחות, להיות חבר יותר פרודוקטיבי בחברה.
הוא לא עזב את ביתו. הוא לא התבודד ביערות על מנת לחשוב על משמעות החיים.
ולא הצהיר, שנים לאחר מכן, שהוא מצא את השביל לשלווה.
ולכן, האיש שעמד להיות הגוואטמה בודהא לעולם לא נהיה.
כעת, כאשר אתה חוזר מהמסע הקצר שלך חזרה למאה ה-21, אתה מתבונן במפגש הזה ובהשלכותיו לניסיונך הקליני. זה לא שאתה מתעלם מהיתרונות הרוחניים של סבל, אך בסופו של דבר אתה פסיכיאטר, מדען: הקלה של תסמינים הינה יותר לגיטימית מאשר דיונים פילוסופיים על הערך הפוטנציאלי של הסבל. אתה במקצוע, אשר בדרכים מסוימות, מחייב הסתכלות מצומצמת לפעמים בכדי לעשות סדר באי-הסדר.
סבלו של אדם אחד הוא ההתפתחות הרוחנית של אדם אחר. ואם תסמינים פסיכיאטריים לא היו מפורשים בקונטקסט תבניתי נוקשה ומחולקים לקטגוריות מדויקות, היית יכול ללכת לאיבוד בדיונים אינסופיים על התפקיד והערך של כל אחד מתסמינים אלו בחיי כל אדם.
בחזרה במשרדך, בוא נאמר שאתה רואה איש צעיר מיוסר מחייו. בוא נאמר שאתה רואה אדם שאומר שהוא רוצה לעזוב את משפחתו, עבודתו ולבודד את עצמו על מנת שיוכל לחשוב על משמעות החיים.
אם הוא מסרב לקבל טיפול, האם עליך לאשפזו בכפייה? אולי אף לטפל בו נגד רצונו?
האם הטיפול בתסמינים פסיכולוגיים יכול למנוע את ההתפתחות האישית?
כאשר אתה שולח את ידך לקחת את פנקס המרשמים האם התרופה שלך יכולה להיות מותו של בודהא?


תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מלמד, א. (2007). מותו של בודהא. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1545

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גבי מנדלסוןגבי מנדלסון1/10/2008

האמנם שאלות גדולות וחשובות?. המאמר הוא מעניין ומעורר סקרנות סביב השאלה של מקומו ותפקידו של המטפל. הסיטואציה שתוארה היא מופרכת ובלתי אפשרית במיוחד וזה מה שמעורר את הקוראים המטפלים לשאול את עצמם מה מקומם שלהם מול הפציינט. בפועל אנשים מגיעים למטפלים כיוון שהם רוצים עזרה ויש להם לרב איזה רעיון כזה או אחר לגביי מה הם יכולים להרוויח מהמטפל, רעיון שגם הוא לעיתים קרובות מופרך אבל אפשר לפחות לעשות עליו איזה מו"מ ולהציע אפשרויות במקומו. כאן יש  אדם שהדמיון היחידי בינו לבין פציינט הוא הסבל. הוא לא מרגיש שהוא זקוק לעזרה, הוא לא ביקש עזרה, וסביר להניח שגם אילו היו מציעים לו הוא לא היה מסכים, בטח לא אצל רופא (קשה להאמין שהוא היה מתייחס לסבל שלו כאל תופעה ייחודית אליו אישית). לכן אין איתו מקום כלל למומ כזה. הוא רואה בסבל שלו (שגם הוא אם לומר את האמת מוגבל ביותר, אם זכור לי נכון הוא פשוט התוודע לעובדות המחלה ההזדקנות והמוות אחרי הכחשה ארוכה)  הזדמנות לתובנה וגדילה, וככלל מתנהג מתוך חוויה של עוצמה פנימית גדולה ולא של חוסר אונים כלל (גם אם על פי הנסיון הקליני הוא נראה  לרופא בצדק כעוד אדם שהשתחררו אצלו כמה ברגים). אמנם הוא בוחר לפעול בניגוד לנורמות המקובלות ואף פוגע בילדיו ואישתו אבל ברור שאין מה לאשפז אותו בכפייה כיוון שאינו מסכן איש באמת. אם למרות הכל הוא עדיין מגיע (מה שנראה לי לא סביר בהתחשב בכל הנל) בעיני ברור שעל הרופא להצביע על המצוקה שלו ולהציע לו טיפולים כאלה ואחרים, כי כל הנסיון מצביע על כך שמדובר במישהו שצריך עזרה. אם זאת, אין הרבה מעבר לכך, עד כאן יכול הרופא. גם אם בודהה היה בוחר לקחת תרופות (מה שנראה אוקסימורוני לדמותו האמיצה שייחודה נבחירה הפעילה שלו ובנכונות שלו לסבול כדי ללמוד על אף מעמדו הרם ועל אף החופש שהוא נהנה ממנו.. אם הוא ויתר על המלוכה האהבה ומנעמי הגוף והנפש הרבים, הרי ברור שהפיתוי של טיפול תרופתי ממש לא מהווה פונקציה רצינית בשבילו) הרי הוא עצמו שבחר בכך והויתור על המצאת הבודהיזם נופל בעיני על אחריותו. רופא שלוקח על עצמו אחריות כה גדולה מתבלבל בעיני שלא לומר שוגה בגדלות.. זה בערך כמו לומר שמי ששתל את העץ תפוחים של ניוטון היה לו חלק בתורת הכבידה.. כל מה שיש למטפל או לרופא הוא להציע לו את מרכולתו  על פי מיטב הידע והנסיון ולעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אם אדון בודהה חש שהסבל מחדד את חשיבתו היצירתית הרי שיש להסכים עימו בהיבט מסויים זה אך להדגיש את התמונה הכוללת שמרמזת על כך שמחש/בותיו הם  תוצאה של מצב רגשי מדאיג שכדאי לברר אותו ולהתמודד עימו.   

דליה וירצברגדליה וירצברג27/1/2008

אופס, שם המשתמש הנ"ל אינו תקף עוד,. אבל תוכן דבריי - כן.

דליה ..דליה ..27/1/2008

מאמר מצוין לטעמי. שואל את השאלות המעניינות והחשובות.
הסבל מזקק והופך אותך לאדם מורכב, תורם להרחבת הפריזמה האנושית שלך ולהעשרת ניסיון החיים.
ידידה טובה אמרה לי: "מי שאינו 'שרוט' עבר ליד החיים ולא דרכם".
אם כבר לטפל אז רק כאשר האדם הסובל עצמו פונה, ולא קרוביו המודאגים.
 
 

צביאל רופאצביאל רופא27/1/2008

אם בודהא היה מת - זו לא אחריותך.... כי אתה רק הראית והצעת לסידהרתא שביל חיים נוסף ללכת בו.
בהתאם, כל עוד לא כפית עליו את הטיפול תרופתי, הוא זה שהיה אמור לבחור בין השבילים השונים של חייו.
ברגע שהוא בחר בשביל שלא יובילו להיות בודהא, זו בחירתו הבלעדית וזו אחריותו המלאה שלא יהיה בודהא.
לפיכך, לעניות דעתי, בלילה אתה יכול לישון בשקט וביום אין שום מקום לנקיפות מצפון.
אהבתי מאוד, תודה.
צביאל
 
 
 

ניצה איילניצה אייל26/1/2008

על הזכות לשאול שאלות. תודה לאורי על "מותו של בודהה" ועל הזכות הנשמרת עימנו לשאול שאלות, לתהות, לחשוב אחרת.
ניצה אייל 

גלי נורמנדגלי נורמנד16/12/2007

זאת השאלה-האם דיכאון הוא מחלה,או שהעולם שלנו חולה?. האם באמת צריך לפתור אדם השרוי בדיכאון- עם כדורים? ואולי אותו אדם לא רק סובל מחוסר בסרוטונין, אלא מעודף מציאותיות.. ואולי שאר העולם- פשוט לא מפוכח מספיק לראות את מה שהוא רואה.. ואולי צריך להמציא כדורים לעולם כדי לתקן אותו ולא את האדם..?

רונית נשררונית נשר16/12/2007

תודה! אהבתי מאד את המאמר.

אפי גילאפי גיל9/12/2007

מאמר מקסים. המאמר מעלה את הקונפליקט המרכזי בטיפול במצבי תקיעות ומשבר: האם טיפול בסימפטומים אשר יפחית את הסבל הוא אומנם הטיפול הנדרש או שמא ההתפתחות האישית דורשת לבחון את הסבל מנקודות מבט נוספות. הפסיכותראפיה האקסיסטנציאליסטית מאפשרת לבחון את הסבל מנקודות מבט נוספות, כסימפטום לחוסר משמעות בחיים כמו גם כמוטיב מוטיבציוני לשינוי ומציאת משמעות אמיתית בחיים. תירגולי מדיטציות מסייעים לבחינת השינוי המתרחש בגופנו ברגעי דיכאון, תחושות שאינן ממשיכות לנצח אלא משתנות כל הזמן, תחושת הדיכאון משתנה ללא הרף, גופנו משתנה ללא הרף וכשם שהצער מגיע הוא גם בר חלוף. תובנות אלו הנקנות דרך תרגול מדיטטיבי אינטנסיבי מסייעים להפחתת תחושת הדיכאון. יחד עם זאת, מאחר ותרגול מדיטטיבי דורש עבודה אינטנסיבית, פעמים רבות הוא לא יתאים למטופלים במאה ה- 21 הדורשים תוצאות מהירות וסיפוקים מידיים.