פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

הערכה בטיפול זוגי.

המאמר מתאר תהליך הערכה כוללנית של זוג המגיע לטיפול: כיצד מגיעים לאבחון כולל של הזוג? מהם התחומים עליהם חשוב להתמקד? וכיצד משיגים את המידע הרלבנטי לכל תחום?

מטרת ההערכה הזוגית היא להתוות טיפול בזוג, ולגזור את התכנית הטיפולית מתוך הדברים שעלו כבעיתיים באבחון.

מתפרסם מ 3/10/2007 | 13,429 צפיות

תגיות: |

הערכה בטיפול זוגי

 

מאת: אירית ברזני, פסיכולוגית, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת

 

תקציר

 

המאמר מתאר תהליך הערכה כוללנית של זוג המגיע לטיפול: כיצד מגיעים לאבחון כולל של הזוג? מהם התחומים עליהם חשוב להתמקד? וכיצד משיגים את המידע הרלבנטי לכל תחום?

מטרת ההערכה הזוגית היא להתוות טיפול בזוג, ולגזור את התכנית הטיפולית מתוך הדברים שעלו כבעיתיים באבחון.

 

המאמר מציג סיפור מקרה של זוג שפנה לטיפול ועבר Intake זוגי. מוצגת סיבת הפניה לטיפול וההיסטוריה של בני הזוג, של מהלך הקשר ושל הבעיה בעטייה פנו. המידע הזה מנותח תוך התמקדות בשלושה נושאים:

         א.         השלב ההתפתחותי בו נמצא הזוג – גם במעגל החיים וגם מנקודת מבט התפתחותית של זוגיות.

         ב.         העברת תהליכים ודפוסים ממשפחות המקור – כגון שחזור תפקידים במשפחה, ציפיות מבן הזוג ומחסומים בהתקשרות הזוגית.

          ג.          ניתוח דפוס "הברית החשאית" (ה – collusion  – מושג הלקוח מהתיאוריה של Willi,J ) הנרקמת בין בני הזוג כמענה לא מודע לצרכים הבסיסיים שלהם.

 

במאמר משולבת התייחסות למספר תיאוריות אשר דנו בנושאים אלה, בעיקר – תיאורית שלבי התפתחות הזוגיות על פי Bader E. & Pearson P.T, תיאורית השלבים ביצירת זוגיות ותיאורית ה"בריתות החשאיות" של Willi, J., והתיאוריה של Guerin, P.J.  המציגה דרך לאמוד את עומק הקונפליקט הזוגי.

 

בסיום ההערכה מובאת תכנית הטיפול עבור הזוג: שלבי הטיפול – במה נטפל תחילה ובמה נטפל בהמשך, ומדוע. כמו כן מוצגות המטרות הטיפוליות אותן נרצה להשיג בכל שלב. שלבי הטיפול והמטרות הטיפוליות מעוגנות באבחון הזוגי שנעשה קודם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הצגת הזוג

 

 

בתיה וששון נשואים 16 שנה. בתיה: בת 45,ילידת רומניה, עלתה בגיל 6. מורה אקדמאית בהכשרתה, אך עובדת 20+ שנה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בחברת תעופה. בעלת עודף משקל. ששון: בן 42, יליד מרוקו, עלה כילד. נאה מאוד, סיים תואר שני בחקלאות במכון וייצמן ועובד כאגרונום במשרד החקלאות. לאחרונה רכשו דירה מרווחת באזור טוב ומבוסס, דבר המהווה נטל כלכלי כבד. לזוג שתי בנות: עדי (15) וליאת (9).

 

בתיה יזמה את הפניה לטיפול בשל מריבות רבות בין בני הזוג וכעסים רבים, בעיקר שלה כלפיו, המלווים התפרצויות, ביקורת והטחת האשמות. היא מרגישה ש"הכל מוטל על כתפיה" והיא מוצאת עצמה אחראית לכל דבר לבנות, לבית, לקניות הגדולות והקטנות, ולאחרונה היתה זו היא שיזמה וטיפלה מעשית בכל הקשור למעבר הדירה: המכירה, הקניה, השגת הלוואות, ועוד. לדבריה, ששון "פחדן", חושש לקחת על עצמו משימות וחובות, ונוח לו להיות פאסיבי ולהעביר ביקורת מדוע עשתה כך ולא אחרת. היא מרגישה שאינו פרטנר אמיתי, ושהוא פעמים רבות מושפע ומציית לאמו ולאחותו הגדולה. בבית הוא בעיקר עסוק מול המחשב, די מנותק מהנעשה סביבו. כאב, לדבריה, הוא די אפאטי והבנות למדו לא לצפות ממנו להרבה (מסייע להן בעיקר טכנית). הוא גם אינו פרטנר לכיף והנאה אינו אוהב חברה, ובדרך-כלל אינם יוצאים יחד. כשיוצאים יחד אינם נהנים. לאחרונה כמעט ולא מדברים, רק רבים. עם זאת, ששון נמשך אליה מינית בתכיפות מאוד גבוהה, ובתיה נענית לו, למרות כעסה ולמרות שאינה נהנית "כי זה יותר פשוט מאשר לסרב ולהתחיל עוד מריבה"

ששון מודה שבתיה היא האחראית על ביצוע "הדברים הגדולים" "כי היא באמת יותר טובה במשא ומתן וביכולת להשיג דברים", אבל הוא מנסה לרסן אותה כדי שלא להיקלע להוצאות מוגזמות. לדבריו, הוא מעריך אותה, משתדל לעזור ותכופות חש שהיא "יורדת" עליו סתם. את הוריו ואחותו הגדולה הוא מרבה לבקר, לדבריו, כיוון שהוא הבן היחיד וככזה הוא חש שמצפים ממנו לתת כבוד להורים.

 

להלן מידע רלבנטי על משפחות המקור ועל מהלך הקשר:

בתיה
ששון

היתה מאוד קרובה לאמה, מרוחקת מאביה. ההורים היו מרוחקים זה מזה.

נולדה אחרי 10 הפלות מלאכותיות (!) שהאם ביצעה לדרישת האב, עד שסירבה לעוד הפלה.

כשנולדה, שמח בה האב בכל זאת.

הוותה דמות אם (נוספת) לאחיה, ומתפקדת כלפיו כאם גם כיום.

נושא האוכל היה מרכזי  בבית ההורים, וחשוב  גם כיום. למשל: תפריטים מסוימים לכל יום בשבוע, היא משאירה לבנות מנה מוכנה (פרי בישולה ) לחימום כל בוקר, הקפדה רבה על זמני הארוחות, וכיב'. אין פשרות בעניין האוכל, וכולם בעודף משקל

האם חלתה והתדרדרה מהר עד שמתה. האב נפטר שנים ספורות אחריה.

אמה של בתיה שיננה לה כל השנים כמנטרה, שבגלל שהיא מכוערת, היא צריכה להציע לגבר דברים אחרים  כדי שירצה אותה. 

בתיה פגשה את ששון ונישאה לו מספר חודשים אחרי מות האם.

אחרי לידת עדי לקתה בדיכאון ואושפזה למספר שבועות. עד היום נמצאת במעקב פסיכיאטרי ולעתים נעזרת בתרופות נגד דיכאון.

בתיה חרדה מאוד מהמחשבה על הזמן בו תצא לפנסיה והקן יתרוקן. ( "מדיר שינה מעיניה").

 

בן יחיד והצעיר מבין חמשת ילדי המשפחה.

היו ממנו ציפיות להצלחה מקצועית והקמת משפחה.

אחותו הגדולה היתה לו כאם נוספת.

עוין כלפי גיסו ומשפחתו (אחיה של בתיה) וחושב שבתיה מקדישה לו "מעל ומעבר"

כאשר בתיה אושפזה בשל דיכאון שלאחר לידה היה בהלם, אך טכנית טיפל בתינוקת היטב והסתדר. כללית קשה לו להתמודד עם הדיכאונות של אשתו, שלפעמים צצים.

הזוגיות, מצד שניהם, היתה מחושבת. הם החליטו להתחתן די מהר "כי היגיע הזמן". בתיה חשה שזה היה רצון אמה ומשאת חייה "ולא זכתה לכך". לא היה לה טוב בבית אחרי מות האם, ורצתה בית משלה. ששון גם היה כבר "בגיל המתאים". הוא כנראה אהב את בתיה יותר משהיא אהבה אותו, אך לדבריהם לא היתה להם ממש "תקופה רומנטית", לא היה "שלב סימביוטי" (על-פי מודל שלבי הזוגיות של ביידר ופירסון).

תחילת הנישואין אופיינו בהערכה הדדית רבה: בתיה, נמרצת ופעלתנית, נהנתה מהשקט והשלווה שששון הקרין. אלו נתפסו אצלה כבגרות ובשלות לקשר, וששון כטיפוס שקט ונוח, אחראי, מתון, "עם שתי רגליים על הקרקע", רציני ומסור. בתיה חשבה שיתן לה בטחון. ששון, שהוא שקט ועדין, נמשך לפעלתנות של בתיה, ומאוד התפעל מהיכולות שלה המעשיות, היכולת לסדר עניינים, החברותיות ויכולת הביטוי המרשימה שלה. היא נתפסה על-ידו כחזקה וכמי שניתן לסמוך עליה במאה אחוז.

הזעזוע הראשון - של שניהם היה הדיכאון לאחר הלידה והאשפוז: בתיה חשה שאינה יודעת מה לתת לתינוקת ושהאחריות כבדה מידי. היא התנתקה לחלוטין מהטיפול בילדה. ששון היה המום מכך שרעייתו "נשברה", ונאלץ להיעזר ב"צבא מטפלים" כדי לעבור את התקופה הקשה.

במשך השנים חשה בתיה יותר ויותר שששון אינו שותף לקשיים, שאין לה עם מי להתייעץ ושהוא מותיר לה את כל האחריות, אך אינו חוסך בביקורת. הוא לא הרבה לצאת נגדה בגלוי, אלא נתן "מכות מתחת לחגורה" ביקורת, הערות, טרוניות, קושי להניעו לעשות דברים. המרחק ביניהם גדל. רבו גם הכעס הגלוי וההתפרצויות שלה כלפיו. עם זאת, היא המשיכה להיות כל השנים זאת שעושה, מחליטה ומניעה. כלפי הבנות פיתחה דפוס של הגנת יתר: היא נוטה לפתור להן כל בעיה, קטנה כגדולה, שמתעוררת, שמה דגש רב על הדאגה לאוכל והזנה, היא "קצינת הבידור" שלהן, וכיב'. גם כלפי אחיה, בתיה היא הכתובת לכל מיני מצוקות, דבר שהוא לצנינים בעיני ששון. ששון, לעומת זאת, קשור מאוד למשפחת המוצא שלו, מה שמהווה גם כן נושא למריבות לא מעטות.

 

 

 

 

בסיס האבחון הזוגי

 

 

כללית, כל פעילות הערכתית צריכה להיות מכוונת לתת מענה לשאלה מדוע זוג משמר ביחסיו דפוס כזה או אחר, אילו צרכים מקבלים מענה על-ידי כך.

 

כדי להעריך מהו השלב ההתפתחותי בו נמצא הזוג מתוך הבנת התפתחות של זוגיות, חשבתי שניתן להיעזר במודל של ביידר ופירסון (1988), המבוסס על רעיון ההקבלה בין התפתחות זוגיות לבין התפתחות ילד מלידתו ועד לשלב בו הוא מגיע לביסוס האינדיבידואליות שלו על-פי שלבי ההתפתחות של מרגרט מאהלר (1972). ביידר ופירסון מונים מספר שלבים: החל מהשלב הסימביוטי, דרך שלב הדיפרנציאציה והספרציה, המשך בשלב האימון ועד שלב ההתקרבות מחדש, בו מסוגלים בני הזוג, בדומה לילד שהיגיע לשלב זה, גם להיות אוטונומים ולהגדיר את עצמם מתוך פנימיותם, וגם לשמור על קשר ולדאוג לאינטימיות ולרווחת בן הזוג. על-פי מודל זה, החשוב הוא לבחון האם שני בני הזוג תקועים בשלב כלשהו ואינם מצליחים להתקדם, או האם ישנו פער בשלבים ביניהם, שכן אלו הם שני המצבים בהם מתעוררת בעיה. פער מצביע על כך שאחד מבני הזוג (או שניהם) מגדירים עצמם בצורה קצת נפרדת, והשני חווה זאת כאיום. בדרך-כלל, אין הפער בן יותר משלב אחד. מאיתור המצב הבעייתי נגזרות דרכי הטיפול.

 

שני מודלים נוספים התורמים בהערכה הם שניהם של Willi (1982) :

 

המודל האחד הוא מודל השלבים ביצירת זוגיות. Willi מונה ארבעה שלבים המקבילים לפרקי החיים הבוגרים: שלב התחלת הקשר הזוגי עד להימסדותו, שלב השנים הראשונות, העמוסות במטלות הוריות והתבססות מקצועית וכלכלית, שלב השנים האמצעיות ושלב הזוגיות בשנים המאוחרות, בו הזוג נמצא שוב לבדו.

 

המודל השני של  Williהוא מודל ה - Collusion : המודל מדבר על משחק ("ריקוד") בלתי מודע של שני שותפים, שמבוסס על קונפליקטים מרכזיים בלתי מודעים. ה-  Collusion ("קנוניה") נוצר כאשר אותו קונפליקט עצמו מתבטא אצל בני הזוג בשתי צורות שונות, כהפכים או השלמות. זו, לדברי וילי, סיבת המשיכה ההדדית שלהם: כל אחד מבני הזוג מאמין שדרך קשר עם אדם כה שונה ממנו הוא יוכל לפתור את הקונפליקט המרכזי שלו (שכאמור, אינו מודע לו). אלא, שבשל דמיון בתימות הרגשיות המונחות בבסיס הקונפליקט, מה שקורה לאורך זמן הוא, שההפכים הופכים להיות יותר ויותר קיצוניים ומפריעים הדדית.

כל אחד מהדפוסים הקולוסיביים נוצר על בסיס קונפליקט לא פתור אצל בני הזוג. הם בוחרים זה בזו כדי לתקן את ההפרעות הנוירוטיות שלהם – ברמה המודעת. למשל: האישה חושבת – "איתו אני אוכל להרגיש בטוחה", והגבר מהרהר – "איתה אני מרגיש יותר מחובר לאנשים". שניהם רוצים מישהו שיעזור להם להרגיש יותר טוב. אבל, כאשר ישנו קונפליקט לא פתור, כל אחד מגרה ומעודד אותם חלקים פתולוגיים אצל בן הזוג, ואז נוצרת אותה "קנוניה", "ברית חשאית". לא כל זוג הוא זוג של Collusion, כלומר, תקוע ברמת התפתחות קודמת. אבל, אפילו זוג בריא, בעקבות משבר יכול  להגיע ל Collusion הלא בריא.

נושאי ה"קנוניות" הם הנושאים הדומיננטים המוכרים על פי שלבי ההתפתחות הפרוידיאנים,  לפיכך Willi מונה ארבעה דפוסי  Collusion:

        ·          ה- Collusion הנרקסיסטי אהבה כ oneness.

        ·          ה-Collusion האורלי אהבה כהזנה ודאגה.

        ·          ה- Collusion האנלי אהבה כהשגת בטחון דרך תלות.

        ·          ה- Collusion האדיפלי אהבה כאישור לגבריות/נשיות.

 

לפי הדפוס הקולוסיבי הקיים אצל בני זוג (אם קיים) נגזרות, על-פי וילי, דרכי טיפול שונות.

 

בעת ביצוע ההערכה, חשוב גם להעריך באיזה שלב נמצא הקונפליקט הזוגי, מה עומקו ומידת חומרתו. כל שלב מצריך דרכי טיפול שונות. כדי לבצע הערכה זו, גייסתי לעזרתי את מודל ההערכה של Guerin (1987), המציין ארבעה פקטורים מרכזיים עליהם יש להתמקד:

        ·          גורמי מערכת: באמצעות חקירת ההיסטוריה המשפחתית נקבל תמונה על משפחות המוצא, ומי כיום במשפחה המורחבת תומך או ההפך. כמו כן, נאתר גורמי דחק עכשוויים כדי להבין מדוע דווקא עכשיו פנו לטיפול.

        ·          גורמי הזוג: נתמקד על האקלים הרגשי ("טמפרטורת הקשר" ומידת יציבותה, ומידת הביטחון של כל פרטנר לפנות לשני לתמיכה); איך הזוג מתחזק יחסים (איך התקשורת: איך מעבירים מידע, האם מעבר לכך יש פתיחות וגילוי רגשות, כמה ביקורת יש, והאם כל פרטנר נתפס בעיני השני כמו גם בעינינו כאמין); מהי יכולתם לבלות יחד והאם יש הנאה משותפת; מהי מידת המובחנות (כמה מרחק או קירבה הם צריכים כתגובה למתח).

        ·          קיום משולשים: ככל שהמשולשים יציבים ומקוטבים יותר מבחינת עצמות הרגש (אחד נגד מישהו) כן עמוק יותר הקונפליקט. בקיום משולשים נבחין כבר מתוך בחינת ההיסטוריה המשפחתית.

        ·          גורמי הפרט: כאן נרצה לבדוק היכן מיקוד השליטה של כל פרטנר; מהן הציפיות ההדדיות (ברצף של החל מאכזבה קלה-דרך פגיעות-כעס-ועד לניכור וחוסר אכפתיות) ובאיזו מידה הם מאמינים שהידברות ביניהם יכולה בכלל להוביל לשיפור; בנוסף, נבדוק תפקוד אישי של כל פרטנר (בעבודה, במערכות יחסים, בהרגשה כללית בחיים).

 

גרין מציע גם להעריך באיזה שלב נמצא הקונפליקט, והוא  מונה ארבעה שלבים: החל ממצב חולף נעדר מתח כרוני, דרך מצב בו הזוג כבר מגדיר את הקונפליקט כבעיה ומתחילה התערערות בקרבה הרגשית, המשך במצב בו הזוג כבר חווה משברים שלא נפתרו היטב וצבר חוויות של מתח וכישלון, ועד לשלב הקיצוני ביותר, בו יש כבר דפוס מקובע, בן שנים ארוכות, של מתח וכישלון ביחסים.

לפי גרין, את הגורמים הללו נעריך בראש וראשונה באמצעות תצפית: איך שפת הגוף של בני הזוג ביחסם אחד לשני, איך מדברים זה עם זה, איך מביעים רגשות, כמה רבים, ועוד. בנוסף, נשאל שאלות שיבהירו לנו את הדברים, כגון איך התמודדו עם קונפליקטים בעבר, מה הרגישו בעבר, האם יכולים להישען על בן הזוג, ועוד. 

      

 

  

 

 

ניתוח הזוג

 

בתוך מעגל החיים הכללי, נמצא הזוג "שלנו" בשלב השנים האמצעיות (על-פי מודל השלבים ביצירת הזוגיות של Willi ), שלב המתאפיין בכך שמטרות הזוג בתחום המשפחה, העבודה והחברה הושגו, המוקד אינו עוד הזוג, הילדים פחות זקוקים להורים, ויש צורך להגדיר מחדש את הזוגיות והמחויבות. שלב זה יכול להוביל לצמיחה מחדש או לחילופין לריקנות, דיכאון ופירוק הזוגיות.

 

מבחינת ההיסטוריה המשפחתית,  בולטים מיד הרבה משולשים: במשפחת המוצא של בתיה היה משולש חזק ביותר בינה לבין אמה ואחיה. תפקידה של בתיה במשפחה היה להיות "הילדה החברה" (מושג של Napier 1988) : האם, שהיתה מרוחקת ועוינת כלפי האב, נזקקה לבתיה כחברה ושותפה, והן היו תמיד "חברות קרובות". לדברי בתיה, עד מות האם הרגישה בתיה שטוב לה בבית, ולא חיפשה להקים בית משלה. גם האח היה בקואליציה הזו, וזכה להגנת יתר מצד האם והאחות הגדולה. משולש זה הועתק בהעברה בין-דורית למשפחה החדשה: בני הזוג בקונפליקט, ובתיה בקואליציה הדוקה עם שתי בנותיה, ואף הן, לדבריה, "חברות קרובות" הנהנות מאותם דברים, בילויים יחד, קניות, ועוד. דבר נוסף שהועתק ממשפחת המקור הוא הגנת היתר של בתיה על בנותיה: "היא הכל להן", כדבריה, כפי שהיתה אמה לה. הבעל - אב מורחק, ולעומת זאת, יוצר משולש יציב עם משפחת המוצא שלו (נאמן וקרוב לאמו ולאחותו הבכורה).

 

על-פי מודל הערכת הקונפליקט של Guerin נמצא הזוג בשלב השלישי: בחינת גורמי המערכת מצביעה על כך שבמשפחה המורחבת אין מי שתומך בזוג כזוג, אלא, כאמור, משולשים מקובעים ומקוטבים של כל אחד מבני הזוג עם אחרים. ישנם גם גורמי דחק עכשוויים, כגון הלחץ הכלכלי בעקבות המעבר לדירה החדשה, ועצם משבר גיל המעבר. בתיה נאחזת בתפקיד האימהות לגיל הצעיר, מבלי יכולת לשחרר את הבנות שגדלו ולבנות לה תפקיד שונה בהורות ובזוגיות. בחינת גורמי הזוג מגלה היסטוריה ארוכה ויציבה של כעסים, מריבות, ביקורת, תקשורת אפקטיבית דלה למדי, אי יכולת להישען על בן הזוג לקבלת תמיכה והעדר הנאה כאשר מבלים זמן ביחד. אשר לגורמי הפרט, הרי שכל אחד מבני הזוג מאשים את השני בקשיים שהוא חש, ומתקשה לראות את "תרומתו" שלו להתהוות הקשיים האלה ולשימורם. אין הרבה ציפיות שדברים ביניהם ישתנו. יש תפקוד נורמלי בתחום חיי העבודה, אך ההרגשה הכללית בחיים היא של תקיעות והתבוססות בבוץ שקשה לצאת ממנו. עם זאת, לא מדובר בשלב הקיצוני ביותר, כיוון שיש עדיין רצון לשמר את הנישואים, אין ניכור וחוסר אכפתיות, עדיין מנסים לבלות יחד ועדיין מקיימים יחסי אישות, גם אם מאוד לא מספקים.

 

על פי המודל של ביידר ופירסון, נראה, כי היתקעות הזוג מתאימה לזו המאפיינת את שלב הסימביוזה. בשלב הסימביוזה ניתן לאבחן שני סוגים של דפוסים: הדפוס המכונה בפי ביידר ופירסון hostile – dependant בו שני בני הזוג רבים ועוינים בדראמטיות ותוך סערות נפש רבות, וגם תלויים טוטאלית זה בזו. הסוג השני הוא בני הזוג "המעורבבים" (enmeshed) – אלו שעושים הכל יחד, ללא ביטויי קונפליקטים ואינם מסוגלים לפעול עצמאית אחד בלי השני. להערכתי, בני הזוג "שלנו" שייכים לסוג הראשון (hostile-dependant), אך באינטראקציה יותר מעודנת, בלי הדראמות והסערות, אך עם תלות הדדית מובהקת: בתיה אינה מסוגלת להרפות ולאפשר לששון לקחת אחריות על דברים, היא חייבת להיות כל הזמן בשליטה, תוך שאינה חדלה להתלונן ש"תמיד הכל על כתפיה". ששון סומך ונשען על בתיה, זקוק לה ומעריץ את יכולותיה ה"טובות" לטפל בכל העניינים, אבל אינו 'מפרגן', ובאופן קבוע מתלונן וביקורתי כלפיה.   

 

להבנתי, על פי מודל ה Collusion של Willi, קיים בין בני הזוג דפוס קולוסיבי אורלי: בתיה קיבלה כל ימיה מאמה מסר שעליה "לתת" לגבר כל מיני דברים, כיוון שהיא אינה יפה. כל חייה היה גם העיסוק באוכל תימה מרכזית, כך בבית הוריה, כך גם כיום: אין גמישות בנושא הכנת האוכל לבנות, יש הקפדה על התפריטים האהובים, על ההגשה בזמן, וכו'. לכך מתקשר, אולי גם הדיכאון שלאחר הלידה, אותו חוותה בתיה כחוסר דעת "מה לתת לתינוקת", דבר שהביאה להימנעות מוחלטת מהטיפול בה ולהזנחתה. ששון היה (ונשאר) ילד תלוי באמו ובאחותו הגדולה. הוא קיבל מהן פינוק והגנת יתר ומעט מידי הזדמנויות לספק בעצמו את צרכיו. מכאן הדימוי העצמי שלו כמי שאינו יכול לעשות הרבה דברים, והוא מצפה שיתנו לו ויעשו בשבילו. נראה, כי על הבסיס הזה של "נתינה" מצד בתיה ו"קבלה" מצד ששון הם נמשכו זה לזה. ששון, "הילד", התחבר עם מי שתטפל בו, ובתיה, "האם", נמשכה למי שתוכל לספק את צרכיו. עם הזמן, גובר בששון הספק ביכולתה של רעייתו לטפל בו בצורה טובה, הוא מתחיל לחשוש ובוחן אותה בעצם היותו תובעני וביקורתי כלפיה. בתיה חוששת שאכן לא תוכל למלא את תפקידה בהצלחה, מתחילה להיות חרדה ומגבירה את ניסיונות הנתינה שלה אבל עם כעס רב מה שמגביר את ההרגשה של ששון שאכן לא תוכל לספק את צרכיו וכך נמשך המעגל. זה בא לידי ביטוי, למשל, ביחסי המין המוזרים, המנותקים מקונטקסט הזוגיות שלהם: ששון תובע זאת, בתיה "נותנת" כמעט מידי לילה, אבל כועסת, והמין לא רק שאינו מקרב אותם, אלא להפך.

 

 

 

 

הטיפול בזוג

 

עם הזוג "שלנו" תוכנן הטיפול בשלושה שלבים:

        ·          חיזוק הזוגיות בטרם מטפלים בקונפליקט

        ·          עבודה אישית עם כל פרטנר

        ·          עבודה על הזוגיות לקראת פתרון הקונפליקטים

 

היות שהקונפליקט של בני הזוג עמוק ומקובע (שלב 3, כאמור), התמקדות ישירה בקונפליקט עלולה להקצין את המצב ובני הזוג יסרבו לשתף פעולה. לכן נחוצים שני השלבים הראשונים. כדי להוריד את "עצמת הרעל" חשוב להגדיר את גורמי המתח העכשוויים, אך לבקש מהזוג לא "לטפל" בבית בנושאים טעונים אלה, ולהימנע מביקורת הדדית. החשוב הוא תחילה לשפר את האקלים הרגשי ביניהם, וזאת ניתן לעשות על-ידי כך שנבקשם להתמקד במשהו שעדיין כן גורם להם הנאה, כגון יציאה לסרט או לצעידה מהירה משותפת. הייתי מנסה גם לקרב את ששון לבנות על-ידי כך שיעשה איתן (עם שתיהן או עם כל אחת לחוד) משהו שיגרום להם הנאה. זאת, כדי לבנות

אוירה של התקרבות ולהעביר שדר של מחויבות. זה גם צעד לקראת שחרור המשולש החזק בין האם לבנות ושחרור המשולש בין ששון ומשפחת המוצא שלו.

 

בשלב הבא, תוכננו מספר פגישות אישיות עם כל פרטנר ועבודה על מיקוד שליטה: חשוב שכל אחד מהם ילמד לזהות מה גורם לו לפגיעות, ומה הוא יכול לעשות כדי להפחית את רמת הפגיעות מבלי לפגוע בבן הזוג. מטרת השלב הזה היא לחזק כל אחד מהם כדי שיכיר את נקודות התורפה שלו כמו גם את נקודות הכוח, כך שכל אחד מבני הזוג יפנה לעצמו, ולא לאחר, כדי לאתר מה גורם לו למתח ומה מאפשר לו להרגיש חזק וטוב יותר. זהו שלב של חידוד הגדרת ה"עצמי", תגבור נקודת המוצא של ה"אני", שמשמעותה עליה ברמת המובחנות של כל אחד מבני הזוג.

 

בשלב הבא, אחרי שעשינו "הפרדת כוחות", הרחקנו את הזוג ממריבותיהם התכופות, שיפרנו את האווירה ביניהם והגברנו את מודעותו של כל אחד מבני הזוג למיקוד השליטה העצמי שלו ניתן לעבוד ישירות על הקונפליקט בזוגיות. התימה המעסיקה את בתיה וששון היא הנתינה והלקיחה. בהיותם תקועים ב Collusion אורלי, שניהם מסכימים ביניהם על העיקרון ש"אהבה היא נתינה", אך  הויכוח הוא על באיזו מידה זה מתקיים. בתיה חשה שהיא הנותנת היחידה בקשר, אך ככל שהיא נותנת אין זה מספק את ששון. ששון חש דווקא שבתיה נותנת פחות ופחות בבחינת "נותנת חלב אך בועטת בדלי". מטרת הטיפול תהיה לאזן את חלוקת התפקידים כדי להגיע ליותר הדדיות בנתינה.

 

מטרה אחרת של הטיפול היא לשחרר את המשולש ההדוק מדי בין בתיה ובנותיה: לסייע לה לעצב תפקידי אימהות שונים ההולמים את גיל הבנות, כגון פחות עיסוק באוכל והזנה, פחות שירותים, יותר חופש, לתת להן להתמודד לבד עם קשיים מבלי לפתור להן מיד כל בעיה, וכד'. אחת הסיבות לכך שבתיה כל כך מאוימת על-ידי המחשבה על הזמן בו תצא לפנסיה והקן יתרוקן היא, שזולת עבודתה ותפקידיה ה"אימהיים" אינה רואה עצמה בכל תפקיד אחר. נראה, שרצוי מאוד לעודדה למצוא שטחי עניין חדשים, כגון למידת מקצוע חלופי בו תוכל לעסוק גם אחרי הפרישה לגמלאות, או עיסוק בתחביב בו תוכל למצוא עוגן. זה ירחיב אופקים ויקל עליה לשחרר את הבנות במשולש דלעיל.

 


לסיכום, יש לקוות שבטיפול נשיג את המטרות הבאות:

 

        ·          שחרור משולשים דיספונקציונלים.

        ·          שיפור האוירה בין בני הזוג, התקרבות.

        ·          חידוש המחויבות הזוגית תוך יצירת איזון חדש ביניהם. 

 

 

 

 

 

 

 


ביבליוגרפיה

 

 

 Bader,E.  & Pearson,P.T. (1988) “In Quest of the Mythical Mate”. N.Y.:Bruner

 

Guerin, P.J. et al (1987) “The Evaluation and Treatment of Marital Conflict”. N.Y.: Basic Books.

 

Mahler, Margaret S. (1972) “On the First Three Subphases of the Separation-Individuation Process”. Int. J. Psycho-Anal. 53

 

Napier, A.Y. (1988) “The Fragile Bond”. N.Y.: Harper & Row.

 

Willi, J. (1982) “Couples In Collusion”. London: Jason Aronson.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברזני, א. (2007). הערכה בטיפול זוגי.. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1464

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלון נוימןאלון נוימן6/10/2007

כשהפתרונות לא פותרים את הבעיה.

אירית, שלום.

אני עומד להרצות השבוע בכנס הבינלאומי בגישור שנערך השבוע בירושלים, על מודל הגישור שלי, שהשם שלו הוא: "כשהפתרונות לא פותרים את הבעיה". הרעיון הוא שיש קונפליקטים בהם הפתרונות דווקא ידועים, אבל אין בכוחם לפתור את הבעיה בגלל נושאים כמו אמון, או תפיסה שלילית נוקשה את הצד השני. במקרים האלו ניסיון לגעת ישירות בבעיה או בקשר בין הצדדים יגרום מייד להסלמה. בהסתמך על התפיסה הנרטיבית ועוד כמה גישות בניתי מודל שעבד לא רע בסכסוכים קשים ביותר בין הורים ומערכות חינוך, וגם לאחרונה במקרה של בני זוג. אני בהחלט מתכוון לפרסם את ההרצאה כאן באתר מייד אחרי הכנס.

מאוד יכול להיות שדיאלוג בין שתי התפיסות שלנו יוכל להפרות את החשיבה וההבנה.

שבוע טוב,

אלון

אירית ברזניאירית ברזני6/10/2007

תשובה לאללון [ל"ת].

לאלון שלום,

תודה על התייחסותך. אשמח לקרוא יותר על המודל שאתה מפתח - אולי באתר זה?

לשאלתך, נדמה לי, שהשראתי באה מכוון ה - common-sens, שמונחה ע"י המודלים של Guerin:הזוג כבר שקוע מאוד ב"רעל", אך עדיין מתאמץ לשמר את הנישואים. לכן חשוב לא לאבד אותם, חשוב שהם לא יאבדו תקווה ויראו את ה"נכסים" שלהם - הן בזוגיות והן כל אחד בעצמיות שלו. רק לאחר מכן ניתן לעבוד ישירות על הקונפליקט המרכזי שלהם (ה"קנונייה", בלשונו של Willi).

אירית ברזני

אלון נוימןאלון נוימן6/10/2007

לגעת בזהירות בקונפליקט.

אירית, שלום

קראתי בהנאה את מאמרך, ובמיוחד הרשימה אותי התובנה שצריך לגעת בקונפליקטים רק בהדרגה ומתוך התחשבות במאפייניו. זה נורא חשוב בעיני. אני חושב שרוב המטפלים הזוגיים עוסקים כמעט מייד בקונפליקט, וזו אכן שגיאה. אישית, אני עוסק עכשיו בפיתוח מודלים לגישור שעושים בדיוק את זה: לא נוגעים באופן ישיר בקונפליקט אלא עובדים על חיזוק תחושת האוטונומיה של כל פרט. אצלי המודל הזה מקבל השראה משמעותית מהתפיסה הנרטיבית. אני מבין שאצלך ההשראה היא מכיוון אחר. הבנתי נכון?

אלון