פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

קריאה פסיכואנאליטית ע"פ לאקאן וקריסטבה, את השיר "מומנט" של אגי משעול

מאמרים | 8/2/2007 | 15,933

מבוא
בעבודה זו אני מעונינת להציג אפשרות לקריאה פסיכואנאליטית , ע"פ לאקאן וקריסטבה, את השיר: "מומנט", של אגי משעול.
מעין הראל,(מתוך עיתון הארץ), שסיקרה קובץ זה, מצביעה על מוקדיו העיקריים; מוקד אחד עוסק בעוצמתה של האהבה, תוך כדי דיבור אל ועל דמות האהוב, מוקד שני מתייחס לעיסוק הארספואטי במלאכת הכתיבה.
הנמען הגברי על פי שירי הקובץ, מאופיין כמי שעוסק במילים, בכתיבה, בחכמה ובדיבורים, בולטת עובדת ייצוגו כנוכח-נעדר.
הציר המרכזי של העבודה מתמקד בניתוח השיר, מתוך כוונה לפרשו ולהבינו על פי מושגים כמו: איווי, אחר, חסר, סמלי, סמיוטי, פנטזיה , התענגות ועוד.


קריאה פסיכואנאליטית ע"פ לאקאן וקריסטבה,
את השיר:  "מומנט" של אגי משעול.



עבודת רפראט

לשיעור של: ד"ר חנה סוקר

מגישה: רות בלום.
לימודי מא
המחלקה לספרות עברית
אוניברסיטת בן גוריון.
תשס"ו





מבוא:
בעבודה זו אני מעונינת להציג אפשרות לקריאה פסיכואנאליטית , ע"פ לאקאן וקריסטבה, את השיר: "מומנט", של אגי משעול.
מעין הראל,(מתוך עיתון הארץ), שסיקרה קובץ זה, מצביעה על מוקדיו העיקריים; מוקד אחד עוסק בעוצמתה של האהבה, תוך כדי דיבור אל ועל דמות האהוב, מוקד שני מתייחס לעיסוק הארספואטי במלאכת הכתיבה.
הנמען הגברי על פי שירי הקובץ, מאופיין כמי שעוסק במילים, בכתיבה, בחכמה ובדיבורים, בולטת עובדת ייצוגו כנוכח-נעדר.
הציר המרכזי של העבודה מתמקד בניתוח השיר, מתוך כוונה לפרשו ולהבינו על פי מושגים כמו: איווי, אחר, חסר, סמלי, סמיוטי, פנטזיה , התענגות ועוד.
מהלך הניתוח עוקב אחר המושג 'איווי', שעובר תמורות (צורה, תוכן, אפקט, רמת מודעות, דרך התמודדות) לאורך השיר.
בחרתי בשיר זה, מכיוון שמצאתי בו עושר וריאציות שניתן להבינן ע"פ עקרונות ומושגים פסיכואנליטיים אלו , וכן, מכיוון שניתן לגזור מתוכו תהליך התפתחותי של הדוברת.
בהשראת לאקאן שהציע : "עליך להתחיל מן הטקסט, להתחיל בכך שתנהג בו, כפי שעושה פרוייד וכפי שהוא ממליץ, כבכתבי קודש. המחבר, הרשם, הוא רק המושך בעט, והוא משני בחשיבותו, בדומה לכך, כאשר אנו דנים במטופלים שלנו, אנא הקדישו תשומת לב רבה יותר לטקסט מאשר לפסיכולוגיה של המחבר- זוהי האוריינטציה של המחשבה שלי כולה." (מתוך אוונס, עמ' 54)
בחרתי להצמד לטקסט, (למסומן ופחות למסמן) , ולהציע לו אפשרות פרשנית אחת מיני רבות,
בסיום העבודה אציג סיכום והתייחסות כוללת לשיר.

השיר:

מומנט /מאת אגי משעול

*

בראשית היו המילים

ואחר כך שמעתי בום.

*

איך אני אגיע ללב שלך, אתה

שהרחם שלך בשכל.

*

הקופידונים הקופצים מהמצח שלך

חמושים בגז מדמיע

זה בטוח.

*

סימנים:

תליון האמטיסט שלי

מתחרז עם חולצת המשי שלך

הסגולה.

סגולה.

*

אתה לא בכיס שלי

אבל מרשרש שם כמו צלופן של סוכריה

שמורה לאחר כך.

*

כבר למדתי ללטף את עצמי

עם האויר הננשם

מבפנים

אבל השולל שלי הוא כזה שאם רק

יגע בי מישהו ברוך

ישפך מתוכי כל הבכה כולו

ויתגלגל כמו נהר

אל הים.

*

להתגפף

זה מה שאני רוצה

אתך

צמודה לכל האורך

זזה לאט

כולי חוש.

*

האצבעות שלך,

אלה שנפרשו פתאום במין פיתול

לצדדים

כמו עוף נעור המפריד ליופי

את שדרת נוצותיו

(כשרצית להמחיש לי איך

ניטשה חשב)

אז עם אלה

אני רוצה שתנגן לי.

*

(אולי אהומך

וכמו שודד אגרור אותך

לתוך מאורתי)

*

אתה מלטף אותי עם החכמה שלך.

אני מרגישה אותה

כמו חוש מישוש מפוצה מאוד

שהתפתח על חשבון

חשיכה כלשהי

אחרת.

*

יכולתי לרעוד אתך מתחת לשמיכה

אבל אני יכולה לרעוד אותך גם בראש

בחומר הסמיך של האלכימיה

שממנו אני עושה את השירים.
















ניתוח השיר:
השיר 'מומנט' מחולק לאחד עשר חלקים, שעוסקים באיווי לאחר החסר.
אוונס מגדיר את האיווי על פי לאקאן (אוונס, עמ' 41-44), כאיווי לא מודע, מיני באופיו.
בחיבוריו מ- 1957, מבחין לאקאן בין 'איווי' לבין 'תביעה' ו'צורך'.
'הצורך' הוא אינסטינקט ביולוגי טהור, שניתן לספקו.
'תביעה'- מתייחסת לביטוי הצורך בקול. על מנת לקבל את עזרת האחר, מוכרח התינוק לבטא את צרכיו בקול (לצרוח, לבכות, 'לאותת' בעזרת קולו על נזקקות).
בה בעת, שהאחר מספק את צרכיו, מקבלת נוכחותו חשיבות משל עצמה, החורגת מסיפוק הצורך , שכן היא יוצרת ומסמלת את אהבתו.
לאחר שסופקו הצרכים שבאו לביטוי בתביעה, נותר היבט: 'הכמיהה לאהבה', בלתי מסופק ושארית זו היא 'האיווי'. את האיווי אי אפשר לספק לעולם, הוא מפעיל לחץ תמידי והוא נצחי.
'אובייקט a קטנה' , שמיוצג במגוון אובייקטים חלקיים ובדחפים חלקיים שונים, הוא סיבת האיווי, האיווי אינו יחס לאובייקט, כי אם יחס לחסר.
לאקאן הרבה לחזור על הנוסחה:" האיווי של האדם הוא האיווי של/אל האחר" , ניתן להבין נוסחה זו במספר דרכים:
א. האיווי הוא "איוויי לאיווי של האחר" , כלומר, האיווי להיות אובייקט האיווי של אדם אחר וגם האיווי להכרה מצד אדם אחר
ב. אובייקט האיווי של האדם, הוא ביסודו של דבר, אובייקט שמישהו אחר מתאווה לו.
ג. האיווי הוא האיווי אל/עבור האחר (איווי העריות אל האם, האחר הראשוני)
ד. האיווי למשהו אחר, האדם אינו יכול להתאוות למה שכבר נמצא ברשותו.
ה. האיווי מתעורר במקורו בתחומו של האחר, דהיינו בלא מודע.

בניתוח השיר, אתייחס למושג ה'איווי' כפי שבא לידי ביטוי בחלקים השונים של השיר.

החלק הראשון של השיר:
*
בראשית היו המילים
ואחר כך שמעתי בום
*
מתאר את חוויית האובדן הראשונית שחוותה הדוברת. המשפט "בראשית היו מילים" שווה ערך לטעמי, למשפט "בראשית היתה אהבה" (שם הספר שכתבה קריסטבה, מקורותיו בברית החדשה) קריסטבה יוצרת זהות בין שפה, חיים ואהבה , לדבריה "הגוף החי הנו גוף אוהב, והגוף האוהב הוא גוף מדבר...אהבה הכרחית לגוף החי, והיא חיונית שעה שהיא מעוררת את הגוף החי לחיים בשפה" (קריסטבה, עמ' 12)
המילה 'בראשית' מעלה אסוציאציה לעבר רחוק, לגן עדן, לשפה מקראית ,ארכאית, אולי לתקופה שבה היה לדוברת קשר עם ישות אוהבת, "היו מילים" .

המילים בהקשר זה, הם כמו חומר ראשוני ממנו ניתן ליצור עולם, בדומה למשפט הפותח את ספר בראשית: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.." (בראשית א, א) .

בספרה 'אהבת הפסיכואנליזה' , אומרת רות גולן שלאקאן הדגיש את הפן החומרי בשפה. הוא חיבר בין שפה לבין התענגות והמציא את המושג "lalangue" , שמשמעו: שפה ראשונית, צלילית, שפת התינוק (בדומה לפן הסמיוטי של השפה שמציגה קריסטבה),שממנה או עליה נבנית השפה הסמלית.
לאקאן מאפיין את פן ההתענגות בשיח ע"י משחק מילים נוסף: Jouis-sense - המובן המתענג או ההתענגות שבמובן. (מתוך רות גולן, עמ' 18)

המשפט השני: "ואחר כך שמעתי בום" מעביר את הפרספקטיבה מן העבר הרחוק אל מציאות עכשווית, בולט המעבר משימוש במילה מקראית "בראשית" לשפה יומיומית , וכן, מעבר מהצהרה כללית ,לדיבור בגוף ראשון, ההנגדה בין שני המשפטים מציינת שינוי בחוויה, האוירה והקצב משתנים, מאוירה של ספק סיפור אגדה, אנו עוברים להווה כאוב , שמיעת הבום אינה נעימה, אינה הרמונית כמו 'המילים' (צליל רך),שבשורה הקודמת.
'הבום' נדמה כפיצוץ, כטראומה, כפגיעה נרקיססטית, כאובדן שיוצר 'חסר' , החסר מסביר אוונס ע"פ לאקאן, (אוונס, עמ' 125),הוא חסרונה של ההווייה בהיותה מדברת.(ניתן בהקשר זה לשוב למשפט הראשון "בראשית היו מילים" ולהבינו כגעגוע, כאיווי לאותה הוויה מדברת או מכוננת דיבור) אין זה חסרונו של דבר זה או אחר, אלא חסרונה של ההווייה, שבאמצעותה ההווייה מתקיימת, האיווי טוען לאקאן ב- 1958, הוא המטונימיה לחסרונה של ההוויה.
*
"איך אני אגיע ללב שלך, אתה/ שהרחם שלך בשכל"
*

שאלת הדרך ללב, כמוה כשאלת הדרך לרחם, הדוברת מעונינת להתמזג עם האחר מיזוג ראשוני המזכיר את האחדות הראשונית עם האם, בו בזמן היא מודעת לחוסר האפשרות לממש פנטזיה זו, שכן הרחם הוא רחם מסדר סמבולי: "הרחם שלך בשכל".
כלומר, אותו אחר, 'אחר גדול', שמזוהה עם הסדר הסמלי, החוק והשפה- בולט בחוסר נגישותו , באחרותו הקיצונית , בניגוד ל'אחר הקטן' שאינו באמת אחר, אלא השלכה של האני. (על פי אוונס עמ' 39)


*
"הקופידונים הקופצים מהמצח שלך/ חמושים בגז מדמיע/ זה בטוח."
*
חוויית הסדר הסמלי המגולם בסובייקט האחר או ב'אחר גדול', גורמת לדוברת, לסבל, כאב ותסכול
שמניבים אירוניה רומנטית בנוסח התמונה בה קופידונים 'שליחי האהבה', יוצאים ממצח (מושב השכל, הסדר הסמלי שמזוהה גם עם המוות והחסר, ) האחר ,חמושים בגז מדמיע.
המשוררת יוצרת באימאז' זה, התכה בין סמלי אהבה לסמלי תקיפה, עויינות, אגרסיה, למעשה מחברת בין ארוס לתנטוס, שניתן לראות בהם אופנים שונים לביטוי יחסי האיווי.
יצר המוות, המצוי בבסיס האיווי להתקיף, להכאיב לאחר, או לעצמי, הוא אחת מן ההפגנות של המיניות. (מתוך קריסטבה עמ' 77)

*
סימנים:
תליון האמטיסט שלי
מתחרז עם חולצת המשי שלך
הסגולה.
סגולה.
*
תיאור הסימנים בחלק זה, מטונימי ליחסים בין הדוברת לבין האחר, ייצוג היחסים בדרך המטונימיה, מדגיש את מעמדם הדמיוני,הסמלי (החסר הוויה בינאישית חיה) ,את היותם ייצוגים למה שכינה לאקאן 'אובייקט a קטנה'.
ייצוגי 'אובייקט a קטנה' נעים בין הממשי החומרי, לבין הדמיוני והסמבולי. "תליון האמטיסט שלי" מתייחס לפריט ממשי, חומרי ,לתכשיט של הדוברת, (האמטיסט הוא אבן חן סגולה) .
"מתחרז עם חולצת המשי שלך" , הפועל 'מתחרז' ניתן להבנה הן במשמעות החומרית של התאמה צורנית , והן במשמעות הסמבולית של התאמה בינאישית.
בחלק זה ישנה הדגשה בסוף משפט על המילים – 'שלי', 'שלך', כלומר יצירת דיפרנציאציה בין הסובייקט לאחר, אך מיד אחר כך מופיע מיזוג, ע"י החזרה על המילה סגולה שאולי, ממזגת בין חולצת המשי לבין התליון. חולצת המשי שלך/ הסגולה. / סגולה . כלומר, 'הסגולה' מתיייחסת לחומריות הצבעונית של החולצה, אך 'סגולה' יכולה להתייחס גם לחומריות וגם לסמליות של התליון הנושא אבן חן סגולה, אולי סגולת מרפא .
הדיאלקטיקה שביחסי האיווי , באה לביטוי בשיר בדיאלקטיקה שבין הסמיוטי לבין הסמבולי.
בספרה: 'המהפכה בפואטיקה של הלשון', מתמקדת קריסטבה בסוגיית היחס בין הסובייקט לבין השפה וביחסי הגומלין בין משמעות לשפה , בין משמעות לחיים ובין שפה לחיים. היא מתארת תהליך דיאלקטי בין הסמיוטי, מונח שטבעה כדי לעמת בינו לבין הסמבולי שמתאר את תהליך כניסתו של היחיד אל השפה, תהליך הכרוך בפרידה מהאם וקבלת חוק האב, המזוהה עם השפה.
בניגוד ללקאן , קריסטבה טוענת שהחווייה הפרה שפתית , שהיא אימהית, אינה אובדת עם רכישת השפה, אלא הופכת לחלק מהתת מודע, שאותו היא מכנה "החורה הסמיוטית"
כל יצירת משמעות היא תוצר שילוב של הסימבולי והסמיוטי. בעוד הסמבולי מותנה במבנה הדקדוק ושולט באופני ייצור הסמלים, ישנם בשפה גם מנגנונים שמקושרים למקצבים, טונים (הסמיוטי).
הסמיוטי מספק את המניע הפיזי ליצירת תקשורת, לכניסה להליך של משמעות. בלעדיו תהיה המשמעות ריקה.
שני היסודות הכרחיים ליצירת משמעות, והמתח ביניהם מעניק למשמעות אופי דינמי.
קריסטבה מעונינת להחזיר את הגוף אל השיח, היא מייצרת תאוריה המחברת בין גוף לנפש, תרבות לטבע, פסיכה לסומה, חומר וייצוג, תוך כדי הדגשת אופן הביטוי של הדחפים בייצוג ואופן הביטוי של הגיון המשמעות בגוף החומרי (מתוך קריסטבה, עמ' 10-11)

*
אתה לא בכיס שלי
אבל מרשרש שם כמו צלופן של סוכריה
שמורה לאחר כך
*
החזרת הגוף והחומר לשיח, חיבור בין חומר וייצוג, דחף וייצוג – כפי שתארתי ע"פ קריסטבה, ניתנים להדגמה בחלק זה של השיר.
"אתה לא בכיס שלי": אמירה שניתן להבינה במספר רבדים, הן, כביטוי סלנג במשמעות הסמלית- "מובן מאליו שאתה לא שלי", והן, במובן החומרי הפיזי והגופני, בהתייחסות לכיס כחלק מבגד או בהשאלה כאיבר המין של האישה (הנרתיק) .
"אבל מרשרש שם כמו צלופן של סוכריה/ שמורה לאחר כך"
כאן המשוררת מדגישה את המימד החומרי, בדמותה את 'האחר' לסוכרייה, על אפיוניה החומריים הפנימיים: היותה עשוייה מסוכר (מתיקות- חוש הטעם),והחיצוניים: שניתנים לנו ע"י שימוש במילים אונומטופאיות כמו מרשרש ובמידה גם המילה 'צלופן' שפונות לחוש הטקטילי,לחוש הראייה והשמיעה .
דימוי 'האחר' לסוכריה מצביע על יחס הדוברת אליו, היא חומדת אותו, ואולי בפנטזיה, היא מתאווה רוצה למצוץ,ללעוס ולבלוע אותו. (פנטזיה למיזוג מענג ומספק עם השד )
דוגמא זו יכולה להמחיש משמעויות שונות של האיווי, מצד אחד זהו איווי להתמזגות עם 'אחר ראשוני' , דרך ה'שד', ומצד שני זהו איווי שמקורותיו גם בתרבות הצרכנית, בספריו 'תרבות הנרקיסזם' (1978), ו'העצמי המינימלי' (1984), טוען כריסטופר לש, שהתרבות הפוסט מודרנית, קפיטאליסטית, מפחיתה את הסובייקט לעצמי שזהותו היחידה מתבטאת בתחושת סיפוק מיידי.
היצורים של התרבות הפוסט מודרנית אינם מתייחסים זה לזה, אלא משתמשים זה בזה (כסוכרייה במקרה שלנו) , או מתאווים להשתמש זה בזה, שכן חייהם, נעדרי מטרה בלתי תלוייה, הם נסובים בעיקרם, סביב הפנטזיה וסביב היכולת או חוסר היכולת לממשה.
"The consumer lives surrounded not so much by things as by fantasies .He lives in a world that has no objective or independent existence and seem to exist only to gratify or thwart his desires" (Lasch 1984,12)
הדיאלקטיקה בין נוכחות להיעדרות, מתבטאת בחלק זה, בכך שמצד אחד קיימת בולטות של החווייה החושנית שמתגלמת בסוכריה, ומצד שני , מדובר בדימוי מטונימי , הוויית 'האחר' לא נוכחת בו,
הקורא עשוי 'להסחף' עם הפנטזיה החושנית ולשכוח את המשפט התחילי: "אתה לא בכיס שלי"
משפט הסיום: "שמורה לאחר כך" מחזק את קיומה של הפנטזייה למימוש האיווי בעתיד.

*
כבר למדתי ללטף את עצמי
עם האויר הננשם
מבפנים
אבל השולל שלי הוא כזה שאם רק
יגע בי מישהו ברוך
ישפך מתוכי כל הבכה כולו
ויתגלגל כמו נהר
אל הים
*
המשפט הפותח הוא מבע חושני אוטוארוטי, לפיו בהעדר 'אחר' מלטף, אומרת הדוברת, למדתי ללטף את עצמי.
הליטוף בעזרת ".. האויר הננשם" ; הוא מעין אוקסימרון, כי 'ליטוף' נוגע בחומר , בגוף,
בעוד ש'אויר' מסמל את העדר החומר.
ההתמודדות עם חווייה מתמדת של איווי וחוסר יכולת לספקו,הביאו את הדוברת לנסיון, מעין פשרה, לספק את עצמה בעצמה. אך הדבר הוכח , כ'הולכת שולל', כהדחקה , וכראייה לכך, ברגע של מגע רך וממשי עם החוץ , נפרצים הסכרים ואותם כוחות סטיכיים כלואים נשפכים כמו נהר אל ים.
דיכוי האיווי לאחר, מביא לעצב (בכה), ולא מפצה או מנחם את הדוברת. וכך, חוקי 'הלא מודע' שהם חוקי החזרה והאיווי (מתוך אוונס , עמ' 137) מחזירים את הדוברת בחזרה אל העולם החיצוני, בבקשה אחר מגע וקשר.



*
להתגפף
זה מה שאני רוצה
אתך
צמודה לכל האורך
זזה לאט
כולי חוש.
*
נראה בחלק זה שהדוברת פחות מעונינת בדיבור סמלי פרוזאי, ויותר במבעים סמיוטיים שיוצרים טון ומקצב אינטימיים בהם היא חושפת באופן ישיר את המימד המיני שבחוויית האיווי.
הצמצום היחסי בשימוש במילים, מעצים את החווייה החושנית ואת התהודה של כל מילה ומשפט.
על אף הצמצום המילולי, ישנה הרגשת מלאות, שנובעת מכך, שהדיבור בחלק זה, הוא 'דיבור אמיתי', או 'דיבור מלא', "הדיבור האמיתי קרוב יותר לאמת האניגמטית של איווי הסובייקט, זהו דיבור המכוון אל- ויוצר את האמת כפי שהיא מיוסדת בהכרה של אדם אחד באחר.....דיבור שזהה עם מה שעל אודותיו הוא מדבר" (מתוך אוונס, עמ' 83).
דיבור על מאוויים מיניים, נחוץ ורצוי על פי הפסיכואנליזה, קריסטבה מסבירה , שאין להפריד בין מין לשפה, יש להשיב להם את הדיאלקטיקה הבלתי ניתנת להפרדה . באופן זה יכולה האנליזה, להאיר לסובייקט רבדים ברגישותו, ולהביא לקרבה בין דיבור לרגישות, בין גוף לנפש, בין סמלי לסמיוטי, התקרבות זו יכולה להעלות את תחושת השליטה והאחריות של הסובייקט על איוויו. (על פי קריסטבה , עמ'76-78).

*
האצבעות שלך,
אלה שנפרשו פתאום במין פיתול
לצדדים
כמו עוף נעור המפריד ליופי
את שדרת נוצותיו
(כשרצית להמחיש לי איך
ניטשה חשב)
אז עם אלה
אני רוצה שתנגן לי.
*
בחלק זה מעלה הדוברת זיכרון מן העבר, בו היא משחזרת רגעים בהם היתה עם ה'אחר' לו היא מתאווה,
הרגעים נחקקו בה כ'תסריט' , בו היא רואה ומתענגת מתנועת אצבעותיו, שנפרשות, פתאום במין פיתול, לצדדים, היא מדמה אותו ל "... עוף נעור המפריד ליופי/ את שדרת נוצותיו" , העוף הנעור עשוי לסמל התעוררות מינית , התרגשות וכן חווייה אסתטית, חושנית של יופי. החוויה החושנית מתרחשת בהקשר סמלי: "(כשרצית להמחיש לי איך ניטשה חשב)", אך עצם הנחת הסמלי בסוגריים, מצביעה על קדימות ההיבט החושני (התנועתי,חומרי, גופני, ויזואלי)
לדברי לאקאן, הזיכרון מטבעו דמיוני ושיחי. זכרונות של ארועי העבר מתעצבים מחדש ללא הרף בהתאם לאיוויים לא מודעים, ונראים כתסריט שממחיז את האיווי.
ל'תסריט' זה יש ערך של הגנה על הסובייקט מפני החסר באחר.
וכן, לכל 'תסריט' (או פנטזיה) תכונות ייחודיות, שמבטאות את אופן ההתענגות המסויים של הסובייקט.
הפנטזיה, מאפשרת לסובייקט לקיים את האיווי שלו, וכן, מאפשרת לו לקיים את עצמו ברובד של איוויו המתפוגג (מתוך אוונס, עמ' 207-208)
הדוברת מביאה את הפנטזיה אל המציאות ,בבקשה או ב'תביעה': "אז עם אלה/ אני רוצה שתנגן לי".
הנגינה משלבת את המימד החושני והסמלי , מגע האצבעות, מגע חומרי שיוצר את המוסיקה , את העינוג הרוחני /חושי.
*
(אולי אהומך
וכמו שודד אגרור אותך
לתוך מאורתי).
*
גם בבסיס 'תסריט' זה , נמצא האיווי ל'אחר' ומוצג על ידי פנטזיה של תקיפתו , "אולי אהומך/ וכמו שודד אגרור אותך/ לתוך מאורתי" ,השימוש במילה 'אהומך' , יוצר הפתעה, שינוי סגנוני, ע"י שימוש ברובד לשוני מהמקורות. מעניין שהשפה הגבוהה באה בהקשר של פנטזיה בלתי מוסרית, ובכך יוצרת אפשרות לחיבור בין מוסרי ללא מוסרי.
הגבולות המוסריים, החוקים וההגיון שמאפשרת השפה הפואטית, שונים מאלו, שמציג הסדר הסמלי. השיח הפואטי מאפשר 'בריחה' מהאיסורים החברתיים.
בחטין מצא, שהלוגיקה של השיח הפואטי, דומה לזו של הקרנבל, שבו מותרת לוגיקה של חלום, ודחיית חוקי השפה והחברה. (Kristeva.p. 70)
במובן זה, השיח הפואטי דומה לשיח האנליטי, שמתיר אסוציאציות חופשיות וחלום, על מנת שיתאפשר
מגע והבנה של האיווי הבסיסי.

מטרת הדחף האגרסיבי (חלק מ'יצר המוות' ע"פ פרוייד), כפי שמתבטא בחלק זה, היא – ארוטית, "אגרור אותך לתוך מאורתי" , ניתן לראות ב'מאורה' סמל לאבר המין הנשי , או מקום אינטימי אחר.
על אף שה'תסריט' כאן שונה מקודמיו, הרי שבבסיסו קיים אותו איווי ל'אחר'.
חלק זה נכתב בסוגריים, אולי כדי לציין את מודעות המשוררת לפוטנציאל ה'עברייני' שבמחשבתה, לפיכך היא 'מבטיחה' לכאורה, שזו רק פנטזיה שולית, ו 'כולאת' אותה בתוך הסוגריים.

*
אתה מלטף אותי עם החכמה שלך.
אני מרגישה אותה
כמו חוש משוש מפוצה מאוד
שהתפתח על חשבון
חשכה כלשהי
אחרת.
*
יכולתי לרעוד אתך מתחת לשמיכה
אבל אני יכולה לרעוד אותך גם בראש
בחומר הסמיך של האלכימיה
שממנו אני עושה שירים
*
שני החלקים האחרונים של השיר מציגים טון שונה כלפי ה'אחר', בניגוד לטון התובעני שהורגש בחלקים הקודמים, הטון כאן הוא טון של השלמה וקבלה.
הדוברת מדברת בזמן הווה, ומתארת: "אתה מלטף אותי עם החכמה שלך.."
הדיבור של ה'אחר' , נחווה כחושני ורגשי. על אף ש'חכמה' היא בדרך כלל דיבור- לוגי, הרי שעצם היתמכותה בייצוגים סמיוטיים , מאפשר לה להגיע אל הרובד הפיזי. "השפה אינה מנותקת מהגוף; להפך "הדיבור" יכול לגעת בכל רגע בגוף לטוב או לרע. החל ממרקם משמעויות המכיל את התנאים המקדימים של השפה (סמיוטיות האפקטים), ועד הייצוגים השפתיים, וכגזירה מכך- גם האידיאולוגיים (ייצוגים סימבוליים) " (קריסטבה , עמ' 36)
מגע השפה עם הגוף , עם החיים עם ההוויה, ויכולתה לרפא היא הכלי המרכזי ב'שיח האנליטי', שאף הוא 'שיח אהבה'.
בהמשך מדמה הדוברת את יכולתה להרגיש את 'ליטוף החכמה', ל " חוש מישוש מפוצה מאוד/ שהתפתח על חשבון/ חשכה כלשהי/ אחרת"
ההתפתחות קשורה ,אם כן, לחוויית 'החשיכה', ההעדר, החסר, הטראומה והאובדן.
בחלק האחרון של השיר, מתארת הדוברת אפשרות לקיום שאינו משועבד לאיווי.
היא בוחרת "לרעוד אותך בראש/ בחומר הסמיך של האלכימיה/ שממנו אני עושה את השירים."
על פי לאקאן," הטיפול צריך לייצר שינוי כלשהו בצורת ההגנה הבסיסית של הסובייקט, תמורה כלשהי בצורת ההתענגות שלו " (אוונס, עמ' 208) ואכן, נראה שהדוברת משנה את 'תסריטי' האיווי וההתענגות, מתשוקה וכמיהה ל'אחר', אל הווייה עצמאית ואוטונומית יותר, היא בוחרת בהתענגות שבכתיבת השירים. בחירה זו אינה מנתקת אותה מ'האחר', היא ממשיכה "לרעוד אותך....בראש",
הפנטזיה טבועה בחיי הנפש, אך היא אינה עוד מקור לתלונות, אלא, מקור לדינמיות של אומנות החיים.

סיכום:
ה'איווי' בשיר מתקשר לאובדן של עונג ראשוני, שמוביל לחיפוש מתמיד בלתי מספק ("איך אני אגיע ללב שלך.." ,ובעקבותיו לחוויית האחר כעויין (הקופידונים חמושים בגז מדמיע). על אף כל זאת, הכמיהה והציפייה לחיבור נפשי- גופני, נמשכת (התליון וחולצת המשי, הסוכריה). נסיונות התמודדות על ידי נסיגה אל העצמי כמקור ניחומים ("למדתי ללטף את עצמי..."), מתבררת כ"הולכת שולל" ומחזירה את הדוברת לביטויי 'איווי' כנים וישירים באופיים האינטימי, והחושני-מיני ("להתגפף../ זה מה שאני רוצה..")
עוצמת האיווי מתקשרת לזיכרון של חוויית עונג ("האצבעות שלך/ אלה שנפרשו..") , אותה הדוברת מעונינת לחוות שנית כמעט בכל מחיר ("אולי אהומך..."), ההתפכחות בסוף השיר, כרוכה בשינוי בדרך ההתענגות בה בוחרת הדוברת ("יכולתי לרעוד אותך..../ אבל אני יכולה לרעוד אותך גם בראש"), אנרגיות ה'איווי', הוסבו לכתיבת שירים מה שמאפשר לדוברת עצמאות, אוטונומיה ויצירה מתוך חיים ערים מלאי איוויים.
במבט על כל חלקי השיר, ניתן לחברם לסיפור 'מסע של האני', מחוויית אובדן וטראומה , דרך סבל וייסורי האיווי הבלתי מסופק ועד למציאת מזור ל'אני הפצוע', בתוכו עצמו.
עם ההכרה בחוסר האפשרות של ה'אחר' לספק את איווייו, מפנה העצמי את אנרגיית האיווי לעבר מטרות אחרות, כמו כתיבה ויצירת שירים.
תהליך זה מכונה בשפה הפסיכואנליטית: סובלימציה, זהו מנגנון שמתמודד עם בעיית סיפוק הדחף, לא ע"י שינויים בדחף עצמו, כמו הדחקה או אילוף, אלא ע"י שינוי באובייקט, כלומר, התקה של הליבידו למטרה לגיטימית מבחינה חברתית. (מתוך:גולן, עמ' 146)
במאמרו של פרוייד:"המשורר וההזייה", הוא אומר: " אין כמעט דבר קשה לאדם מן הוויתור על העונג שידע אי פעם בחייו. בעצם אין אנו יכולים לוותר על דבר, ואיו אנו אלא מחליפים דבר אחד בדבר אחר"
אמת זו על חיי הנפש, נכונה עבור הדוברת בשיר כמו שהיא נכונה לגבי ההתנסות של רוב בני האדם.
אלא שחשיפת הפנטזיות הפרטיות בשפה הפואטית על רגישויותיה, רכיביה הסמיוטיים, וחוקיותה ה'קרנבליסטית', מאפשרת לקורא הנאה אסתטית , שמקורה בשחרור מתיחויות הנפש, שיכולה
להנות מהפנטזיות של עצמה, ללא מוסר כליות וללא בושה.
החברה המערבית שמתקשה להסתדר עם ה'סמיוטי', ודוחה אותו לטובת הסמבולי, מקבלת אותו בחזרה דרך האומנות (הסמיוטי הוא הבסיס לכל חוויית האוואנט גארד משלהי המאה ה-19, מתוך לכט)
קריסטבה, טוענת ש"שיבת המודחק", כלומר השיבה של מה שהורחק, חוזר לא רק דרך סימפטומים נפשיים אלא גם דרך האומנות.
לדבריה,המשבר שחווה הסובייקט , הוא הבסיס לכל יצירה, היצירה הסמבולית של האמן יוצרת סומה, נותנת זהות, וכשהאמן, כמו במקרה של השיר בו עסקתי בעבודה זו, מכניס את הסמיוטי (הרתמי,הקצב, התנועה, משחקי המילים)לסמבולי, הוא יוצר בה בעת, איחוד וגם פרידה מהאם.(על פי לכט, עמ' 27-28)
ואולי כך, ניתן להבין כיצד כתיבת השירים , איפשרה לדוברת מצד אחד להתאחד עם 'האחר', ע"י מיזוג בין הסמיוטי לסמבולי בשיר, ומצד שני להיפרד ממנו במישור הממשי.
קריסטבה רואה את הסובייקט המתפתח, כיישות דינמית , משתנה, וכמערכת פתוחה, שלא מתייחסת אל העולם החיצון כמאיים, אלא רואה בו גרוי לשינוי ולהתפתחות. אל משברי החיים, היא מתייחסת כארועים שבכוחם להרחיב את האופקים של הסובייקט, ככל שהסובייקט מסוגל להכיל את ה'משבר' במבנה הנפשי שלו, כך המבנה הופך ליותר מורכב ובעל יכולת גדולה יותר לאהבה, וככל שגדלה היכולת לאהבה, ה'אחר' פחות מאיים, והופך באישיותו הייחודית לשותף בזהות שהולכת ונרקמת. .(על פי לכט, עמ' 27-33).


בבליוגרפיה:
אוונס דילן,2005,מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, הוצאת רסלינג, תל אביב.
גולן רות,2000, אהבת הפסיכואנליזה,הוצאת רסלינג, תל אביב.
הראל מעין, 2005, "שירת החדר האטום" , מתוך עיתון הארץ (27/7/05)
ז' פרוייד,1908,"המשורר וההזייה", מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה:על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות,תל אביב, דביר,1968 (עמ' 2).
משעול אגי, 2005, מומנט,הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
קריסטבה ג'וליה, 2004, בראשית היתה אהבה, הוצאת רסלינג , תל אביב.

Lasch .C., 1978, The culture of narcissim , American life in an age of diminishing expectations, Norton, NY.

Lasch .C, 1984, The minimal self: Psychic survival in troubled times, Norton, NY.

Lecht.J. ,1991, "Art Love, and Melancholy in the Work of Julia Kristeva" in: Abjection, Melanncholia and Love ,the work of J.Kristeva, ed: Fletcher and Benjamin,Routledge, NY.

Kristeva.J. 1981, Desire in language: a semiotic approach to literature and art, Columbia University Press. NY.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בלום, ר. (2007). קריאה פסיכואנאליטית ע"פ לאקאן וקריסטבה, את השיר "מומנט" של אגי משעול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1129

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רות בלוםרות בלום20/2/2007

תודה תמי [ל"ת]. ואולי בסוף השיר היפה שבחרת
מצוי רמז למוצא אפשרי:
"..עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו"
ערב טוב
רותי
 

תמי גנדלמןתמי גנדלמן20/2/2007

עם כל הצער וכלימת המילים המכסות. איזה יופי של משפט, רותי- כלימת המילים המכסות. מזכיר לי את השיר- אני נושא עימי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד...
לעיתים מילים מכסות, ולפעמים הן מגלות פחד. וכשהפחד נחשף, אי אפשר להחבא שוב אחרי תיאוריות ומילים חשובות. פתאום נשארים חסרי מילים, באלם שאינו כאוס אלא קיפאון שאין ממנו מוצא- כי הדיבור חושף את ערוותו של הפחדן, והשתיקה מפרידה ומנכרת.
ערב טוב
תמי.

רותי בלוםרותי בלום20/2/2007

לשי ולתמי.. [ל"ת]. הזמנה מרתקת להוללות והתענגות עצמית על מילים..
במרחב של חול מתקדש ולהיפך..
עם כל הצער וכלימת  המילים המכסות...
האור והחיוך בהחלט מנצנצים מבין מילותיכן, שי ותמי,
תודה על הדיון המקסים
(ואולי זה כל האושר?)
רותי

קורא לסדרקורא לסדר20/2/2007

אופסס. התכוונתי לקודם של שי. לא לאחרון.

קורא לסדרקורא לסדר20/2/2007

לכל מי שקורא את שי.. ...בקשר למשפט האחרון של שי - וכדי להגן על שי מתביעות אפשריות, אוסיף: "לא מומלץ לנסות בביית". בעיקר אם אתה פרה-פסיכוטי, או נטלת איזה סם, או הכאוס שלך הוא דכאוני. עדיף שתפגוש את הכאוס האישי עם איזה איש או אשת מקצוע , או מבוגר אחראי אחר. לא לבד.

שי גילשי גיל20/2/2007

על השתיקה ועל המילה [ל"ת]. אכן כן תמי, לאקאן מיודענו מוסיף בעקבות היידגר כי "המילה היא המוות של הדבר" גם ביאליק הפליא לתאר את המרחב המופלא והבלתי נסבל כמעט, שבין השתיקה הכאוטית למילה החוצצת, במאמרו "כיסוי וגילוי בלשון "
אם בכל זאת הגיע האדם לידי דיבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו התוהו האפל, עם אותה "הבלימה", פנים אל פנים בלי חציצה ....המלה מקבלת ישותה דוקא מכך שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו וחוצצת בפני אפלתו... אל התהו תשוקתך והדבור ימשול בך".
צואנג טסה כמדומני, מוסיף בדרכו הייחודית והפרדוכסלית בענין המרחב שבין המילה והממשות: "מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה"
וביאליק במאמרו זה מתייחס לאפשרות נוספת לשימוש יצירתי במילה, כזה המאפשר לתהו לנצנץ לרגעים בין כסוי לכסוי, והיא נתונה לדעתו למשוררים, לבעלי הרמז, הדרש והסוד, הללו לדבריו." מוכרחים לברוח מן הקבוע והדומם, המתנגד למטרתם אל החי והמתנועע שבה... המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות... מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה...החול מתקדש והקדש מתחלל.."

איזו הזמנה נפלאה לחוללות עצמית

שי
 

קורא לסדרקורא לסדר20/2/2007

אוונס. ממה שקראתי - שום דבר מיוחד.... הוא הוקסם מלאקאן מבחינה אינטלקטואלית, כתב את הספר, התחיל לעבור הכשרה, סיים, התחיל לעבוד בפרקטיקה, וגילה שה"יעילות והתוקף" לא משהוא. ואז "מבחינה מצפונית" לא יכול היה להמשיך. (יכילות ותוקף הם מושגים זרים לגמרי להשקפה הלאקאניאנית, ושייכים לשדות שיח אחרים).
עבר לפסיכולוגיה אבולוציונית במסגרת האקדמייה. על ההבדלים בין "שיח האוניב." ל"שיח האנליסט" - ראי בגוגל lacan four discourses -ומשם הלאה. על האהבה החדשה שלו - קראי את עדה למפרט.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן20/2/2007

המילה שנוגעת בכאוס. חוויית הכאוס היא אכן מסעירה, מבלבלת, עמוסה צבעים, שמות ומשמעויות שבאות למוח במהירות וללא פשר מובן. ואחריה יש רצון עז להבין, לתת משמעות, לעשות אור של מודעות ושל תקשורת. קול דממה דקה הוא המצב בו אדם חווה התגלות. ההתגלות היא אכן בהתחלה טרום מילולית- היא מופיעה בתחושה, באנרגייה. כמו תינוק שעדיין לא למד לדבר והוא שבוי בקסם של האור המנצנץ, הצליל המושך את ליבו, פניה המחייכים של אימו.
המילה מגיעה אחר כך, מנסה- באופן עלוב כל כך, לתאר את החוויה. לעיתים היא מצליחה. והרבה פעמים לו. ואז, קוראים לזה בקוהוטיאנית- כשל אמפתי...
יום טוב
תמי.

שישי20/2/2007

עוד על בראשית.... בום [ל"ת]. בראשית היו המילים
ואחר כך שמעתי בום
אנו הקוראים האמונים על סיפור הבריאה המקראי יודעים כי בראשית לא היו "המילים" אלא "תוהו וחושך על פני תהום".. כלומר לפני מציאותם של המילים קיים רובד ראשוני כאוטי ובלתי נתפס- הממשי הלאקיניני והמשוררת הבוחרת כביכול להתעלם ממנו מרמזת, אולי על חוויה אישית כמו גם אוניברסלית של תלות ממכרת במילה- בשרשרת המסמנים האין סופית בנסיון   עקר לספק את האיווי....
מאידך, מיד אחרכך מכה בנו כמו רעם ביום בהיר המילה "בום" ואנו חשים במפגש עם איזו קטסטרופה עם איזו טראומה... דוקא כאן מציץ לו לרגע הממשי, כאן אנו פוגשים אולי בתוהו הראשוני שניסינו למחוק ולהתעלם מקיומו ומכאן יכול השיר כמו גם המשוררת לצאת למסע ...
אולי השיר מרמז לנו שעל מנת לחבר מילים בעלי משמעות, צריך קודם להשכיל לוותר עליהם לחלוטין, לחוות סוג של בום, סוג של "קול דממה דקה", לשהות רגע בהעדר בשתיקה, בתהום החשוכה, רק לאחר מכן יכולה להתחבר תורה, כלומר שיח ורבלי שרגליו חקוקים בלוחות וראשו נוגע בענני הכבוד הרוחפים ממעל... רק מי שמוכן לחרף נפשו במפגש עם התוהו והכאוס, יזכה אולי לחבר אותיות למילים ולשורר שירים. 

רוניתרונית19/2/2007

אוונס. זה נורא מסובך מה שהוא כותב. אתה יכול לנסות להסביר לי את השינוי שעבר עליו במילים  פשוטות?

רוניתרונית19/2/2007

תודה.

קורא לסדרקורא לסדר19/2/2007

לשאלתך. הקישי dylan evans בגוגל, יש לו אתר ביית.

רוניתרונית19/2/2007

אאוונס ולאקאן [ל"ת]. אותו אוונס , במילון הלאקאניאני שלו, כשהוא עוד הוקסם מלאקאן, ולפני ש"התפכח" ממנו ועבר לאהבות אחרות..
היכן אני יכולה לקרוא בהרחבה על ההתפכחות הזו של אוונס?
 
אודה לך אם תענה לי ישירות למייל
treuuu@hotmail.com
 
 

רות בלוםרות בלום18/2/2007

קורא לסדר יקר.. [ל"ת]. "אז מה היה לנו?
ריחו המתוק של האלמון,
השמש הכתומה, המצויירת..
פרחי העולש,
השדה כולו,
...
והיתה גם המילה "נחליאלי"
וזהו,
נדמה לי
כל מה שהיה לנו
היום."
 
דבריך החכימו ונעמו לי..
תודה
וכל טוב
רותי

קורא לסדרקורא לסדר18/2/2007

לרותי. כמובן שאין לי שום כוונה לנסות לקלקל לך את ההנאה מהשיר. אני גם מתקשה להתווכח עם אותיות עגולות,  שמבלבלות את שיקול הדעת, ובוודאי  שאין לי כוונה להמשיך ולמרוט את הנוצות  מהשיר הזה, של משוררת שבדרך כלל אני אוהב,  והפעם איכזבה. ככה זה: ממי שקרוב לליבך, את(ה) הכי מתאכזב(ת).
תמיד מי שנהנה (משיר, מאוכל, מסיפור) - מרויח יותר ממי ש"לא מבין מה יש בזה", מי שמאמין - מרויח יותר ממי שמפקפק, וכנראה שמה  שבשביל אחד הוא "בום", בשביל האחר/ת הוא "קפצונים".
אני רואה בשיר הזה לא יותר  מ"שיר הלל" לאהבה, לתכונותיו הנעלות של האהוב, לחופש שלה או להכנס איתו מתחת לשמיכות או לחוות אותו בראש, ( ולכן תמוהה חוויית החסר, יכולה גם וגם - ועוד יש תלונות?) ), לזיהוי מקור השירה והכתיבה שלה עם האהבה, מאוד רחוק מחווית החסר המעיק, האבדן, שמלווה את האהבה (לא את ההתאהבות), ואת אבדנה (ואני מקווה שאפשר לומר לך מבלי להיות מואשם במרירות אישית) הבלתי נמנע.
אותו אוונס , במילון הלאקאניאני שלו, כשהוא עוד הוקסם מלאקאן, ולפני ש"התפכח" ממנו ועבר לאהבות אחרות,   כותב על הגדרת האהבה ע"פ  לאקאן - ש"כל מי שמנסה לומר משהוא על האהבה - מסתכן בלהגיד שטות". אני מצטט מהראש, ולכן לא בטוח. נדמה לי שהוא היה בוטה יותר.
נדמה לי  שרצוי שמשוררים ומשוררות - ראוי להם להתרחק ממלאכת פרסום שירתם בזמן שהם מאוהבים. בעיקר שירה הנוגעת לתיאור חווית ההתאהבות שלהם, ששייכת כולה, לפחות לפי לאקאן, ל"סדר הדמיוני", לשקרים שמכסים על משהוא טראומטי אוניברסלי, ועם זאת תמיד אישי, אחרת היינו כולנו אותו דבר.
קל וחומר רצוי להם להמנע מאמירות על "מקור שירתם" בעת ההיא. נדמה לי שהם ב"נבצרות זמנית" לעת ההיא. וכי ראית פעם אמא "טרייה" שלא משוכנעת שבנה או ביתה  הוא "הכי מדהים"? בערך ככה. וטוב שככה.
מכיוון שאני מבין שאת מכירה את "נוקטורן 2", אז את בוודאי יודעת שדי בתחילתו, היא יודעת לעשות את ה"בום" האירוני והחכם שלה במילה אחת - "מצוויצה". את יודעת, אשתו של..."המגרם".
בשבילי, לצערי, ב"מומנט" היא לא יותר ממצוויצה, ועל כל מקרה, רותי, לא הייתי מפקיד שום שיר אהבה בזרועותיו של לאקאן. לא המוקדם, ולא המאוחר. בידי מי להפקיד שיר אהבה, ל"כלים" של מי לתת לגעת בשיר אהבה, אם בכלל, זה כבר נושא  אחר לגמרי.... (למשל - באקדמייה? )
בהצלחה בלימודים, בחיים, באהבה ובכלל,
קורא לסדר.
 

רות בלוםרות בלום18/2/2007

תודה על דבריך.. ובתגובה.. [ל"ת]. קריאה" כזו, אמורה לתת משהוא שמבצבץ בין המסמנים, ומושתק , או מודחק, או מוצנע.
זו הבחנה יפה..לקריאה וגם למחשבה על דרך עיצוב הכתיבה.. אתה אומר שהיא סיפרה יותר מידי.. מוטב היה לו היתה מאפשרת "לייסוריה" לבצבץ בין המסמנים ולא בהכרח לספר אותם כסיפור..
אולי כמו אמיר גלבוע בשירו: "אני לא":
אני לא אומר לך אשר בליבי שוכח/ אני לא אומר לך אשר בליבי פולח/אני לא אומר לך אשר בליבי פותח/ ואין סוגר

אך זו כבר בחירה סגנונית של המשורר/ת, ונראה לי שהסגנון של אגי משעול, נוטה לסיפור היוצא מחווייה ספציפית לחווייה אנושית כללית יותר..
כמו השיר שלה: "רועת האווזים".
  עם אוסף ארוך של קלישאות מוכרות המשחזרות ומשכפלות את תפקידי המינים - הגבר החושב, החכם, המצטט ניטשה, מול האישה ככלי קיבול וכו. ולא אאריך..
 - א-פרופו עניין המיקום של הרחם אצל הגבר, בטקסט, - בואו נסכים שנשים לא יחפשו רחם אצל גברים, ואלו מצידם לא ילבישו פאלוס על נשים .
 
כאן לא הייתי ממהרת לשפוט..ייתכן לדוגמא שנשים תחפשנה רחם-סמבולי אצל גבר.. במובן של מרחב צמיחה וגדילה..
וייתכן שגבר יחפש תכונות פאליות אצל אישה..שיכולות להתבטא בתוקפנות, לוחמנות, אמזוניות...
במובן זה אני חושבת שהאמירה בשיר: "איך אני אגיע ללב שלך, אתה/ שהרחם שלך בשכל."
-  מעניינת..ובמובן הלאקניאני.. הרחם שבשכל הוא ניצחון הסדר הסמלי... מה שקריסטבה אולי תאמר שזו חוסר היכולת להפריד בין הסמיוטי (האימהי) לבין הסמלי (האבהי).
תציצי בשיר "חייל שלי" של מיכל אמדורסקי, ב"שירונט" בגוגל, או בטור השבועי של ליהיא לפיד שמשוררת כל שבוע על "החזק" שלה, ועל ה"חזקים" שלכן. אלו הגרסאות הוולגריות לאהבה, ולחלוקת התפקידים המסורתית, שהמשוררת עידנה, אבל לא התרוממה מעליהן.
מדוע לדעתך היא לא התרוממה מעליהן?
הרי היא לא מצפה לגאולת הגבר..היא לא רואה בו משיח ..והיא אינה "יורדת לתוך תהום /של ציפייה ללא גבולות.".
היא אומנם רוצה להתגפף.. את הבית הזה אני רואה בתאורה רכה , הבדל של שמים וארץ מפצצות התאורה של : "תפרוק את הנשק חייל שלי.."
מה שיפה אצל משעול, הוא, שאינה נשארת מקובעת במקום אחד.. היא רוצה להתגפף.. אבל היא לא מתבכיינת על זה יותר מידי, היא מלאת הומור עצמי  "(אולי אהומך/ וכמו שודד אגרור אותך/ לתוך מאורתי)
ועל אף הנאתה מחכמת הגבר.. היא אינה משועבדת לה.. היא אינה משועבדת לאיווי.. בהבדל תהומי  מ"כדור מתכת מזהב/ תפרוק אותו חזק עכשיו"
היא מנכסת לעצמה את החכמה.. " אני יכולה לרעוד אותך גם בראש / בחומר הסמיך של האלכימיה/ שממנו אני עושה שירים"
במובן זה ..השיר ארספואטי.. במקרה זה הוא מתאר את האודיסאה האישית שלה אל הכתיבה.. שאולי גם מנחמת במשהו,
אינני חושבת שיש בשיר כוונה לאמירה פוליטית כלשהי.. אך האוירה בה אנו חיים מחלחלת  אל תוך הבועה וצובעת אותה בגווניה..
מה לעשות.. אותי אישית זה לא מרגיז ולא מקומם.. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"
נהנתי לקרוא את דבריך..
להתראות
רותי 




 








קורא לסדרקורא לסדר18/2/2007

מהי "קריאה פסיכואנליטית"? [ל"ת]. "קריאה" כזו, אמורה לתת משהוא שמבצבץ בין המסמנים, ומושתק , או מודחק, או מוצנע. הרפרט שכתבת הוא תרגיל נחמד  באיך להשתמש בכלים פסיכואנליטיים על טקסט. כאילו שאת מתרגלת את המושגים האלה. קריאה פסיכואנליטית זה לא.  אני גם תוהה אם המרצה בכלל קראה את הטקסט שלך, או לחילופין אם היא בכלל מכירה את לאקאן, כי השגיאה מסמן - מסומן היא משוועת, ולא ברור למה לא תיקנה אותך.
לעצם העניין, השיר הזה, כתפיו צרות מידי מכדי לשאת את המורכבות הלאקאניאנית, והרבה לפני לאקאן, אכן מתבקשת לו "קריאה פסיכואנאליטית".  ו...כן, ברמת המסמנים. למשל: מה מושתק? מה חסר?
כמובן, המימד הפוליטי. השיר נפתח כתאור של פיגוע. הבום שקורע הכל. (מטפורה להתאהבות). אם תרצי - ה"ממשי" של לאקאן.  רק בד"כ בתאורים של פיגוע - יש את השקט שאחרי. "היה בום. אח"כ היה שקט, אח"כ הצעקות".
רק מה? היא בחרה לפטפט את עצמה לדעת , מייד אחרי הבום, במקום לשתוק לרגע,  עם אוסף ארוך של קלישאות מוכרות המשחזרות ומשכפלות את תפקידי המינים - הגבר החושב, החכם, המצטט ניטשה, מול האישה ככלי קיבול וכו. ולא אאריך. השיר מלא בשפע מזה.  גם אחרי פיגוע - המילים תמיד הן קלישאות. "מראות קשים", דבר כזה לא ראיתי", "החיים חזרו למסלולם". המשוררת לא חרגה מהקלישאות.
אם לא השתכנעת-  הקופידונים שיורים (מהמצח, ברור, לגבר שלה יש ראש, הוא חכם, למי שלא הבין) - "גז מדמיע" - גז מדמיע - מטפורה מאוד מאכזבת. אותי אישית - מקוממת.  מה? לרמז על הדמעות של האוהבת? ומה עם האסוציאצייה המיידית לגז המדמיע שנורה במקומותינו כמעט מידי יום? פיגוע - גז מדמיע - וזותי בבועה שלה.  מתחת לפוך, עם אוסף הקלישאות המגדריות בתוך הוואקום של מחשבותיה על אהובה.
תציצי בשיר "חייל שלי" של מיכל אמדורסקי, ב"שירונט" בגוגל, או בטור השבועי של ליהיא לפיד שמשוררת כל שבוע על "החזק" שלה, ועל ה"חזקים" שלכן. אלו הגרסאות הוולגריות לאהבה, ולחלוקת התפקידים המסורתית, שהמשוררת עידנה, אבל לא התרוממה מעליהן.
דווקא כמי שאוהב אותה בד"כ, ההרגשה בסוף השיר היא השורות האחרונות מ"נוקטורן 2" , שיר אחר, מקסים שלה - - "עלבון הברירה האחת/ אף אפרסמון לא יצמיח מלפפון".  כולם בתפקידים המסורתיים. שום קריאה "לסדר חדש".
והצעה לסיום - א-פרופו עניין המיקום של הרחם אצל הגבר, בטקסט, - בואו נסכים שנשים לא יחפשו רחם אצל גברים, ואלו מצידם לא ילבישו פאלוס על נשים .
אם נצרף את "אצלי היגייני" - המאמר שביקר את הכתיבה הזו, שיר הזה, אפשר להוסיף לכותרתו "אצלי היגייני, אצלי גם הרמטי וסטרילי". אני לדודי ודודי לי, והפיגועים והגז המדמיע שם "בחוץ" הם חומר גלם משובח לתאור אהבתי.  כמה מאכזב.

רות בלוםרות בלום17/2/2007

הצצתי ו.. [ל"ת]. הי לך,
..הצצתי ונראה לי שאולי ההבחנה לכשעצמה מיותרת,
כי השפה (ע"פ לאקאן) כוללת את הממד הסמלי (המסמן)
 והדמיוני , המשמעות(=המסומן)
בכל אופן קריאתך  העירנית..יפה בעיני..
הייתי שמחה להארות והערות שאינן בהכרח "קריאה לסדר"
 ..אם כי, גם עם אלו אני מוכנה להתמודד...... 
להתראות ושבוע טוב
רותי
 

קורא לסדרקורא לסדר14/2/2007

אהמממ.... ...אם כך, דעי לך שזוהי גרסה מאוד אידיוסינקרטית שלך למושגים מוכרים.  המסמנים הם המרכיבים של הטקסט. המילים שלו.
המסומן הוא - טוב, מה ומי אני שאגיד - תציצי בדה-סוסיר ובלאקאן.  

רות בלוםרות בלום14/2/2007

הטקסט הוא המסומן. שלום לך,
הטקסט הוא המסומן
המסמנת היא הכותבת,
באומרי שבחרתי להצמד למסומן,
אני אומרת, שאינני מעונינת לבחון
את ה'קריאה' שלי, לאור ההסטוריה האישית
(ביוגרפית) של הכותבת.
רותי.

קורא לסדרקורא לסדר14/2/2007

אל הכותבת 2. כבר בהתחלה - שאלת הגהה- "בחרתי להצמד לטקסט (למסומן ופחות למסמן)" -  לא אמור להיות הפוך?

קורא לסדרקורא לסדר12/2/2007

תודה!. ...כי עכשיו ניתן יהיה "להתייחד" (וזו המילה שהיתה חסרה לי!) עם השיר ,לפני שההתייחסות שלך תיקח את הקורא/ת למחוזות נוספים.

רות בלוםרות בלום11/2/2007

תודה על הארתך.. [ל"ת]. תודה על הארתך והערתך,
אני מסכימה שראיית השיר והתרשמות ממנו כשלם,
חשובה ומאפשרת לקורא מרחב אישי משמעותי
מעין התייחדות אישית עם השיר
לפני ה'קריאה' שאני מציעה.
ברוח זו, הוספתי בגוף המאמר (בתחילתו)את השיר השלם.
שוב תודה
רותי.
 

קורא לסדרקורא לסדר11/2/2007

אל הכותבת. נראה לי שכשמדובר בקריאה פסיכואנליטית של שיר, בהבדל מספר/סרט, אפשר בהחלט לצרף לפני המאמר, או להפנות בלינק - אל השיר עצמו.
 תני לקורא/ת לקרוא או להזכר. תני לו לחשוב, להרגיש, את השיר.
 אח"כ הניתוח. הצצתי במאמר - הוא נראה מעניין, אבל השיר - מוגש לקורא "בחלקים". מה שפוגע ביכולת להפיק ולהנות. לא לכולם יש את "מומנט" בהשג יד. בבקשה - אם למישהוא יש/מוכן, לתת לינק או לכתוב את השיר - יבורך. אח"כ אני, לפחות, אוכל לקרוא את המאמר בנחת. ולקבל עוד פרספקטיבה...