פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

מיגדר, תרבות וזהות אישית באנליזה קבוצתית

מאמר זה מנסה להראות כיצד קבוצה טיפולית מהווה רחם (ברברה אליוט) לנשים ולגברים כאחד, ומתפתחת למרחב פוטנציאלי (ויניקוט) שבתוכו נטווה מטריקס תקשורתי (פוקס) חיוני ופורה. מטריקס תקשורתי זה מאפשר לחברי הקבוצה לגלות, לחקור ולפתח מחדש את הזהות המיגדרית שלהם, שכוננה ונשלטה בעברם על-ידי השיח התרבותי הרווח. זהות מיגדרית היא דוגמה ואבן בוחן להשפעה המכוננת, הממשטרת והממשמעת של השיח החברתי/תרבותי. המאמר מציג "מפגש" בן מאות שנים בין אשה צעירה בת המאה החמש-עשרה לבין צעירים בני המאה העשרים ואחת. מפגש תרבותי נדיר זה הניב חוויות טיפוליות בונות בתוך קבוצה טיפולית אנליטית.

מתפרסם מ 1/12/2006 | 11,607 צפיות

תגיות: | |

 

פורסם במקבץ - כתב העת הישראלי לטיפול קבוצתי, כרך 11/ גיליון #2/ סתיו 2006
בגיליון מיוחד: מיגדר, מיניות ותהליכים קבוצתיים – בעריכת דר' גילה עופר

 

מיגדר, תרבות וזהות אישית באנליזה קבוצתית
יהושע לביא





אני מקדיש מאמר זה כזיכרון יקר לד"ר רובין קופר האהוב, שהיה אנליטיקאי קבוצתי ומדריך שלי במשך שנתיים, מזמן "ההתעברות וההריון" של הקבוצה, דרך הקשיים של תחילת הדרך, זמנים של תהיות וחיפוש, ותקופות של סיפוק עמוק. רובין, זכרו לברכה, נהרג במסע טיפוס צוקים בהרי האלפים, כשניסה להציל חבר שנקלע לצרה. חייו ומותו מעידים עליו כאלף עדים.

יהושע לביא הוא פסיכולוג קליני בכיר, מנהל 'מכון פורום לפסיכותרפיה' www.psyforum.org, בוגר המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית וממייסדיו ומלמד בקורס הדיפלומה, ממייסד כתב העת "מקבץ" ועורכו לשעבר. לביא הוא דוקטורנט ב'מכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות' באוניברסיטת תל-אביב, שם הוא עורך עבודת מחקר מקיפה על השורשים האינטלקטואליים וההיסטוריים של האנליזה הקבוצתית.

 

הנרטיב הקליני

את הפגישה השלושים ושלוש של קבוצה אנליטית פתח עידן – אחד מחברי הקבוצה – שביקש את רשות הקבוצה להקריא ציטוט מעבודת מאסטר אקדמית פרי עטו. העבודה כללה תרגום מצרפתית עתיקה לעברית מודרנית, של "עיר הנשים", אחד הספרים הפמיניסטיים הראשונים – אם לא הראשון – שנכתב בידי אשה, קריסטין דה-פיזאן, בשנת 1405. כותרת הספר בצרפתית עתיקה: Le Livre de la Cité des Dames, ובאנגלית: The Book of the City of Ladies.

עידן סיפר לקבוצה כי מה שהרשים אותו יותר מכול היו מחשבותיה ורגשותיה הפרטיים של קריסטין דה-פיזאן, שהיו דומים באופן מפתיע למחשבות ולרגשות שהתעוררו בו עצמו, הרבה לפני שהחל לקרוא ספרות, לא כל שכן ללמוד שפה וספרות צרפתית. יתר על כן, הוא הוסיף כי הבעיות, התסכולים, הזעם, תחושות חוסר-האונים, המחשבות והרגשות שקריסטין הביעה בספרה לפני כשש מאות שנה, דומים לאלה שהעסיקו את הקבוצה במפגשיה האחרונים, ובייחוד את הנשים החברות בה. לאחר שקיבל אישור מהקבוצה, החל עידן להקריא את התרגום פרי עטו מתוך מחברת מטופחת, מעודנת ויפה, אשר העבירה את הרושם כי מדובר בחפץ בעל גוון אישי ואהוב:



"א. כאן מתחיל הספר על אודות עיר הנשים (1405)[1], והפרק הראשון שלו מספר מדוע ולאיזו מטרה נכתב ספר זה.
כהרגלי ובהתאם למשמעת המארגנת את אורח חיי, כלומר לימוד בלתי נלאה של החוכמות החופשיות, ישבתי יום אחד בחדר הלימוד שלי, מוקפת בספרים העוסקים בנושאים מגוונים למדי. במוח יגע במקצת משקידתי הרבה בשינון חוכמתם של סופרים רבים, הסרתי את עיני מהכתוב לפנַי ... שקעתי בחלום בהקיץ שהסעיר אותי עד עמקי נשמתי. שאלתי את עצמי מה יכולים להיות הגורמים והסיבות שדוחפים כל-כך הרבה גברים, חכמי כנסייה ואחרים, להשמיץ את הנשים ולבקר את התנהגותן? פילוסופים, משוררים ואנשי מוסר – והרשימה עשויה להיות ארוכה עוד יותר – דומה שכולם מדברים בתמימות דעים ומסיקים שהאשה מושחתת מטבעה ואם כל חטאת. מהפכת בתשומת לב רבה במחשבות אלה בראשי, התחלתי להרהר על התנהגותי שלי, אני שנולדתי אשה; חשבתי גם על נשים רבות אחרות שאיתן התרועעתי, נסיכות וגבירות מכובדות, נשים בעלות אמצעים צנועים ואף חסרות אמצעים, שניאותו לשים בי מבטחן ולגלות לי את מחשבותיהן הכמוסות ואת צפונות לבן; ביקשתי לברר בנשמתי ובדעתי אם ייתכן שהעדות שנגבתה מגברים ידועי-שם רבים כל-כך בטעות יסודה.
לשווא ניסיתי להפוך ולהפוך ברעיונות אלה, לנפות אותם, לחטט בהם, אך לא יכולתי להבין את חריצת המשפט שלהם על טבע הנשים והתנהגותן, וגם לא לקבל חריצת דין זו. התעקשתי לעומת זאת להאשים אותן, ואמרתי בלבי שזה הרי בלתי סביר שכל-כך הרבה גברים ששמם הולך לפניהם, כל-כך הרבה מלומדים שבינתם כה נשגבת וכה עמוקה, שהם כה חדי אבחנה בכל הנושאים כולם – כי נדמה היה לי שהם כולם אכן כאלה – היו מסוגלים לדבר בצורה משולחת כל רסן, וכל זה ביצירות כה רבות, עד שכמעט לא עלה בידי למצוא כתיבה אחת בעלת אופי מוסרי, ואין זה משנה מי הוא מחברה, שלא נתקלתי בה בפרק או בפסקה כלשהם שאינם מגנים את הנשים, טרם סיימתי את הקריאה. סיבה זו בלבד היה בה כדי להביא אותי למסקנה שכל זה חייב להיות נכון, אפילו אם רוחי, התמימה והבערה, לא יכולה להודות במגרעות החמורות שהיו משותפות מן הסתם לי ולנשים האחרות. ולכן שמתי את מבטחי בדין שחורצים עלי אחרים, יותר משנתתי את הדין על הרגשתי וידיעתי את עצמי כאשה.
שקעתי במחשבות הקודרות הללו עד עמקי נשמתי ובכל מאודי, עד שאפשר היה לחשוב שנתקפתי שיתוק. זה היה כמעיין קולח: מספר רב של סיפורים עלה בזיכרוני; סקרתי אותם זה אחר זה, והחלטתי בסופו של דבר שאלוהים עשה מעשה נתעב בהחלט כאשר ברא את האשה. נדהמתי לגלות שאמן כה גדול היה יכול לסמוך ידו על יציר בריאה כה משוקץ, כיוון שהאשה, על-סמך דבריהם, היא כלי קיבול המחביא לפני ולפנים את כל הרעות והחטאים. בעקבות המחשבות האלה הוצפתי כולי בגועל ובדכדוך, בזתי לעצמי ולמין הנשי כולו, כאילו הטבע הוליד מפלצות. וכך קוננתי על עצמי:
'הו! אדון עולם! הייתכן? כיצד אפשר להאמין, מבלי לכפור בעיקר, שחוכמתך החובקת כול וטובך המושלם בראו דבר שאיננו טוב לחלוטין? האם לא בראת את האשה במחשבה תחילה? ולפיכך כלום לא נתת לה את כל הכישורים שרצית שיהיו לה? כי איך בכלל ייתכן שתיפול טעות במעשיך? ואף על פי כן, לפניך האשמות חמורות כה רבות, ויתרה מזו – פסיקות, חריצות דין וגינויים כה רבים המובאים נגדה! נבצר ממני להבין עיוות שכזה. ואם נכון הדבר, אדוני-אלוהים, שהאשה משופעת בכל-כך הרבה תועבות, כפי שמאשרים זאת רבים – ומכיוון שאתה עצמך אומר שעל פי עדות זהה של שניים ייפול דבר, מן הדין שקביעה זו תהא גם נכונה, אללי! אלוהי! – מדוע לא הולדת אותי זכר כדי שכישורי יעמדו לשירותך, כדי שלא אטעה בשום דבר וכדי שתהיה לי השלמות שהגברים טוענים כי ניחנו בה! אך כיוון שלא רצית בכך, וכיוון שלא פרשת עלי את חסדך, אנא סלח לזו שמעדה בשירותך, אדוני אלוהים, והואל לשוב ולקבל אותה אליך, כי משרת המקבל את המעט מאדונו מחויב בשירותו באותה מידה מועטה.'
כך שפכתי קינותי לפני אלוהים, אומרת דברים אלה ודברים רבים אחרים, מיוסרת עצב, כי בסכלותי באתי לידי ייאוש על שאלוהים הוליד אותי בגוף אשה.

 

תגובות חברי הקבוצה

השקט שנפל בחדר היה "מחריש אוזניים". כל חבר/חברה בקבוצה שקע במילותיה של קריסטין דה-פיזאן, מכונס בתוך עצמו, עטוף עמוק בתוככי הכיסא שלו. האווירה שהשתררה הותירה את התחושה כאילו כל חברי הקבוצה, נשים וגברים כאחד, נעטפו ברחמה של האם הגדולה, קריסטין דה-פיזאן. השקט היה מלא. הנשימות של חברי הקבוצה, והתזוזות הקטנות והרגועות בכיסאות, נשמעו כמו קולות חרישיים ביער שליו. במאמר הנושא את הכותרת "הרחם וזהות מיגדרית" כותבת ברברה אליוט את הדברים הבאים: "אני אטען שהחוויה של להיות בקבוצה מעוררת באופן בלתי מודע עקבות זיכרון מזמן היותנו ברחם [כעוברים]." (Elliot, 1994). עוד כותבת אליוט: "בקבוצה, מטופל יכול להיות שקט ובאותו זמן מוקף ומעורב בקולות, ריחות ותנועות ... המטופל מתחבר לכוח חיים שהוא גדול מן העצמי שלו ... אני טוענת שסוג זה של יחסי-אובייקט קודם אף לזה של היחסים האוראליים, וקשור ישירות לעקבות הזיכרון מהרחם." אליוט מאפיינת מצבים רגרסיביים אלה אצל נשים וגברים כאחד(!). זוהי התשתית הניצבת בבסיס יצירת הזהות המיגדרית הספציפית של בנות ובנים, אשר נבנית בשלבים מאוחרים יותר של יחסי אובייקט משפחתיים ונתונה להשפעות של התרבות והחברה שבה גדלים הילד והילדה (אחזור לנושאים אלה בהמשך המאמר, בדיון על 'אזור הביניים' ו'החוויה התרבותית' אצל ויניקוט, וב'הורשה התרבותית' ו'המטריקס הקבוצתי-חברתי' אצל פוקס).

אם כן, בשלב זה ניתן היה לחוש בבירור ב"מחזור הדם הרוחני" שזרם וחיבר בין האשה הצעירה הזו מתחילת המאה החמש-עשרה לבין קבוצה של צעירים בתחילת המאה העשרים ואחת, אותה קבוצה שנאספה כאן לטיפול קבוצתי. ייסורי הנפש של קריסטין, אומץ רוחה ויכולת ההכלה שלה, הדהדו (Foulkes, 1964) במטריקס הקבוצתי (Foulkes, 1973), כמו גם בנפשם וברוחם (Schermer, 2003) של כל חבר וחברה בקבוצה.

אחרי כמה דקות "ארוכות" מאוד של שתיקה רגועה, של מעין נירוונה מדיטטיבית, פתחו ארבעה מחברי קבוצה את פיהם, כמעט בעת ובעונה אחת, כדי לדבר על השתלשלות האירועים ועל העליות והמורדות בהתפתחותם המינית ובתפישתם המיגדרית. הם נשמעו כאילו מתג בלתי נראה הצית והדליק אותם. גילה, עיתונאית וסופרת אשר עברה התעללות מינית ופיזית בילדותה ופיתחה התנהגות מופקרת בנעוריה, דיברה בדמעות על רגשות הבושה המציפים אותה ועל המאבק המתמיד שלה לשנות את האופן שבו היא תופשת את עצמה; היא סיפרה על המאמץ להפסיק לחשוב כי היא אדם בזוי ונקלה, ולהשתכנע כי היא אשה בעלת חשיבות וערך. אף על פי שכבר רמזה על רגשות כאלה בעבר, היתה זו הפעם הראשונה שבה פתחה גילה בגלוי את נושא ההתעללות של גברים בה ואת ההתנהגות שפיתחה ביחס לגברים כתוצאה מכך: "הצעתי את גופי בגיל 15-16 לאנשים מפורסמים מהתקשורת, מתוך תשוקה לקבל חום ומעט ערך לגופי המיוסר ונפשי הדוויה. כששמעתי את קריסטין עכשיו, היכתה בי פתאום ההכרה, שלכל אורך חיי הייתי משוכנעת כי לגברים יש ערך רב בהרבה מזה של נשים. אמונה כוזבת זו כמעט הובילה אותי לחבל בקריירה שלי, תוך ביזוי גופי וחילולו."

חברת קבוצה אחרת, סיגלית, הביעה אכזבה מאימה וביטאה זעם כלפיה. היא תיארה את האם כ"נסיכה קורבנית", וסיפרה כי לאורך שנות ילדותה העריצה אותה והזדהתה עמה, אך כיום, כאדם בוגר, היא מבינה טוב יותר את המניפולציות המזוכיסטיות של האם, כמו גם את החולשה הפנימית שלה בהשוואה לאביה. סיגלית סיפרה כי נדהמה לנוכח אומץ ליבה של דה-פיזאן להציב שאלות נוקבות כאלה בפני עצמה, ובסופו של דבר גם בפני נשים אחרות. "אני הייתי פחדנית ונשארתי כזאת. אני מרגישה מבוישת ומקנאה. אני מעריצה את האשה הזו שהחלה להילחם למען כבודה וערכה העצמי," העירה סיגלית בכאב.

גילה החלה לנחם את סיגלית, והציעה את האפשרות שאימהּ של קריסטין היתה שונה מאמהּ של סיגלית, אשר היתה חלשה, דיכאונית וקורבנית; ייתכן, היא אמרה, כי עובדה זו, היא שנתנה לקריסטין את האומץ להציב שאלות נוקבות כאלה. סיגלית בתגובה סיפרה לגילה עד כמה היא מקנאת בה, על האומץ שלה ועל עמדתה הלוחמנית כלפי החיים. גילה ענתה שאמנם היא תוקפנית ובעלת אומץ, אלא שבהרבה מקרים זהו אומץ מפוקפק, וכי ההתנהגות האלימה שלה עלולה להיות מסוכנת ואף הרסנית. גילה הודתה לעידן על כך שהציג בפני הקבוצה יצירה ספרותית נדירה ונפלאה זו, והוסיפה שהיא כסופרת יכולה להזדהות עם הדרך בה עוסקת דה-פיזאן בבעיות אישיות פרטיות, בניגוד לצורת ההפגן (acting out) שהיא אימצה לעצמה.

זאב, סטודנט לרפואה ולוחם לשעבר ביחידת עילית של צה"ל, הסובל מטראומה קלה כתוצאה מאובדן פקודים וחברים בעת שירותו הצבאי, אמר לעידן כי דבריה של קריסטין נגעו ללבו, וציין עד כמה קולו של עידן נשמע רך ונעים בעת שהקריא את דבריה. זאב הדגיש גם כי הבעה של שלווה ורוגע התפשטה על פניו של עידן בעת הקריאה, והבעה זו היתה שונה מאוד מהבעת פניו המתוחה והרוגזת בדרך כלל. זאב הוא צייר קריקטורות חובב, והוא ניחן ברגישות יוצאת דופן להבעות פנים. בנוסף על כך העיר זאב כי נושא הגבריות והנשיות החל להציק לו ולהעסיק אותו בפגישותיה האחרונות של הקבוצה, ולעידן הוא אמר כי יש לו צורך פתאומי לחבק אותו, למרות ההסתייגות שיש לו בדרך כלל ממגע פיסי עם גברים. מכאן הוא המשיך להרהר בקול רם על האופן שבו "הורעל" בידי התרבות ההיפר מאצ'ואיסטית המיליטריסטית הישראלית, ועל המאבק שהחל לנהל לאחרונה בניסיון לשנות יחס זה ועמדות אלו.

בשלב זה התערב מנחה הקבוצה ואמר: "ייתכן שעידן וקריסטין מייצגים את המאמץ של חברי הקבוצה למצוא דרך להיות פתוחים וכנים יותר ביחס לרגשותיהם הפרטיים מעוררי הבושה, רגשות שבדרך כלל מוסווים תחת מעטה של דיונים אינטלקטואליים, משהו שאנחנו, כקבוצה, חווינו בפגישותינו האחרונות. יצירה ספרותית זו עוזרת לנו למצוא וליצור גשר בינינו לבין הזהויות המיגדריות שלנו. כתיבה זו, כמו גם היחס של עידן אליה, עוזרת לנו לחשוף את הפצעים והפגיעויות שלנו בקבוצה, ולראות את הקשר האנושי הנמשך לאורך הדורות בנושאים רגישים כמו מאבקי כוח ושליטה בין המינים."

במשך התקשורת בתוך המטריקס הקבוצתי עידן נותר שקט מאוד ועם זאת קשוב מאוד. בסופו של דבר הוא החל לדבר והמשיך לחשוף את סיפורו האישי. הוא סיפר לקבוצה כי הספר 'עיר הנשים' החזיר אותו לתקופה קשה בילדותו, לשנים בין הגילים 10 ל-12, תקופה שבה השתוקק ללמוד תפירה ואופנה יחד עם בנות הכיתה בעת שהבנים הלכו לשיעורי נגרות. הוא סיפר איך נקרע רגשית בין שני קולות: בין הקול שייצג את אביו המאצ'ו האלים, לבין קולו שלו, שהשתוקק להצטרף למלאכתן של הבנות.

עידן הוא בן יחיד שנולד לאחר שלוש אחיות. אביו התקשה לשמוח כאשר נולדו בנותיו, ולאחר שנולדה בתו השלישית הוא שקע באכזבה עמוקה שנמשכה שבועות רבים. קשה לתאר את האושר העצום שמילא את אביו כאשר עידן נולד. הוריו של עידן ניסו להנחיל לילדיהם את התרבות הפטרנליסטית בעליל שהיא תרבותם; האם והאחיות העניקו לעידן – הבן זכר – מעמד מיוחס במשפחתו. עידן סיפר לקבוצה כבר בפגישות קודמות על האוריינטציה המינית המבולבלת שלו, השולחת אותו לבחור לחליפין בבנים ובבנות, אך במפגש זה לראשונה הוא שיתף את הקבוצה בסיפור כל-כך פרטי וכואב. עוד הוא סיפר לקבוצה על סיטואציה משפילה וכואבת שבה הצליף בו אביו המאוכזב מגבריותו לעיניהן של אחיותיו, כאשר שמע על ההתנהגות הנשית של בנו.

עידן אמר לחברי הקבוצה כי הוא חש עצמו כעת כאחת הנשים והבנות בתקופתה של קריסטין, נשים שעברו עינויים והשפלות מצד גברים. למעשה, הוא אמר, קריסטין בעיניו היא מעין אחות רוחנית שלו: "אני חושב שהבעיה האמיתית שלי איננה אם אני הומוסקסואל או הטרוסקסואל. הבעיה העמוקה שלי נובעת מן המלכודת התרבותית שהמשפחה שלי לכודה בה. מלכודת תרבותית זו מנעה מהם לראות אותי, להגיב באמפתיה לצרכים שלי, להיות קשובים אלי כמו שאתה, זאב, היית קשוב לקול שלי ולאינטונציה שלי." זאב המשיך את דבריו של יובל ואמר כי גם במשפחתו, שבה שלושה אחים, לא היה מקום לגמישות בכל הקשור להתנהגות רגשית. בעיניים דומעות אמר זאב: "במשפחתי, זכר הוא זכר... לוחם... גבר! אשה היא נקבה... ליידי... אשה! התפקידים חייבים להיות קבועים. שום סטייה מקווים אלה לא מתקבלת. ואתה, עידן, בדברים שהבאת לקבוצה הענקת לי מזון רגשי."

בסיום הפגישה פנה המנחה לעידן ולקבוצה כשלם, ואמר: "נראה שאתה, עידן, עזרת לנו, כקבוצה, להיות קשובים וערניים אחד לשני באמצעות עבודת התרגום שלך וההזדהות שלך עם אומץ לבה ועם האמת בדבריה של קריסטין. הקבוצה יכלה לחוות את החיבור לאם חזקה, מרגיעה ומבינה, ומתוך כך להמשיך להיפתח ולעבוד על נושאים של זהות מינית וזהות בכלל."

 

ה"הורשה התרבותית" ו"הלא-מודע החברתי" של ס"ה פוקס: מסמנים מיגדריים בגוף הנשי ובגוף הגברי

בני אדם חשים שהם נשים או גברים בראש ובראשונה בגופם, אלא שהגוף איננו מתמצה בביולוגיה ובפיזיולוגיה שלו. בגוף נחקק גם השיח התרבותי, הנורמות והקודים שמגדירים מהי אשה ומהו גבר. מכאן נגזר בין היתר גם המונח מיגדר (gender) . רכותו של התינוק וכוחו המתפרץ, כמו גם רכותה של התינוקת וכוחה המתפרץ, יעברו טרנספורמציה תרבותית בהתאם לשיח השולט בתקופה שבה הם יגדלו. כל בת ובן, באופן אינדיווידואלי, והמשפחות, והחברות והתרבויות, יוצרים ומכוננים יחדיו מרקם משותף המכוּנן ומכוֹנן את הגדרת הנשיות והגבריות על בסיס מערכת של קשרי גומלין מורכבים.

כך למשל, הרכות שהפציעה על פניו של עידן, גוון קולו העוטף והעדין, אותם ניואנסים שזאב שם לבו אליהם, הוגדרו והוטבעו בתודעתם של השניים כמאפיינים נשיים. זהו כמובן אפיון מיגדרי שאין לו דבר וחצי דבר עם הגוף הזכרי או הגוף הנקבי. סיגלית, שהופתעה כל-כך מעוצמתה ומתוקפנותה של גילה, ומתעוזתה המתפרצת של קריסטין, שבויה במיגדר נשי המאופיין בחולשה תמידית, ובתלות חד-צדדית וקורבנית בגבר (האב), המאופיין מצדו בעוצמה ובעצמאות שלכאורה אינה תלויה באשה (אף על פי שלמרבה האירוניה הוא תלוי גם תלוי בה, בחולשתה, בכניעותה ובקורבניותה המזינות את כוחו. אבל את זה סיגלית לא רואה, זוהי נקודת העיוורון המיגדרית שלה, שהקבוצה עזרה לה להתחיל לגלות אותה).

גם גילה מצדה היתה שבויה בתפיסת עצמית שראתה בגוף האשה משהו זר (alien) מאיים ומתפרץ שאפשר להעלותו כקורבן לגברים ובכך להשיג חום מדומה מהם כמו גם הערכה מילולית מחניפה ליכולת השכלית שלה. גילה שסבלה מהפרעות אכילה, מבעיות קשות בדימוי גוף ומהתקפי פגיעה ויצירת חתכים בגופה, לא חוותה את גופה דרך תחושותיה הגופניות האינטימיות במפגש חם ופתוח, ומלא תשוקה הדדית עם האחר (הגבר), אלא דרך עיניהם הפולשות וידיהם השולטות של גברים. כאן אפשר לראות את מה שסוזן בורדו (1992)[2] , חוקרת תרבות בעלת שם, כתבה ביחס להבנית המשמעויות (constructions) של 'האישה' בתרבות המערבית. סוזן בורדו והלן מאלסון (1998) – חוקרת נשים ומיגדר – בעקבותיה, רואות בשיח הדואליסטי הקרטזיאני [הגברי], שיח שמייצר קיום אנושי שביסודו מפצל את הרוחני (או המנטלי) מהגופני. בעוד שהנפש (mind) מועדפת, הגוף מובנה כזר, כאויב שמאיים על ההגמוניה של הנפש, ועל כן יש לשלוט בו; והגוף שמזוהה ביתר שאת עם האויב הוא גוף האשה! מאלסון טוענת שלהבניות האידיאולוגיות של 'האשה' כגשמית ושל 'הגוף הנשי' כזר ומסוכן יש היסטוריה ארוכה שנעוצה עמוק בתרבות המערבית. השיח הדואליסטי הקרטזיאני מגבש ומחזק דמות שלילית של 'אשה' כגשמית, זרה ומסוכנת; 'אשה כעודף וכהפרזה'. שיח זה מייצר (בנשים ובגברים כאחד) את התשוקה לשלוט, להכחיש ולהתנער, ולעתים אף להשמיד ולבער את הגוף, ובמיוחד את הגוף הנשי. (Bordo, 1992; (Malson,1998

המיגדר אם כן הוא מערכת ספציפית של אפיונים המזהה ומסמנת את ההתנהגות החברתית-תרבותית של נשים וגברים, ואת היחסים ביניהם. המיגדר אינו מתייחס אפוא לנשים ולגברים כפשוטם, אלא ליחסים ביניהם ולדרך שבה הם מובְנים (constructed) חברתית ותרבותית. היות שמדובר במונח שמסמן את היחסים בין המינים ובתוך כל מין, חייב המיגדר, אפוא, לכלול בתוכו גם נשים וגם גברים. כמו מושגים של מעמד, גזע ואתניות, המיגדר הוא גם כלי אנליטי להבנת תהליכים חברתיים-תרבותיים.

אם כן, הקבוצה האנליטית מהווה גם היא כלי אנליטי להבנת תהליכים חברתיים-תרבותיים, אלא שבו בזמן היא משמשת גם ככלי אנליטי להבנת תהליכים אישיים/פרטיים המעוגנים בתהליכים חברתיים-תרבותיים אלה. תיאור המפגש בקבוצה האנליטית ממחיש את הקשר ההדוק בין ההיסטוריה החברתית-תרבותית לבין ההווה שבו אנו חיים בכל הקשור לתחום המיגדר, תחום המחבר בין התרבותי למהדרין לאישי למהדרין. הלן מלסון, שעסקה בייצוגי הגוף המודרני ובהפרעות האכילה, היטיבה לאפיין את מצבן של הנשים המסומנות על ידי החברה והתרבות (Malson, 1998): "החיבור של האשה לפתולוגיה היא תוצאה ותולדה של הפטיארכאליות, בין אם משום שהדיכוי הפטריארכלי גורם לנו לחלות, ובין אם משום שהחברה הפטריארכלית שואפת לתאר אותנו כנחותות 'באופן טבעי'." תיאור זה תואם את האופן שבו סיגלית תיארה בקבוצה את עצמה ואת אמה, כנשים נחותות/חולות, המוגדרות ככאלה מעצם היותן נשים. סיגלית מגלמת בגופה ובנפשה עם השיח השולט המכונן את תודעתן של נשים לאורך הדורות, ואולי משום כך הזדעזעה לשמע דבריה של קריסטין דה-פיזאן, שפקחה את עיניה לראות את האבסורד הטמון בשיח נפוץ זה.

אף על פי שפוקס, האב המייסד של תחום האנליזה הקבוצתית, אינו נמנה עם ההוגים הפוסט מודרניים המוצהרים, הגותו ומשנתו מיוסדות על ביקורת המודרניות והנאורות מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט. מבט רטרוספקטיבי על הגותם מגלה כי רב הדמיון ביניהם. מייסדי האנליזה הקבוצתית פוקס [ואליאס כתיאורטיקן (1939)] יצאו נגד הפרדיגמה הדואליסטית הקרטזיאנית, תוך יצירת שיח טיפולי ופרקטיקה טיפולית שרואה בגוף ובנפש, בפנים ובחוץ, ביחיד ובחברה, דיכוטומיות שרירותיות. כחלופה הם הציעו רצף אינטגרטיבי דינמי בין דיכוטומיות אלה, רצף שבא לידי ביטוי קונקרטי בקונפיגורציות רשת דינמיות בין יחידים המרכיבים את החברה (בלשונו של אליאס), ובמטריקס התקשורתי שנרקם בסיטואציה הקבוצתית האנליטית בין חברי הקבוצה (בלשונו של פוקס).

בספרו המרכזי "אנליזה קבוצתית טיפולית" נאבק פוקס עם צמד המושגים "תורשה ביולוגית" (גנטיקה, י.ל) ו"הורשה תרבותית": "התצפיות שהתאפשרו לנו כעת ב'סיטואציה הקבוצתית-אנליטית' הולידו תובנות חדשות ומושגים תיאורטיים חדשים ... בייחוד עדויות מצטברות המראות כי מה שנחשב לביולוגיה הוא לעתים תכופות הורשה תרבותית. המטרה היתה למצוא מתודה ותיאוריה שיבטלו את הבעיות המדומות של הביולוגי לעומת התרבותי, הסומטוגני לעומת הפסיכוגני, האינדיווידואל לעומת הקבוצה, הפנטזיה לעומת המציאות. במקום זאת אנחנו צריכים להתאמץ ולהשתמש במושגים שמן ההתחלה עולים בקנה אחד עם גישה אינטגרטיבית." (Foulkes, 1964). ובהמשך הוא כותב בצורה ספציפית יותר: "... חוק הברירה הטבעית של צ'ארלס דארווין מכונן את התורשה הביולוגית של האדם. המאפיין הייחודי, הפרטיקולרי, של מין האדם הוא האבולוציה של מוחות משופרים ... זהו יצר ההתפתחות ... אשר נתן לאדם את היכולת למחשבה רציונלית, לדמיון ולשפה, לצד יכולת ליצור מילים וסמלים המסמנים דברים ורעיונות, ולא רק קולות ומחוות המבטאים תחושות ועמדות רגשיות. זה מה שמאפשר לאדם לחולל מעשה יוצא דופן בתכלית בהיסטוריה של כדור הארץ – להעביר ניסיון וידע באופן מצטבר, מדור לדור. כך התפתח מכניזם שני של תורשה, הורשה תרבותית... האדם הוא אורגניזם ייחודי. האבולוציה שלו שוב איננה ביולוגית, אלא תרבותית בעיקרה." (שם, עמ' 55).

בדוגמה שהובאה לעיל ניתן לראות כיצד – בהמשך למסורת הפוקסיאנית של האנליזה הקבוצתית – תיאור של השסע בין נשים לגברים בשלהי ימי הביניים ובעת המודרנית המוקדמת, מהדהד במטריקס של קבוצה בעידן הפוסט מודרני, ובמקביל מהדהד גם בלא-מודע של כל אחד מן החברים בקבוצה זו. זוהי דוגמה ליישום של אותו עיקרון בסיסי שנורברט אליאס איתר בתהליך הציביליזציה, עיקרון המבהיר כיצד ההיבטים ה'סוציוגניים' של ההתפתחות החברתית לאורך הדורות, משוחזרים בהיבטים ה'פסיכוגניים' של כל פרט בחברה העכשווית (Elias, 1939). לעיקרון מרכזי זה של אליאס העניק פוקס את השם "הלא מודע החברתי".

כשמנתחים בכלים אנליטיים את השיח התרבותי הגלוי, מגלים בו את הלא מודע החברתי המסווה. פוקס (2003 [1965]) - בהרצאה שנשא ב-22 בפברואר 1965 במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים - המחיש את תופעת הלא מודע החברתי דרך ההשתקפות שלו בשיח התרבותי הנפוץ אודות האינדיווידואליות כמאפיין בסיסי ויסודי של האדם המודרני. פוקס ציין בהרצאתו את התפיסה שרווחה במחצית הראשונה של המאה העשרים (בקהל הרחב ובייחוד אצל אינטלקטואלים ופסיכואנליטיקאים), תפיסה שראתה בקהילה, בחברה ובתרבות נסיבות ותנאים 'חיצוניים', פריפראליים ומלאכותיים. פוקס דיבר על הממצאים הרבים שהצטברו אצל פסיכולוגים חברתיים ואנתרופולוגים שהראו בעליל, שכל האינדיבידואלים מותנים ומעוצבים מיסודם על ידי הקהילות בהן הם חיים. ואף על פי כן, הדגיש פוקס, קיימת התנגדות ניכרת לפרספקטיבה כזאת על האדם – כאשר הדברים נוגעים בסוגיות ריאליות בחיי היום יום ובחיים המקצועיים שלנו כמטפלים! לדעתו של פוקס, האדם המודרני נאחז בדאגה ובלהיטות באינדיבידואליות ובזהות שלו, ומניח בטעות שהזהות האינדיבידואלית שלו מאוימת על ידי ממצאים אלה, במקום להבין להיפך, שאינדיבידואליות שלו מאוימת דווקא בגלל הקרע בין הקבוצה לאינדיבידואלים המרכיבים אותה. תפיסה תרבותית/חברתית זו מועברת מדור לדור בתהליך לא-מודע. האינדיבידואל נוטה להישאר לא מודע לתהליך זה בתוך עצמו, כמו גם מוגן היטב מפני הכרה בו. פוקס קרא לתהליך מורכב זה ה'לא מודע החברתי'. ובעניין זה הוא הוסיף ואמר, שהאגו אינו יכול לראות את עצמו, כמו שאדם לא יכול להתבונן בתוך עיניו, אלא באמצעות מראה. (פוקס 2003 עמ' 85).

כאשר הציג עידן בפני הקבוצה את החומר של קריסטין דה פיזאן, הוא עורר והעלה אל פני השטח את חומרי ההורשה התרבותית המשובצים ומעוגנים בלא מודע החברתי, חומרים שהדהדו גם בלא מודע האישי של כל חבר וחברה בקבוצה.

 

"החוויה התרבותית" של ויניקוט: מרחב פוטנציאלי ליצירת זהות אישית

אם כן, תהליך הבנת החוויה הטיפולית האישית של כל אחד ממשתתפי הקבוצה יימצא נשכר ויתעשר מן השימוש בממצאיו ובתובנותיו של ויניקוט ביחס למיקומה של החוויה התרבותית בהתפתחותה של האישיות הבריאה. "מיקומה של החוויה התרבותית" הוא שם הפרק השביעי בספרו של ויניקוט, "משחק ומציאות". עיון בספר יוכל להדגים את הדמיון בין התפקיד שפוקס וּויניקוט העניקו לתרבות בחיי כולנו, אף על פי ששני הוגים אלה, שחיו באותה עיר ובאותה תקופה, מעולם לא התייחסו בכתביהם זה אל זה.

ויניקוט כותב:

השתמשתי במונח חוויה תרבותית כהרחבת הרעיון של תופעות מעבר ושל משחק, אף שאיני בטוח שיש ביכולתי להגדיר את המילה 'תרבות'. בעצם, הדגש הוא על חוויה. בשימוש במילה 'תרבות' כוונתי למסורת המורשת (ההדגשה שלי – י. ל.). אני חושב על דבר- מה המצוי במאגר המשותף של האנושות, שיחידים וקבוצות יכולים להרים לו תרומה, וכולנו יכולים לדלות ממנו אם יש לנו מקום לשים בו את מה שאנו מוצאים (ההדגשה במקור).

יש כאן תלות בשיטת רישום מסוג מסוים. אין ספק שרבות מהתרבויות הקדומות אבדו, אבל במיתוסים שיצרה מסורת שבעל-פה אפשר לומר שיש מאגר תרבותי, ובו מצויים דברי ימי התרבות האנושית הנמתחת על פני ששת אלפים שנה. באמצעות מיתוס היסטוריה זו מתמידה עד ימינו אנו, למרות מאמציהם של היסטוריונים להיות אובייקטיביים, מה שלא יעלה בידם לעולם, אף שהם חייבים לנסות.

אפשר שדי במה שאמרתי להראות, הן מה אני יודע על משמעות המילה תרבות, והן מה איני יודע. ואולם אני מוצא עניין, בתור נושא צדדי, בעצם הדבר שבכל תחום של התרבות, אי-אפשר להיות מקורי אלא על יסוד מסורת (ההדגשה במקור). והיפוכו של דבר, איש בשושלת התורמים לתרבות אינו חוזר על דברים, מלבד בציטוט מכוון, וגניבה ספרותית נחשבת בתחום התרבות לחטא בל יכופר. קשרי הגומלין בין מקוריות ובין קבלת מסורת כבסיס לכושר המצאה, נראים בעיני דוגמה נוספת – ודוגמה מרגשת מאוד – ליחסי הגומלין שבין מופרדות ואחדות (ההדגשה שלי – י. ל.)." (ויניקוט, 1971, עמ' 117).

אם נקרא את הטקסט המצוטט לעיל מבלי לדעת מי כתב אותו, לא יהיה זה בלתי סביר לנחש כי הדברים נכתבו בידי אנליטיקאי קבוצתי. שימו לב לתובנה של ויניקוט ביחס להשפעות הגומלין בין המקוריות למסורת, כדוגמה ליחסי הגומלין שבין מופרדות לאחדות. מתוך דברים אלה ניתן לראות בבירור כיצד אפשר לקרוא את ויניקוט כמי שמדגיש את זיקות הגומלין והקשרים ההדדיים בין בני אדם, במסורת התרבותית ובהווה, כמאפיינים את מהותו האנושית של היחיד. כך, אם ישיג היחיד מהות זו ויגשים אותה, הוא גם יגביר ויעצים את מידת הייחודיות והאינדיווידואליות שלו. המשגה פרדוקסלית לכאורה זו אופיינית לשורשים התיאורטיים של האנליזה הקבוצתית (Lavie, 2005). אלא שצורת חשיבה זו, המופיעה בכתביהם של ויניקוט ופוקס כאחד, איננה פרדוקסלית כלל ועיקר אם אך נדחה את ההנחה כי קיים פיצול דיכוטומי בין האינדיווידואל לבין הקבוצה. ואכן, כמטפלים אנליטיים קבוצתיים, איננו מוכנים לקבל את הפיצול הדיכוטומי הרווח בין היחיד לקבוצה, אלא רואים את המשתתפים כיוצריה של רשת תקשורת המכוננת יחסי גומלין בתוך המטריקס הטיפולי, ובתוך כך מכוננים בו-זמנית, הן את אישיותם האינדיווידואלית, והן את הקבוצה שאליה הם משתייכים, קבוצה המהווה חלק בלתי נפרד מן האינדיווידואליות שלהם.

ניתן לראות כיצד בקבוצה שתוארה לעיל יצר עידן חוויה תרבותית בתוך המטריקס הקבוצתי, וכל אחד מחברי הקבוצה חווה את החוויה על בשרו. הוא עשה זאת, כפי שהבהיר ויניקוט, תוך יצירת קשרי גומלין בין מקוריות לבין מסורת; מצד אחד – מקוריות הבחירה בתרגום טקסט ספרותי נדיר, מצד שני – מקוריות החיבור האינטואיטיבי בין התכנים שעלו בדיוני הקבוצה בפגישות הקודמות לבין דבריה המקוריים לזמנה של קריסטין דה-פיזאן, ומצד שלישי – יניקה ממסורת תרבותית של פמיניזם סמוי בן שש מאות שנה.

המרחב הפוטנציאלי לכינון זהות אישית נבחרת, מגובשת ושלמה, חלף בקבוצה מבעד למפגש עם הזהות המיגדרית. הזהות המיגדרית ניזונה מן התרבות הממשמעת את האינדיווידואל בתוך השיח השולט, ובדרך כלל אינה מאפשרת משחק חופשי בין נטיות טבעיות שונות ואופציות תרבותיות מגוונות. החשיפה של השיח המיגדרי השולט, של האכזריות, הכפייתיות והאבסורדיות שלו, מאפשרת יצירת מרחב פוטנציאלי חופשי לחיפוש, לחקר ולגיבוש הזהות המיגדרית המתאימה באופן ספציפי לכל אחד מחברי הקבוצה. יתרה מזאת, המרחב הפוטנציאלי שנוצר הרחיב גם את מרחב אפשרויות הפעולה והרגש בתוך הזהויות המיגדריות השונות. כך התברר כי העובדה שמישהו הוא גבר הטרוסקסואל אין פירושה שעליו להיות גס ולשלוט ברגשותיו, וכי אשה הטרוסקסואלית לא חייבת לחוש עצמה חסרת ערך בהשוואה לגבר, או להפוך עצמה קורבן לגחמותיו, וכי גבר הומוסקסואל אינו בהגדרה חסר כושר הפריה, או עוצמות פוטנטיות מפותחות.

כך אפיין ויניקוט את "המרחב הפוטנציאלי": "האפיון הספציפי של המרחב הפוטנציאלי בו המשחק והחוויה התרבותית תופסים מקום, הוא בהיותה תלויה בהתנסויות ובחוויות חיות (ההדגשה במקור) ולא בנטיות תורשתיות." (ויניקוט, 1971). אנחנו כמטפלים קבוצתיים יודעים שחומר הגלם המשמעותי לפרקטיקה הטיפולית האנליטית הקבוצתית הוא ההתנסויות והחוויות החיות הנוצרות בתוך התהליך הקבוצתי.

יתר על כן, המתודה של 'שיח חופשי מתגלגל' (free floating discussion) הופך את הקבוצה למרחב פוטנציאלי עשיר במשחק במחוות, בשרשורי רעיונות, באסוציאציות חופשיות ובזיכרונות הנשזרים זה בזה, ויוצרים את "המטריקס הקבוצתי". כאשר הציג עידן בפני הקבוצה את תרגומו היצירתי מצרפתית עתיקה לעברית מודרנית, הוא העיר כי למרות שמלאכת התרגום היתה קשה מאוד, ודרשה עבודה מלומדת ומדוקדקת, היה זה "כיף גדול לשחק במילים שהן כל-כך שונות, ואף על פי כן כל-כך דומות." ההצגה של עבודת התרגום היצירתית הזו באופן שחשף את רגשותיו העמוקים שלו כלפי קריסטין דה-פיזאן, אפשרה לחברי הקבוצה לגלוש למרחק של מאות שנים, ולחוות חוויה שמצד אחד היא רחוקה מהם מאוד, ועם זאת היא כל-כך קרובה. התנסות זו אפשרה לחברי הקבוצה לחשוף ולחקור זיכרונות מעברם, מתקופות בחייהם שבהן נשלטו בידי שיח תרבותי-מיגדרי חד-ממדי ודכאני מועצם, במשפחות המוצא שלהם.

 

סיכום

במאמר זה ניסיתי להראות כיצד יכולה הקבוצה הטיפולית להציע מעין רחם מכיל לנשים ולגברים החברים בה. רחם זו (במינוחה של ברברה אליוט) מתפתח למרחב פוטנציאלי (במינוחו של ויניקוט) שבתוכו נטווה בין חברי הקבוצה מטריקס התקשורת (במינוחו של פוקס). מטריקס תקשורתי זה יכול, בעזרת ניווט נכון, להפוך למטריקס טיפולי, המאפשר לחברי הקבוצה לגלות, לחקור ולפתח מחדש, באופן עשיר וחופשי יותר, את הזהות המיגדרית שלהם, זהות אשר כוננה ונשלטה בעברם על-ידי השיח הרווח בתרבות שבה גדלו ובמשפחות המוצא שלהם, שתפקדו כסוכנות מרכזיות של התרבות הרווחת.

הזהות המיגדרית היא דוגמה ואבן בוחן להשפעה המכוננת, הממשטרת והממשמעת של התרבות והחברה (דרך השפה, הקודים המשפחתיים ועוד) על בניית הזהות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. חשיפת הקשר בן מאות השנים בין אשה צעירה בת המאה החמש-עשרה לבין צעירים בני המאה העשרים ואחת, היא דוגמה נדירה ומרגשת להשפעה זו. החוויה התרבותית שחוו הצעירים בני המאה העשרים ואחת, באמצעות ה"קשר" שיצרו עם האשה בת המאה החמש-עשרה, הניבה חוויות קבוצתיות ואישיות חדשות בתוך הקבוצה, וחוויות אלה יצרו אופציות מרעננות לבנייתה של זהות מיגדרית עשירה וחופשית יותר, ובעיקר חפה יותר משיח שתלטני ודכאני.

 

מקורות

ויניקוט, ד. ו. (1971). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

Bordo, S. (1992) “Anorexia Nervosa: Psychopathology as the Crystalization of Culture.” in H. Crowley & S. Himmelweit (eds.) Knowing Women: Feminism and Knowledge. Cambridge and Oxford: Polity Press in association with Open University Press.

Elias, N. (1939). The Civilizing Process. Oxford: Basil Blackwell. Revised edition: Blackwell Publishers Ltd., 2000.

Elliot, B. (1994). “The Womb and Gender Identity.” in D. Brown & L. Zinkin (eds.) The Psyche and the Social World (pp. 118-128). London and New York: Routledge.

Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic Group Analysis. London: George Allen & Unwin.

Foulkes, S. H. (1990 [1973]). “The Group as Matrix of the Individual’s Mental Life.” in E. Foulkes (ed.), S. H. Foulkes: Selected Papers (pp. 223-233). London: Karnac.

Foulkes, S.H. (2003 [1965]). “First Publication - New Psychoanalytic Contributions to Interpersonal Dynamics: Theoretical Considerations and Applications in Therapeutic Group Analysis” Mikbatz 8(1): 80-88.

Lavie, J. (2005). “The Lost Roots of the Theory of Group Analysis: 'Taking Interrelational Individuals Seriously'!” Group Analysis 38(4): 519-535.

Malson, H. (1998). The Thin Woman: Feminism, Post-Structuralism and Social Psychology of Anorexia Nervosa. London and New York: Routledge.

Pizan, C. (1991) [1392]). The Book of the City of Ladies. New York: A Karen and Michael Braziller Book, Presea Books.

Schermer, V. L. (2003). Spirit and Psyche: A New Paradigm for Psychology, Psychoanalysis, and Psychotherapy. London: Jessica Kingsley Publishers.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock/Routledge.

_____________________________________________

[1] בדיאלוגים עם שלוש נשים שמימיות: תבונה, יושר, וצדק, קריסטין דה פיזאן (1365-1492) בונה משל על עיר מבוצרת בעבור נשים, תוך שימוש בדוגמאות של נשים שהעניקו תרומות חשובות לציוויליזציה המערבית, ותוך הצגת טיעונים שמוכיחים את השוויון האינטלקטואלי והמוסרי שלהן לגברים. הספר על עיר הנשים, שנכתב ב-1405, הוא "הביטוי הטוב ביותר של הפמיניזם של קריסטין." (צ'ריטי קאנון ווילארד), והוא מוכר כעת – אחרי מאות שנים של אלמוניות – כיצירת מופת.
ההיסטוריונית ברברה טוכמן [שהתפרסמה בקהל הרחב בעקבות ספרה מצעד האיוולת, י.ל.] כתבה בשבחו של הספר [בתרגומו לאנגלית מודרנית] את הדברים הבאים: "היצירה הראשונה שנכתבה בשבחן ויצאה להגנתן של נשים ... אנו חייבים תודה למתרגם ולמוציא לאור על תחייתה של היצירה הבלתי רגילה והמרגשת הזו."

[2] קשר זה של דיון בגוף הנשי והקשריו לשיח התרבותי, אני מציין את השיחות הפוריות האינטנסיביות שהתקיימו ביני לבין סיגל נוסבוים-פלינט, שותפתי לעבודה בקבוצות נשים הסובלות מהפרעות אכילה, קבוצות המשלבות פסיכודרמה ואנליזה קבוצתית. סיגל הביאה לדיונים אלה: 1. חומרי קריאה מתחום המיגדר והקשרם לגוף הנשי שהשתלבו בקריאה ההיסטורית/חברתית שלי ביחס לגוף המודרני בכללותו. 2. חומרים מהפסיכודרמות בהנחייתה שהתייחדו בטיפול בדחיסות הרגשיות אל תוך הגוף הנשי, אשר השתלבו בטיפול הקבוצתי האנליטי בגוף הנשי-האינטראקטיבי, בהנחייתנו.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לביא, י. (2006). מיגדר, תרבות וזהות אישית באנליזה קבוצתית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1037

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל מגדליעל מגדל6/12/2006

מיגדר, תרבות וזהות אישית באנליזה קבוצתית.

מאמר מאיר מעניין מרתק, פתח לי צוהר להתבוננות

תודה

צחי כהןצחי כהן2/12/2006

מאמר מעולה.

קצת שאלות:

א. אם הנאמר, אינטגרטיבי, למה ללכת על גישה תרבותית גרידא ולא תורשתית תרבותית קריא, חקר השפה. השפה הינה גם מוכתבת בגנים (חומסקי) וגם בסובייקט (לאקאן) ולא משנה הויכוח התהומ שבין חומסקי ללקאן, מה שכן משנה זה, שלטעמי הרחם והמראה שמציג הכותב הם מאוגדים יחדיו למה שאולנייה אולי הייתה רוצה להגיד ואני מנסה כבר 4 שנים- הרחם השפה הצורה האופן שבו מביא הקורא לקבוצה ממחיש את הדקונסטרוקציה. הבעיטה בפרצוף של הסובייקט.

אולי זה שיקוף אולי זו מראה מה שחשוב שהרחם הוא המניע!

ואיך- הגדרת הזמן- שימו לב כי לכל אחד מהחברים בקבוצה יש חזרה כפייתית וכן אפילו אחד משתמש "בהזנת רגש" וקיבעון אוראלי.

לסיכום, הרחם הוא המקור למטריקס הוא המקור להגדרה הקרטזית שלנו כהגדרה מרחבית (בניפרדות הביולוגית שלנו בין הגוף הינקותי למי השפיר) וכן בקצב של הזמן - האכלה דרך השילייה והאזנה לסרעפת וכו. כל זה מולבש על מבנה השפה- ולמה?

שפה זה אוסף מילים שניתן לתרגם למטריקס של אנרגיה וחומר ובנוסף כל המבנה החברתי "המדובר" כלומר הכולל את השיח הוא גם פיזיקאלי.

ב. לגבי סוגיית המיגדר אני לא מוצא לנכון לראות הבדלים מהותיים למה שטענתי ב- א ואשמח לקבל ביקורת.

יש עוד הרבה אבל כרגע זה מספק, לפחות אותי :)

צחי

זיוה שרידזיוה שריד1/12/2006

קבוצה טיפולית אנליטית- יצירתית ביותר!!!! [ל"ת]. מאמר מקסים, תרגום נפלא של טקסט נהדר לעבודה. תיאור של הנחיה יצירתית המשתמשת ביצירתיות היחודית של חברי הקבוצה, מבלי ליפול לסיסמאות ותיאוריות של מגדר, עבודת שטח אמיתית מתחברת ומחוברת.