פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"הרוח של הגאומטריה" - הטיפול בהורה הזקן המוגבל

מאמרים | 11/11/2006 | 14,334

מי הוא המטפל העיקרי בזקן? מה מידת הבשלות הפיליאלית שלו אם הוא ילד או עד כמה הוא בריא פיזית ונפשית כשמדובר בבן או בבת המטפלים בזקן המוגבל?

האם יש למטפלים את המידע הנידרש להבין את הזקן, לדעת איך לטפל בו למי לפנות

האם יש להם מקורות תמיכה. או שהם קורבנות סמויים שהמערכת המטפלת איננה מבחינה בהם כי היא עסוקה יתר על המידה בטיפול בזקן החולה.

 

"הרוח של הגאומטריה" - הטיפול בהורה הזקן המוגבל

ד"ר ליאורה בר-טור, מכון "צמתים"

 

תהליך ההזדקנות האישי אינו מתרחש בחלל ריק. לרובם הגדול של הזקנים משפחה, ולכן כמעט כל משפחה מושפעת מתהליך ההזדקנות ומשפיעה עליו. תוחלת החיים הארוכה יוצרת מערכת יחסים בין-דוריים ענפה הנמשכת שנים ארוכות, ובמהלכן כל דור במשפחה חווה שלבי התפתחות ומשימות שונות הקשורות בה. תהליכי ההתפתחות האישיים משפיעים על מערכת היחסים בין הדורות במשפחה ומכאן גם על ההתמודדות של הדור המבוגר עם תהליכי ההזדקנות.

כל שינוי בולט בחיי אחד מבני המשפחה עשוי להשפיע על שאר בני המשפחה. למשל, מחלה של הורה זקן הכרוכה באשפוז ובטיפול שוטף מאלצת את הילדים ולעתים גם הנכדים להשקיע זמן בליווי ההורה ובטיפול בו, אך הם יכלו להשקיע את הזמן ואת האנרגיה הנדרשים לשם כך במטרות אישיות חשובות כמו לימודים, פנאי, בילוי חברתי ועוד.

 

בספרו "חבלים" מתאר חיים באר את הקושי הרגשי העצום שליווה אותו בטיפול באימו החולה  - שנתיים וחצי רצופות אישפוזים, ניתוחים, הקרנות וטיפולים, כשבמקביל ובעיקר בהפוגות שבין פרצי מחלתה, הוא ממשיך, לדבריו,  בכתיבת הרומן.

כאב חד חש חיים באר כשמצא לדבריו דמוי מצמרר לימים האלה בדמות הציור של האמן הבלגי רנה מגריט . ציור הנקרא  "הרוח של הגאומטריה" וכך הוא כותב בספרו בעמ 329.

 

"לאחר כל המדונות הרחומות הנושאות על זרוען או בחיקן ילד חביב, מדונות המאכלסות את הציור הנוצרי זה עשרות דורות, הנה פיאטה הפוכה: מבוגר בעל פני תינוק מדושנות וחסרות רגש נושא על זרועו תינוקת  מחותלת שפניה פני אישה מבוגרת. אלי הוא מתכוון, אני הוא המטופל באם זקנה וחולה. פריה הבאוש של הרפואה המודרנית, המאריכה חייו של האדם בלי יכולת להעניק לו איכות חיים מינימלית,המשליכה אל זרועות הבנים, המוסיפים להיות בעיני עצמם ילדים שעדיין לא טעמו את טעם החיים, הורים חולים וכושלים הנזקקים למישהוא שיסעד אותם ויישא אותם על כפיים.

 

בואו ננסה להתבונן בפניו של המטפל העיקרי. נשים אותו במרכז התמונה, נאיר עליו בזויות שונות ונבחן את הפנים הרבות שלו. פני אישה טרוטת עיניים, עייפה, מודאגת, עצובה? פני בעל מיוסר, חסר אונים אך מסור לחלוטין לאשתו התשושה. פני ילדים אבודים בשדה הקרב שבין חיים פעילים רבי תפקידים לבין הצורך לנווט בין מחלות ההורים, סבך המטפלים המקצועיים ומוסדות וארגונים מספקי שירותים המגלים לא פעם חוסר רגישות, חוסר גמישות, אטימות לצרכי ההורים ובני המשפחה.

 

מי הוא המטפל העיקרי בזקן? מה מידת הבשלות הפיליאלית שלו אם הוא ילד או עד כמה הוא בריא פיזית ונפשית כשמדובר בבן או בבת המטפלים בזקן המוגבל?

האם יש למטפלים את המידע הנידרש להבין את הזקן, לדעת איך לטפל בו למי לפנות

האם יש להם מקורות תמיכה. או שהם קורבנות סמויים שהמערכת המטפלת איננה מבחינה בהם כי היא עסוקה יתר על המידה בטיפול בזקן החולה.

כאשר המטפל הוא בת זוג (ברוב המקרים, מדבר באישה יחסית בריאה שמטפלת בבעל חולה) תלויה ההתמודדות שלה בגורמים רבים.  היא תלויה במצבם הפיזי והנפשי שלה ושל בן זוגה, בעברו האישי של כל אחד מהם ובדפוסי התמודדותו עם משברים בעבר. כמו כן היא מושפעת במידה ניכרת ממערכת היחסים הזוגית במהלך כל השנים וממערכת היחסים עם הילדים. ככל שהלחצים רבים יותר כך מוגבלת יותר היכולת להתמודד בזיקנה עם קשיים. כשבני הזוג אינם זוכים לתמיכה מהילדים אלא להפך, הילדים הם מקור ללחצים ולדאגות נוספים, המצב קשה עוד יותר. עם זאת במשפחות נורמטיביות הילדים הם מקור משמעותי לתמיכה.

רבות מהפניות של זקנים לייעוץ או לטיפול נעשות ביזמת ילדיהם, המרגישים חסרי אונים לנוכח המצוקות של הוריהם.

הטיפול בהורה כרוך לא פעם בקונפליקט בסיסי הקיים במרבית המשפחות בין תלות לבין אי תלות. במצב של זיקנה וחולי של ההורים מתהפכים התפקידים: ההורים הם הנאבקים בתלות, בעוד שבעבר הילדים הם שנאבקו בה. לכן המשימה הפסיכולוגית החשובה של הילדים היא להבין את הקושי של ההורים, לקבל את התלות ולהכיר בצרכים החדשים של ההורים.

היכולת הרגשית לטפל בהורה מתוך אהבה ודאגה בלא לברוח מההתמודדות ובלא לאבד את האוטונומיה ולהיבלע בתפקיד המטפל ללא גבולות,  נקראת בשלות פיליאלית. בשלות זו מתבטאת ביכולת של המטפל - בת או בן המטפלים בהורה חולה - לשמור על שלמות העצמי ולהציב גבולות, שלמרות העומס והלחץ הכרוך בטיפול בהורה, מאפשרים להמשיך ולנהל אורח חיים אישי ולמלא תפקידים אחרים במשפחה, בעבודה ובחיי החברה.

בשלות פיליאלית בטיפול בהורים מזדקנים

המונח "בשלות פיליאלית" עניינו הבשלות הרגשית של ילדים בוגרים לטפל בהוריהם הזקנים. הבשלות הפיליאלית נמדדת בנכונות להעניק עזרה באופן אקטיבי. במשפחה המתפקדת באופן תקין, מתן הסיוע להורים מונע על ידי רגשות של אהבה ועל ידי תחושת מחויבות, בלא לאבד את האוטונומיה ביחסים ההדדיים Marcoen, 1995)).

 

v      אהבה היא המרכיב  הבסיסי התורם לגישה החיובית.

v      מחויבות פיליאלית, שהיא תחושת החובה והאחריות לדאוג להורה, היא המרכיב החשוב ביותר.

v      נכונות לעזור היא תנאי הכרחי אך אין בו די. ילד עשוי להיות אוהב ודואג ולחוש מחויבות ואחריות, אך בפועל, למרות הנכונות לעזור, אין הוא עושה זאת.

v      עזרה היא התולדה האקטיבית של הנכונות לעזור.

v      אוטונומיה, כלומר שמירה על גבולות העצמי, היא היכולת להפריד בין הצרכים והחיים של הילד העוזר לבין אלה של ההורה.

v      התחשבות הורית: קבלת התלות של ההורים מותנית גם ביכולתם של ההורים לדעת מה אין הילדים יכולים לעשות ולא להכביד עליהם יתר על המידה. ההתחשבות ההורית באה לידי ביטוי ביכולת של ההורה - אם מצבו הקוגניטיבי תקין - לעזור לילד לשמור על עצמו ולא להיבלע בתפקיד המטפל. 

v      סולידריות משפחתית: התמיכה שהילד המטפל מקבל ממשפחתו שלו או משאר בני המשפחה, למשל אחים ואחיות, חשובה לא פחות, שכן היא מסייעת לו להתמודד בהצלחה עם תפקיד קשה.

v      משבר פיליאלי נפתר כשהילדים מכירים במה שהם יכולים לעשות למען ההורים אך גם במה שאינם יכולים לעשות למענם. היכולת להכיר בגבולות וגם להציבם בלא להיבלע בתפקיד המטפל בהורה היא מרכיב מרכזי  בבשלות הפיליאלית.

המונח הוצע לראשונה על ידי בלנקר (Blenker, 1965). לאחר מכן, בשנים 7919 ו-1985, הרחיבה בלנקר את המונח "בשלות פיליאלית" והגדירה אותו כתהליך נורמטיבי שלא כל אחד חווה, מאחר שהדבר תלוי במבנה המשפחה, במצב הבריאות, בגיל ההורים והילדים ועוד.

לא כל הילדים יכולים לאפשר להוריהם להיות תלויים בהם ולא לכל ההורים יכולת מתאימה או תנאים להיות תלויים בילדים. יש גם איזון מסוים בין מה שהילד מסוגל לתת לבין ציפיות ההורה ממנו. לכן זוהי משימה התפתחותית שרק חלק מהילדים חווים.

 

נראה לי שניתן להוסיף שני מרכיבים נוספים למרכיבי הבשלות הפיליאלית: סמכות פיליאלית וחמלה.

v      סמכות פיליאלית נדרשת במצבי משבר, כאשר יש צורך לארגן מחדש את חייו של ההורה ולחולל שינוי שההורה חושש ממנו או לעתים אף מתנגד לו נמרצות. השינוי עשוי להיות הכנסת מטפלת הביתה, מעבר לדיור מוגן, הפסקת הנהיגה ועוד. כשברור לחלוטין שיש צורך בשינוי מאחר שחיי ההורה עלולים להיות בסכנה, על הילדים לקבל החלטה ולהרגיש בטוחים דיים שההחלטה היא אכן לטובתו של ההורה גם אם הוא מתנגד לה, ולבצע אותה.

מניסיוני, כשמדובר בהורה זקן אך צלול המתקשה מאוד לקבל החלטה והחרד משינוי, החלטת הילדים והביטחון שהם נוסכים בהורה שמדובר בהחלטה נכונה, מקלים מאוד על ההורה גם אם הביע בתחילה התנגדות. הסמכות הפיליאלית חשובה בעיקר כשמדובר בהורה הסובל מירידה קוגניטיבית ויש חשש שללא טיפול או השגחה הוא נתון בסכנה. הדאגה לשלומו מחייבת את הילדים לפעול בתקיפות למרות התנגדות נמרצת מצדו.

פגשתי ילדים בשנות החמישים או השישים לחייהם שתפקדו כילדים קטנים ומפוחדים כשנאלצו להפעיל את סמכותם כלפי הוריהם. כשההורה דומיננטי או אגרסיבי קשה לפעול בניגוד לרצונו. אך לאור העובדה ששיקול הדעת של ההורה איננו תקין לחלוטין, מחובתם של הילדים להגן על הוריהם ולהפעיל את סמכותם למרות הקושי הרב.

v      היכולת לחוש חמלה, היא מרכיב רגשי נוסף שעשוי להוסיף רבות לטיפול בהורה. חמלה איננה רחמים אלא אמפתיה מהולה בחיבה, מעין ליטוף או חיבוק רגשי שהילד יכול להעניק להורה. זו גם היכולת לקבל את החולשה ולכבדה ואף לכבד את הקושי של ההורה ובכך לנסוך בהורה את ההרגשה ש"זה בסדר", "מותר להיות חלש, מותר להיות נזקק",  "אני, הילד, מבין אותך, אני אשמור עליך" ועוד.

 

התפקיד הפיליאלי מורכב למעשה משני תפקידים עיקריים: סיפוק צרכים אינסטרומנטליים וסיפוק צרכים רגשיים. בין השאר אלה הם מאפייניו:

1. התפקיד הפיליאלי איננו צפוי ועשוי להתחיל לפתע, בלא התראה ובלא הכנה.

2. השימוש בסמכות איננו טבעי ואיננו מובן מאליו ולעתים הוא מתבקש, כמו במקרה שיש                   להכריח את ההורה המוגבל להכניס הביתה מטפלת סיעודית.

3. המרכיב החשוב בתפקיד הוא האחריות כלפי ההורה, והיכולת של הילד הבוגר לנסוך בהורה תחושה שאפשר לסמוך עליו.

4. ההתמודדות עם התפקיד הפיליאלי דורשת פתרון קונפליקטים כדי שהילד יוכל להתקרב להורה ולספק את צרכיו.

התפקיד הפיליאלי איננו היפוך תפקידים, כי הטיפול בהורים, בניגוד לטיפול בילדים קטנים, נעשה בלא התקווה שמדובר בטיפול זמני. נהפוך הוא, בתפקיד זה מתגברים התלות והייאוש, בעוד שהטיפול בילדים נע בכיוון של שחרור והרפיה. הטיפול בילדים נע בכיוון של הידוק הקשרים, אך עם יכולת להשתחרר רגשית.

חרדה פיליאלית: הספרות מתארת גם תופעה נוספת העשויה להיות תוצאה של מחלת הורה זקן: חרדה פיליאלית אצל ילדים שהזיקנה או המוגבלות של ההורים מפחידה אותם ומרחיקה אותם מהם.

כמי שמלווה כבר כמעט 10 שנים אמא חולת אלצהיימר, אני יכולה רק להוסיף מניסיוני האישי שהמשא הרגשי הוא כבד.  היו תקופות שהרגשתי לא פעם שאני בשדה קרב מול יריבים שונים. המחלה של אמא ששילחה בי ובאחותי חיצי רעל מכאיבים ומשתקים, המערכת הרפואית שהתקשתה לספק את הטיפול המתאים, שורת המטפלים שנזרקו מביתה וכאלה שלא עמדו בדרישות שלנו לטיפול מסור ואוהב, ובעיקר הקושי הרגשי העצום לקבל את המחלה ואחר כך להמשיך ולטפל במסירות, לתמרן בין עיסוקים רבים ומשפחה, לשמור על איזון ובעיקר על שפיות.

יחד עם זאת ברצוני להדגיש שלמרות הדמנציה או אולי דוקא בגללה אמא בשנים האחרונות נותנת לי כל כך הרבה אהבה, נשיקות, מילים חמות שהיא משרבטת בפולנית. אני לא זוכרת שהיא בעבר הראתה לי כל כך הרבה גילויי חיבה כמו עכשיו כשמנגנוני ההגנה נחלשו ואבדו בחלקם ורגש חם טבעי מציף אותה ומתגמל ומפצה אותי ואת אחותי ומאפשר לנו להמשיך ולטפל בה באהבה ובמסירות. כך ברצוני להדגיש שבצד ההפסק והקושי ניתן להפיק מהטיפול בהורה או בבן/בת הזוג גם רווח, סיפוק, תחושה שאני נותן למי שנתן לי אך גם למי שלא היה שם בשבילי והנתינה שלי היא גם התיקון והפיצוי על מה שאני אולי לא קיבלתי.

 

בהזדקנות נורמטיבית שאיננה מלווה במחלה קשה, אנו צופים בתהליך הדרגתי של תלות שמתפתחת בעיקר בזיקנה המאוחרת. ככל שהתלות של הזקן במשפחתו הולכת וגדלה, כך חשוב לערב את בני המשפחה בקבלת ההחלטות לגבי הטיפול בו, מאחר שמצבו הירוד משפיע גם עליהם, במישרין או בעקיפין.

מצב זה עלול להביא לידי מתחים, לחצים ועימותים בין בני המשפחה, ובינם לבין ההורים. ההזדקנות עשויה גם להביא לידי שינוי של מבנה המשפחה ולהפר את מאזן הכוחות בה. הורים מבוגרים רבים מתקשים לקבל את העובדה שהם מאבדים מעצמאותם ומכוחם. הם גם מתקשים להשלים עם העובדה שאין הם יכולים עוד לטפל בצעירים ולדאוג לילדים או לנכדים. הם מתקשים עוד יותר לקבל את תלותם הרגשית והפיזית ההולכת ומתפתחת בילדיהם. השינוי שחל במאזן הכוחות מחייב התארגנות מחודשת ושינוי בהגדרת התפקידים של כל בני המשפחה: ההורים, הילדים ואף הנכדים.

הזדקנות ההורים והמשברים הכרוכים במחלה או באלמנות תורמים על פי רוב להתקרבות מחודשת של בני המשפחה זה לזה, כשבמוקד מצוי ההורה החולה או הבודד. אחים ואחיות שהקשרים ביניהם היו רופפים או הורים וילדים שמערכת היחסים ביניהם אופיינה באי-תלות וכל אחד ניהל עולם מלא משל עצמו, מוצאים את עצמם במערכת יחסים מחודשת ובמפגשים  אינטנסיביים מהרגיל. ההתקרבות המחודשת הזאת עלולה לעורר קונפליקטים.

 

 ניתן לזהות קונפליקטים משלושה סוגים עיקריים ביחסים בין ילדים להורים זקנים (Steinman, (1979:

קונפליקטים חדשים המתעוררים בגין הצורך להחליט החלטות לגבי הטיפול בהורה, למשל הכנסת מטפל הביתה, או התלבטויות הכרוכות בהחלטה אם להעביר את ההורה מהבית לבית אבות, לטיפול סיעודי. מחלוקות עשויות להתעורר גם על רקע כספי או על רקע אי-שוויון בטיפול בהורה.   

 קונפליקטים מחודשים הם מתחים בין הילדים או בין ההורים והילדים על רקע קונפליקטים שהיו קיימים בעבר אך בשנים האחרונות היו רדומים, לאור אי התלות וההתרחקות. קונפליקטים בלתי פתורים עשויים לשוב ולהתעורר במצב של משבר חדש במשפחה, והם ייסובו על שאלות שונות, למשל: מי מקבל עליו את האחריות לטיפול, מי משתתף בטיפול ומי מתחמק, ממי ההורה מצפה שיפעל ואת מי מאשימים. על פי רוב, התפקידים במשפחה נשמרים בדרך כלל בעקיבות. הילד המטפל, הדואג והאחראי הוא גם מי שבבגרותו ידאג להורים ויטפל בהם. הילד השובב, המפונק, הבעייתי, יוסיף להיות כזה. ההורים מבחינתם ממשיכים לטפח ציפיות שונות מהילדים, דבר העלול להגביר את תחושות התסכול והקיפוח של מי שמרגישים שהם נותנים הרבה ומקבלים הערכה או אהבה מעטות מדי.

            במשפחה אין שוויון ואין צדק, למרות המשאלה שהמשפחה תהיה מקום בטוח שבו ידאגו לנו ויקבלו אותנו בלא תנאים. גם במשפחה אנו עשויים למצוא את עצמנו נאבקים על אהבת ההורה או על קבלה. לעתים נראה לנו, בתפיסתנו הסובייקטיבית אך לפעמים גם בפועל, שהאהבה ניתנת בקלות רבה יותר לאחינו הצעיר המפונק. מאיתנו מצפים לפעול וממנו לא. הוא מקבל כי קשה לו וכי אין הוא מתמודד היטב עם קשייו, ואנו עובדים קשה כל חיינו ואיננו מקבלים דבר. כשהבת או הבן הבוגרים נאלצים לטפל בהורה החולה ולוותר על זמן פנוי או על עיסוקים חשובים אחרים, התחרות, הקנאה, תחושות הקיפוח וחוסר הביטחון עלולים להתעורר מחדש.

 קונפליקטים נמשכים: יש משפחות שהקונפליקטים המתעוררים בהן עקב הזדקנות ההורים אינם חדשים או רדומים, אלא הם קיימים כל העת על פני השטח ומערכת היחסים בעייתית כל השנים. הרגשות הקשים היו שם, אך עקב המרחק והעצמאות התפקודית הם הפריעו פחות. במצב של משבר חדש המחייב התחברות מחדש, הם צפים ועולים שוב ובעצמה רבה.

 

רוב המקרים שבהם טיפלתי במסגרת עבודתי כפסיכולוגית שייכים לקטגוריה השנייה, מקרים שבהם הלחצים והקונפליקטים התעוררו בשלב שבו ההורים הזקנים חוו משבר הכרוך במוות של אחד ההורים או ירידה תפקודית פיזית וקוגניטיבית ניכרת, שחייבה התגייסות לעזרה של ילדים או מטפלת, או מעבר לבית אבות או למסגרת סיעודית. הקושי הרגשי העצום של הילדים, ברובם בנות שטיפלו בהוריהם, נגע אמנם בבעיות הקשורות בהווה, אך למעשה הכיל קונפליקטים בלתי פתורים במערכת היחסים שבין ההורה והילד, ועל פי רוב בין אמהות ובנות, שנמשכו שנים ארוכות.

 

ובאשר למטופלים הזקנים. אני רוצה לסיים בציטוט

 

 משירו של  אבנר טריינין:[1]

אמא ליזה לאה בגבורות מתוך לקט השיכחה (הוצאת הקת יבוץ המאוחד) 

 

לא לאהבה היא מתחננת.

בודאי לא לרחמים.

רק שאשיב לה ולו קֻרטוב

מחֹם ההזדהות הטוב שבו עטפה אותי

אז כאשר הושטתי לה ידי הזעירה

אף שלא הבינה מהו פשר הדמעות.

 

ניראה לי שזהו המסר שהייתי רוצה להעביר לילדים שהוריהם הזקנים מוגבלים ותשושים

ולכל אלה שמתכחשים לתפקידם שממשיכים לנהל פנקס חשבונות עם הורים זקנים, כועסים, בועטים, מתעקשים להישאר ילדים דרשניים ובכיינים במקום למחול, לסלוח ובעיקר לגדול.

 

 

 



[1] אבנר טריינין, "אמא ליזה לאה בגבורות", לקט השכחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ב.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-טור, ל. (2006). "הרוח של הגאומטריה" - הטיפול בהורה הזקן המוגבל. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1006

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איריסאיריס18/12/2006

נתינה ללא גבולות. קראתי את המאמר והן את התגובות בעקבותיו וברוב המקרים נהנתי מרמת הדיון בנושא כל כך אמוציונלי ורגיש, כמי שנמצאת כרגע בסיטואציה דומה חשתי הדהות עם הנגיעה שלך במאמר בנושא נתינה ללא גבולות, בתחושה שלי, מבלי להכיר מערכת יחסים אחרות בין אב לביתו, לעיתים זהוא מוטיב שחוזר על עצמו לאורך כל מערכת היחסים, הורה שמקריב עצמו לגידול ילדיו גם מחנך אותם במודע או שלא להתנהגות דומה, והם שלא מכירים אחרת או בגלל שרוצים לעמוד בציפיות של הוריהם מתנהגים באופן דומה כלפיו בזקנתו,  ובאופן אישי, זו מערכת סבוכה שקשה לצאת ממנה.  

קשישקשיש1/12/2006

לאיתי [ל"ת]. הפוסל במומו פוסל.
לכנות מישהיא "גסת רוח" מבלי לנמק - מעיד על יהירותך , שתמוהה בעיקר לנוכח העובדה שרואים שהמגיבה ("נורית")- התמתנה, ושהנושא כואב לה. אני הראשון שביקרתי אותה - כך שהסר ספק מליבך שיש לי קשר או עניין ברגשותיה.
מה קרה? נבהלת מכך שהיא כתבה שהמאמר "אינפנטילי"? אם אתה במקצוע, אתה השתמשת, או חבריך השתמשו במילה זו יותר מפעם אחת, מבלי הנד עפעף, כלפי מטופלים. אבל לנו הרי מותר, לא? אנחנו אנשי מקצוע....
הטעות העניינית היחידה שמצאתי בתגובתה של נורית היא ה"old citizen"-", במקום ה-"senior citizen" שמקובל בארה"ב אבל ברור שזו טעות בתום לב. ולא הופך אותה ל"בורה".
גם אני סבור שסגנונה של נורית בתגובתה  הראשונה היה בוטה , ונראה לי שאם תוכל למצוא בליבה את העוז להתנצל כאן בפני ליאורה, זה יהיה conclusion טוב, להתלקחות בין 2 נשים שרואים שאכפת להן, ולא (כפי אתה אולי מעוניין)- ליצור קרע. זה באמת הכי קל.

איתיאיתי1/12/2006

חוץ מגסות רוח וחוסר סובלנות את גם מפגינה בורות.

נוריתנורית1/12/2006

ההורה הזקן והמוגבל. ברור וידוע לכל בר דעתו  ופסיכולוגים צריכים להיות רגישים לנושא, שהמילים "הורה זקן ומוגבל" הנן מילים שאדם מבוגר, כל אחד מהורינו, ירתע ממנה. המילה זקן היא מילה לא נעימה ומעליבה מבוגרים. כמו שאנחנו הפסיכולוגים ידענו למצוא מילים יפות יותר מ"משוגע" לאנשים חולים מנפשם, "מרכז קבילתי לבריאות נפש" במקום בית משוגעים, וכיו"ב,כך מי שכותב מאמר ועוסק בנושא זה רצוי שימצא מונח מתאים יותר, מעודן יותר, ומכובד יותר. העמריקאים משתמשים במושג OLD CITIZEN שהוא בוודאי מכובד יותר הדרום אמריקאים משתמשים במילה MAYOR  (ולא VIEJO!! זקן...בוודאי לא אנשי מקצוע...) אני מנסה לחשוב מנקודת ראות האדם המבוגר, ונראה לי שמונח זה שהולך ומשתרש בוודאי  מכבד יותר את אותם מבוגרים ההולכים ומזדקנים. זה קצת מסורבל, ובוודאי אפשר לחשוב על משהו טוב י
כמו כן, מותר לי להרתע ממאמר, בעיקר על רקע הכותרת, ומהמונחים שבהם משתמש, בלי לקבל שיקוף  על רגשותי, וגם לך, ליאורה, מותר לקבל ביקורת אחת אחרי כל המחמאות .  לא ביקרתי את רגשותיך ואני מאמינה לך שהמאמר נכתב באהבה. עדיין,  המושג בגרות פיליאלית  לא מדבר אלי ולי הוא לא מוסיף למערכות היחסים הסבוכות בין בנים להוריהם  ההולכים ומזדקנים.

מירה גלסמירה גלס1/12/2006

מלב אל לב [ל"ת].

ליאורהליאורה19/11/2006

תגובה לבת חן. בת-חן שלום
תודה לך על תגובתך והערותייך המאירות.
אני מסכימה לחלוטין עם דברייך והרי מערכת היחסים היא מורכבת ובדרך כלל אמביולנטית. יצא לפני זמן מה ספר שלם העוסק באמביולנטיות ביחסים בין ילדים והורים והשלכות הטיפוליות.
במאמר שלי ניסיתי להעביר מסר לאלה שלא מתמודדים עם האמביולנטיות ונוקטים במנגנון הפיצול. על ידי התרחקות, נתק או כעסים והאשמות מבלי להתחבר לחלקים אחרים. מצטערת אם זה לא היה מובן.

בת-חןבת-חן19/11/2006

הרהוריי. המאמר מעניין, מוסיף ידע ומרגש.
בתור אחת המטפלת בהוריה החולים מצאתי את עצמי מחוברת מאוד לנושא ואהבתי את השיר המקסים.
מה שכן, הסוף בא לי קצת בהפתעה, שכן היה נראה שחילקת את הילדים להורה החולה למעין שני סוגים.
ה"טובים": שסולחים להוריהם, מניחים את המטען מאחור ויש להם מספיק חמלה על מנת לתת ולא לדרוש או "לנהל פנקס חשבונות".
וה"רעים": הדרשניים, הקטנוניים, הילדותיים.
בחוויתי, זה בעצם משהו מורכב הרבה יותר. ממש כמו שאינני חשה תמיד אמפתיה כלפי מטופליי, אלא זה מן דיאלוג מתמשך בו לרגע אני מחוברת אלהם באמפתיה וברגע אחר לא, כך אני לא חשה תמיד "חמלה" כלפי הוריי. אלא זה דיאלוג מתמשך בו לרגע עולה רגש מתסכל שאותו הזכרת למעשה  "שאני נותן למי שנתן לי אך גם למי שלא היה שם בשבילי", לצד רגעים בהם הנתינה נותנת תחושות מתגמלות של סיפוק ותיקון. לכן, לפי הרגשתי חלק מה"לגדול" שהזכרת, הוא גם לחוות את שני הפנים של הנתינה הקשה הזו. בה הצרכים והזכרונות הטובים והרעים צצים. ילדותיים ולעיתים אף "רעים" לכשיהיו, ואולי זה בסדר לא להיות תמיד "מלאי חמלה". ולהיות קשוב רק לאחד משני הפנים הבלתי נפרדים האלו זה מפצל משהו שבדר"כ הוא בלתי נפרד.
בעיני "לגדול"/"לצמוח" מסמל דווקא את היכולת להיות בשני המקומות, ה"אלטרואיסטי" וה"אגואיסטי".
                                                                                            בת-חן

יהודה אבזוןיהודה אבזון17/11/2006

טיפול בהורים קשישים.. מאמר חשוב, בהיר ומאיר עיניים.
מעניין, שכפי שקל יותר להכיל ילדים מאשר קשישים בחיים, כך קל יותר לפסיכולוגים לטפל בצעירים מאשר בזקנים...
תודה,
יהודה אבזון.

ליאורה בר-טורליאורה בר-טור14/11/2006

תגובה. צר לי שאת מגיבה כך למאמר שנכתב במיוחד בשפה קלה וברורה ועוסק בעיניין מקצועי מעמיק וקשה מבלי להציף את הקוראים ברשימה ביבליוגרפית ותאוריות שעומדות מאחוריו (אגב, המאמר הארוך יתפרסם בעיתון גרונטולוגיה הקרוב).
המילה זקן היא המילה המקצועית המקובלתבספרות וזה קושי של החברה לקבל אותו. גם אני לא אוהבת אותו אך נאלצת להשתמש בו בהעדר  מונח אחר
אינני מבינה רק מדוע את כל כך כועסת. המאמר נכתב ממקום אישי ועם המון אהבה לזקנים וחבל שלא הצלחתי להעביר את זה אליך

ליאורה בר-טורליאורה בר-טור14/11/2006

תודה רבה רבה, ולך מלכה בהצלחה בדרכך המקצועית החדשה.

קשישקשיש14/11/2006

לנורית. אני לא חושב שההתנפלות שלך מוצדקת. בסה"כ, אין הרבה ספרות שמוקדשת לנושא., וכל תרומה - היא ברכה. לך זה לא הוסיף דבר, אולי לאחרים כן.
 נכון שהמילה "זקן", היא בעייתית מאוד, וגרמה לי רתיעה מהמאמר, אבל האם תוכלי להציע מילה אחרת? "גיל הזהב"? - השקרי, "קשיש" - שלא מתאים , מה?
הזדקנות היא תהליך, המילה "זקן" מקבעת מצב , ולכן היא לא במקום. "הורה מוגבל" בכותרת, ללא ה"זקן" הייתה יותר הומנית. אך האם את ואני, שקשה לנו עם המילה הזו, סובלים מקושי או מפחד ממה שזה מייצג?  אולי דווקא כותבת המאמר לא פחדה לקרוא ל"ילד" בשמו?  הרי לא נקרא לאדם הזקן "מאותגר גילאית"? מה את מציעה?

נוריתנורית14/11/2006

ההורה הזקן והמוגבל. ואולי אפשר להחליף את הכותרת הנוראית הזו, למשהו קצת יותר אנושי? פסיכולוגים חסרי חוש לשפה, רק ממציאים מונחים מטופשים.

נוריתנורית14/11/2006

"בגרות פיליאלית". מאמר אינפנטילי, פשטני, וכתוב בצורה מרתיעה, כולל המילה "זקן" המופיעה בו שוב ושוב. אין בו שום דבר חדש. בשביל מי שרוצה לחוות משהו משמעותי בנושא העצוב הזה המטופל כאן בצורה כה שטחית, עם מילים פסיכולוגיסטיות ומונחים גבוהים ודי חלולים, מומלץ ללכת לסרט של תומר היימן "בובות של נייר". שם מוזכרת  המילה "אהבה", שלא מוזכרת כאן, כמדומתני, פעם אחת, כי זו לא מילה לפסכילוגים , כנראה, רק  לפיליפינים.

מלכהזילברמןמלכהזילברמן13/11/2006

דר -ליאורה בר טור -נהניתי לקרוא את מאמריך גם כאן. [ל"ת]. השעורים איתך ,ליאורה, כמו כשרון הכתיבה שלך ,וכמו  נועם הליכותייך  -כולם מלבבים .
שילובם במאמריך ובספרך את  רגשותיך האמיתיים,התרחקותך מזארגון פאלצני ,ילוו אותי ,ומלווים אותי גם כרגע.
היי שלום ,ותודה על סמסטר מרתק.
נתראה במסדרונות חסרי החן של  האוניברסיטה.
 

יעל פרי עזאנייעל פרי עזאני13/11/2006

תודה עבור מאמר מאיר עיניים. ליאורה, מאמרך מעניין, נוגע באמיתות ובכפתורים עדינים. כבת לאם קשישה (87, מתפקדת ועצמאית, עד מאה ועשרים) וכמנחת קבוצות גיל שלישי, אני מאד קרובה לתחום. אני ממשיכה ללמוד ולהרחיב ידע, ומאמרך זה תורם רבות להבנה ולעניין, ולא רק לאנשי מקצוע.
רוב תודות
יעל

צחי כהןצחי כהן13/11/2006

מ ר ג ש !!! ו מ ע ו ל ה !!!.