לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
הרהורים על מחלות קשות

הרהורים על מחלות קשות

חני בירן | 12/11/2011 | הרשמו כמנויים

הרהורים על מחלות קשות

ניצה בן דב בספרה, חיים כתובים, מצטטת את סוזן סונטאג שכתבה ב 1977 מסה על "המחלה כמטפורה" וכך אומרת סונטאג : " הדרך הבריאה ביותר להיות חולה היא זו הנקייה לחלוטין ממחשבה מטפורית "

ידוע לי כי היא סבלה מסרטן מספר שנים עד שנפטרה. נדמה לי שאת המסה הזו היא כתבה לפני שחלתה אך אינני בטוחה.

סונטאג מתנגדת לרומנטיזציה של השחפת ולדמוניזציה של הסרטן. לדעתה, עודף המשמעות המיוחס בספרות ובאמנות לשתי המחלות פוגע בחולים ומטיל עליהם אחריות ואימה. מחלה על פי סונטאג היא מחלה ויש לקבלה במערומיה. כמשהו מוחשי ונוכח ולא להגלותה אל מחוזות הסמל, המסתורין והדמיון.

האופן הנקי בו היא מצלמת את המחלה מעורר מחשבות רבות. הרעיונות האלה, מזווית פסיכולוגית, משוחחים עם הרעיונות של מלני קליין המדברת על "הפנטסיה הבלתי מודעת של המחלה " ועל "הפנטסיה הבלתי מודעת של המרפא ".

בנוסף לפאניקה החברתית, גם החולה עצמו חושב שהוא עשה משהו לא בסדר. שהוא אשם במחלתו. לעיתים הוא יאשים את הגנים שהורישו לו ולעיתים הוא עלול להאמין שמשהו רע קרה לו בגללו. מצב נפשי זה חובר למחלה ומחליש את החולה.

מחלה המלווה בחוסר אונים, סופחת אליה תקוות שווא ואמונות בכל מיני מתקשרים וקוסמים שיש להם כוח מאגי לסלק את המחלה.

נראה לי שהיטלטלתי באופן קשה ביותר בתוך היסטוריה של מחלות. הפנטסיות שלי מאז ומתמיד, סבבו סביב האשמה עצמית. חשבתי שאני האחראית למחלותיי. התחלתי מהאשמה של עצמי על זה שנזקקתי , בצעירותי, פעמיים לניתוח קיסרי. הרי משהו בנשיות שלי לא בסדר. אין פתיחה. אין צירים. מוזר. תמיד חשבתי שהיה עלי להיוולד בן ולא בת. אני בת רביעית למשפחה ממוצא מזרחי. בשנות החמישים , זה היה כמעט אסון. אמנם 10 שנים אחרי נולד הבן הנכסף. אחי הצעיר והאהוב. אם כי, מצבו לא היה מזהיר, אולי אפילו עגום ממצבי. אבינו נפטר בפתאומיות כשאחי היה בן ארבע והוטל עליו לשאת על גבו את המשך השושלת. בגיל מאוחר הוא מרד במשפחת הנשים התובענית ומלאת הציפיות. הוא הביא בת יחידה לעולם. בזאת הוא חרץ את גורלו של שם המשפחה. הוא בנה את חייו הרחק מכאן, בארץ אחרת, בתרבות אחרת שם הוא במידה מסוימת נולד מחדש.


- פרסומת -

לאחר מכן, האשמתי את עצמי על שהשתמשתי בהורמונים כדי למנוע תופעות של גיל העמידה. כתוצאה מההורמונים חליתי בסרטן השד. הנה עוד הוכחה לנשיות פגומה. עוד עונש על שרציתי להיות בן . כנראה לא הפנמתי את היותי אשה ועל כן נפגע האיבר הנשי ביותר. הטיפול הכימותרפי ריפא אותי לחלוטין מהסרטן אך פגע לי ברקמות והזניק מחלה שהייתה רדומה. סבלתי ממחלה דלקתית קשה מאוד אשר נמשכה ארבע שנים תמימות. מחלה בה סבלתי מכאבי התופת יום יום ושעה שעה ללא הפוגה. חייתי בייסורים ומאסתי בחיי. אז התחלתי להאשים את עצמי על שהסכמתי לעבור כימותרפיה.

הכאב הכרוני הנורא לווה בכאב נפשי שנבע מרגש אחריות. הרי אני באיזו דרך מסתורית הצלחתי להביא את האסונות האלה על עצמי. הכאב הנפשי הלך וצמח עוד יותר כאשר היה עלי לסגור את הקליניקה ולהפסיק להדריך ולחדול מללמד באוניברסיטה ובמכון ת"א לפסיכואנליזה. החיים התרוקנו. לא תיפקדתי כרעיה, כאמא, כסבתא, כפסיכולוגית. שכבתי במיטה מתפתלת, מדוללת כוחות, ירודה במשקל . חברותי ובני משפחתי ישבו בתורנות ליד מיטתי. ביקשתי את נפשי למות.

כמו עכבר במבוך, התחלתי להתרוצץ בין רופאים ומרפאים. זמן רב עבר עד שהבנתי שאיני אלא שפן ניסיונות של הרופאים שאינם מבינים דבר וחצי דבר במחלתי ושאני סתם יורה יריות באפלה. היו אלה תקוות שווא. קיבלתי את כל משככי הכאבים וכל הקוקטיילים האפשריים. קיבלתי מורפיום בכמויות. עישנתי קנביס באישור רפואי. טופלתי בתא לחץ. השתילו בתוכי נוירומודולייטור, קיבלתי זריקות לעמוד השדרה, הייתי אצל מדקרים, רופאים סינים, הומאופטים, מרפאים טבעונים, הילרים למיניהם, עברתי היפנוזה, אפילו הגעתי למרפאים העובדים עם מכשירים שונים ומשונים,. רופא שעובד עם מטוטלת, מרפאה שעובדת עם מכשיר משונה שמראה שאני נושאת בנזין בגופי, כל מיני מכשירים שסרקו את גופי. באותם ימים קשים התגלגלתי עד לאורן זריף אשר שרלטנותו זעקה למרחקים. הוצאתי את מיטב כספי עבור כלום ושום דבר. התחלתי לבשל קנביס והוספתי לו מטאדון בהמלצת רופא כאב מוזר ולא בדיוק ממוסד. אז נכנסתי לסרטים. התחילו הזיות, הרהיטים זזו, הגינה התמלאה יצורים מוזרים, שמעתי קולות. הפסקתי את כל האופיאטים ונכנסתי לקריז. מידי פעם נתקפתי בתשוקה עזה למות.

נראה לי שאכן סונטאג צודקת . אם היה קצת שקט מסביב למושג של המחלה, היו נחסכים פחדים מיותרים ופנטסיות על סיבה ותוצאה אשר אין להן כל אחיזה במציאות. מחלה היא מחלה. נקודה. מי מבין איך נוצרת התפתחות ? מי מבין איך נוצרת מחלה ? מדוע אדם אחד חולה בסרטן והשני בריא כל ימיו ? אין תשובה מספקת לשאלות החיים והמוות. קשה להישאר עם סימן השאלה, עם אי הידיעה. אבל זה כך, זה מה שנחוץ. לשאת את הבלתי ידוע והבלתי מובן.

רופא אמיץ מגרמניה, שהגעתי אליו במקרה, הסכים לנתח אותי. נותחתי במינכן ואושפזתי כחודש בבית חולים. הכאבים שסבלתי בעקבות הניתוח, היו מהדורה משוכללת של הכאבים הקודמים. בעלי, בני, אחותי ובן אחותי ישבו במשמרות ליד מיטתי. הייתי כאובה, חלשה כמו עלה נידף. תלותית ואומללה.

חזרתי ארצה. במשך שמונה חודשים הכאבים המשיכו, התגברו, שינו כיוון, השתוללו. בינואר 2011 חזרתי לחיים. הכאבים נחלשו וקיימים היום ברמה סבירה עד נמוכה. רמה נסבלת. יש שעות שהם כמעט נעלמים.

במסע הזה פגשתי אנשים עם כאב כרוני. רובם מהרהרים במוות מידי פעם. צריך כוחות עליונים כדי לא להתפתות לשקט שבמוות.

כאב כרוני ללא פתח מילוט מלווה בדיכאון. חודשים שלמים לא יכולתי לקרוא, לא לשמוע מוסיקה, לא לאכול, לא לדבר, רק להתבונן במחוגי השעון. לחכות לשעת חצות כדי לישון מספר שעות בעזרת כדורי שינה.

מדוע אני כותבת וחושפת כך את עצמי ? אין לי תשובה ברורה. פתאום הרגשתי דחף לשאת את דברם של הכואבים הכרונים. הרגשתי דחף להיאחז בסוזן סונטאג המסתכלת למחלה בעיניים , רואה את המחלה במערומיה . פשוט וחד בלי כל התפאורות שמסביב, בלי הפנטסיות, בלי הדיעות הקדומות, בלי האמירות הנדושות, בלי הפרשנויות הפסיכולוגיסטיות, בלי הטירוף.

הכואבים הכרוניים הם אזרחים מסוג ב' עבור הרפואה. אין סכנת מוות , אז המחלה לא רצינית. חוקרים סרטן, לב, סוכרת. הכאב הכרוני גם מוכחש. "היום כבר לא סובלים כאב " רבים סבורים בטעות שאכן זה כך. כאב לא נמשך יותר משעתיים. כאב שנמשך שנים ? אין דבר כזה. "אף כדור לא עוזר ? זה לא יכול להיות " זו תגובה שכיחה.

הרופאים כמו רוב בני האדם מתקשים להבחין במיעוט המקופח הזה. מי שכואב לו כל הזמן אינו יכול לקחת חלק בחיים המתנהלים סביבו. הוא רואה אנשים חיים, עובדים, נוסעים, מבלים, מתרגשים, מתפעלים, חווים חוויות והוא מחוץ לכל זה. הוא מסתכל איך החיים עוברים על ידו. אין לו איכות חיים. הוא מת חי. נקבר בחייו.


- פרסומת -

הפוסט הזה שנכתב כמו מעצמו, בלי שתכננתי, בלי שהתכוונתי, צועק צעקה בלתי נשמעת. אי אפשר לדבר כאב, אפשר רק לחוש כאב. נתמזל מזלי בבן זוג מופלא שלא זנח אותי אף רגע, שהתרוצץ איתי במבוכים, התברכתי במשפחה נהדרת ותומכת, בחברות וחברים מסורים שהיו שם בשבילי, ואף על פי כן, מי שסובל כאב כרוני, יודע בדידות מהי.

אני שולחת טקסט זה מהר לפני שאתחרט.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: דיכאון ומצבי רוח, טראומה, דימוי גוף, גוף ונפש
לינור שגיא
לינור שגיא
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
גלית דה יונג
גלית דה יונג
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון
עידן צומר
עידן צומר
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
ליבנה כץ
ליבנה כץ
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
עמר גורן
עמר גורן
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה, רמת גן והסביבה, נתניה והסביבה
אוריאל רוס
אוריאל רוס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת הגולן, טבריה והסביבה

עוד בבלוג של חני בירן

הרהורים על שקיפות ועל גיזענות. התקשיתי מאוד לכתוב את הפוסט הזה. הפוסט האחרון בו התייחסתי למחלתי, נכתב...
NOTHING AND NO- THING בספרו 'נופל מחוץ לזמן ' כותב דוד גרוסמן , לדעתי, את המילים הכי חזקות שנכתבו אי פעם על שכול. ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל שיוביץמיכל שיוביץ17/7/2012

חני שלום. לפני מספר שנים בכנס קבוצות בחיפה, לאחר קבוצה גדולה שהיית בה אחת המנחות, נשארתי בתוכי לאחר המפגש עם דימוי שלך כמו מתקשרת שיבטית- חברתית, כמו השאמאן בשבטים קדומים. ראיתי אותך קולטת בתוכך, בגוף-במחשבה-ברגש-בנפש, קולטת את המתרחש, מנסה להכיל אותו. עוברת בי מחשבה שאולי גם המחלה היתה תיקשור פיזי-רגשי חברתי שהקולטנים שבך החיו מהסביבה המשפחתית, עדתית, ישראלית. מאחלת לך שגל הצונאמי הזה חלף עבר לבלי שוב, ויחלפו בך גלי אהבה ושמחה ממך ומסביבתך.

רות נצררות נצר19/5/2012

מכאיב לקרוא ולדעת. חני יקרה, מכאיב לקרוא ולהרגיש (כאילו שאפשר להרגיש את השני באמת) מה שעברת. נשארתי עם זעזוע, עם תחושת שווא הסבל, בורות הרפואה, העדר סיבה, וגם העדר תשובה מה גרם לשיפור בסופו של דבר. כמו בספור איוב. מקוה שאת בטוב עכשיו. רות נצר

דר דן יניבד"ר דן יניב29/2/2012

פעם, מזמן,. השתתפתי ביום עיון על קבוצות והשתתפתי בקבוצה בהנחייתך. מאז לא נתקלתי בך שוב אבל חוויית ההשתתפות בקבוצה ההיא, בהנחייתך, נותרה משמעותית בעייני. הצטערתי לקרוא כעת על הסבל הרב שעברת והתרגשתי מאד למקרא הדברים. מזמן לא קראתי טקסט כה גלוי בשם אומרו. וכמובן שהוא נוגע בהרהורים וזכרונות אישיים משלי. תודה לך על האומץ ועל הספונטניות, מאחל לך מכל ליבי בריאות טובה ובשורות טובות.

שולמית רוטשילדשולמית רוטשילד28/2/2012

תודה לך חני. תודה לך חני על השיתוף האמיץ . לפעמים מגיעים לדרגות יאוש כאלו מתוך הכאב , שכבר אין טעם וכוח להחזיק את האמת בפנים . אז כולם נפתחים למקום הכן הזה , של החוויה הפרטית .
זה נכון שהסובלים נוטים לחפש סיבה . וזה נכון שהחברה ובכללה המטפלים יחפשו הסבר , שעלול להחוות גם כהטלת אחריות ואולי כסוג של האשמה , גם אם אין כוונתם להאשים . ולעיתים כשהכאב הוא בלתי נסבל , אולי אין מה לעשות עימו, אלא רק לנסות לשרוד אותו . אך כאדם מחפש משמעות , כפסיכולוגית , כהומיאופטית וכאדם מאמין , אני חשה, וזו תחושה ואמונה , כי הכאב מאפשר לנו ללמד משהו על עצמנו . והדרך שאנו עושים , בהבנות הנפתחות לפנינו , היא דרך יקרה ואישית , גם אם אין בה מרפא שלם . אני מסכימה איתך כי זוהי דרך פרטית מאד . רופאים לא יבינו וידעו אותה . אין יקר יותר מההכרות המתפתחות באדם הדואב , ומתעצומות הנפש המתפתחות בו . להסכים לקבל כאב , לוותר על השליטה , להעלות מן האוב את מסע חיינו ולהיפתח לתובנות חדשות לגביו , הם חלק מהדרך . ואולי הן מתאפשרות ברגעים של הפוגה , אך הן יקרות מאד . ולמרות שיש רק רצון להשתחרר מן הכאב עכשיו ומיד , אין הדבר אפשרי תמיד , וכל שנותר הוא להסכים לקבל את מה שמתפתח מתוכו . תודה על השיתוף . אולי הוא יביא מעט חמלה וצניעות במפגש עם האדם הכואב .מאחלת לך שכאבייך יתפוגגו במהרה ותישאר רק הדרך שעשית דרכם .

סילביה איילוןסילביה איילון26/2/2012

מרגש!. תודה רבה רבה עם כל הלב!מרגש!

שגית יצחקי קדםשגית יצחקי קדם17/1/2012

תודה חני!. קראתי רק עכשיו את הפוסט הזה. כל כך מרגש לפגוש את היכולת שלך להיות אישית לחלוטין ללא כיסויים תאורטיים או אחרים. תודה. זה כמו מים זכים, ביחוד במקצוע שלנו שלרוב מאפשר למטפלים לשמור על עצמם כ"כ עמומים ועטופים...

כוכי שלזינגרכוכי שלזינגר24/12/2011

תודה על הזכות. חני
קראתי את הבלוג הזה רק לאחר שכתבת את שנכתב עליו.
טלטלת אותי בעוצמות שלך...
בעיניי את מלאת חסד ורחמים.
תודה על הזכות לקרוא את לבך.
הלוואי ורק תהיי בריאה ונטולת כאב.

אסתי קעטביאסתי קעטבי1/12/2011

חני התרגשתי ונפעמתי שוב מהאומץ שלך להגיד דברים מעוררי המחשבה [ל"ת].

כפתורי אלישבעכפתורי אלישבע25/11/2011

חני היקרה,. כשקראתי את דברייך עלו בי השורות של רחל: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואובדן, הפכו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן..."
תודה על היכולת המופלאה הזאת שלך לתרגם את חוכמתך, ניסיונך וכאבייך להארות ותובנות אמיתיות ואנושיות כל-כך, תודה על האומץ לחלוק , לשתף ולהחכים גם אותנו, ותודה לאל שאת כבר מאחורי כל הסבל הזה.
הרבה בריאות!! שלך כתמיד, אלישבע

דפנה גרינרדפנה גרינר23/11/2011

תודה, חני.. קראתי את מילותייך כבר לפני שבוע. ואח"כ שוב. ושוב. התרגשתי וכאבתי איתך. המילה שהדהדה בי הכי חזק היתה - צניעות. את צודקת, הצורך שלנו להבין, לסמל, לדעת, לשלוט, יכולה לגרום לנו, כמו במצבים שתארת, לתסכול, אשמה ודכאון. אלו יכולות שבעת מחלה עלולות להיות לנו כרועץ. יש רגעים שעלינו להיות צנועים ולקבל את מקומנו כיצורים אנושיים ומוגבלים נוכח התרחשויות הנשגבות מבינתנו. תודה לך, חני, על הכנות והאומץ.

לינדה אטלילינדה אטלי22/11/2011

תודה על השיתוף ,. חני יקרה, לומדת ממך בהרצאות, בהדרכה ועוד יותר מהיכולת שלך להיות גדולה ,אנושית, קרובה וכל כך אמיצה. לינדה

לירונה רוזנטללירונה רוזנטל21/11/2011

מרגש עד דמעות.... חני תודה, כל כך נכון ונוגע.

חשוב מאוד לנו כפסיכולוגים לזכור כמה בעייתיות יכולו להיות פרשנויות של משמעות מחלה, וכמה קשה ללוות אדם בקבלת היעדר המשמעות, אי הודאות וחוסר האונים שבמצב. מתחברת לדברים גם כפסיכולוגית וגם באופן אישי.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף19/11/2011

תודה על השיתוף האמיץ. דברים נוקבים על חוסר הערך של המטאפורה ושאלת האחריות והסיבה, כשמתמודדים עם כאב כל כך חריף. אולי זה נכון גם כשמדובר בכאב נפשי. לפעמים כל מה שאפשר וצריך הם הנוכחות והחיבוק.

תודה!

ז'אנט עמנואלז'אנט עמנואל18/11/2011

דיברת מתוכי. תודה מקרב לב דואב. מדהים. מזדהה כ"כ עם תיאור חוויותיך.
מבלי להיכנס להגדרה של משמעות המילה "חיים" ו"מותר האדם מן הבהמה.. אין!" בכל זאת חיי האדם אינם "חיים" כאשר כל מה שבא לידי ביטוי הוא הנפש הבהמית. ללא חיי: רוח, חברה, תעסוקה, סיפוק, תקווה... להכניס אוכל - להוציא, לקום מבלי לדעת מתי נזכה לשינה רצופה המבדילה בין יום ליום, מזונותינו אינן מספיקים לתחזוקת גופנו הדואב והמיוסר.
וכמו שכתבת "הוא" רוצה לחיות את החיים, אבל לא את אלה שיש לו כש: "הוא מסתכל איך החיים עוברים על ידו. אין לו איכות חיים. הוא מת חי. נקבר בחייו..."
חזק, אמיתי ומרגש.
גם אני אברח לפני שאתחרט ;-)

אורנה אפקאורנה אפק17/11/2011

תודה ששיתפת. מעשה אמיץ מאוד ומרגש [ל"ת].

מרלן מאורמרלן מאור17/11/2011

חני היקרה. באומץ לב פתחת נושא שרבים לא רוצים להתעסק בו או להרהר בו. כי פשוט הוא מפחיד מדי, ממש מעורר אימה. לאלו שאתרע גורלם אין ברירה אלא להתמודד עמו , אך רובם עושים זאת עם עצמם או עם האנשים הקרובים להם ביותר , ונמנעים מהצגת נושא זה בפומבי. אולי מבושה, אולי מאשמה , אולי מחשש שהאחרים לא יעמדו בכך, חשש להרחיק ועוד. את קוראת בדברייך להפסיק ולחפש את הסיבה למחלה, להימנע מעודף משמעות היוצרת רגשי אשמה ולוקחת אנרגיות רבות בהתמודדות עם חוסר אונים וחוסר צדק משווע שאין לו הסבר. גישה זו משחררת מאשמה , אחריות , אך גם קוראת לשחרר את השליטה ואת הרצון האנושי בהבנה. מצד אחד אני באמת מתחברת ומבינה את הצורך בכך. עם זאת אני תוהה האם הדבר אפשרי באמת , כי כדי לחיות ולרצות להילחם , אנו נזקקים למידה מסוימת של הבנה שליטה על חיינו, גם אם היא פנטזמתית לחלוטין. לא מעט פעמים אנשים חשים מחוזקים יותר מכך ששינו את אורח חייהם החיצוני ( תזונה, ספורט , בחירות נכונות יותר) ועוד יותר מכך שנתנו משמעות למחלם , שהצליחו להתחבר נכון יותר לחיים ולעצמם , וממחקרים הדבר גם משפיע פעמים רבות על אופן התמודדותם עם מחלתם. לא יודעת מה הדרך הנכונה. אני מניחה שזה מאד אינדיבידואלי . ואני מניחה שבסופו של דבר יש למצוא את האיזון העדין , בין לקבל כי מחלה היא פשוט מחלה לבין הצורך האנושי שלנו להבין , למצוא הסברים , שליטה או כל דבר שיצליח לעזור לנו לקבל את הגורל האכזר בצורה כזו שנוכל לקבל אותו , להטמיע אותו כחלק מעצמנו , ולמצוא את הדרך להתחבר מחדש לליבידו.
מי יתן והסבל והכאב יובסו ולא יהיה להם יותר מקום בעולמך.
באהבה מרלן

סשה (אלכסנדרה) זולוטניצקיסשה (אלכסנדרה) זולוטניצקי16/11/2011

תודה רבה על השיתוף האמיץ, המרגש והמלמד! [ל"ת].

איתן חנןאיתן חנן15/11/2011

לעשות חיים. זה מה שנקרא: לעשות חיים. חני.
המילים שלך עשו בדיוק את זה. עשו חיים את המקום המפחיד ולכן המושתק , אותו שילוש מצמית של : מחלה - כאב - ומוות. הבאת אותו אל תוך חיינו בצלילות , באופן רהוט, אנושי ונוגע. ובאומץ אישי רב. זו כתיבה מעוררת השראה והיא אכן נוגעת בחיים על מורכבותם ללא הנחה. תודה!

אבי עובדיהאבי עובדיה15/11/2011

מאחד שיודע, תיקון חושב שהוא יודע, בעצם הוא לא יודע, בעצם אף אחד לא יודע. אני רוצה להגיד אני יודע, כי גם אני חולה כרוני וסובל מכאב קבוע ונוכח, שלפעמים נדמה שהנה הוא הולך אבל אז הוא בא שוב לבקר.
לפעמים מרגיש קצת כמו איוב.
אכן שלושת חברי איוב, בלדד השוחי, אליפז התמני וצופר הנעמתי באו והקשו אל איוב:
אולי חטאת, ואם לא חטאת, אולי חשבת לחטוא, נסה להזכר אמרו לו.
ואם לא זה ולא זה, אולי ה' מוריד אותך שאולה ואחר כך יעלה אותך וכך תתעצם הנאתך (או אולי משהו דומה)
ואילו איוב המסכן לא ידע כי כל אסונותיו כולל מחלת השחין הנוראה תקפו אותו בגלל התערבות בין ה' לשטן.
סתם מעשה קונדס, ויכוח בין שני אדוני העולם או בין האדון לסורר.

אז זהו, שאני לא יודע,
כי מה שאני כן יודע הוא שהחולה והסובל הוא אדם בודד
ואף אחד לא יכול להבין
כי אף אחד לא יכול ליטול ולו מעט מן הכאב
רק הכדורים עוזרים, וגם רק קצת
מבלי להכביר במילים, אני שולח לך איחוליי החלמה, רפואה שלמה
ושלא יהיה קשה, או לפחות קצת יותר קל.
ואת לא אשמה, וזו אחת הדוגמאות (אמנם כואבת) שמראות לנו כי אנו יודעים כל כך מעט על סיבה ומסובב
והרופאים עומדים חסרי אונים
ואכן כמו שאמרת, אם אין לך חום, או איזה גידול, או כל דבר שרשום בספרים הוא לא נורא
מבחינתם זה לא נורא לחיות עם כאב.
ממני שחי איתו לבד.
לפעמים צרת רבים מנחמת קצת, אבל רק קצת
לילה טוב ומנחם
שינה מתוקה, ערבה

אורית מרשנדאורית מרשנד15/11/2011

מילים מטלטלות. מילותייך חני מטלטלות וחודרות עמוק לנשמה. מזכירות לנו חשיבותה של צניעות. המשך התחזקות אורית מרשנד

תמי ניר-גוטליבתמי ניר-גוטליב14/11/2011

תודה על המילים החשופות. ריגשת אותי מאד. [ל"ת].

דיני פרומןדיני פרומן14/11/2011

נדירה. חני יקרה כמו בהוראה כך גם כאן :דברים עמומים סבוכים לא פשוטים לעיכול עוברים דרך הפריזמה שלך תהליך של זיקוק ,הבנה והשראה.בהיר מרגש ובעקר מאד נוגע

מיכל לביאמיכל לביא14/11/2011

כשקראתי, נזכרתי בשיר של אמילי דיקנסון. Pain has an element of blank;
It cannot recollect
When it began, or if there was
A time when it was not.

It has no future but itself,
Its infinite realms contain
Its past, enlightened to perceive
New periods of pain.

נועה רם-קוצרנועה רם-קוצר14/11/2011

חני כמחזיקה כאב חברתי. אהבתי מאד את הרעיון שחני אולי מבטאה כאב חברתי,כאב אוניברסלי,זה כל כך "חני" בעיני, להתחבר לקבוצתי,לרחב,להיבט המשתף והמפריד.כמה אפשר לקבל ממך חני,גם מרחוק...

מאיר שירתמאיר שירת14/11/2011

ריבוי ועוצמת התגובות - כאב חברתי??. ריבוי ועוצמת התגובות – כאב חברתי?

חני, אני משתהה מול ריבוי ועוצמת התגובות לפוסט שלך!
נראה שמעבר להזדהות עם כאבך הפרטי, אנושיותך ואומץ לבך, יש כאן הדהוד של כאב וסבל אוניברסלי, חברתי – של כולנו.
אולי אפילו משאלה להתהוות מטריצת זולתיעצמי קבוצתי? אולי באומץ לבך לשתף בכאבך נטלת גם תפקיד חברתי??

אורית אדםאורית אדם14/11/2011

האגודה הישראלית לכאב. הוכן דו"ח של האגודה הישראלית לכאב לציון שבוע המודעות לקידום הטיפול בכאב בישראל. הנה לינק מ"הארץ". חולים ממתינים עד שנה שלמה לטיפול בכאב.

http://www.haaretz.co.i...th/1.1565625

איריס רונןאיריס רונן14/11/2011

חני יקרה. שוב הזכרת לי שאני אוהבת אותך. תודה איריס

Haim WeinbergHaim Weinberg14/11/2011

חני, הרבה תודה על האומץ!. קראתי עכשיו את מה שכתבת על מחלות ועל כל מה שעברת. וואו! צריך המון אומץ לחשיפה כזו. גם אני, שידעתי משהו ממה שעברת, הייתי קצת בהלם מעוצמת הייסורים והכאב. שלא נדע....
אני בטוח שהרבה אנשים שסובלים ממחלות וכאבים, ובמיוחד מחלות כמו סרטן ואיידס שקשה להמנע בהן מ"האשמת הקרבן", יזדהו מאד עם מה שכתבת וירגישו הקלה בהתמודדות שלהם עם אי הודאות.
תודה ששיתפת,
חיים

משה אלוןמשה אלון14/11/2011

כרגיל חני את כותבת את כולנו. את לימדת אותי/נו שכל חוויה שאנו עוברים יש להמשמעות ולא ניתן לה לעבור לידנו, אלא לחוות אותה וללמוד ממנה, להתפתח ממנה, תהיה קשה וכואבת עד כמה שתהיה. עברת מסע קשה וענק לגלות זאת ואת ממשיכה להעניק לנו את שאת מבינה כל כך לעומק.
תודה
משה אלון

אורית אדםאורית אדם13/11/2011

תודה. "הרהורים" מעוררי השראה. תודה, חני. וגם חיבוק.

מיכה אנקורימיכה אנקורי13/11/2011

יישר כוח!. אמיץ וחשוב ותורם. כמו תמיד חני
מיכה אנקורי

רות לירןרות לירן13/11/2011

חני יקרה, יישר כח ותודה שכתבת גם בשבילי את המכתב [ל"ת].

עידית פורתעידית פורת13/11/2011

תודה לך. מרגש ומכריח לחשוב. שלום חני, קראתי עד כה את כל הפוסטים שלך בצימאון רב בסמוך למועד פרסומם. כל אחד מהם ליווה אותי עוד ימים רבים לאחר קריאתו, וזה הנוכחי ודאי ילך אתי במלוא עוצמתו בימים הקרובים גם כן ויניע את מחשבותיי. דברייך מעוררים התרגשות מעצם כתיבתם ודרכך המיוחדת לשתף. ואילו מחשבותיי הולכות מתוכו אל הסמיכות של מחלה וכאב, ועל כך שלעתים יש להם קיום נפרד. יש מחלות שאינן מלוות בכאב, או לא בכאב תמידי, ואילו יש כאבים שאין להם סיבה רפואית. בשונה ממחלה, לכאב אין שני, וגם אין לו שם. לכן, כך מניסיוני הקליני, הקלה בכאב יכולה להיחוות כאשר קיימת האפשרות לתארו, בדיוק-בדיוק, מבלי לפרשו. מאחלת לך הקלה יציבה ומתמשכת.

עידית פורתעידית פורת13/11/2011

תודה לך. מרגש ומכריח לחשוב. שלום חני, קראתי עד כה את כל הפוסטים שלך בצימאון רב בסמוך למועד פרסומם. כל אחד מהם ליווה אותי עוד ימים רבים לאחר קריאתו, וזה הנוכחי ודאי ילך אתי במלוא עוצמתו בימים הקרובים גם כן ויניע את מחשבותיי. דברייך מעוררים התרגשות מעצם כתיבתם ודרכך המיוחדת לשתף. ואילו מחשבותיי הולכות מתוכו אל הסמיכות של מחלה וכאב, ועל כך שלעתים יש להם קיום נפרד. יש מחלות שאינן מלוות בכאב, או לא בכאב תמידי, ואילו יש כאבים שאין להם סיבה רפואית. בשונה ממחלה, לכאב אין שני, וגם אין לו שם. לכן, כך מניסיוני הקליני, הקלה בכאב יכולה להיחוות כאשר קיימת האפשרות לתארו, בדיוק-בדיוק, מבלי לפרשו. מאחלת לך הקלה יציבה ומתמשכת.

רבקה שפטרבקה שפט13/11/2011

כמה אני שמחה ששלחת ולא הספקת להתחרט! תודה! [ל"ת].

מירי אבנרי-כהןמירי אבנרי-כהן13/11/2011

תודה על הכנות, השיתוף והכתיבה היפה. [ל"ת].

אליאורה שרוףאליאורה שרוף13/11/2011

מטלטל. אני מנענת בראשי, ללא מלים כן...כן. תודה על השיתוף והכנות והחשיפה. מעריכה זאת עמוקות. מוכנה לשמוע עוד. אליאורה

שרית ריב-פלטישרית ריב-פלטי13/11/2011

נוגע ללב. האופן הגלוי והנועז בו את מביאה את עצמך מרגש ומעורר השראה. במחוזות בהם יש לעיתים נטייה ערכית ורעיונית מוכרזת לצמצם את נוכחותנו האנושית ולהשאיר עצמנו כמרחב נויטראלי בו יוצא לאור ומתחולל הנראטיב של האחר, המטופל, מוצאת מידה לא מבטלת של הקלה בהרשאה פשוט להיות. דברייך החשופים מלמדים ומעיקר מזמינים ומקרבים.
מאחלת לך שנים טובות של חיים נטולי כאב או לכל הפחות משופעים בתכנים משמעותיים ובחוויות מרוממות נפש שיקהו את עוצמת הכאב! תודה על השיתוף!

פסיה רוזנבלוםפסיה רוזנבלום13/11/2011

כתבה מאירה ונוגעת. מישהי יקרה לי עוברת כרגע מסכת יסורים דומה. פתחת לי עוד זווית ראיה ועוד משהו בלב. תודה.

יעל איתי פקיעל איתי פק13/11/2011

חני תודה,. על שאת גלויה ואנושית. תודה שאת מזכירה שהמציאות פשוט קימת ואינה מטפורה או דימוי.

גלי בן שלמהגלי בן שלמה13/11/2011

תודה רבה רבה. נוגע כל כך, אמיץ כל כך, מדייק. מקל.

מירה אצילמירה אציל13/11/2011

איתך. חני יקרה, נפעמתי מדברייך שעומדים במוקד הענין שלי שנים רבות כפסיכולוגית רפואית. בשנים האחרונות השלמתי כתיבת ספר על הנושאים הללו, [שיראה אור בינואר 2012]. אבל ליבי יוצא אלייך, גם מדמיון מדהים בפרטים ביוגרפיים: גם אני בת רביעית למשפחה מזרחית [לאב שהיה בן יחיד] והמשכיות השם...וכל מה שזה מביא איתו. מקווה שהבלוג שלך וגם ספרי יעוררו מטופלים וגם רופאים ל"דבר מחלות" אחרת. יתמקדו במתמודד עם הכאב והסבל ולא ב"מחלות". אחרי מה שכתבת יודעים יותר על מה זה לחלות ולכאוב. ובהקלת סבלך ננוחם מעט.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון13/11/2011

מרגש, אמיץ וחשוב. תודה על גילוי-לב אמיתי וכן. גם המטפלים עוברים כל מיני דברים, לא רק מטופלים. היכולת שלך לתאר את מה שעברת מרשימה, ואין ספק שעזרת כאן ללא מעט מטפלים וכואבים אחרים לצאת מבדידותם. אין זה מקרי, שביום אחד קיבלת כל-כך הרבה תגובות.

נועה רם-קוצרנועה רם-קוצר13/11/2011

חני היחידה והמיוחדת. חני תודה על כך ששוב את מביאה פן אמיץ,נחוש,רגיש,ייחודי,לוחם,חומל ואנושי.שמחה לשמוע שיש הקלה במצב שלך,את תמיד אור מיוחד עבורי.רציתי רק להוסיף שהמודעות לנושא של כאב התפתחה מאד בשנים האחרונות,הוקמו מירפאות כאב ויש רופאים המתמחים בכאב ולא רק בריפוי. נקוה שההתייחסות לכאב תצמח עוד ותוסיף מימד אנושי וורחום לחיים של כולנו.

אביגיל לבאביגיל לב13/11/2011

חני תודה. וטוב לדעת שהיום את חיה חיים נורמלים יותר, ושהצליחו לשים סוף לכאבים (או לפחות להפחיתם לרמה שאפשר לחיות איתה). תודה על השיתוף.

אורית גודקאראורית גודקאר12/11/2011

מטלטל. באנושיות ובפשטות, אבל גם כי האמירה הזו מחייבת שוב ושוב בדיקה עצמית שלי כמטפלת, אחרי שכבר חשבתי ש"ניקיתי" את המטפורות - תמיד נשאר עוד שמץ, מסתבר. בעולם בו מקדשים יחסיות עדיין יש מקום לדברים מוחלטים, כמו כאב. תודה לך.

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני12/11/2011

התרגשות. הפוסט שלך והבלוג שלך בכלל הם אבן חן נדירה! שנים שאני מנסה לנסח לי את מה שכתבת פה בצלילות כל כך גדולה.
לפעמים אני שומעת מטפלים מדברים מטאפורית על דברים שחייבים להשאר בשדה הקונקרטי, שזו אכזריות לקחת אותם לשדות אחרים. וזה מקומם אותי עד שורשי זעם! אני שומעת מטפלים מדברים למטופלות בטיפולי פוריות על כל מיני מטאפורות שמקפלות
במסווה אשמה וחפצון וביות. אני שמחה שאני חולקת אתך מקום בבניים הזה של הבלוגים... ועכשיו אלווה ממך קצת אומץ. נראה מה זה יוליד..

רועי סמנהרועי סמנה12/11/2011

מרגש מאוד... תודה לך [ל"ת].

דינה ליבוביץ-קוטיןדינה ליבוביץ-קוטין12/11/2011

נוגע ללב ואמיץ - דינה ליבוביץ קוטין. התרגשתי לקרוא את שכתבת, בעיקר כשחשבתי על השעות הקבוצתיות שלא ביטלת והיית איתנו עם הכאבים הבלתי אפשריים באופן אותנטי ואמיץ וזאת , בלי לוותר על העמדה הטיפולית.

אירית הלפריןאירית הלפרין12/11/2011

תודה חני. תודה על האומץ והחשיפה מי אם לא אנחנו המטפלים נהיה גם מודל בלגעת בנושאים הכי קשים והכי אישיים? את מודל נפלא ומעורר השראה מאחלת לך רק בריאות ואריכות ימים ובקשר לנושא מי ייתן ורשימתך תפתח פתח לדיון מקצועי רפואי ואחר בנושא.

סמדר אשוחסמדר אשוח12/11/2011

תודה על האומץ והחשיפה.. אני שמחה בשבילך שיכולת לכתוב ולשתף. בשבילך אבל גם בשביל רבים אחרים שכואבים.
מחבקת אותך באהבה רבה.
סמדר.

מאיר שירתמאיר שירת12/11/2011

אנושיות. חני. כ"כ אנושי, אמיתי ונוגע עמוק בלב. תודה!

טליה אפלבאום פלדטליה אפלבאום פלד12/11/2011

תודה רבה [ל"ת].

שירה עומרשירה עומר12/11/2011

תודה חני. עכשיו פחות לבד