פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

משחק במילים

רועי סמנה

בין הקליניקה לבית - חייו הכפולים של המטפל

רועי סמנה | 20/4/2014 | הרשמו כמנויים

לא פעם שמעתי עדויות מקולגות על כך שילדיהם נוזפים בהם, באופן כזה או אחר, בטענה שבבית הם אינם מסורים וכרויים כפי שהם בחדר הטיפול. זכורה לי, למשל, ילדה אחת בת שמונה שעקצה את אימה הפסיכותרפיסטית: "אם הייתי משלמת לך 350 שקל אולי היית מקשיבה לי כמו שאת מקשיבה למטופלים שלך ולא קוטעת אותי כדי לענות לטלפון!"

אפשר להבין את הכעס והקנאה שהתעוררו בילדה. הפער בין האופן בו המטפל מתנהל בחדר הטיפול לבין איך שהוא מתנהל מחוצה לו יכול להיות מבלבל, אפילו מתסכל, גם עבורו וגם עבור הסובבים אותו. חבר פסיכולוג סיפר לי פעם שהוא פותר את הבלבול הזה ע"י הפרדה מחמירה בין תחומי החיים. הוא לא לוקח את העבודה הביתה ובניגוד לקליניקה, בבית הוא מקפיד להיות "לא אמפתי, חסר סובלנות ועם אפס הכלה"*. צחוק בצד, אני נזכר בפרו שכתב כי המחמאה הכי גדולה ששמע אי פעם על קולגה הייתה שמחוץ לתפקיד "אף אחד לא היה מנחש שהוא אנליטיקאי" (עמ' 227). פרו מאמין שכפי שלכירורג מותר להשתמש באזמל רק כשהוא עובד בחדר הניתוח, כך גם עלינו לוותר על הכלים הפרשניים שלנו מחוץ לקליניקה. באותה רוח מדבר גם אוגדן על אימהות (אנליטיקאיות?) שנוטות לפרשנות-יתר סמכותנית של ההתנהגויות של ילדיהן ונוטעות בהם תחושה שרק אמא מסוגלת לדעת מה הם באמת מרגישים.

מפעם לפעם עולה אצל מטופלים השאלה, באופן מובלע או מפורש - האם אתה, המטפל, כזה (כש"כזה" משמעו רגיש, אמפתי, מלא בטחון וכהנה וכהנה תכונות תרומיות) גם מחוץ לטיפול? ואם לא, מה משמעות הדבר? ואני שואל: מי יותר אמיתי - סופרמן או קלארק קנט? קשה לומר. אבל כשחושבים על זה, קאל-אל (שמו המקורי של סופרמן, זה שניתן לו ע"י הוריו הביולוגיים בקריפטון) מעדיף רוב הזמן להישאר כקנט, עיתונאי אפרורי שעסוק בשגרת יומו. נראה שאפילו עבור איש-העל תפקיד המושיע הוא כבד מכדי לאיישו 24 שעות ביממה.

מיטשל כותב כי לעתים קרובות "הממדים הלא-אמיתיים של הסיטואציה האנליטית מאפשרים חוויה עמוקה... יותר מכפי שמתאפשר בחיים ה'אמיתיים'. במובן זה, הסיטואציה האנליטית היא לעיתים קרובות אמיתית יותר בעבור שני המשתתפים מאשר מערכות יחסים שאינן אנליטיות" (עמ' 197). מזווית הראיה שלי, מתאפשר פעמים רבות למטפל להיות באמת מעין סופרמן רגשי בחדר הטיפול, כי גם לפסיכותרפיסט הממוצע ישנם לא מעט כוחות-על. אבל אולי רק שם, אולי רק במסגרת השעה בת חמישים הדקות**. למשל, הנחתום הזה יכול להעיד על עיסתו (כי אכן, המוח שלי מרגיש לא פעם כמו עיסה) שבעוד שלרוב עליי לרשום לעצמי היכן חניתי גם אם אני יודע שאני אמור לחזור לאוטו בעוד שעה או שעתיים, לא מעט תאים אפורים מוקדשים אצלי בנונשלנטיות לשמות החברות הראשונות של מטופלים מהעבר, לתיאור מפורט של הבית הראשון בו התגוררו וכיוצא באלה.

בספרה המרתק 'על הליריות של הנפש'***, מציעה דנה אמיר הבחנה מעניינת ופורייה בין העצמי האקטואלי, שהוא החלק הממומש של הנפש, לבין העצמי האפשרי, שהוא "אותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל" (עמ' 29). אני מאמין שבמסגרת הטיפולית, באי הבודד והמיוחד הזה, הנקי מרעשי האוקיינוס הלא שקט של החיים המודרניים, מסוגל העצמי האפשרי של המטפל (לפחות באופנויותיו המיטיבות) לבוא לידי ביטוי באופן ייחודי. הסביבה המאפשרת (ובמובן הזה היא מאפשרת לא רק עבור המטופל אלא גם עבור המטפל) מזקקת את הטוּב של הפסיכותרפיסט, מדגישה איכויות שבמרדף החיים המטורף שלנו כיום, בעולם המפציץ בגירויים ותובע מאתנו לרוץ כל הזמן רק כדי להישאר במקום, להתחיל הכי מהר ולאט-לאט להגביר, נוטות לעיתים קרובות מדי לקרוס ולהיקבר.

ישראל אלירז כותב בשירו 'הנה', על איש העומד מול ציור, "כמו איש מול מוסיקה"...
בהאזינו לה, בכל
גופו, הוא
המעיר אותה להיות מה
שבלעדיו היא לא
תהיה

ואני חושב לעצמי: מטפל ומטופלת, דיאדה שכזו, מעירים זה את זה להיות מה שבלעדי השני הם אולי לעולם לא יהיו.



* זה מזכיר לי את הגינקולוג מהבדיחה המפורסמת, זה שחוזר הביתה מיום ארוך בעבודה וכשאשתו פותחת את הדלת נאנח בהקלה - "סוף סוף פנים".

** אני לא יכול שלא לחשוב בהקשר הזה על אותם מקרים של 'כוח היסטרי' כמו אלו שבהם אימהות הצליחו להרים בידיהן מכוניות עם ילדיהם הלכודים. ראו - http://en.wikipedi...ength

*** סקירה שלי על הספר מתוך כתב-העת "שיחות" ניתן למצוא כאן: http://www.roysama....html


לקריאה נוספת-

אוגדן, ת., הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד, 2001.

אלירז, י., הבט: שירה מביטה בציור. תל אביב: קשב לשירה, 2012.

אמיר, ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008.

מיטשל, ס., תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.

פרו, א., טכניקה בטיפול בילדים. תל אביב: תולעת ספרים, 2012.

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלי אבידראלי אבידר21/4/2014

מטפל הורה. מאמר מצויין . מייצג את הימיום . כהרגלך אתה משלב בין חוויה אוטנטית לתיאורייה. מרהיב.
זכור לי שמטופלים ציינו בקנאה "כמה נהדר בטח להיות הבן/בת שלך. איזו שלווה" ובתוכי הייתי עונה -לא ראיתם אותי בריב האחרון או ספרו זאת לילדיי ולאשתי. מנגד ילדיי טענו כנגדי שאני סמכותי מידי ולא מספיק טיפולי ורך. ו..זכורה לי שיחה עם בכורי בחוף בת ים לפני כאלפיים שנה. החלטתי להתייחס איליו טיפולית" והוא ענה" אתה מדבר כמו פסיכולוטג" לא הייתה שום נימת חיוב בדבריו. ואני זנחתי לאנחות את הגישה הפסיכולוגית. כיום למעט הכינוי נרציסט המחליף את המילה אבא השיח עם משפחתי [שרובה על כל ענפיה בתחום הטיפול] נושא את כל יסודות היומיום ההכרחיים. וטוב שכך

יאיר גוטליביאיר גוטליב21/4/2014

אתה טועה ומטעה!. קלארק קנט נשאר סופרמן גם כשהוא עוטה את תחפושת העיתונאי, הוא אינו מאבד מכוחותיו ולעיתים רבות אף משתמש בהם (אני מפנה אותך לסרט הראשון, 1978, שם הוא עוצר כדור בשיניו בעודו בתחפושת של קלארק קנט או לקומיקס שם הוא מציל את לואיס לא פעם כשהוא עדיין מחופש). מעבר לכך, קלארק קנט רחוק מלהיות עיתונאי אפרורי, המיתולוגיה (הן בסידרה לואיס וקלארק אך גם בקומיקסים המאוחרים) מראה עיתונאי חוקר שחיתויות ואירגוני פשע. לשם כך שוב, הא משתמש לא פעם בכוחותיו. נכונה העובדה כי בעיתון הוא מוחלש ונותן לאנשים לרדת עליו (ועל כן הוא גם מתפטר מהדיילי פלאנט ב- 2012) אך החוויה של להיות ׳מוחלש׳ בביתך איננה בדיוק הכוונה אליה אתה חותר לדעתי. הפסיכולוג שאתה מציג משול אולי לענק הירוק שם הוא נטול כוחות לחלוטין כשהוא בדמותו של ברוס באנר או לאיירון מן כשהוא ללא החליפה שבנה. אך בשני המקרים הללו עדיין מדובר במדען או מהנדס פנומנאליים שלא מאבדים את חריפות שכלם. לסיכום, פסיכולוג בביתו הייתי ממשיל לסופר מן שחוזר לקריפטון (לו היה הדבר אפשרי) ושם הוא ככל ׳האדם׳ ובקליניקה הוא קלארק קנט, מנסה לחשוף אמיתות במציאות שמכתיבה וכופה עליו דברים שכביכול גדולים עליו. סופרמן כסופרמן - לא בבית ספרינו...

מועמד מספר 5927מועמד מספר 592720/4/2014

תענוג לקרוא. חוץ מהאנלוגיה לסופרמן וכוחות על. צריך לזכור שלסופרמן נקודת התורפה הינה השמש אשר היא הנותנת לו כוח ולא אלו שהוא מציל בעוד שבטיפול המטופלים כן נותנים לנו כוחות להרגיש טוב עם עצמנו (;

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח20/4/2014

האמנם המטפל סופרמן?. היי רועי, פוסט מעניין ומעורר מחשבה.

"כידוע לך, אני חובב קומיקס מושבע, במיוחד אני אוהב את סאגת גיבורי העל, אני חושב שהמיתולוגיה שלהם מרתקת. קחי לדוגמה את גיבור העל האהוב עליי, סופרמן. לא עלילה יפה במיוחד, לא מצויר טוב במיוחד, אבל המיתולוגיה, המיתולוגיה לא רק מרתקת, היא גם מיוחדת במינה. מרכיב עיקרי במיתולוגיית גיבורי העל, הוא שישנו גיבור העל וישנו האלטר־אגו. באטמן הוא למעשה ברוס ויין, ספיידרמן הוא בעצם פיטר פארקר, כשהדמות הזאת מתעוררת בבוקר היא פיטר פארקר, הוא חייב ללבוש תחפושת כדי להפוך לספיידרמן, ומהבחינה הזו סופרמן הוא מיוחד במינו. סופרמן לא הפך לסופרמן, סופרמן נולד סופרמן. כשסופרמן מתעורר בבוקר הוא סופרמן, האלטר־אגו שלו הוא קלארק קנט, התלבושת שלו עם ה־'S' הגדולה, זאת הגלימה בה היה מכוסה כשהזוג קנט מצאו אותו, אלה הבגדים שלו, מה שקנט לובש, המשקפיים, חליפת העסקים, זאת התחפושת, זו התחפושת שסופרמן לובש כדי להשתלב בחברה. קלארק קנט הוא הביקורת של סופרמן על בני האדם. ומה הם המאפיינים של קלארק קנט? הוא חלש, אין לו ביטחון עצמי, הוא פחדן, קלארק קנט הוא הביקורת של סופרמן על כל המין האנושי, סוג של ביאטריקס קידו וגברת פליימפטון."
ביל מתוך הסרט קיל ביל 2.

בעוד סופרמן הוא גיבור-על שהכוחות שלו מבוססים על גנטיקה (קריפטונית) שמממשת עצמה בסביבה אפשרית מתאימה (כדור הארץ), רוב גיבורי העל הם אנשים ללא דנ"א מותאם לגיבורות, שקיבלו את כוחותיהם עקב תופעת לוואי בחשיפה לסביבה ממאירה. האם המטפל הוא סופרמן? האם יש בו ה"משהו" הזה שפשוט מתממש בטיפול? או שמא הוא גיבור-על שקיבל את כוחותיו כשנחשף בילדותו למיני סביבות ממאירות, ממאירות פחות (אליס מילר תאמר ילדות הורית)?
האם המטפל מתחזה ללא-אמפתי ברווחי החיים בין פרק 50 דק' אחד למשנהו? או שמא מתחזה לאמפתי בתוך הסטינג שקבע לעצמו?
עבורי האמת לא שם לא שם, והקווים פחות ברורים. להיות מטפל אמפתי זה אומר להיות (כנראה) גם אדם עם נוירוני מראה טובים דים, שלא ניתן להשביתם בהיעדר ספה או כורסאות נוחות. עבורי מטפל הוא יותר כמו מורה, שאין לו כוחות-על אבל יש לו אנושיות והוא עוזר לאחרים להתחבר לאנושיות שלהם, או בלשונו של יעקב רז (מתוך הספר: כך שמעתי):
"ויש מורה, שמשחק עם ילדים, פוחד, מזיע, נכשל, חובש כובע בייסבול
מביט ברגילו הדקות לעת זקנה, מתבונן ברשת היתושים, בברווז השט במים
הוא איש. שמלמד, לפעמים
הוא לא יכול לעשות את קפיצת הדרך או לרחף באוויר
לרסק קירות בצעקב, לחלק מנטרות
לרקוח שיקויי פלא. להעניק או לחיות חיי נצח
בעצם, הוא לא ממש מורה. הוא יודע שמחה וצער
וכששואלים אותו על הארה
הוא מספר על כאב הברכיים שלו..."