לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מחבואים

מחבואים

רועי סמנה | 13/8/2014 | הרשמו כמנויים

משחקים במחבואים

מתחבאים מהחיים

אמא לא מחפשת אותנו

("מחבואים" – טאטו)

ציפור קטנה לחשה לי שהדבר החם עכשיו הוא אפליקציה אינטרנטית בשם Secret. התקשורת הפופולרית גועשת כולה עם שאלות וספקולציות ואזהרות בנוגע לאותו יישומון שמאפשר לאנשים להתוודות באנונימיות בפני חבריהם (וחבריהם של חבריהם) על סודותיהם האפלים ביותר (או על אלו של חבריהם או חבריהם של חבריהם)*. מלבד על הרצון בסיפוק הדחף המציצני, נדמה לי שהביקוש הגדול לאפליקציה מעיד על הצורך של אנשים להפריח בלוני ניסוי בחלל הווירטואלי, לוודא שהשמיים לא נופלים כשעל דל מקלדתם עולים וידויים שבחווייתם הם בלתי נסבלים, בלתי אפשריים.

כאיש סודם של לא מעט אנשים, הזדמן לי להרהר לא פעם בנושא הזה של סודות, ובמיוחד לתהות על קנקנו של ה-סוד. זה שאיש אינו יודע עליו. הסוד הכי סודי. זה שהופך לסד ואפילו למיטת סדום. שמגביל את התנועה, שסודק את הנפש. אותו הסוד שמטופל עשוי להחזיק בו כמו באוצר גדול, מתנה שאיש עוד לא נמצא ראוי לה, ובו-זמנית לחוש בושה איומה בו, במבאיש. במירעו מתפשט הסוד ותופס חלקים רחבים יותר ויותר מהעצמי של האדם, מבודד אותו, הופך אותו בלתי נגיש לזולת, אולי גם לעצמו. לפעמים המטופל יתחיל את הטיפול עם משאלה לחלץ את הסוד, פעמים אחרות האפשרות לתת לו לנשום תתחיל לבצבץ רק בשלב מתקדם, אולי אפילו לקראת סיום. כך או כך, התהיות בעינן עומדות: האם המטפל יימצא ראוי להיות איש סודו? האם יוכל לשאת אתו את העול הזה? כמו החתול של שרדינגר (הי"ד / יבדל"א)**, הסוד נמצא בסופר-פוזיציה ומי שיפתח את וילון מספר שלוש ידון במבטו את הנמצא מאחוריו (לפחות בפנטזיה) לחיים או למוות.

הציווי הראשון של הפסיכואנליזה (לפחות זו הקלאסית): "בלי סודות!". אבל מאז תקופתו של פרויד הגיעו רפורמות, כמו זו של אוגדן, שמציע להזמין את המטופלים לאסוציאציות חופשיות ולא לדרוש מהם אותן. הוא מתבסס כמובן על ויניקוט, שנותן כבוד עצום לצורך של המטופל שלא לתקשר. אך האם יוכל המטופל להרגיש אי פעם אהוב באמת, כשהסוד ממשיך להעיב ולאיים בכל רגע בדחייה פוטנציאלית? ואנחנו, איך נוכל לטפל בלי לראות את הפצעים? גם אם נניח למודל הרפואי ונזנח את מטאפורת המנתח (שמן הסתם צריך לבחון את הגוף החשוף כדי לפעול עליו), הרי גם האם המסורה-דיה צריכה להפשיט לעיתים את תינוקה כדי לנסות לזהות מה מציק או כואב לו. היא יכולה לעשות זאת באופן מתחשב יותר או פחות, אך לעולל חסר האונים אין באמת אפשרות לעצור מבעדה. למטופל הבוגר, לעומת זאת, יש ברוב המקרים את האפשרות לסרב וכאן האנלוגיה קורסת.


- פרסומת -

ריקוד הסמב"ה (סוד מוחלט בהחלט) הוא ריקוד מורכב, עדין. הסכנה לדרוך על אצבעות כף הרגל של בן או בת זוגך לריקוד, אפילו עד כדי שבר, היא גדולה. הרבה תלוי על כף המאזניים. הרבה תלוי בחוש הקצב, בעיתוי, בהקשבה הקשובה למוזיקה שמאחורי ובין המילים.

"מה שהולך לאיבוד בכל הנוגע לתקשורת מופחתת ולידע משותף בנוגע למשהו", מציין פרו בחוכמה, "זוכה לפיצוי ניכר דרך האפקט של המטופל, שחש כי מכבדים אותו וכי איש אינו פורץ לתוכו, ודרך ההפנמה ההולכת ומתקדמת של מערכת יחסים לא חודרנית" (עמ' 111)***. אך האין זה סביר להניח כי הרפיה מוקדמת מדי ממישהו שזקוק לכך שנשחרר את סודו הכלוא תהווה כשל אמפתי לא פחות משמעותי מלחיצה נחושה מדי על מי שמבקש להישאר בלתי-מתקשר? ועוד שאלה: האם עצם הרמיזה על סוד קבור, סימון X על מפת האוצר, לא מהווה הזמנה לחפור? או שמא זו פתיינות מטנטלת (tantalizing) מצד המטופל?

אולי כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להמתין בשקט ולחכות לבקשה (המפורשת או המרומזת) של המטופל: "תשאל אותי, תקשה עליי, אל תוותר לי (ובעצם עליי)", כי כפי שניסח זאת ויניקוט באופן מופלא: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (עמ' 243).

*מי אמר "למלך מידאס יש אוזני חמור" ולא קיבל?

**ראו כאן: http://he.wikipedia.org...%D7%92%D7%A8

***סקירה שפרסמתי ב"שיחות" על ספרו המשובח "טכניקה בטיפול בילדים" ניתן לקרוא כאן: http://www.roysamana.co.il/Page12.html

לקריאה נוספת-

אוגדן, ת.ה. (1996). בחינה מחודשת של שלושה היבטים בטכניקה הפסיכואנליטית. בתוך: ע. ברמן ו-ש. ויגודר (עורכים), על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.

ויניקוט, ד. ו. (1971). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.

פרו, א. טכניקה בטיפול בילדים. תל אביב: תולעת ספרים, 2011.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, פסיכואנליזה, מזווית המטופל
אביטל וובר קטקובסקי
אביטל וובר קטקובסקי
עובד/ת סוציאלי/ת
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
מוריאל אלעזר
מוריאל אלעזר
פסיכולוגית
פתח תקוה והסביבה
יובל ארבל
יובל ארבל
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
בעז גסטהלטר
בעז גסטהלטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
יגאל אזולאי
יגאל אזולאי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה
אביתר מיכאליס
אביתר מיכאליס
פסיכולוג
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון24/8/2014

לרועי - תודה. רועי, הפוסט הזה יפה, ובזכותו הגעתי לסקירת הספר של פרו, שהיא מעניינת ומלמדת.

ברכה הדרברכה הדר19/8/2014

ואריציה על ריקוד הסמבה. שלום רועי,

אהבתי מאד את התיאור של ריקוד הסמבה והזהירות על הדריכה על כפות הרגליים.
אני חושבת שאין צורך לבחור בין "לחלץ" את הסוד כדי לשחרר, או להניח לו להשאר.
אני בוחרת בריקוד ארוך שבו אני מעבירה את העמדה: אני פה, מחכה ומוכנה לשמוע את הסוד שלך, חושבת שכדאי שהוא ידובר (כמובן שלא בהכרח אומרת את זה במילים) אבל מחכה בסבלנות לזמן שהסוד "יבשיל" להיות מדובר - מסופר, ואין מצידי מגבלה על כמה זמן שזה יקח. בכך אני לא שוכחת לרגע את החשיבות של חווית הספרציה-אינדבידואציה שצריכה להיות חלק מהקשר הטיפולי שתפקידו לאפשר גדילה והתפתחות.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח17/8/2014

איפה התחבאת? חסרת.. היי רועי, נחמד שסופסוף חזרת לכתוב פה..איפה התחבאת? חסרת.
אהבתי את הפוסט- על הציטוטים והחיבורים המעניינים שלך.
שעשע אותי במיוחד הציטוט של טאטו, וחשבתי על האחיינית שלי שכל הזמן רוצה להתחבא ושמישהו ימצא אותה, אבל מראה סימני שעמום קלים מלחפש את המתחבאים. כולנו צריכים מישהו שירצה לחפש אותנו, וכמטפלים יש לנו הזכות לחפש ולפעמים גם למצוא את האחר איתו..

צביאל רופאצביאל רופא14/8/2014

רועי, הפעם ממש הדהמת אותי - פסיכואנליזה שאין בה סודות ביחס למטופל? הרי היא כולה סוד אחד גדול !. ביחס לכל מי שאינו מומחה בה, הלא כן?

הנה דוגמית קטנטונת: מתוך "טיפול פסיכולוגי - קורטוב מן הסודות - חלק ב" / צביאל רופא
http://www.e-mago.co.il/magazine-323.htm

לפני שנים רבות חי נער אחד. מאז היותו רך בשנים הורגל לצאת לאחו לרעות את הכבשים. הנער אהב את הכבשים בעלות הצמר הצחור והרך, ותמיד חשב שהן נאות וטובות מאוד.

יום אחד הבחין כי מתחת לצמר אחת הכבשים מבצבץ כתם שחור ומבריק. תחילה לא האמין למראה עיניו, אך בהדרגה גילה כתמים שחורים נוספים מתחת לצמר הצחור של הכבשה. סבו סיפר לו פעמים רבות את האגדה על ה"זאב בעור של כבש", אך הוא סירב להאמין למראה עיניו. הרועה הצעיר ניסה לשכוח את מה שראה והמשיך לאהוב ללא סייג את כבשיו, כולל הכבשה המשונה.

יום אחד נוכח בתדהמה ובפחד כי הכבשה פשטה את צורתה המקורית (נותרו שרידים מעטים שהעידו כי זו הכבשה) ולבשה את דמותו של זאב שחור ואימתני להחריד. כעת לא היה יכול עוד להכחיש את המטמורפוזה שהתרחשה בכבשתו האהובה, והתחיל להיאבק בדמות הזאב.

פה לכאורה מסתיים הסיפור, ויש נטייה לתעב ולשנוא את הזאב הטורף שהתחפש לכבשה תמימה, אך בחינה מדוקדקת הייתה מעלה כי גם דמות הזאב היא תחפושת בלבד. מתחתיה קיים הקוסם אשר רצה ללמד את רועה הכבשים הצעיר לגדול בעולם שבו כולם הם תערובות שונות של כבשים וזאבים - אפילו הילדים הנחמדים ביותר. הקוסמים המוכשרים מתחפשים לעתים לכבשים צחורות, או לזאבים מאיימים, או לשניהם גם יחד.