ברוך אתה בורא המרחק – הרהורים על מרחקים וחזרות דרך קריאה בשיר "ברכת החזרה" מאת גיא פרל

ד"ר ליאור גרנות | 8/6/2013 | הרשמו כמנויים

"ברוך אתה בורא המרחק, אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא

הגעגוע.

ברוכה העזיבה. ברוך משיב פניו ריקם, ברוך המסב את פָּנַי. ברוכה

העזובה. ברוך הנעזב.

ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה

השוכחת. ברוכים הנשכחים

ההולכים וזוכרים.

ברוך בורא ספינות מתרחקות

ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה.

ברוך המוציא

ילד מן הארץ.

ברוך המחזיר. "

*

השיר הנפלא הזה נקרא "ברכת החזרה" וכתב אותו גיא פרל. השיר לקוח מספרו החדש והיפה של פרל "יש נקודה מעל הראש שלך" שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אני מתחילה לקרא את השיר הזה, והמלים הראשונות שלו שואבות אותי לתוכן בניגון התפילה שלהן שמתחיל להתנגן בתוכי מיד בשורה הראשונה, אך בעקר בהפתעה שהן מסבות לי, בצירוף הזה שיכול להיראות כמעט אוקסימורוני: ברוך בורא המרחק.

הלא אנחנו רגילים כל כך להתפלל לְיָחד, להישארות, לנוכחות, לְהֱיות עִם, ופתאום – ברכת המרחק, ברכת בורא המרחק, ברכת הגעגוע, ברכת העזיבה.

קופצות לי לראש בערבוביה שורות משירים ופזמונים שיש בהן את התחינה להישאר: "רוני, אל תלכי... השמש לא תזרח עלי כשאת לא לידי...."; "אם תלך, מי יחבק אותי ככה, מי ישמע אותי בסוף היום, מי ינחם וירגיע, רק אתה יודע..."; "הישארי אתי, אני רוצה להיות אַתְּ" של עמיחי...

ושורות אחרות שאינן מביעות את התחינה להישאר אבל יש בהן הינטשות מכורח והשלמה של לית ברירה עם העזיבה (גם אם מובע בהן הרצון לברך את העוזבת ולשחררה לדרכה): "הולכת אַתְּ מעמי – לכי לשלום/ ויהי רצונך לבדו נר לנתיבךְ, / ומצאי את השלווה באשר תהיי..." (ביאליק).

וכאן – פתאום – "ברכת החזרה". זה כמעט שיר הלל למרחק, לעזיבה.

ובכן, מה מאפשרת לנו העזיבה? – היא מאפשרת את המרחק. ומה מאפשר המרחק? המרחק מאפשר את עולמות הדממה ובכך מאפשר הקשבה דקה אל הפְּנים, אל הנפש בהיוליותה, אל קולות שקודם מוּסכו ועורבבו בקולו/ה של האחר/ת. המרחק מאפשר נגיעה במקום ראשוני של טרם היות-עִם, מקום עוברי שנעטף בקירות הרחם של הנפש שמזכירה: הנה זו אַתְּ, זה אתה, זה הקול שלך; אלו התקוות, אלו הצרכים הראשוניים, אלו התשוקות, זו מי שהייתְּ, פעם מזמן.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

המרחק מאפשר את הגעגוע. הוא מאפשר לחוש את החֶסֶר, להיות עמו במגע, לנשום עמוק ולהכניס פנימה את הריק, את הנעדר, את האין.

בשיר הזה אני קוראת את היכולת העמוקה לשהות בתוך האין, להתפלש בתוכו, לגעת בו בידיים חשופות, ללוש אותו, לשחק בו, לא להירתע ממנו, לברך אותו.

היכולת לברך את האין; לברך אותו משום שרק מתוך השכחה נולד זיכרון, רק מתוך מה שאיננו נולד זה שישנו, רק מן המרחק נולדת החזרה.

"ברכת חזרה" נקרא השיר הזה שמברך ומהלל את אלוהי המתרחקים למרחקים. אז מדוע ברכת חזרה, אם כן? – הכמיהה לחזרה כאן איננה חרדת נטישה מבוהלת, כזו הנצעקת על סף דלת, אלא כמיהה עמוקה של מי ששהה במחוזות האין, המרחק, הגעגוע – ויכל להם. חזרה אמיתית יכולה להיווצר רק מתוך מגע עם האין; "חזרה אמיתית" איננה חזרה כפייתית, מעגלית, השבה אל נקודת ההתחלה אלא זאת חזרה שמאפשרת לאובייקט העוזב להיוולד מחדש בתוך נפשו של הסובייקט, להיוולד אחר. אפשר לומר שזאת שיבה מפוכחת, שאופן המבט שבה נוצר רק מתוך המרחק. זוהי חזרה שיש בה איכות של תיקון.

התיקון נעשה, ראשית, בתוך כל אחת מן הנפשות המתרחקות זו מזו, ורק אחר כך יכול להתרחש ביניהן, רק אחר כך יכולה להיווצר שיבה מתקנת.

התנועה והמרווח בין ללכת ולשוב, בין התרחקות והתקרבות, הם שמאפשרים לפתוח את השיר במלים "ברוך אתה בורא המרחק" ולסיים אותו ב"ברוך המחזיר", משום שהשיר עצמו מכיל בתוכו את התנועה הזאת, תנועתה של הנפש בין התרחקות וחזרה, בין שהות באבל ובאובדן ובין התיקון אשר נולד מתוכה.

*

לקריאה נוספת על שירים ונפש וביבליותרפיה: http://www.bibliotherapy.co.il