פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על פעולת הכתיבה כreverie  וכמשחק

על פעולת הכתיבה כreverie וכמשחק

ד"ר ליאור גרנות | 27/12/2014 | הרשמו כמנויים



אני כותבת עכשיו בְּמקום לעשות כלים,/ במקום לנגב אבק,/ במקום להפריד את בגדי הקיץ מהחורף,/ ואת הבגדים שקטנים להם מהבגדים שגדולים להם./ במקום להכניס את הבגדים הקטנים לשקית ולתת לחברים,/ או להחזיר לארון./ במקום ללכת לקנות ירקות – כי אין./ במקום לנסוע לקחת את הוידאו מתיקון./ במקום להחליף נורה במטבח./ במקום לכבס את כיסוי המזרן./ במקום ללכת לקופת חולים לקבל החזר מהביקור אצל ד"ר נטר./ במקום לגשת לְיָם, שבוכה מעבר לדלת./ אני כותבת עכשיו במקום ללכת למס הכנסה לעשות תאום מס,/ במקום לסדר את מעמדי בביטוח הלאומי,/ במקום להוציא דרכון אמריקני לרומי ולְים,/ אני כותבת עכשיו."
(שירה רכטר, אני כותבת עכשיו)

נדמה שהשיר "אני כותבת עכשיו" מבקש להתמקד בכתיבה, בצורך לכתוב, בכורח לכתוב, להסיט את שלל מחויבויות היום-יום הצידה, ולהתמקד בכתיבה. מן השורה החוזרת "אני כותבת עכשיו" עולה תחושת הדחיפות והחובה לכתוב. אלא שרשימת הפעולות הבאות לאחר המילה "במקום" החוזרת מנכיחות למעשה את מה שביקשה הדוברת בשיר להסיט הצידה: אותן מחויבויות יום-יום לא באמת יכולות לפנות את מקומן, וכך – באופן פרדוכסלי – גם כאשר הדוברת מתפנה לכתיבה ומכריזה: "אני כותבת עכשיו" – היא לא מצליחה להשתחרר במחשבתה מאותן מחויבויות שמנעו ממנה לכתוב והן אלו התופסות את נפח השיר.
מן השיר עולה כי הכתיבה איננה בדרך כלל בראש סדר העדיפויות ולא יכולה להיות שם: ישנן עבודות הבית, הדברים המצריכים תיקון, בכי הילדים, סידורים דחופים, והכתיבה נדחקת לה למקום תחתון ברשימה הזאת.

כאדם כותב, אני חושבת על רגשי האשמה שנלווים לכתיבה פעמים רבות; בתוך מרוץ היום-יום הכתיבה נדמית כמעין מותרות, ותמיד היא "בְּמקום", תמיד היא על חשבון משהו אחר, חשוב יותר, דחוף יותר, פרקטי יותר, כזה הדורש טיפול. אם אני כותבת עכשיו, ברגע זה, משמעות הדבר שאני לא עושה כלים, או הולכת להסדיר את מעמדי בביטוח הלאומי וכו'. אלו דברים שלא סובלים דיחוי, והכתיבה – נדמה כאילו היא יכולה לחכות, כאילו איננה פעולה חשובה בפני עצמה, ובמיוחד במציאות המרוצית שבה אנו חיים שכמעט ולא מאפשרת לעצור לרגע, להשתהות, להתבונן, להביט.

כשאני כותבת – בדרך כלל זה בשטף, בבום, בבת אחת, תחושה שמשהו שכבר נכתב בתוכי ללא שפה מוכרח עכשיו להיתרגם למלים, למצוא את דרכו להגיח החוצה מתוכי. וזה חייב להיות עכשיו. לפעמים תחושת הדחיפות לכתוב יכולה להתעורר בזמן ממש לא מתאים, למשל בתקופה לחוצה במיוחד, ואז אני מוצאת את עצמי כותבת כאילו בסתר, בסתר מעצמי, בהיחבא, בתחושה שזה "בְּמקום", במקום הדברים שמוכרחה לעשות, שנערמים על שולחן העבודה, בתיבת המייל, ברשימות ה"טוּ דוּ".
אבל כשאני מאפשרת לעצמי בכל זאת לשים רגע את כל ה"צריך הזה" בצד, להשתהות ולחשוב על כתיבה ועל אלו צרכים של הנפש היא משרתת – אני חושבת על כתיבה כעל דרכה של הנפש לחשוב את עצמה, כעל דרכה של הנפש להניע תהליכי שינוי, תהליכי מחשבה, לנשום לתוכם.
אני חושבת על כתיבה כעל סוג של reverie – כאותו שיוט אסוציאטיבי במחשבות, בחלימת הקיץ, שיטוט חלומי בהרהורים, ללא ידיעה מה מוצאו של הטקסט הנכתב ולאן פניו. אוגדן דיבר על חווית reverie בתהליך הטיפולי וטען שכדי להיות מסוגלים לעשות בה שימוש עלינו לשאת את החוויה של היותנו נסחפים בזרם, להתמסר אליה, מבלי לדעת האם השטף ישא אותנו למקום בעל ערך לתהליך הטיפולי, שכן את זה נוכל לדעת רק בדיעבד (וראו: ויגודר, ש. "מהמפגש האינטרסובייקטיבי אל עבודת החלום", בתוך:אוגדן, ת. על אי היכולת לחלום, 2012, עם עובד, עמ' 34-35). ערכה של פעולת הכתיבה כreverie אינו תלוי בעיני בשאלה לאן תישא אותנו ההיסחפות בזרם אלא הוא טמון בעצם מתן האפשרות לקיום הזרם ובשהייה בתוכו.

ישנו תרגיל כתיבה המכונה "כתיבת רצף", שבו מונחים הכותבים לכתוב במשך 3-4 דקות רצוף, מבלי להרים את היד מן הדף, מבלי להפסיק לכתוב וללא כל הפרעה. הם יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם, במעין זרם תודעה, ללא רצף הגיוני או הבניה. לאחר כתיבה שכזאת מדווחים לרוב הכותבים על תחושה של שחרור וכן על כך שהעלו על הכתב דברים שהטרידו, שניקרו במוחם ופרעו את שלוותם במשך היום, אך לא ניתן עבורם מקום וזמן. לעתים עצם מתן המקום והזמן לכתיבה חופשית ללא כל חוקיות ומבלי שמישהו אחר יקרא – מזמן מפגש עם תכני נפש שמעסיקים אותנו ודורשים מאיתנו אנרגיות אך במהלך היום-יום איננו עוצרים כדי לתת עליהם את הדעת או לבוא עמם בדיאלוג; לעתים הכתיבה מאפשרת מפגש עם תכנים שכלל לא ידענו שהם קיימים או מה מידת מקום שהם תופסים בנפשנו.

הכתיבה היא גם סוג של משחק. ככל הפעולות היצירתיות הנמצאות באזור המרחב הפוטנציאלי הויניקוטיאני גם הכתיבה היא פעולה יצירתית הנמצאת בתווך שבין הפנים לחוץ, בין העצמי לבין העולם, והיא שוהה במקום שבו כלול גם מרחב המשחק. אבל כתיבה היא משחק לא רק משום היותה פעולה יצירתית המתווכת בין הפנים לחוץ ובין החוץ לפנים אלא משום שהיא מאפשרת לכותב להביע את עצמו דרך מגוון דמויות או מגוון אפשרויות כתיבה, המאפשרות לו להביע דרכן קולות שונים בתוכו, שלפעמים לא היה ער לקיומם או לאופן קיומם עד לרגע הכתיבה. כשם שהמשחק הכרחי להתפתחותם הנפשית של ילדים, כך אני חושבת על הכתיבה כמאפשרת גדילה של הנפש: הכתיבה מאפשרת לשחק עם הקולות הנפשיים, עם חלקים שונים בנפש, עם דמויות שונות – מציאותיות ומופנמות ומתוך כך לעבור תהליך עיבוד של אלו. הכתיבה מאפשרת חדווה, את סקרנות הגילוי ואת הבעתם של חלקים שונים שאולי לא מתאפשר להביע או להיות עמם במגע ביום-יום, משום שהיא מזמנת מרחב שבו יכול להתקיים האני תחת מעטה של "לא אני": אני יכולה לבחור לכתוב כגבר, אשה, קשיש/ה, ילד/ה, מכשף/ה, קוסם/ה, חתול וכל אלו יחד. אני אינני הדמויות שעליהן אני כותבת, אבל אני זאת שבראתי אותן ולכן הן מייצגות חלקים מסוימים מעולמי הנפשי.


לכתיבה יש אפקט תרפויטי גם אם אנחנו לא משוחחים אחר כך על תוכן הדברים שנכתבו ועל משמעותם, אלא היא תרפויטית מעצם המפגש שהיא מאפשרת עם קולות שונים בנפש ועם תכנים שאנחנו ממעטים לתת להם מקום ביום-יום, ומעצם כך שאיננה באה בדרישות: היא מאפשרת את חופש המשחק בתוכה, את האפשרות להיות כל-מיני, את האפשרות לעשות במסגרתה פעולות שאולי היינו רוצים לעשות בעולם ואיננו יכולים, את האפשרות להביע במסגרתה דברים שאנו לא יכולים או לא רוצים להביע באופן גלוי, היא מאפשרת מרחב, מאפשרת לנשום, מאפשרת להיות.

אני חושבת על רשימת הפעולות בשיר של שירה רכטר הבאות אחרי המילה "במקום": לעשות כלים, לנגב אבק, להפריד את בגדי הקיץ מהחורף, ללכת לקנות ירקות וכו' וכו' – כל הפעולות האלו יש בהן ממש, יש בהן עשייה, ובעיקר – יש להן מטרה: אחרי שאשטוף את הכלים, הם יהיו נקיים; אחרי שאפריד את בגדי הקיץ מהחורף, הארון יהיה מסודר והבגדים המתאימים לעונה יהיו נגישים, אחרי שאקנה ירקות – אוכל להכין סלט. אבל פעולת הכתיבה – איננה רק פעולה שתכלית בסופה אלא היא היא התכלית של עצמה.
היא מאפשרת את החלימה, את ההרהור, את השיוט, את מה שאגי משעול קראה לו "זמן הבהייה שאין לי יקר ממנו"; היא מאפשרת את המשחק. היא אומרת: "מותר לך". היא מאפשרת לנוח בתוכה ולהיות כל מי שתחפצי, כל מי שאינך מעזה להיות, כל מי שהיית פעם ואולי השתקת.

בסדנת הכתיבה שאני מנחה לנשים אני מביאה להן למפגש הראשון את שירהּ של שירה רכטר ומבקשת מהן להעתיק את השורה: "אני כותבת עכשיו" ולהמשיך לכתוב מתוכה.
אם אנסה לעשות כעת את משימת הכתיבה הזאת בעצמי, אמחק את כל רשימת ה"במקום-אִים", ואכתוב אולי כך:

אני כותבת עכשיו
כמו לרוץ יחפה על החוף,
להכניס כף רגל למים, להוציא,
להתכופף אל החול,
להשקיע את כף היד בתוכו,
לחפון צדפים.
לרוץ אל המים,
להתיז, לצוף.

אני כותבת עכשיו
כמו להשתרע על שמיכת פיקה בפארק בשמש,
לעצום עיניים,
קרני השמש מרצדות,
לנמנם. לחלום,
לקום, לעלות על האופניים,
לדווש חזק, לרכוב מהר, חסרת נשימה,
להסדיר נשימה, לצנוח על הדשא,
לשתות מים, להשתרע, לנשום עמוק,
להירדם, לחלום.

אני כותבת עכשיו
כמו המראה,
כמו להריץ גלגלים על המסלול,
כמו להינתק מן הקרקע,
כמו עננים,
כמו לפתוח את החלון להציץ למטה,
לראות מלמעלה גגות ואורות,
זה נראה כמו ארץ,
עדיין אי אפשר לראות בבירור.

אני כותבת עכשיו,
רצה, מדוושת, רוכבת ,ממריאה,
נוחתת, משתרעת, נרדמת, חולמת, צפה.

אני כותבת עכשיו
כמו נשימה.

*

ב-4/1/5 נפתח מחזור שני של סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי. לפרטים ולהרשמה: http://tinyurl.com/k3clrfx

*
לקריאה נוספת על נשים וכתיבה: http://bibliothera...women/

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות28/12/2014

תודה רבה עדי ודבורה [ל"ת].

dvora ashkenazidvora ashkenazi28/12/2014

אני כותבת עכשיו כמו נשימה.. ליאור,
המון תודות על הדברים שכתבת,
אני ממירה את המילה כותבת במציירת .
כן, מציירת במקום כל הדברים שדוחה לאחר-כך, למחר-כך עד ש....
וכשהראש מתפוצץ ממחשבות יושבת וכותבת.
הצורך ליצור הוא כמו נשימה

תודה גדולה

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח28/12/2014

חשיפה עצמית בכתיבה. תודה על הפוסט היפה. כתיבה היא בהחלט תרפויטית (מהנה ומענה לעיתים) כפי שאת מציינת. נתקלתי במהלך התואר השני במחקרים על חשיפה עצמית בכתב של pennebaker ויעילות של כתיבה לשיפור במדדי בריאות נפשית וגופנית...