פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

לוסי ברקיע היהלומים: ניסויים בסמים משני מצב תודעה בשנות השישים

סמים מעוררי הזיות ומשני מצב תודעה (פסיכוטומימטים או האלוצינוגנים) אסורים כיום על פי חוק עקב ההתמכרות והשימוש לרעה שנעשה בהם ברחוב. אך עד אמצע שנות השישים נעשה בהם שימוש רפואי מבוקר, מתוך אמונה שיעזרו הן בהבנת מחלות הנפש והן בתהליך הטיפול בהן, כולל בזרוז תהליכים פסיכודינאמים תוך כדי פסיכותרפיה. המאמר הנוכחי מסתמך על מחקר שנעשה בבי"ח הפסיכיאטרי "טלביה" ופורסם ב 1960 .

מאמרים | 16/6/2007 | 18,121

תגיות:

לוסי ברקיע היהלומים: ניסויים בסמים משני מצב תודעה בשנות השישים
מאת: ד"ר רז אבן 
 
 
 
התגלגלה לידי חוברת "דפים רפואיים", דו-ירחון של קופת-חולים - משנת 1960. חוברת זאת עוסקת ברפואת הנפש, ויצאה לרגל עשור לבי"ח הפסיכיאטרי "טלביה" בירושלים.
צד את עיני המאמר המרכזי בחוברת : " תצפיות קליניות על השפעת 25 LSD " מאת ד"ר ד. קרסילובסקי. אחרי ההפתעה הראשונית של מציאת מאמר על סמים האלוצינוגנים בחוברת של "הסתדרות העובדים בארץ-ישראל", חשבתי שניתן ללמוד ממנו, ואני מביא אותו כפתיח לנושא.
___
____
מחבר המאמר מציג את המניע לשימוש בסם המחולל האלוצינציות בתוך מסגרת רפואית – הואיל וההנחה שהציבו את הרופאים היתה שפסיכוזות "אנדוגניות" נגרמות עקב שינויים כימיים במוח,
 הרי ניתן להשתמש בסמים כדי לחולל מעין פסיכוזות נסיוניות, ומכך ללמוד על מהות המחלות הנפשיות.
נכתב במאמר: "עם גילוי ה 25 LSD ע"י הופמן בשנת 1938 – התעוררה בחריפות הבעיה דלהלן: כיצד כמות אפסית של חומר מסוגלת ליצור מצבים נפשיים כה דומים לפסיכוזות האנדוגניות ומה המשותף בינהם. בעיה זו הביאה מיד, בהיקף עולמי, לחידוש הניסויים בתכשירים שונים דומים, דוגמת המסקלין, התכשיר ה"אלוהי", שתוצאותיו הפסיכומימטיות נחקרו עוד בשנת 1927 ע"י ברינגר ובשנת 1928 ע"י קלובר"...
 
 
ברור לכולנו שאף רופא בשנת 2007 לא יעיז לכנות במאמר מדעי מכובד את סם המסקאלין "תכשיר אלוהי". בשנים שחלפו מאמצע שנות השישים ואילך , עם מהפיכת דור הפרחים,   הפכו הסמים הפסיכומימטים ומחוללי ההזיות לסמים בשימוש רחוב לא מבוקר, תוך יצירת תלות ונזקים נפשיים בקנה מידה רחב, כך שהם הוצאו כולם "בחבילה אחת" אל מחוץ לחוק.
אין עוררין על הנזקים העצומים של הסמים הפסיכואקטיבים, אבל יותר ויותר חוזרים היום הקולות שמדברים על צורך לחזור ולבצע ניסויים מדעיים מבוקרים על חומרים אלו, שיכולים לשפוך אור על תהליכי התודעה וגם להביא לפתרונות טיפוליים למחלות הנפש.
                                           
 
 
חשוב להבין את המהפכה של גילוי ה LSD (המספר 25 מתיחס לכך שמדובר במולקולה עם מספר סדרתי העשרים וחמישה מתוך סדרה ארוכה שפיתח ד"ר אלברט הופמן במעבדות סנדוז. בתחילה לא היה למולקולה הזאת שום מקום מיוחד בתודעה המדעית, עוד מולקולה אחת מתוך עשרות שפותחו בעצם כדי להשפיע על כלי הדם ולעצור דימומים, ולאו דווקא הטובה בינהן).
-
הופמן המשיך כל חייו לכתוב על חוויותיו בעת לקיחת הסם, וכן על האפשרויות לנצל את איכויות החומר לשימוש פסיכיאטרי. יחד עם זאת הדגיש הופמן את הסכנות הטמונות ב"ילד הבעייתי" שלו, כפי שקרא לו בספר שהופיע ב-1979 ותורגם לפני שנים אחדות לעברית בסידרה בעריכת מנחם בן: "בחוויה מיסטית הנגרמת באמצעות ל.ס.ד יש סכנות שאין להקל בהן ראש. המשתמשים חייבים להיות מודעים להשפעות החריגות של החומרים האלה, ובעיקר ליכולתם להשפיע על התודעה, המהות הפנימית של ההוויה. ההיסטוריה של הל.ס.ד. עד כה מצביעה על תוצאות הרות אסון העלולות לצוץ כאשר השפעות אלה אינן מובנות כראוי, והחומר נתפס כסם שמטרתו היחידה היא לגרום הנאה. אני מאמין שאם ילמדו כיצד להשתמש ביכולת המיסטית של הל.ס.ד. בצורה חכמה יותר, בפיקוח רפואי ובשילוב עם מדיטציה, יוכל הילד הבעייתי להיות יום אחד ילד פלא".
 
מחלות הנפש נחשבו ברוב שנות ההסטוריה הכתובה לפלא מאיים, עם תפיסות מאגיות ודתיות, שכללו הרחקה מוחלטת של ה"שגעון" מתוך החברה. במאה שלנו החלה להתחדד התיאוריה שמדובר בגורם ביולוגי, "שינוי כימי כלשהו במוח".
-
במאמר המדובר של "טלביה" מציין ד"ר קרסילובסקי באופן ממש נאיבי את התפיסה שכנראה השפיעה עליהם בשנות השישים" : "מעודדים מן התוצאות ומלאי תקוה החלו מדענים רבים בחקר הגורמים המטבולים ויצאו בחיפוש אחרי חומר טוקסי (שקרפלין כבר התנבא על קיומו) –  החומר M" " ...
כמה נאיבי! המדענים האמינו שקיים חומר, שכינו אותו בכינוי M (מושג שטבע OSMOND בשנת 1953 ) – שהוא זה שגורם למחלות הנפש. הבעייה היתה – רק למצוא את M !
ואז, כשהופמן פיתח את מה שהוא כינה אח"כ "הילד הבעייתי שלי" - את סם ה LSD , ובטעות שאף מן החומר שיצר ופיתח תסמינים פסיכוטים חולפים – נמצא סוף סוף חומר כימי כזה, שיכול לגרום לפסיכוזה.!
ואז, כל מה שנותר בעצם , לפי הלך חשיבה זה, הוא לבדוק לעומק את השפעות ה LSD , וכמובן גם של סמים פסיכואקטיבים "טבעיים" שהיו מוכרים אז (כמו המסקאלין) – וזה יוביל את הבלשים הרפואיים לפתרון התעלומה הגדולה מכולם – מיהו M ואיך הוא פועל.
-
אמנם ניתן לחייך למקרא הדברים הללו, שנכתבו לפני למעלה מארבעים שנה. אבל האם היום התפיסה הפסיכוביולוגית מתקדמת יותר? כמובן שכן, אבל אולי לא לגמרי. גם היום ניתן לפגוש אמירות פופולאריות כגון "הסכיזופרניה נגרמת עקב עודף דופאמין" או "הדכאון נגרם עקב מחסור בסרוטונין" ועוד כהנה וכהנה אמירות פשטניות ומטעות. "סרוטונין" "דופאמין", קצת יותר ספציפי, אבל לא שונה בהרבה מ – M .
 
אם כן, היתה התעוררות גדולה ואמונה שיצירת "פסיכוזת דגם" בבני אדם, תעזור להבנת המחלות הנפשיות. הסמים הללו שהשתמשו בהם נתפסו כבטוחים ולא מזיקים מבחינה רפואית. ברוב הניסויים, כולל זה שמתאר ד"ר קרסילובסקי – הרופא עצמו נטל מן הסם, וחלק מהבדיקות נערכו על אנשי הצוות עצמם. אם נשים בצד את ההערות הציניות על "מסיבות הצוות", הרי עובדה זאת מראה בעצם שהרופאים האמינו אז באמונה שלמה שמדובר בחומרים שאינם יכולים לגרום לנזק, ולכן לא הססו להשתמש בהם.
 
אבל מדובר לא רק ב"מודל". היו סיבות נוספות להכנסת הסמים הפסיכומימטים לפסיכיאטריה דאז. היתה מחשבה שניתן להשתמש בהם ככלי טיפולי. משנות הארבעים ועד שנות השישים נערכו אלפי ניסויים בסמים כאלו למטרות "טיפוליות" , כאשר ניתן לחלק את המטרות לשתי קבוצות עיקריות.
בקבוצה הראשונה של השימוש הטיפולי – נעשה שימוש ב  LSD וסמים פסיכואקטיבים אחרים במינונים נמוכים תוך כדי התהליך הפסיכותרפויטי, כאשר השימוש בסם  נבע מתוך גישות פסיכודינאמיות.
לפי תפיסה זאת, הרי הסם בעצם "מרכך" את הגבולות שבין המודע ללא מודע ומאפשר לחומרים מודחקים לעלות על פני השטח. תוך כדי השימוש במינונים נמוכים של חומר פסיכואקטיבי אפשר, לפי גישה כזאת, לזרז תהליכים שהיו קורים  באופן ספונטאני הרבה יותר לאט (עקב ההתנגדות) ואפילו לא יקרו בכלל. מטפלים אלו השתמשו בסם כדי להקל את העבודה של המטופל עם העולם הלא מודע שלו, ולעיתים אף היה שימוש משותף של המטפל והמטופל כדי ליצור עבודה משותפת ברמת תודעה אחרת. שימוש כזה, נפוץ מאוד בקרב שבטים שנחשבים "פרימיטיבים" יותר, ואז גם כהן הדת או ה"שמאן" נוטלים חומרים פסיכואקטיבים כדי לשפר את יכולת ההתבוננות שלהם (כמובן ניתן לטעון בביקורת ולאמר שאז ההתבוננות יכולה להיות גם יותר אשלייתית והשלכתית מצד המטפל).
 במושגים קוהוטיאנים ניתן אולי לאמר שהמטפל משתמש בסם כדי למוסס את הנרקיסיזם שלו, ואז הוא מתפנה יותר "לזרום עם המטופל"  ויכול להוות עבור זולת עצמי "נקי" יותר. ושוב, ניתן לטעון הרבה כנגד זה, במיוחד מתוך הידיעה שחוויות "ראיית האמת" תחת סם האלוצינוגני הינה עזה מאוד, אך מיד עם ההתפכחות המשתמש מבין שהכל היה הזוי לחלוטין, ולא ראה בעצם שום "אמת". כפי שהמתעורר מחלום קולט רק לאחר היקיצה כי טעה קודם לחלוטין בתפיסת המציאות.
בכל מקרה, לגבי החלשת הגבולות וההגנות יש הסכמה רבה יותר, ובכך נעשה שימוש רחב בשנות החמישים.
ודרך אגב, גם היום ניתן לשאול (לפחות ברמה התיאורטית) האם שיחה טיפולית עם כמה "כוסיות משקה" לא תזרום טוב יותר... כמובן שזה לא אפשרי בגלל נזקי האלכוהול, שהינם רבים הרבה יותר מכל הפטריות, אף שאלכוהול תפס מעמד חריג של סם "לגאלי". לשאלה זאת תהיה משמעות אם יפתחו תרופות בטוחות שיוכלו לתת אפקט דומה. כלומר ניתן יהיה לבצע טיפול פסיכודינאמי פארמקולוגי – שבו התרופה תשמש לשיפור תהליכי הטיפול, ולא למטרה של שינויי הסימפטומים, כפי שמקובל היום.
 זה יהיה אפשרי רק עם חומרים שיוכחו כבטוחים מצד אחד וכיעילים בשיפור הטיפול מצד שני.  אפשר לחשוב (אולי בהומור, אך גם ברצינות) על כך שינסו לפתח תרופות לחיזוק הטרנספרנס או להחלשת ההתנגדות, או שהמטפל יקח תרופה לשיפור היכולת האמפטית שלו...
 
קו מחשבה זה היה מובן מאליו לרופאי "טלביה" בשנות החמישים ותחילת שנות השישים, ואני ממשיך לצטט מהמאמר: " מבין החומרים הפסיכומימטיים השונים בחרנו ב 25 LSD , חומצה ליסרגית די-אתיל-אמיד – של מעבדות SANDOZ , היות ומתוך הספרות הרבה בשטח זה, הוא נראה כמתאים, כי הוא משאיר את נושא הניסוי – האדם המקבל את התכשיר – במצב המאפשר לו לשתף פעולה עם החוקר ולו רק בביקורת הכרתית ובהסתכלות עצמית, כי פעילות ההכרה בכללה נשמרת והכושר לאינטרוספקציה, וגם ההשוואה בין רגשותיו למציאות אינם נפגעים"...
 
הקבוצה השנייה של נסיונות טיפוליים עם חומרים פסיכואקטיבים (משנות הארבעים עד שנות השישים) – היתה הרבה יותר בעייתית, ובה בעצם לא היתה עבודה טיפולית תוך כדי נטילת הסם, אלא היתה הכנה טיפולית במפגש המקדים, אח"כ התבצע מפגש עם מינון מלא של סם ההזייה (עם או בלי השתתפות המטפל), ובמפגשים העוקבים נעשה עיבוד רגשי והמשגתי של החוויה הפסיכודאלית. שיטה זאת מזכירה יותר שיטות של הצפה, או של חוויה מחדש של טראומה, שבה העיבוד הטיפולי נעשה מסביב לחוויה העזה והממוקדת שמובילים אליה. אין צורך להעיר שאלא שיטות הרבה יותר מסוכנות.
 
אני ממשיך בציטוט מהמאמר, וכאן באה הערה שהיתה נכונה אז, אבל מוכרת לכל חוקר גם היום –
"... בגלל הגבלות תקציביות מצטמצם נסיוננו במספר לא גדול של מתנדבים – בעיקר סטודנטים לרפואה, בקבוצה של חולים פסיכוטים, וקבוצה קטנה של חולי אפילפסיה"...
אני חושב על כך שרוב ה"סטודנטים לרפואה" הללו משנת 1959 - הפכו עם השנים לרופאים בכירים ומנהלי מחלקות, מעניין היה לשמוע היום  את החוויות שלהם...
 
הניסוי בטלביה נערך בזהירות – "...עם כל מתנדב (סטודנט) נערכה שיחה לפני הנסיון בכוונה לעמוד על המניעים ההכרתיים של המתנדב וגם כדי להבין את הגישה הבלתי מודעת. במקרים שנראו לנו כחשודים להפרעות נפשיות טמירות, נעשתה בדיקה פסיכודיאגנוסטית...  וכן בדיקת תפקודי כבד...  בשלושה מקרים נדחו המתנדבים מסיבות גופניות ונפשיות... כפי שידוע מהספרות בעת  נתינת התכשיר לבעלי אישיות בלתי יציבה – עלול המצב הנגרם ע"י ההרעלה הליסרגית להימשך ימים רבים... "
-
החוקרים בניסוי מתנצלים מראש על שונות אפשרית בתוצאות הנובעת מגורמים שונים כמו כמות קצת שונה של הסם ואופן ספיגתו ואישיות הנבדקים. הם מוסיפים גם משפט מדהים (שלצערי, לא נראה אותו במחקרים של היום) –"בנוסף לכך יש לזכור שגם אישיות החוקרים השונים הנבדלת מפרט לפרט משתקפת בתוצאות המחקר... "
 
ולהלן התוצאות: " בשטח האינטלקט : אצל כל המתנדבים נותרה ההכרה צלולה... למרות הפרעות בריכוז ובקשב .. הזכרון נשאר שמור כל העת ואף לאחר 28 שעות זכרו בדייקנות את חוויותיהם משעת המצב הטוקסי...
כושר האינטרוספקציה בכל המקרים נשמר ואף מתחדד. הביקורת נראית מוגברת הן כלפי פנים והן כלפי חוץ... כשהעלו המתנדבים את חוויותיהם נזקקו כולם לעזרה לשם התמצאות בזמן כשניסו להעלותן בסדר כרונולוגי – הדבר התבטא גם בהערכת הזמן מבחינת משכו, שנראה להם בעת הניסוי ארוך יותר מאשר במציאות הרגילה...
בשטח השפה והחשיבה : כמעט כל המתנבים תארו את חוויותיהם בגוף שלישי, וכפי שביטא אחד מהם: "כאילו הייתי רואה עצמי מבחוץ"...
(הערה: חוויה זאת המכונה חוויה אוטוסקופית, מתקשרת למה שמכונה "חווית יציאה מהגוף" OBE , שיכולה להופיע עקב פגיעות מוחיות, בהתקף אפילפטי או בעת מצבים של מוות קליני, למשל).
-
... " בתחילת הניסוי נתגלה לרוב קושי בהתבטאות מילולית. הקשב והריכוז פחתו, והנבדקים נראו כאילו אינם מקשיבים, הם היו מחוסרי התעניינות וספונטניות. בשני מקרים הייתה חסימה ( BLOCK ) במחשבה. בכל המקרים ניכרה דיסארתריה (קושי בהגיית המילים) וכן אף שימוש במילים שלא במקומם...
בשני מקרים היתה תגובה רגשית דיסטימית שהתחלפה בשלב היפומאני עם דיבור מהיר, שוטף, ונטייה לעייפות מחשבות, כפי שאחד התבטא: "שטפון של מחשבות באותו הזמן."
בלטו הופעה של רעיונות-שווא, נטיות יחס ורדיפה, הערכה עצמית מופרזת...
בכתיבה: החסרת מילים וכתב בלתי אחיד ...
בשטח הרגשי:  פסוידו-פרצפציות ואילוזיות, ללא האלוצינציות ראייה ממש...במקרה אחת היו אילוזיות לגרויי ראייה שנתפסו כתמונות כבעלות עומק ופרספקטיבה, מלאות חיים וצבעוניות, בעיקר תמונות ופסלים, בניינים  ואגמים. במקרה אחר ובאופו ספונטאני נעשו הצבעים שונים, חיים יותר, ובעיניים סגורות נראו תמונות... בשני המקרים נראו האנשים מוקטנים או מוגדלים או בעלי צורות שונות ... כמו במראה של קרקס...
...היתה הרגשה שהאויר דחוס, במקרה אחד תואר האויר כבעל גוון אפור, כאילו מלא בזבובים עפים...
אבדה תחושת המימד השלישי – העומק, והערכת המרחק היתה מוטעית. בד"כ נדמו המרחקים קצרים יותר מאשר במציאות...
הטעם: טעם מתכתי חריף .. לא חשו בטעם בעת האכילה ...
האלוצינציות גוף והפרעות התפיסת הגוף: זרם חשמלי באברי הגוף, הרגשה כאילו הגפיים מוגדלים.... הרגשה שהגפיים נפרדים מהגוף .. הרגשת אי- מציאות, ראיית המציאות כאילו בעיני צופה בקולנוע...
התנהגות: העדר יוזמה וספונטאניות ...רצון להתבודד, אי התחשבות בזולת, כעס כלפי הסקרנים הנכנסים לחדר. שאיפה להיות במרכז ההתעניינות ושלא להיעזב אף במבט ע"י הבודק, רצון שישרתו אותם. דרישה למילוי מידי של הבקשות, לעיתים אכזבה קשה במקרה של דחייתן ...
הגישה כלפי עיוותי התפיסה היתה של התענינות וסקרנות-יתר. חסרה התגובה של פחד או זרות (המוכרת ממצבים פסיכוטים רבים)...
ציור: לא ספונטאני, נטו להעתיק מדוגמא. כעבור שעה משתיית התכשיר ניכרת נטייה לפשטנות בציור, הקוים נעשים מטושטשים בעיקר עקב חוסר סבלנות בביצוע ...
מבחן בנדר: אינפנטיליות רבה. בד"כ ללא קונטמינאציות ... נטייה להפשטת הצורות ...
נקודת ראות אנליטית דינאמית: בנוסף לתוצאות הקליניות שתוארו ... עניין רב בחומר הפסיכולוגי שעלה בעת המצב הנסיוני...נציין קודם כל את החייאת הזכרונות הילדותיים, ארכאיים (חלום בהקיץ, בצבעים של פנטסיה של לידה per anus ), הפחתה עד שחרור ההדחקות, הרגשות ישירות של תוקפנות ואירוטיקה כלפי אנשים שהיחס אליהם היה נייטרלי קודם ...הפעלת מנגנוני השלכה בלתי רגילים (חשדנות, מחשבות יחס, דפורמציה של פעולות ) ...
 
באשר לקשר הרגשי: היה ברור בכל המקרים, שעל אף הרושם החיצוני של אדישות כלפי המציאות הסובבת, הרי הרגשות שהתעוררו כלפי הסובבים היו חזקים ומגוונים ובעיקר כלפי הבודק וכלפי השותפים לנסיון...
שחזור הזכרונות המודחקים והאפשרות להעלותם בקלות להכרה הביאו בארבעה מקרים לידי מצב נפשי שכונה על ידי המתנדבים בשם "חשבון הנפש" שהתבטא בבקשה לשוחח ביחידות עם הבודק על זכרונות של חוויות שהופיעו להפתעתם הגדולה בצורה ספונטאנית... "
 
עד כאן החוויות של הסטודנטים. ומה לגבי החולים? הסם ניתן ל - 12 חולות מאושפזות. 10 מהן אובחנו כסכיזופרניות – והתוצאה המדהימה היתה שה LSD גם במינון גבוה מהרגיל – כלל לא השפיע עליהן! (אינני חושב שמימצא זה ידוע בפסיכיאטריה של היום). רק אחד מהן החריף מצבה ונכנסה ל"רגזון קטטוני" 7 שעות לאחר מתן החומר - מצב שחלף לאחר מתן זריקה (לרגקטיל).
חולה אחת דכאונית – נכנסה למצב מאניפורמי.
ורק חולה אחת שאובחנה כ"שיזופרניה פסוידו-נוירוטית חריפה עם נטיות לדכאון" (כנראה היתה מאובחנת היום כבעלת הפרעת אישיות גבולית) –"... נתאפשרה והוקלה יכולת הביטוי המילולי שלה, יחד עם החייאת זכרונות מודחקים, עם הופעת סימני העברה שלא היו קודם לכן... לכן הומשך אצלה במתן החומר גם למטרות טיפוליות ... "
ציורים שצוירו תחת  ההשפעה של  LSD -  ההתפרקות לקראת שיא ההשפעה וההתארגנות מחדש
כיום כמעט ולא ניתן לבצע ניסויים על השפעת סמים בבני אדם. יש בכל זאת מחקר על שימוש ב THC (שהינו החומר הפעיל בחשיש ) - לשיכוך כאבים, ומפתחים דווקא נוגדנים לקולטנים של החשיש - כתרופה להורדת תיאבון ושיפור הסכרת. בסקנדינביה יש מחקר על סמי הזייה כטיפול בהתמכרויות (כמה מפתיע!) עם הצלחה בגמילה מאלכוהול או הרואין. גם בארץ נעשו ניסיונות לטפל בנפגעי פוסט-טראומה עם סמים פסיכואקטיבים. ויש עוד מחקרים שונים ברחבי העולם.
___
ומה פרויד היה אומר על זה?
אי אפשר שלא להזכיר את זיגמונד פרויד שהיה חלוץ במחקר על הקוקאין. פרויד ידע על השימוש שעושים האינדאנים בפרו בעלי הקוקה, וגם ידע על התמצית שהופקה במעבדות. הוא הצליח להשיג את החומר ממעבדות  חברת התרופות הידוע MERCK .  פרויד שהשתמש בחומר בעצמו, המליץ עליו כנוגד חרדה ומשפר מצב רוח (קוקאין הינו ממריץ בדומה לאמפטמינים או ריטאלין).
ביולי 1884 השלים את המאמר הטכני "על הקוקה" , אבל מסקרן יותר המכתב שכתב למרתה ברנאיס כבר ביוני 1884  "חכי נסיכתי כשאגיע... אני אנשק אותך כולך עד אודם ואשביע אותך... את תראי מי החזק יותר, נערה עדינה שאיננה אוכלת מספיק או גבר מגודל ופרוע שהקוקאין זורם בגופו" (לפי ג'ונס).
פרויד גם היה חלוץ הרעיון להשתמש בסם אחד כגמילה מסם אחר, קשה יותר. הוא ניסה לגמול את ידידו פליישל-מרקסוב מהתמכרות נוראית למורפיום, לאחר שהלה קיבל מורפיום כטיפול לאחר שנכרת אגודלו. אכן ההשפעה  האופורנטית של הקוקאין איפשרה לידידו להיגמל מהמורפיום, אך לביש המזל הוא השתמש  בקוקאין בזריקות תת-עוריות, עם נפילות דכאוניות חדות שגרמו לו לשימוש יתר עד שלבסוף התמכר גם לסם זה שדרדר אותו עד למצב פסיכוטי. (המקרה הראשון שתואר של "פסיכוזת קוקאין").
אבל בכל זאת - פרויד פיספס את התגלית על הסגולות משככות הכאב של הקוקאין, ולא סלח לעצמו על כך שנים רבות, כאשר נושא ההחמצה הופיע גם בחלומותיו.
(פרויד לא ידע שהוא פיספס תגלית עוד יותר גדולה - רוקח מאטלנטה בשם ג'ון פימברטון, החל להשתמש בעלי הקוקה לשם הכנת שיקויים רפואיים שונים, בינהם הכין סירופ לשיעול. בהמשך הוסיף למשקה תמצית מאגוזי הקולה. הוא כינה את השיקוי - "קוקה קולה"...)
_____________________________________________________________________________
תוספת: מתוך אתר הרשות הלאומית למלחמה בסמים -
  ( אסיד ) – סם הזייתי בעל עוצמה ומסוכן /כתבה: יפה צוברי 
LSD הוא אחד מהסמים ההזייתיים (פסיכודיליים) בעלי העוצמה הרבה ביותר אשר עשוי להשפיע על ההתנהגות כבר לאחר נטילת כמות מיזערית ביותר (20 מיקרוגרם = 0.020 מיליגרם). הסם אינו מצוי בטבע ומופק באופן סינטטי, אינו חוקי ונמצא ברשימת החומרים האסורים בשימוש, אחזקה וסחר לפי פקודת הסמים המסוכנים כולל הסנקציות הענישתיות הנלוות. הסם נמכר ברחוב במנות הנעות בין 10 עד 300 מיקרוגרם כשהוא ספוג בפיסות נייר סופג (עקב עוצמתו הגדולה). נלקח דרך הפה.  הספיגה של הסם ע"י מערכת העיכול וקרומים ריריים אחרים מתרחשת 15 עד 60 דקות לאחר הבליעה והוא עובר את מחסום דם – מוח בקלות רבה. שיא ההשפעה נמשך 2-4 שעות עם ניקוי הדרגתי של הגוף מהסם המתרחש במשך 6-12 שעות.
השפעות על המשתמש : ההשפעות על המשתמש אינן מוגדרות מראש והן תלויות במידה מכרעת גם במצב הפסיכולוגי שלפני נטילת הסם ובנסיבות של נטילת הסם. יש לציין כי קיימת שונות בתגובה בין אנשים שונים (למבנה האישיות יש השפעה חשובה) ואצל אותו משתמש עשויות להתרחש תגובות שונות בהזדמנויות שונות של שימוש. ניתן לחלק את ההשפעות לשלושה סוגים:
 
גופניות- סחרחורות, תחושות מדומות, חולשה ורעד. נגרמים שינויים בפעולות שרירים לא רצוניים כגון: התרחבות האישונים, תגובות יתר של הרפלקסים, עלייה בלחץ הדם, "עור ברווז" ושערות סומרות, דופק מהיר, עלייה בחום הגוף, בחילה והזעה. חלק מסימנים אלה שהם גלויים עשויים לגרום לחרדה אצל המשתמש.
תפיסתיות- שינויים בחוש הראייה ובחוש השמיעה (רואים מראות דמיוניים ושומעים קולות דמיוניים, "רואים" ריחות וקולות ו"שומעים" מראות וצבעים). דווחו מראות ותחושות כגון: יציאת לבנים מהקיר והתמוטטות והמסת קירות, ראיית צורות גיאומטריות כגון כוורות בתוכן פרצופים שונים כולל מן העבר. הרגשת המגע מוגברת ותחושת הזמן מתעוותת. מתקשים להפריד בין אובייקט אחד לשני ובין האדם המסומם לסביבה. דווחו מקרים של הכנסת ידיים לאש בלי להרגיש כלום כאשר רק אחרי שחלפה השפעת הסם הורגשה הכוויה. עשויים להיות מורגשים מספר רגשות שונים בבת אחת.
נפשיות- שינויים במצבי הרוח, הרגשה של הימצאות בחלום, שינוי בתחושת הזמן, דה-פרסונליזציה, דהיינו, הפרט עשוי להרגיש שתחושות אינן נובעות מגופו או שאין לו בכלל גוף. תחושה זו עשויה להתחבר לאיבוד המודעות העצמית ואיבוד הפיקוח על התנהגות.
קיימים כאן שני סוגי תגובות אופייניות: "מתפשטת" ו"מתכווצת". המאפיין את סוג התגובה הראשון הוא שהמשתמש מרגיש שותף בסודות היקום והוא נעשה מרוגש וגרנדיוזי. בקיצוניות השניה נמצאת התגובה המתכווצת שבה המשתמש כמעט לא נע ולעיתים קרובות נעשה פראנואידי עם תחושות של רדיפה ופחד שעומדים לפגוע בו. תחושות אלה מלוות את משך כל השפעת הסם. תופעות לוואי חריפות שעשויות לקרות הן תגובה של פאניקה חריפה המתבטאת בהתקף חרדה קיצונית שעשויה להמשך גם לאחר שעות רבות לאחר היתנקות הגוף מהסם ולהימשך עד יומיים שלושה. תגובה חריפה עוד יותר עשויה להופיע בצורה של היווצרות מצב פסיכוטי הדורש אשפוז פסיכיאטרי .
תוצאות של שימוש כרוני : שימוש חוזר ב- LSD גורם להיווצרות סבילות (מצב של התרגלות הגוף לסם ודרישה לכמויות גדלות והולכות כדי להגיע לאותה השפעה כמו בהתחלה) אשר מתפתחת במהירות גדולה מאד (אחרי מספר פעמים של שימוש יומי). קיימת סבילות הדדית עם סמים הזייתיים אחרים כגון: פסילוסיבין (פטריות הזייה) ומסקלין (קקטוסים). גם הפסקת הסבילות לחומר היא מהירה ומתרחשת לאחר ימים מעטים של הפסקת השימוש. למרות שהשימוש ב- LSD וסמים הזייתיים אחרים, אינו גורם להתפתחות תלות גופנית, עשויה להיגרם תלות נפשית חזקה בסם ובחוויה הבאה בעקבותיו.  
יש להבחין בין ההשפעות הנ"ל שנובעות משימוש ממושך ב-LSD לבין תוצאות של הפרעות אישיות הנגרמות משימוש בחומר, במיוחד בקרב המשתמשים במספר סוגים של סמים (polydrug use). שינויים והפרעות קשות באישיות עשויים להתרחש כבר לאחר שימוש חד פעמי ב- LSD שלא כמו בסוגים אחרים של סמים. גם אצל אנשים בעלי אישיות יציבה, ללא היסטוריה פסיכיאטרית, נגרמו שינויים ממושכים באישיות, כתוצאה משימוש חוזר בחומר.  
הרעלה חריפה כתוצאה משימוש ב- LSD  :  גם במינונים נמוכים ביותר רמת הרעילות של הסם היא גבוהה ביותר. פיל מת ממתן מינון למטרות ניסוי בכמות קטנה יחסית למשקל המוח (0.1 מ"ג לק"ג וסה"כ 300 מ"ג). המנה הממיתה אצל בני אדם עדיין לא הוגדרה ומקרי המוות שקרו כתוצאה משימוש בסם נגרמו בעיקר באופן משני כתוצאה מעיוותי תפיסה ("התעופפות" מעל גג או מרפסת, "התמזגות" עם מכוניות בכביש וכד'). היו דיווחים על שיתוק בחצי גוף לאחר לקיחת LSD.
אפקט הרעילות בשימוש ב- LSD תלוי גם במצב האישי והחברתי של המשתמש בחומר וגם אצל אותו משתמש עשויות להיות השפעות שונות בהזדמנויות שונות. לא ניתן על כן לנבא למי ומתי יהיו תופעות לוואי קשות. אירועים חיצוניים מלחיצים וטראומתיים עשויים לתרום לתגובה קשה (למשל: היאסרות והקראת זכויות העצור באמצע מצב נעים לאחר שימוש בסם עשויים להיהפך לתגובה של חרדה). הרעלת LSD חריפה מוצגת בחדרי מיון כ-"מסע רע" ("BAD TRIP ").
אם כי עוצמת תופעת הלוואי אינה תמיד פונקציה של כמות הסם ותלויה, כאמור, באישיות ובהשפעות חיצוניות, באופן כללי מידת ההשפעה של סמים הזייתיים נמצאת ביחס ישר לרמת המינון. הרעלות חריפות עשויות לקרות גם כתוצאה מרעלים ומסמים אחרים שעשויים להיות מעורבים בתוך ה- LSD כגון: סטריכינין, פנציקלידין, (PCP ראה להלן) ואמפטמינים.
תגובות לוואי ארוכות טווח : אלו כוללות פסיכוזות, תגובות דיכאוניות, מצבים פארנואידיים (פחד רדיפה) ופלשבק (מסע חוזר). 
פלשבק – מצב של חזרה על החוויה של השימוש בסם כולל עיוות הזמן והמציאות. גם מצב ראשוני של חוויה נעימה עשוי להיות מלווה במצב של חרדה בזמן הפלשבק כאשר האדם מרגיש שאין לו פיקוח על הישנות החוויה. משך ותכיפות הפלשבק משתנים ואינם ניתנים לניבוי ומצב זה קורה בד"כ בשעות הערב המאוחרות, לפני השינה, בזמן הנהיגה ובמצב של לחץ פסיכולוגי. פלשבק עשוי לקרות באופן ספונטני מספר שבועות או חודשים לאחר השימוש בסם והוא מזורז ע"י שימוש חוזר ב- LSD או בסם הזייתי אחר (כולל מריחואנה וחשיש). במשך הזמן (לאחר הפסקת השימוש בסם), הפלשבקים נחלשים בעוצמתם, תכיפותם ועוצמתם עם טיפול בתרופות הרגעה (בפיקוח רפואי) או ע"י טיפול בפסיכותרפיה. 
מכיוון שה- LSD דומה במבנהו לסרוטונין שהוא חומר המעביר מסרים בין תאי המוח באזורים האחראים על ויסות שינה, מצבי רוח משתנים והתנהגויות אחרות, הועלתה השערה במספר מחקרים, כי יתכן שהפלשבקים הם תוצאה של פגיעה כרונית בסרוטונין. 
שינויים כרוניים באישיות : שינוי קיצוני בתגובות, מצב דמוי סכיזופרני ועדות לחשיבה מאגית עשויים גם כן לקרות לאחר שימוש בחומרים הזייתיים כאשר לא ברור אם הסמים גרמו למצבים אלה או רק גרמו להסרת המסכה מנטייה מוקדמת (פרדיספוזיציה) קיימת באישיות. קיימת תמיד סכנה להתנהגות נלווית של הרס עצמי (כולל התאבדות). סמים הזייתיים פועלים במגוון של אופנים לא ספציפיים על האישיות אשר עשויים לגרום לאי תקינות בעיקר בהתפתחות האישיות של בני נוער וצעירים. קיימת נטייה בקרב משתמשים כרוניים ב- LSD לעבור בהמשך לשימוש מרובה סמים (POLYDRUG USE), בעיקר לחומרים מדכאים-היפנוטיים ומעוררים.  
מחלות נפש וחומרים הזייתיים : נמצא ממחקרים כי לחומרים הזייתיים ובעיקר לבעלי העוצמה שביניהם כגון: LSD ו- PCP (סם סינטטי מסוכן, נקרא גם "אבק מלאכים") יש מספר השפעות בתחום בריאות הנפש, בעיקר על בעלי אישיות שהיא באופן תורשתי בסיכון גבוה (פרדיספוזיציה) לסכיזופרניה:
א.  הסם עשוי לגרום להתפרצות מחלת הנפש בגיל מוקדם יותר.
ב.  הסם עשוי לגרום להתפרצות מחלת הנפש שעשויה הייתה להישאר רדומה אילמלא היה שימוש בחומר.
ג.  עשויה להיגרם מעידה והתפרצות מחודשת של מחלת נפש אצל אדם שסבל בעבר ממחלה נפשית ונרפא. 
מתוך מחקרים ורישומים רפואיים בבתי חולים בארה"ב התברר כי שיעורי הפסיכוזות הממושכות בעקבות שימוש ב- LSD נעו בין 4.6% ל- 0.08% (שיעור אמצעי של 2.7%), כאשר שני הערכים הנמוכים ביותר נרשמו עבור משתתפים בניסוי ושאר הערכים נרשמו בקרב אוכלוסיות קליניות (מטופלים בחומר אשר בשנות ה- 70 נעשו בו גם מספר נסיונות של טיפולים פסיכותרפיים). לעומת זאת, באוכלוסיות של חולי נפש התבררו שיעורים גבוהים הרבה יותר של שימוש ב- LSD (19%) כאשר אצל 30-50% מהמקרים ארע המצב הפסיכוטי לאחר שימוש יחיד – תתכן פגיעות מיוחדת לחומר זה אצל אנשים מסוימים.
כמו כן התברר ממחקרים כי שימוש בחומרים הזייתיים ו- LSD בעיקר, זרז את הופעת התופעות הפסיכיאטריות אצל חולים סכיזופרניים ב- 4 שנים לעומת כאלה שלא השתמשו בסם. מאפיין נוסף של חולי נפש שהשתמשו בסם הוא אחוז גבוה של חולי סכיזופרניה ואשפוזים חוזרים.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אבן, ר. (2007). לוסי ברקיע היהלומים: ניסויים בסמים משני מצב תודעה בשנות השישים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1300

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מערכת מדור סמים והתמכרויותמערכת מדור סמים והתמכרויות15/8/2007

מחקר: שימוש באקסטזי בפסיכותרפיה עם נפגעי PTSD. בנוסף לכל האמור - ראוי לצייון כי ארגון אמריקאי רציני בשם MAPS (Multidisciplinary assiciation for psychedelic studies) עורך היום ניסויים משמעותיים מאד, חלקם הגדול במימון של ממשלת ארה"ב ותוך הקפדה על מתודולוגיה מדעית, בנוגע להשפעה הפסיכולוגית, הרוחנית והפיזיולוגית של סמים שונים, ביניהם מסקלין, פסילוציבין, איוהואסקה, איבוגאין, ל.ס.ד, . MDMA ועוד. לאחר עידן ה'איסור המוחלט' שהחל בשנות השבעים, כתגובת נגד להשפעות התרבותיות מרחיקות הלכת של שימוש מאסיבי בהלוצינוגנים – חלה תפנית ויש היום נסיון לנצל את החומרים הפסיכואקטיבים למטרות טיפוליות. בישראל - פרופ' משה קוטלר, מנהל מרכז בריאות הנפש 'באר יעקב', קיבל אישור לפני כשנה לערוך מחקר בקרב חולים פוסט-טראומטיים בעזרת MDMA החומר הפעיל באקסטזי, שהינו ממריץ (מטאמפטמין) עם מרכיבים הלוצינוגנים. למחקר שותפים ד"ר ישראל שטראוס וד"ר סרגיו מרצ'בסקי. במחקר זה מתכוונים להשוות טיפול פסיכותרפויטי בשני מפגשים ארוכים – עם אקסטזי לעומת פלסבו. הרעיון מאחורי המחקר הוא שהסם מחליש את ההגנות – ויאפשר גישה לזכרונות הכואבים והמודחקים, באופן שיאפשר לעבד אותם וליטול מעוקצם. כמובן שכל נבדק יעבור בדיקות רפואיות ויוצאו מהמחקר חולים עם פוטנציאל התמכרותי או הפרעות אישיות קשות. הכימיקל הפעיל באקסטזי, MDMA, יוצר לראשונה ב-1912, במעבדות חברת הכימיקלים הגרמנית מרק. לפי גרסה רווחת אחת, הוא היה תוצר לוואי של חיפושים אחר חומר לעצירת דימומים. לפי גרסה אחרת, הרכיבו אותו מדעני החברה כדי לפתח תרופה נגד דיכאון. החברה רשמה פטנט על החומר, אך לא עשתה בו דבר. ב-1978 קבוצה קטנה של מדענים ופסיכיאטרים בקליפורניה – חקרה את החומר. הם גילו כי החומר הקל על מטופלים להעלות מחשבות ורגשות שבדרך כלל מלווים בפחד וחרדה. בהדרגה החלו פסיכיאטרים להשתמש ב-MDMA בטיפולים. החומר היה אז עדיין חוקי. מהמרפאות של החוף המערבי יצאה הבשורה על הסם המעורר תחושה טובה כל כך, ובמהרה התפשט בארצות הברית השימוש באקסטזי כסם לבילוי. בישראל הוכנס האקסטזי לפקודת הסמים המסוכנים ב-1991.

דר רפאל שפרינגמן-ריבקד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק15/8/2007

LSD [ל"ת]. למען הדיוק רציתי להוסיף שתחת ניהולו של ד"ר (אח"כ פרופסור) קולצ'ר, נעשו ניסויים, אמנם בלתי מבוקרים ב-LSD גם במחלקה הפסיכיאטרית בתל-השומר. השתתפו בהם מספר ציירים, שציירו תחת השפעת הסם. ניסויי טיפול לא נערכו, אבל כל "שפני הניסיון" עברו בדיקות פסיכיאריות וגופניות מקיפות לפני נטילת הסם. 
רפי שפרינגמן-ריבק

רז אבןרז אבן22/6/2007

עכבישים מסוממים. כידוע, רוב הניסויים נעשים על בעלי חיים. מסתבר שהם מגיבים באופן שונה לסמים הפסיכואקטיבים.
ניסוי מעניין נעשה על עכבישים, שכן ניתן "לראות בעין"  את ההשפעה על מבנה הקורים שהם טוווים.
LSD במינון נמוך משפר את הסימטריה בבנייה, אך במינון גבוה יותר גורם להתפרקות צורנית מוחלטת.
מעניין שסם הקפאין - משפיע על עכבישים בצורה רעה במיוחד.
רשתות של עכבישים מסוממים

קפאין

 
L.S.D

 
נורמאלי  :