פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

מריפוי המחלה ועד למחלה ככלי לריפוי

במאמר זה, אעסוק במפגש הטיפולי שבמרכזו האדם החולה ומחלתו. אנסה לשתף אתכם בניסיון שלי לאחות את הפיצול בין הגוף לנפש אל מול האדם החולה, ולאפשר התבוננות נוספת על המחלה כשער לחומרי ליבה נפשיים וככלי לריפוי.

מאמרים | 31/8/2014 | 10,166

תגיות:

 

מריפוי המחלה ועד למחלה ככלי לריפוי

 

מאת שמית קדוש

 

There is no way to fully understand an illness without understanding the person who is ill. We must become inclusive thinkers, seeing and accepting many points of view, knowing and attending to many levels and many interactions.

 

Ron Kurtz

הקדמה

דצמבר 2007.
אני בשבוע 40 להריון כשאני נקראת לבית החולים לאבא שלי. הוא שוכב במיטתו, כאביו עזים, גופו נראה הולך ומתכלה, וסימני המוות המתקרב הולכים ומתעצמים מרגע לרגע. בחוסר ברירה, אני לוקחת על עצמי את תפקיד הרופאה, ומנתקת את עצמי מהיותי בתו. היו אלה 24 שעות שהחלו בחדר המיון, המשיכו בבירורים, בבדיקות ובאבחנה של סרטן לבלב מפושט עם קרע של המעי הגס, והסתיימו בחדר ניתוח. בעוד אבי נאבק במוות בחדר הניתוח, מופיע הציר הראשון המאותת על מאבקה של ביתי לצאת לעולם. אני יושבת מול דלת חדר הניתוח. בקצה המסדרון ממוקם חדר הלידה. הצירים הולכים ומתגברים כשנפתחת דלת חדר הניתוח. ברגליים כושלות, עם צירים תכופים, אני מתקרבת אל הרופא. הוא מבשר לנו על מותו של אבי.
שקט, דממה... הצירים נפסקים, הבטן שקטה ורק תנועותיה של העוברית שלי מזכירות לי שהיא עדיין שם, ממתינה.
במהלך השבעה אני נבדקת בחדר הלידה והרופא המבולבל מתייעץ עם עמיתיו: "יש פתיחה של 3, היא כאילו בלידה, אבל אין צירים, זה מוזר".
שלוש שעות לאחר סיום השבעה, מגיחה בתי לעולם בלידה רגילה. אני מתמסרת אליה בכל נפשי. אותן 24 שעות הזויות בבית החולים, האובדן והאבל, רחוקים ממני שנות אור כאילו מעולם לא היו, כשאני מתבוננת בחיים החדשים שהגיחו לעולם.
או שכך רק נדמה לי... הגוף אומר אחרת – בעיקשות בלתי מתפשרת הוא מזכיר לי שמשהו קרה. גופי מסרב להתמסר והחלב שזרם בטבעיות ובשפע כשנולדו בניי, אינו זורם. שבעה שבועות של מחאת גופי לא יכלו לנחישות העיקשת שלי. רק אז נפתחו שערי הזרימה והשפע, והנקתי את בתי בשלוש השנים הבאות.

עוד בעת היותי ילדה לאב חולה, ובהמשך כסטודנטית לרפואה, מתמחה ברפואת המשפחה, ולימים רופאה מומחית, התוודעתי פעם אחר פעם לסיפורי גופנפש. ראיתי, אך חששתי להאמין. החשש נבע מהאופן שבו נלמדת הרפואה המערבית, מהמבט המזלזל של עמיתי למקצוע ומהצורך שלי למצוא הוכחות חותכות לתופעה.

לאחר אירוע הגופנפש האישי שלי לא יכולתי עוד להתעלם, ויותר מכל, לא יכולתי להכיל את הפיצול הזה בעבודתי. כך יצאתי למסע האישי שלי בניסיון לאחות את הפיצול, דרך לימודי פסיכותרפיה משלבת גוף ונפש.

מטופלים רבים המגיעים לטיפול נפשי מאובחנים במחלות שונות. בחלק מהמקרים המחלה וההתמודדות אתה מהווים חלק מרכזי בעבודת הטיפול, ואילו במקרים אחרים המחלה כמעט ואינה תופסת מקום בשיח הטיפולי.
במאמר זה, אעסוק במפגש הטיפולי שבמרכזו האדם החולה ומחלתו. אנסה לשתף אתכם בניסיון שלי לאחות את הפיצול בין הגוף לנפש אל מול האדם החולה, ולאפשר התבוננות נוספת על המחלה כשער לחומרי ליבה נפשיים וככלי לריפוי.

מחקר גוף-נפש על קצה המזלג

חקר יחסי הגומלין בין הגוף לנפש, הפיצול והניסיונות לאיחויו, הולכים וצוברים תאוצה בשנים האחרונות בקרב דיסציפלינות שונות. זרמים שונים בקרב החוג הפסיכואנליטי, הפסיכותרפיה הגופנית, תרבויות המזרח ומדע הרפואה, פותחים בפנינו דרכי התבוננות חדשות בניסיון לאחות את הפיצול. אין בכוונתי לערוך סקירה רחבה בנושא, אלא להציג את עבודתי המשלבת רפואה ופסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס ומשלבת גופנפש, תוך התייחסות לחומר תאורטי ולתפיסות שונות המשפיעות על עבודתי.

מקדוגל, בספרה "תאטרוני הגוף", שמה את התופעות הפסיכוסומטיות במרכז הבמה הפסיכואנליטית והרחיבה את מושג ההפקעה של פרויד. היא סבורה שהפקעה (דחייה מן הנפש) של אירועים נפשיים, מתרחשת כאשר בתגובה לקונפליקט או לכאב נפשי, אדם מפתח תופעות פסיכוסומטיות ומחלות גופניות. דרך מושג זה אנו למדים על האופן שבו הגוף מהווה מנגנון הגנה מול חומרים נפשיים בלתי נסבלים. מקדוגל רואה בביטויים פסיכוסומטיים אלה, ניסיונות לריפוי עצמי שבהם הנפש משתמשת בגוף  כדי להעביר מסר או לספר סיפור, ולמנוע את הגשמתם של דחפים או משאלות אסורים. בנוסף, היא מציינת את הגוף הסובל כבעל תפקיד של אובייקט מעבר המאפשר רווחים משניים (מקדוגל, 1989).

ירום, בספרה "סיפורי גוף", מציגה את מטריצת ההיסטריה הכוללת 3 צירים: ציר הטלטלות המיניות והמגדר, ציר אי הידיעה וציר הגוף המדבר. האחרון מבטא את מה שאיננו יודעים ואיננו נוטלים עליו בעלות, אך רשום בגופנו ומופקד בנו. היא מדגימה, דרך סיפורי מקרה, כיצד כאבי גוף מסתירים את כאבי הנפש, ומתארת ביטויים רבים ומגוונים של תסמינים ומחלות שדרכם הגוף מעביר מסרים של חרדות ומצוקות מגיל ילדות (ירום, 2010).

על פי רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, בני האדם מבטאים בגופם תמות התפתחותיות וטראומות. בני האדם נתפסים כמערכת פסיכוסומטית שבה הנפשי והגופני פועלים יחד. רגשות שאינם מבוטאים ומשימות התפתחות באים לידי ביטוי בטונוס השרירים, בנשימה ובמנח, וכך מעצבות את מבנה גופו של האדם (Reich, 1933). לואן, תלמידו של רייך, כותב בספרו "שפת הגוף", שהאדם החי מבטא את עצמו דרך תנועה, תנוחה ומבנה גוף. גם הוא קושר בין מבנה הגוף לביטוי רגשי ומתאר טיפוסי גוף שונים (Lowen, 1958).

הפסיכותרפיה הגופנית בת ימינו מתייחסת לאדם כשלם תוך התייחסות לתסמינים גופניים, תחושות גוף, רגשות, מחשבות ודימויים. רולף בן-שחר, בספרו "אנטומיה של טיפול", מתאר נקודת מבט הוליסטית הרואה את האדם כמכלול שלם בשונה מתפיסת המודל הרפואי, כאשר העצמי הוא ישות מונכחת גוף ( רולף בן-שחר, 2013). טוטון, בספרו "פסיכותרפיה ממוקדת גוף", מדגיש את חשיבותה של ההנכחה הגופנית של האדם כחלק משמעותי בטיפול נפשי (טוטון, 2003).קלמן, בספרו Emotional Anatomy, מתאר גם הוא טיפוסי אישיות פסיכו פיזיים שונים (Kelman,1985).

גישת הקומי (Hakomi), שפותחה על ידי רון קורץ, מבוססת על עקרונות של מיינדפולנס, נוכחות אוהבת ושלמות גוף-נפש-רוח. על פי גישה זו הגוף והנפש נמצאים באינטראקציה מתמדת ומשפיעים האחד על השני. האדם נתפס כמערכת מאורגנת סביב זיכרונות ואמונות יסוד שנרכשו במהלך החיים. לאמונות יסוד וזיכרונות מוקדמים השפעה מכרעת על התנהגות, מבנה גוף, תנועות ומערכות פיזיולוגיות שונות. האישיות נתפסת כאסטרטגיה שהיא תולדה של אינטראקציה מתמשכת של הילד עם סביבתו הפיזית והנפשית (Kurtz, 2007).

גוף-נפש ורפואה

בשנים האחרונות גם מדע הרפואה החל לתת יותר מקום לקשר בין הגוף לנפש. עם התפתחות הרפואה הפסיכוסומטית, נעשו מספר מחקרים המנסים לקשור בין סוגי אישיות שונים לנטייה למחלות שונות, אולם איכות המחקרים ותוצאותיהם שנויים במחלוקת (Denollet, 1999; Friedman, Booth-Kewley, 1987; Grande, Romppel, Barth, 2012; Capitanio, 2008).
מדע הפסיכו-נוירואימונואנדוקרינולוגיה עוסק באינטראקציה שבין הגוף לנפש, ובאופנים שבהם הנפש, המיינד והרגשות, משפיעה על מערכת העצבים, מערכת החיסון והמערכת ההורמונלית (Irwin,2001 ; Maier, Steven, Watkins, Linda, Fleshner, Monika, 1994 ; Ziemssen T, S Kem S, 2007. ). כמו כן, ההתקדמות הרבה בתחום האפי-גנטיקה, פתחה צוהר נוסף להתבוננות על שינויים יציבים בפעילותם של גנים כתגובה למצבי עקה נפשיים (Egger, Liang, Apracio, Jones, 2004). מחקרים קליניים רבים מדגימים קשר בין דיכאון ומצבי עקה בילדות ובחיים הבוגרים, לבין שכיחות מוגברת של מחלות מסוגים שונים כגון: מחלות לב, מחלות סרטן, מחלות אוטואימוניות, מחלות עור וזיהומים חוזרים ((Miller, Chen, Parker,2011.

המחלה במרכז העבודה הטיפולית

להלן אביא שלושה סיפורי מקרה שבהם המחלה עמדה במרכז העבודה הטיפולית. כל אחד מהתיאורים מציג חלק ממפגש טיפולי וניתוח המקרה מתייחס להיבט אחר של התבוננות פסיכולוגית על מחלה פיזיולוגית.

התמודדות עם מחלות כביטוי לחומרי ליבה נפשיים

ר', בת 55, גרושה ואם לבן, חולה בסוכרת מזה מספר שנים. היא הופנתה אלי לטיפול באבחנה של תסמונת פוסט טראומה מלווה בתסמינים סומטיים מרובים ללא הסבר רפואי. היא נולדה בברית המועצות לשעבר, בת בכורה לאם המתוארת כקרה וביקורתית ואב מיטיב. בחווייתה, חשה דחויה בילדותה על ידי אימה. בהמשך חייה חוותה מספר משברים, אונס בגיל 20, גירושין, הגירה, פיטורים מעבודה ושישה ניתוחי בטן קשים.

מבנה גופה דחוס ורחב בחלקו העליון, רגליה רזות, אגנה מכווץ. גופה מספר לי על העומס הרב שעל כתפיה והיעדר הקרקע היציבה שתחת רגליה. בפגישותינו היא מוצפת בקלות, מנותקת מתחושות גופה מחד, ומנגד מבטאת תסמינים גופניים מרובים במהלך המפגשים. מחלת הסוכרת מהווה חלק מרכזי מחייה ואף חלק מזהותה. היא חשה תסכול רב סביב המחלה, שאינה מאוזנת, ומסיבוכיה. יחד עם זאת, אין היא מקפידה להזריק אינסולין, לשמור על תזונה מתאימה ולבצע פעילות גופנית.

להלן תיאור של מפגש לאחר כחצי שנה של טיפול.

"הגוף הזה לא שייך לי, הוא כאילו לא שלי, של מישהו אחר", היא מספרת.
"בואי נהיה רגע עם הגוף הזה שהוא לא שלך, תני לעצמך להרגיש איך הוא לא שלך ותראי למה את שמה לב".
"הוא כמו חפץ, כמו חפץ שצריך לטפל בו כי אין ברירה", היא מסבירה ופניה משתנות.
"כואב?" אני שואלת.
"כואב מאוד, זה לא היה ככה תמיד", היא משיבה ומרכינה ראשה.
"אז בואי נהיה רגע עם הכאב הזה, תני לעצמך להרגיש אותו גם בגוף, וספרי לי למה את שמה לב".
גופה מכונס והיא בוכה. "כל הגוף כואב לי, הכול, החזה, הבטן, אבל אני לא יכולה לאהוב אותו". שתיקה בחדר ועוד גל של בכי. "את יודעת מה, ככה אימא שלי התייחסה אלי, ככה זה בדיוק, היא טיפלה בי כמו בחפץ, כי צריך, כי אין ברירה, לא עם אהבה".

מפגש זה פתח נקודת התבוננות נוספת עבור ר' על הדרך שבה היא מתמודדת עם מחלתה, מתייחסת אליה ואל גופה. בהמשך דרכינו המשותפת נושא הדחייה של האם היווה מרכיב מרכזי, כמו גם עיבוד הטראומות שחוותה במהלך חייה, ויצירת קשר מחודש ומיטיב יותר עם גופה. לאחר 3 שנות טיפול, הסוכרת של ר' הייתה מאוזנת יותר והיא למדה לטפל בעצמה (בגופה ובנפשה) בדרכים מיטיבות יותר.

ר' מתארת נתק מתחושות גופה וחוסר יכולת לחוות אותו כשייך לה. השימוש במיומנות של תשומת לב לגוף נמצאת בלב לִבה של הפסיכותרפיה הגופנית. היא מסייעת לנו ליצור חיבור בין גוף לנפש, בין רגשות, תחושות ומחשבות. הנכחה גופנית היא פעולה של תיקוף עצמי, היא מרחיבה את תחושת החוויה באמצעות גופינו. בדרך זו אנו לומדים שפה חדשה שבאמצעותה מתאפשרים שינוי ותנועה (רולף בן שחר, 2013). הפניית תשומת הלב של ר' אל תחושת חוסר השייכות של גופה חיברה אותה לכאב הגדול שחשה בגופה, היא אפשרה חיבור בין הכאב הגופני ובין הרגש וההבנה הקוגניטיבית ביחס לגופה ולמחלתה.

בספרה, "שפות הגוף", מסבירה ירום ברוח גישת יחסי האובייקט, את הכשל ההתפתחותי הראשוני של מטופלים שאינם לוקחים בעלות על גופם, בכך שהדמויות המטפלות ניכסו את גוף ילדיהם לצרכיהם, והמירו את הטיפול בילד וההקשבה לצרכיו בהקשבה לצרכיהם (ירום, 2013). ר' מגלה שהאופן שבו היא מתייחסת לגופה דומה לאופן שבו אימה טיפלה בה. ניתן לומר אם כן שיחסה של ר' אל גופה הוא ביטוי של יחסי אובייקט ראשוניים מופנמים. העבודה המשותפת שלנו דרך הגוף ועיבוד הטראומות מעברה, סייעו לה להתחבר לגופה ולשוב ולחוש בעלות עליו.

ר' לימדה אותי כיצד חומרי ליבה נפשיים עמוקים יכולים לבוא לידי ביטוי במערכת היחסים הייחודית למטופל עם גופו ומחלתו, וכיצד התבוננות זו מאפשרת עיבוד של תכנים נפשיים, לצד שינוי בדפוסי ההתמודדות עם המחלה ומהלכה.

רווח משני ממחלה

ב' היא עובדת הייטק בת 34, רווקה, ללא ילדים. היא הופנתה אלי לאחר שאובחן גידול סרטני בשד ימין שלה. ליוויתי אותה מרגע האבחנה, דרך הניתוח לכריתת השד, הטיפולים הכימותרפיים ועד להחלמה.

ב' היא אישה אינטליגנטית, חדה וחריפה. את כל מרצה וזמנה היא משקיעה בהתפתחותה המקצועית. מבנה גופה רזה ושרירי, בעלת מראה גברי וקשוח. היא מתארת את עצמה כאישה מעשית ומציאותית: "בלי כל החרטא הזה שלכם, של הרגשות האלה". עד לרגע שבו חלתה. בתחילת היכרותנו סבלה ב' מתסמיני דיכאון, התקפי חרדה והתפרצויות של בכי ללא שליטה. במהלך עבודתנו המשותפת, ב' הולכת ומתחברת לעולמה הרגשי ולגופה. אנו עוסקות ביכולת ההכלה שלה את רגשותיה שהולכת וגדלה, בנשיות ובדימוי גוף.

במהלך הטיפולים הכימותרפיים אני רואה את ב' הולכת ונחלשת, מתייאשת ו"נגמרת" לי מול העיניים. לא פעם היא נשברת ומחליטה להפסיק את הטיפולים, ויחד אנו מוצאות את שארית כוחה על מנת להמשיך. באחד המפגשים מספרת ב': "בפעם הבאה שניפגש, אהיה אחרי הטיפול האחרון... נעשה מסיבת סיום", היא אומרת עם חיוך קטן בזווית הפה.

להלן חלק מהמפגש הטיפולי בשבוע שלאחר מכן.

"זהו... הסיוט הזה נגמר", היא אומרת וחיוך קטן על פניה.
אני מתבוננת בה, שומעת את תוכן המשפט, אך חשה לפתע כובד בבית החזה שלי ומחליטה לשתף את ב' בתחושתי.
"את אומרת את זה ומשום מה כבד לי בבית החזה. זה אומר לך משהו?" אני בודקת.
ב' מורידה את הראש, מתקשה ליצור קשר עין, גופה מתכווץ.
"זה טוב, לא? חיכיתי לזה, זהו אפשר להתחיל לחיות", היא אומרת, מרימה את ראשה ומנסה להזדקף.
הכובד בבית החזה שלי הולך ומתעצם מרגע לרגע.
"את כאילו מנסה קצת לשכנע את עצמך", אני אומרת בזהירות.
ב' שוב מרכינה ראשה.
"קשה להיפרד..." אני אומרת.
גופה מתרכך, מתוך ניסיון להזדקף היא נשמטת אל תוך הכיסא ובוכה: "זה כל כך מטומטם, הרי חיכיתי לזה כל כך, זה כל כך מטומטם להתבאס מזה".
"אז למרות כל הסבל הנורא הזה שעברת, יש משהו חשוב במחלה הזאת בשבילך..." אני אומרת.
"כן", היא מהנהנת.
"אז בואי נהיה עם זה רגע, תני לעצמך להרגיש את כל מה שחשוב בזה בשבילך", אני מציעה.
"כאילו משהו נקרע ממני בבית החזה... כואב כל כך..." היא בוכה... "אז מה, זהו? כל כך הרבה אנשים עזרו לי, תמכו בי, פתאום התעניינו בי, אז מה, זהו? זה נגמר?" היא זועקת.
"לחזור לבדידות, ללבד", אני אומרת.
"כן..." היא מהנהנת ובוכה.

חלק קצר זה מהמפגש, מדגיש את חשיבות ההקשבה לתחושות הגוף של המטפל, ושיתוף עם המטופל. הקשבה זו אפשרה פתיחת שיח אודות הקושי "להיפרד" מהמחלה. היכולת להרגיש את האחר דרך גופנו נקראת "הדהוד". בטיפול, הדהוד יכול לשמש כלי אבחנתי על ידי חידוד היכולת של המטפל להרגיש חלקים במטופל שאינם מדוברים. השיתוף של המטפל את המטופל בחוויית ההדהוד מהווה כלי עוצמתי בעבודה טיפולית (רולף בן שחר, 2013). המטפל המודע לגוף, מסוגל "להשאיל" את ההתייחסות לגופו לשימושו של המטופל (רום ,2013).

הקושי של ב' עם סיום הטיפולים הכימותרפיים, מביא אותנו להתבוננות על הרווחים המשניים מעצם היותה חולה. דרך ההתבוננות על חשיבות המחלה עבורה, אנו מתוודעות לכאב האמתי, שהוא כאב הבדידות שמלווה את ב' במשך כל חייה. בהמשך העבודה המשותפת, תחושת הבדידות מחד, והפחד מקשר אינטימי מנגד, היו במרכז העשייה הטיפולית המשותפת שלנו.

את הרווחים המשניים של מחלות ומשמעותם בעבודה האנליטית מתארת מקדוגל בספרה "תאטרוני הגוף", באמצעות סיפורה של ג'ורג'ט. היא מתארת את הגוף הסובל כממלא תפקיד של אובייקט מעבר המעניק תחושת חיות וביטחון וכותבת: "הגוף הסובל הוא גם הגוף החי" (מקדוגל, 1989).

בעבודתי עם ב' ומטופלים נוספים, אני מוצאת חשיבות רבה במתן מקום לתפקיד החשוב של המחלה בחיי המטופל וגילוי משותף של הרווחים המשניים, כגשר אל ההתוודעות לכמיהות ראשוניות של הנפש. מן הראוי לציין, שהיות שמדובר בנושא רגיש, יש חשיבות מכרעת לקשר טיפולי בטוח, וליכולת של המטופל להכיל התבוננות זו. לעניות דעתי, התבוננות כזו טרם הזמן המתאים, עלולה לפגוע במטופל ולהשאירו בתחושה קשה של אשמה או כעס.

המחלה כמספרת את סיפור הנפש

ס' היא אישה בת 58, נשואה בשנית, אימא לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. ס' פנתה לטיפול עקב תחושת ריקנות וחוסר משמעות בחיים. היא סובלת ממחלת קרוהן (מחלה אוטואימונית המתבטאת בפגיעה במערכת העיכול בכלל ובמעיים בפרט). ילדותה של ס' הייתה רצופה באלימות מילולית ופיזית ונטישות מרובות. בעברה הייתה בטיפול פסיכולוגי מעל לעשרים שנה, אך לא ברצף.

אני חווה אותה כאישה אינטליגנטית, מנותקת רגשית וסקפטית לגבי האפשרות לעזור לה. היא מספרת על עצמה שאינה יודעת מהו רגש: "אני רואה שאנשים עצובים, שמחים, אוהבים, אבל אני לא מכירה את זה". גם את יחסיה עם בעלה וילדיה היא מתארת כנטולי רגש ואהבה. במפגשים אתי היא מתקשה בשמירה על קשר עין ולפני כל מפגש היא מתקשרת לוודא שאני נמצאת, מה שמלמד אותי על חוסר ביטחון בקשר הטיפולי.

בחודשי הטיפול הראשונים אנו עובדות בעיקר על ביסוס הקשר, על פצעי היקשרות ובניית משאבים, על מנת ש ס' תוכל להרגיש בטוחה יותר במפגש הטיפולי. בשלב זה של הטיפול אני משתמשת רבות בתרגילי קרקוע ונשימה. קרקוע הוא אחד ממושגי היסוד בפסיכותרפיה גופנית. הוא מתייחס להיבטים נפשיים ופיזיים של היכולת של האדם להישען ולהתחבר לקרקע. קרקוע מאפשר לאדם להיות מעוגן בחוויה הרגשית-גופנית שלו מבלי להתנתק מהיבטים אלה של ההוויה (רולף בן-שחר, 2013). תרגילי הנשימה  משמשים את ס' כדרך לחיבור לגופה ולרגשותיה בתחילה, ובהמשך לוויסות רגשי.

עם בניית הקשר אני פוגשת את ס' במצבי תודעה ילדיים לעתים תכופות.

להלן קטע ממפגש טיפולי לאחר כחצי שנה של עבודה משותפת, המייצג את רוח המפגשים באותה התקופה.

"ריקנות כזאת, כאילו אין בשביל מה... מן כלום כזה...", היא מדווחת.
"תני לעצמך להרגיש את הריקנות הזאת ואת הכלום הזה, שימי לב מה קורה בגוף", אני מציעה.
"הנשימה מאומצת, קשה להכניס אוויר, כאב בטן, גרון חסום. אני לא יודעת מה לעשות, רוצה להתכרבל, לא להיות".
ס' מתכווצת מעט, כתפיה מתכווצות פנימה וראשה נוטה מטה.
"את קצת מכווצת ומכורבלת, בואי תני לעצמך להיכנס קצת יותר לתנוחה הזאת".
ס' מתכרבלת מעט בתוך עצמה, "אני לא יודעת מה לעשות".
אני מתבוננת בה, ועולה בי תחושה ילדית של ס' .
"בת כמה את עכשיו?", אני שואלת בזהירות.
"שש", היא עונה.
"אז בואי תני לעצמך להיות הילדה הזאת בת השש, תלבשי את הבגדים שלה, תני לעיניים שלך לראות את מה שהיא רואה".
"יש לי קוקו ארוך. סבתא לא אוהבת אותי, סבא כן, אימא לא רוצה אותי. אני לא יודעת מה לעשות", היא אומרת בחוסר אונים ניכר.
במשך מספר דקות שהינו יחד עם הילדה המבולבלת, תוך כדי הקשבה אמפתית לסיפורה.
"אני לא יודעת מה לעשות", היא חוזרת ואומרת במבט סתמי וחסר אונים.
"נורא מבלבל", אני אומרת.
היא מושכת כתפיים ושותקת.
"אני רוצה להגיד לך, שזה לא בגללך. את לא אשמה בכלום. אימא וסבתא עברו כל מיני דברים בחיים שלהן והן לא מצליחות לטפל בך כמו שצריך לטפל בילדים, זה לא בגללך", אני חוזרת ומדגישה.
היא פוערת עיניים, "תגידי לי מה לעשות".
"את יודעת, המצב בבית הוא די בלתי אפשרי כרגע. את צריכה להמשיך לגור עם סבא וסבתא, כי את קטנה ולא יכולה לדאוג לעצמך. אבל חשוב לי שתדעי שמגיע לך שיאהבו אותך, בהמשך, כשתגדלי, את תפגשי אנשים חדשים שיאהבו אותך. אז בינתיים רק תזכרי בלב שלך, שמגיע לך שיאהבו אותך".
פניה של ס. משתנים, המראה הילדי מתפוגג ומשהו בפניה נראה אחר.
"עצוב...", אני אומרת.
"כן... אז ככה זה כשעצובים?", היא שואלת.
"כן. גם אני עצובה... בואי נהיה עצובות ביחד".

חלק זה של המפגש מדגים עבודת בשיטת הקומי עם מצב תודעה ילדי. על פי גישה זו, כאשר אנו מזהים מצב תודעה ייחודי זה, יש באפשרותנו ליצור קשר ישיר עם תודעת הילד באותם רגעים שבהם נוצרה אמונת יסוד המשפיעה על חיי האדם הבוגר. עבודה זו מאפשרת למטופל "לחיות מחדש" חוויה כואבת, ובמקביל להתבונן עליה, לעבדה ולעשות אינטגרציה (Kurtz, 2007). כמו כן, ניתן לראות כיצד התייחסות למנח הגוף (ס' שמתכווצת ומתכרבלת), מהווה חלק בלתי נפרד מארגון החוויה. ההתבוננות הסקרנית על הגוף והעבודה עם מה שהוא מבטא, הובילו אל הזיכרון הרלוונטי.

לאחר מספר שבועות מגיעה ס' ומספרת על כאבי בטן ועצירות קשה, כתוצאה מהחרפה במחלת הקרוהן. יש לציין שעד למפגש הנ"ל, מחלתה של ס' לא הייתה נוכחת במפגשים הטיפוליים שלנו. במפגש זה בחרתי אני לשים את מחלתה במרכז העבודה.

להלן חלק מהמפגש שהתרחש  תוך כדי מיינדפולנס.

"יש לי תחושת גועל, אני רואה את המעיים שלי נפוחים, מלאים סתומים, לא מתפקדים", היא מתארת.
"תני לעצמך להרגיש את זה בגוף, וספרי לי למה את שמה לב".
"אין לי כבר כוח, הם לא זזים, הכול סתום שם, מלא זבל, אין סיכוי בכלל שמשהו יזוז שם", היא אומרת.
"מיואשת...", אני אומרת.
"כן... אני רוצה לעזור להם, אבל אני יודעת שאין לי כוחות, הכול אבוד שם מת".
"אם המעיים או המחלה היו יכולים לדבר, מה הם היו אומרים?", אני שואלת.
"'נו די כבר', זה מה שהיו אומרים".
בשלב זה אני משתמשת בטכניקה של שיטת הקומי בשם taking over שבה אני אומרת את המשפט של המטופלת ('נו די כבר') במקומה, והיא נדרשת לתשומת לב לתגובותיה.
" למה את שמה לב?", אני שואלת לאחר מכן.
" כלום... אדישות... אני רוצה שהם יחזרו לחיות, שתהיה שם תנועה", היא אומרת בנימה מיואשת.
"אז בואי תרגישי כמה היית רוצה שזה יהיה, גם אם זה בלתי אפשרי, רק תרגישי כמה זה נכון לך".
ס' שותקת, עיניה עצומות, היא נראית מרוכזת מאוד כשהיא אומרת, "כן יש חלק שעדיין חי, עובד..."
"אז בואי נהיה עם החלק הזה, בואי ניתן לו מקום, תרגישי אותו".
"כן... הוא עובד, קשה לו... כואבת לי הבטן... מאוד...", גופה מתקפל, ופניה מתעוותים מכאב בטן.
אני מרגישה את הבטן שלי.
"זועק ממש, הגוף שלך".
"כן... אבל אין לי כוח, לא יודעת... לא יכולה להבטיח כלום. אדישות כזאת..."
"לי זה מזכיר קצת את הילדה שהיית, שנורא רצתה להיות בסדר והיא זעקה, אבל לא היה מי שיקשיב", אני מציעה.
שתיקה... " כן... זו לגמרי היא, היא שם במעיים, ואני זורקת עליה עוד ועוד דברים".
 שוב שתיקה... "אני פשוט שונאת אותה, אני שונאת אותי, אני פשוט לא יכולה לאהוב אותי", היא אומרת בזעם, שממלא את החדר באנרגיית חיים.
במפגשים הבאים התמה של השנאה העצמית הייתה במרכז העבודה הטיפולית, ובאחת הפגישות אמרה ס., " את יודעת, נדמה לי שהקרוהן הזה... המחלה הזאת... זו מחלה של שנאה עצמית".

בתחילת הטיפול, מדגימה ס' הוויה אלקסתימית. מושג האלקסתימיה (Alexithymia), כפי שמוסבר על ידי מקדוגל, מתייחס לבני אדם שאינם מסוגלים לתאר את מצבם הרגשי במילים, אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו (מקדוגל, 1989). ירום מתארת את ההוויה האלקסיתימית והחשיבה הביצועית, כבאים לידי ביטוי בניתוק רגשי ותחושת " מוות נפשי". האדם חי ופועל כאדם בוגר ומתפקד, אולם הוא חסר רגשות וחסר חיוניות ומנותק מתחושות גופו. העדרם של תסמינים פסיכוסומטיים מבטאים קיפאון תפקודי, וההפקעה מתבטאת ב "אוטומטיות תפקודית". עם החיבור לחוויות גוף והופעתה של הסומטיזציה נוצר סדק והחיים שבים אל האדם (ירום, 2013).

עבודה סביב יצירת קשר בטוח, עבודת נשימה וקרקוע, מיינדפולנס ותחושות גוף, מחברים אותה באיטיות לרגש ומביאים לגילויו מחדש. עם הזמן, נכנסים הכאבים הגופניים לחדר הטיפולים, ומחלת הקרוהן תופסת חלק משמעותי בעבודה הטיפולית. עם מתן מקום למחלה במרחב הטיפולי, ומתן אפשרות למחלה "לספר את סיפורה", מתגלית הנחת היסוד של שנאה עצמית. קשה להתעלם מן הקשר בין העובדה שמחלת קרוהן נמנית על קבוצת המחלות האוטואימוניות שבהן הגוף "תוקף" את עצמו, לבין התמה של שנאה עצמית העולה מתוך הכאב הגופני.

ירום מתארת פרשנות נרטיבית בהתייחס לגוף כבעלת משמעות רבה להתפתחותו של המטופל. היא כותבת כך:

...התופעות בגוף והדיבור באמצעותו מפוענחים תוך כדי התהליך הטיפולי ומקבלים משמעות במהלכו. לא מדובר בהכרח בחשיפה של רובד התפתחותי קדום יותר, אלא בהענקת משמעות, שייתכן והיא נוגעת בהווה בתמות עבר רגישות, אך בד בבד זוכה למשמעות חווייתית, עכשווית ומתמירה, תוך כדי התהליך הטיפולי. (ירום, 2013)

הארטלי, בספרה פסיכולוגיה סומאטית, רואה בגוף כמחזיק את הזרעים של ריפוי וצמיחה. היא מאמינה כי דרך חקירת הכאב ותסמיני המחלה, אנו יכולים להגיע למקורות מרפאים. הקשבה לסיפור של גוף, לטענתה, יכולה להאיץ תובנות, ריפוי ושינוי (Hartley, 2004).

סיכום

במאמר זה ניסיתי להציג את האדם החולה ואת מחלתו כשהם עומדים במרכז המפגש הטיפולי. בעיני, התבוננות עמוקה המלווה בתשומת לב לגוף, לדפוסי התמודדות עם המחלה, לרווחים המשניים ול"סיפור" שהמחלה מספרת, מאפשרת כניסה פנימה לחומרי ליבה נפשיים עמוקים. הרחבת הטיפול הנפשי לטיפול גופנפש, הנכחה גופנית ומתן אפשרות לגוף "לומר את דברו", הם בעלי חשיבות רבה לחשיפת חומרים נפשיים בלתי מודעים המשפיעים על היווצרות המחלה, מהלכה וההתמודדות עמה. אני מאמינה כי ניתן לראות במחלה, פתרון פסיכוסומטי שנוצר בהשפעת מועדות גנטית מולדת, הסביבה וחומרים נפשיים לא מודעים. ייתכן שכשם שהרפואה המערבית שמה לה למטרה לרפא את המחלה, באותה המידה המחלה בעצמה יכולה לשמש את האדם החולה ככלי עצמתי לריפוי הגופנפש שלו.

אסיים בנימה אישית.
בעוד אני כותבת את המילים הללו, אני מרגישה כיצד אני מתאמצת לחבר בין הדיסציפלינות השונות, ולמצוא מחקרים נוספים העוסקים ברמה המולקולארית והקלינית. הכול כדי למצוא עוד ועוד הוכחות והסברים, אך ככל שאני מתאמצת יותר לאחות את הפיצול, כך אני חשה את הפיצול הולך ומעמיק בתוכי. רק במפגש הטיפולי בין שתי ישויות מונכחות בגופן, משהו קורה. שפה אחרת נוצרת. שפה שמחד חדשה לי, ומנגד כל כך טבעית ומוכרת, שפה של חוויה וחיבור גוף ונפש אמתי, שכל ניסיון לתארה בכלים השפתיים שעומדים לרשותי, לא תהיה טובה דיה.

ואולי היה זה אלברט איינשטיין שהיטיב לנסח במילותיו את המאבק הזה שבתוכי:

“The intuitive mind is a sacred gift and the rational mind is a faithful servant. We have created a society that honors the servant and has forgotten the gift.”

 

 

מקורות

טוטון, נ' (2003), פסיכותרפיה ממוקדת גוף, אח.

ירום, נ' (2010), סיפורי גוף, מודן.

ירום, נ' (2013), שפות הגוף, פרדס.

מקדוגל, ג' (1989), תיאטרוני הגוף, דביר.

רולף בן-שחר, א' (2013), אנטומיה של טיפול- פסיכותרפיה גופנית, פרדס.

Capitanio JP. Personality and disease. Brain, behavior, and immunity, 2008.‏

Denollet J. Personality and cancer. Current Opinion in Psychiatry, 1999.

Egger G, Liang G, Aparicio A &. Jones PA. Epigenetics in human diseases and prospects for epigenetic therapy. Nature, May, 2004.

Friedman HS, Booth-Kewley S. Personality, type A behavior, and coronary heart disease: the role of emotional expression. Journal of personality and social psychology, 1987.

Grande G, Romppel M, Barth J. Association between type D personality and prognosis in patients with cardiovascular diseases: a systematic review and meta-analysis. Annals of Behavioral Medicine, 2012. ‏ -

Hartley L. (2004) Somatic Psychology-Body, mind and Meaning. John Wiley & Sons.

Irwin M. Psychoneuroimmunology of Depression: Clinical Implications. Brain, Behavior and Immunity, 2001.

Kelman S. (1985) Emotional Anatomy. Berkeley Press

Kurtz R. (2007) Body centered Psychotherapy: The Hakomi Method. Mendocino: Life Rhythms.

Lowen A. (1958) The Language of the body. New York, Macmillan Publishing.

Maier, Steven F.; Watkins, Linda R.; Fleshner, Monika. Psychoneuroimmunology: The Interface between behavior, brain and immunity.

American Psychologist, Dec, 1994.

Miller GE, Chen E, Parker KJ. Psychological Stress in Childhood and Susceptibility to chronic diseases of aging: Moving toward a model of behavioral and biological mechanisms. Psychol. Ball. 2011.

Reich W (1933) Character Analysis. New York, The Noonday Press, 1972.

Ziemssen T, S Kem S. Psychoneuroimmunology: Cross talk between the immune and nervous system. J. Neurology, 2007.

-----------

לקריאה נוספת:

מחלה / אי-מחלה: מודל לפסיכותרפיה בחולים במחלות גופניות / מאמר מאת שאול נבון

מצבי גוף והתפתחות מטפלים / מתוך הבלוג של חנוך ירושלמי

הרהורים על מחלות קשות / מתוך הבלוג של חני בירן

פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טראנס-פרסונלי: התמסרות הדדית / מאמר מאת רונן לוי

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קדוש, ש. (2014). מריפוי המחלה ועד למחלה ככלי לריפוי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3175

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום7/9/2014

הזמנה. שמית שלום,
שמחתי לראות שאת מצטטת מספריי ומספרי חברתי ומורתי גויס מקדוגל. ביום 17.9.2014 שעה 19.30 יתקיים בבית אריאלה ערב עיון לכבוד ספרי 'שפות הגוף', אשמח אם תבואי.
איני יודעת דרך כדי להתקשר אליך, לכן אשמח אם תיצרי איתי קשר מס' הטלפון שלי: 03/6044099
דואל: hirom@netvision.bet.il
בברכה: ניצה ירום
03/6044099

ברכה הדרברכה הדר7/9/2014

שמחה לדעת שיש רופאי משפחה כמוך. שלום שמית. אני עוסקת כבר 25 שנים בניסיון להצביע על הקשר הבלתי נמנע בין הגוף והנפש.
שמי ברכה הדר. התמחיתי באנליזה ביואנרגטית. אני מחפשת רופאים כמוך. אשמח מאד לדבר אתך.תוכלי להתקשר אלי? 0546555894

dvora ashkenazidvora ashkenazi7/9/2014

גוף-נפש. שמית,
תודה גדולה על המאמר. מרתק ומרגש,
הדוגמאות מחדר הטיפולים אותן העלית מאוד חוויתיות ומרגשות.
חושבת שמתוך הדברים שהעלית והקישורים הנוספים ניתן להפיק כלים לעבודה עצמית
המון תודות
דבורה

יפעת פרסיפעת פרס7/9/2014

תודה על המאמר. כפסיכותרפיסטית , בשיטת הביוסינתזה, גם אני רואה ומבינה יותר ויותר, את הקשר בין המחלות הפיזיות, אפילו הספציפיות שלנו, ובין מצב הנפש. המאמר היה לי מעניין מאוד, והדוגמאות מהקליניקה מרתקות. בכל פעם שהצלחת לגעת עם מטופל בחיבור הזה בין מה שקורה לו בגוף, ומה שקורה/ קרה לו בנפש, התרגשתי. מנסיוני האישי, הריפוי אכן קורה, כשמצליחים לדבר עם הילד ההוא, בזמנים בהם החליט משהו לגבי החיים.
תודה

שמית קדוששמית קדוש1/9/2014

תודה. תודה רבה על תגובתך. שותפה לכמיהה להרפות מהמאמץ. כרופאת משפחה פעילה, שמדריכה גם את הדור הבא, עדיין מחפשת את הדרך שבה אפשר יהיה להכניס 'רוח חדשה' של התבוננות על האדם החולה , שאינה יכולה להיות מתוקפת מחקרית בכלים המוכרים לרפואה המערבית. אני מניחה שמכאן נובע המאמץ הסיזיפי...

שי גילשי גיל1/9/2014

מילים שנוגעות. תודה על מילים שנוגעות ומזמנות את הקורא להיות נוכח לשיח החי המתקיים במרחב הגוף-נפש.
ובאשר לשיתוף הכן מצידך על ה 'מאמץ לחבר בין הדיסציפלינות', אוסיף ברוח מילות המאמר, שדומה שהוא מזמן אותך ( כמו גם אותנו הקורא ) להרפות מהמאמץ הסיזיפי,'לאחות את הפיצול'. כלומר לאפשר לשפות, לחלקי הנפש ולממדים השונים להתקיים על פי דרכם וטבעם ולקיים דיאלוג חי הנושא בחובו בשורה חדשה ופוטנציאל מרפא.