פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי
על יחסים בולעניים לכאורה כהתנגדות משותפת לבליעת התודעה - קריאה בספר 'בגד מאש' מאת מיכל בן-נפתליעל יחסים בולעניים לכאורה כהתנגדות משותפת לבליעת התודעה - קריאה בספר 'בגד מאש' מאת מיכל בן-נפתלי
על יחסים בולעניים לכאורה כהתנגדות משותפת לבליעת התודעה - קריאה בספר 'בגד מאש' מאת מיכל בן-נפתלי

על יחסים בולעניים לכאורה כהתנגדות משותפת לבליעת התודעה - קריאה בספר 'בגד מאש' מאת מיכל בן-נפתלי

ספרה החדש של מיכל בן-נפתלי - בגד מאש - מורכב משתי נובלות אשר בלבן עומדות עלילות אהבה בין נשים. ברשימה זאת מתייחס הכותב, תוך קריאה יונגיאנית, לקשר הנשי החזק הנוצר בין הדמויות, קשר שעשוי להיראות תחילה בולעני ומרוקן, אולם דווקא מתגלה כמייצג התנגדות לעולם הפטריארכלי המקדש נפרדות, תפקודיות ואינדיבידואליזם.

סקירות ספרים | 27/6/2019 | 891

תגיות:

על יחסים בולעניים לכאורה כהתנגדות משותפת לבליעת התודעה

קריאה בספר 'בגד מאש' מאת מיכל בן-נפתלי (כתר, 2019)

מאת גיא פרל

 

ספרה החדש של מיכל בן-נפתלי - בגד מאש - מורכב משתי נובלות אשר בלבן עומדות עלילות אהבה בין נשים. בנובלה 'בגד מאש' מתוארים יחסיה של אנא, סטודנטית ירושלמית צעירה, עם ליאורה, אישה שגילה כמעט כפול מזה שלה. היות שליאורה הולכת ומאבדת את ראייתה, היא שוכרת את שירותיה של אנא כמקריאה. השתיים נכנסות למערכת יחסים רומנטית וארוטית מורכבת, תוך שהן מותירות מאחור את מציאות העולם. דמות נוספת בנובלה היא יוהאן, בן זוגה של אנא המאוים על ידי מערכת היחסים ומתנגד לה.

בנובלה 'שולי הספר' מתואר סיפורן של אישה בתהליך דמנטי ושל ביתה נדיה, הבוחרת לעבור ולהתגורר עמה בדיור מוגן לקשישים. העלילה מלווה את קורות הקשר בין השתיים, החל מהופעת ניצני הדמנציה וכלה בחייהן המשותפים של האם וביתה בדיור המוגן.

ברשימה קצרה זו אתמקד רק בהיבט אחד מהיבטיו המרובים של ספר מורכב ויפהפה זה – ממד ההתנגדות המשותפת לבליעת התודעה, המתקיים בתוך יחסים בולעניים לכאורה.

בקריאה ראשונית, עשוי להיווצר הרושם כי שתי הנובלות עוסקות במערכת יחסים בין אישה צעירה המוותרת על קיומה הנפרד, לבין אישה מבוגרת ממנה, אימהית, הבולעת לתוכה את תודעתה של הצעירה. רושם זה עשוי להיתמך על ידי העובדה שבשתי מערכות היחסים יש ממד של נסיגת האישה הצעירה מתפקודה ומיחסיה במציאות שמחוץ למערכת היחסים: אנא מתרחקת מבן זוגה ומתקשה להשלים את לימודיה ואילו נדיה עוזבת לחלוטין את חייה הקודמים לטובת מגורים עם אימה בדיור מוגן.

בראיה יונגיאנית, היבלעות או מיזוג לתוך דמות אימהית, אינם משקפים תהליכים הכרוכים בקשר עם האם הפרסונלית בלבד, כי אם את בליעת או מיזוג תודעת האגו בתוך הלא-מודע המזוהה עם 'ארכיטיפ האם הגדולה', ואשוב אל הדברים בהמשך.

טענתי המרכזית היא כי קריאה מעמיקה בשתי הנובלות חושפת תמונה מורכבת בהרבה. ראשית, שתי הנשים המבוגרות אינן מתוארות כחזקות, ההפך, הן שונות וחלשות – ליאורה הנה אישה בודדה ומוזרה ההולכת ומאבדת את מאור עיניה והיא זקוקה לאנא כדי שתקריא לה ספרים. בהמשך נודעים פרטים גם על דכאון ממנו היא סובלת. אימה של נדיה הופכת בהדרגה לדמנטית, והיא תלויה לחלוטין בביתה.

אם כן, שתי הנשים המבוגרות, הבולעות לכאורה את תודעת הצעירות מהן, נמצאות בתהליך התפרקות זהותן הישנה ואובדן תפקודיהן ומעמדן. בנוסף לכך, בשני המקרים, ויתורן של הצעירות על נפרדותן ועצמאותן לא נעשה בתגובה להפעלת כח או מניפולציה, כי אם מתוך מודעות ובחירה בתוך יחסים שיש בהם מימד של קשר ושל חסד. לתפיסתי, משקפות שתי מערכות היחסים התנגדות לעולם הפטריארכלי על הנפרדות, האינדיבידואליזם והתפקודיות שהוא מקדש – התנגדות הבאה לידי ביטוי ביחסים האינטימיים בין הנשים, התנגדות המובלת דווקא על ידי הנשים הצעירות.

ככל שהתקדמתי בקריאה, מה שנראה בתחילה כבליעת התודעה בתודעת האם הגדולה המייצגת את הלא-מודע, החל להתפס על ידי כיצירת קשר נשי כנגד התרבות הגברית-פטריאכלית שהתרחקה מארכיטיפ האם הגדולה - התרחקות שמיוצגת בנובלה כהיחלשותן של שתי הנשים המבוגרות ודחיקתן אל שולי השוליים של החברה. אל הקשר המתהדק בין הנשים בשתי הנובלות ניתן לפיכך להתייחס כאל מיזוג משותף, טראגי, מודע ומלא חסד – אל תוך האם הגדולה הגוססת.

נעיין, לדוגמא, בדבריה הבאים של אנא (מתוך 'בגד מאש'). ניתן להבחין בהן בתמצית התהליך אותו תיארתי עד כה – מה שנראה בתחילה כביטול תודעה אינו אלא הצטללותה של תודעה אחרת:

"חדריה המוצללים אפפו אותי בקורי שלילה. למדתי ממנה באותם ימים כי שושלות השלילה קדומות משושלות החיוב, ושושלות הכבלים נחרצות משושלות השחרור. היה לי קשה להיפרד מן השינה שלה. היא חצצה ביני ובין יוהאן, ביני ובין המציאות, ביני לביני. ועם זאת, עבדתי בצלילות [...] נכנסתי לדממת ההשעיה, לסוגריים של הווה מוחלט, ללא מחר, מישור רחב שבו צעדנו שתינו מפוכחות" (עמ' 45).

ביטוי מרתק נוסף לאותו תהליך ניתן לראות בדמותה של עמנואל פנסון המופיעה בנובלה הראשונה – דמותה הבדויה של אישה אשר הואשמה בכישוף, סביבה מבקשת אנא לכתוב את עבודת התיזה שלה. נוימן1 מתייחס אל הפחד מפני מכשפות - המופיע אצל ילדים, במעשיות עם ובסוף ימי הביניים - כאל ביטוי תרבותי לפחד מפני הלא מודע וארכיטיפ האם הגדולה כמי שמאיימים לבלוע את התודעה, פחד המושלך על נשים ועל נשיות. על פי קטע מהצעת המחקר של אנא:

"המספר המשוער של אנשים שעלו על המוקד כמכשפים ומכשפות באירופה בין השנים 1789-1480 עומד על כמאה אלף איש. שמונים אחוז מבין הנשרפים היו נשים" (עמ' 36).

בעבודת המחקר שלה מבקשת אנא לתת קול לפנסון עמה היא מזדהה –

"לא תכננתי מראש להמציא סיפור. כל זה קרה בסמכות מגען המידבק של מחשבות, פקעת הזדהויות שהצמיחה בקרבי את האמונה שאוכל להמציא וידוי, ששום מנגנון משפטי לא חילץ ולא יכול היה לחלץ" (עמ' 36).

ביטוי בספר לאימת התודעה הגברית מפני מה שהיא משליכה על מכשפות, ניתן לראות בטענותיו של יוהאן, בן זוגה של אנא, כי ליאורה כישפה אותה. אך לא זו בלבד שאנא אינה מכושפת, היא חשה מכשפה בעצמה –

"האמת, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מכשפה, אבל אף אחד לא היה מאמין עלי. תמיד יאשימו מישהי אחרת" (עמ' 82).

אנא חשה הזדהות עם המואשמות בכישוף ואף משיכה אליהן - מעמנואל פנסון ועד ליאורה – שכן "המכשפות הן חיל החלוץ של המודרניות הנשית" כדבריה (עמ' 57). כלומר, אין המדובר בבליעת תודעתה של אנא, כי אם בהתנגדותה המודעת לנזקים החברתיים והאישיים שגורם הפחד מפני בליעה שכזו.

דוגמאות אחרונות למידת הצלילות והמודעות של הצד הנבלע לכאורה, אביא מתיאוריה היפיפיים של נדיה את ימי ראשית הדמנציה של אימה, טרם כניסתן לדיור המוגן (בנובלה 'שולי הספר'):

"גולמית, חשופה מדי, כאילו יכלה לבטא רק את הלא-מודע שלה שעה שהלכה ונפרדה מן התודעה, בלי צנזורה, בלי איפוק, ואני, באיזו שפה היה עלי לדבר עם הלא-מודע הזה? הייתי אומרת לה, "את חולמת, אימא, את דברת מתוך חלום," והיא – "לא נכון," גועשת, "לא נכון, אני צודקת," ואז תפסתי שאיני צריכה לתמוך בזיכרונה אלא דווקא בשכחותיה, ושאולי זו הזדמנות להמציא את חייה מחדש, להמציא לי אימא, להמציא לה בת, להקדים את המשפט "את זוכרת" לסיפורים שארקח עבור שתינו" (עמ' 137). בהדרגה, נדיה אינה מנסה לרתק את תודעת אימה אל המציאות החיצונית כי אם מניחה לתודעת האם לשקוע אל הלא-מודע, אל מחוץ לשפה. אולם, נדיה אינה נפרדת מאימה, כי אם מצטרפת למסעה והופכת למתעדת הצלולה של התודעה המשותפת שלהן, המהווה אלטרנטיבה למציאות, לשפה, לנפרדות ולהגיון שהותירו מאחור: "היא כבר לא אוהבת אותי. היא לא מסוגלת להרגיש אהבה. אני מחזיקה באהבה של שתינו. אני מחוללת את אהבתנו" (עמ' 118).

 

הערות

  1. Neumann, E. (1994). The fear of the feminine. Princeton: Princeton University Press, Bollingen Series.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרל, ג. (2019). על יחסים בולעניים לכאורה כהתנגדות משותפת לבליעת התודעה - קריאה בספר 'בגד מאש' מאת מיכל בן-נפתלי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3831

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.