פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

Somebody? Anybody? Nobody?

אנשים חולים ונכים מתמודדים עם כאב גופני, עם פחדים, עם בושה, עם השפלה ועם תחושות כגון בדידות וניכור. הם מבקשים מאיתנו נוכחות מקבלת והכרה בגופם על פגיעותו ושלמותו. לאופן שבו אנו פוגשים את האדם הסובל מפגיעה גופנית השפעה מכרעת על התהליך הטיפולי. במאמר זה מציגה המחברת שני תיאורי מקרה, המבהירים את הקשיים ואת האתגרים שבמפגש הטיפולי עם הגוף הפגוע. היא מתארת דרכי התמודדות כגון פיצול וניתוק, שלעתים הן בלתי נמנעות, וגם רגעים של מפגש אמיתי, הכוללים התמסרות משותפת ונשיאה הדדית של סבל גופני ונפשי, מתוך עמדה של נוכחות מקבלת ומכילה. רגעים כאלה טומנים בחובם פוטנציאל מרפא.

מתפרסם מ 5/4/2015 | 11,556 צפיות

תגיות: | | | |

 

Somebody? Anybody? Nobody?

רגעים של מפגש עם הגוף הפגוע במרחב הטיפולי: על מורכבותם והפוטנציאל המרפא שבהם

מאת שמית קדוש

 

 

"מתי לראשונה הרגשתי את השחרור המענג הזה שאפשרי רק בשניים? הרוגע שאנחנו חשים כשאנחנו לבדנו, הביטחון העצמי שבשלוות הבדידות, אי-אפשר להשוות אותו להרפיה, לנינוחות ולחופשיות שחווים יחד, בחברת שותף" (מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד).

המפגש עם הגוף הפגוע במרחב הטיפולי הינו מורכב וטומן בחובו אתגרים רבים. פגיעה גופנית יכולה להיות נראית או נסתרת. אנו, שחיים בחברה המקדשת יופי, בריאות ושלמות, מתקשים לפגוש את הגוף החולה, הנכה או האחר, ולתת לו מקום חומל ומקבל בחדר הטיפולים. המפגש עם הגוף הפגוע עלול לעורר בנו פחדים לא מודעים ותגובות קשות. קשיים אלה עלולים להעמיק אצלנו את הפיצול, ולהוביל אותנו להכחשה ולהחפצה של הגוף הפגוע.

אנשים חולים ונכים מתמודדים עם כאב גופני, עם פחדים, עם בושה, עם השפלה ועם תחושות כגון בדידות וניכור. הם מבקשים מאיתנו נוכחות מקבלת והכרה בגופם על פגיעותו ושלמותו. לאופן שבו אנו פוגשים את האדם הסובל מפגיעה גופנית השפעה מכרעת על התהליך הטיפולי. רגעים של מפגש, שבהם אנו מאפשרים לעצמנו להתמסר לכאב ולסבל ולתת לו לגעת בנו, רגעים שבהם אנו נושאים יחד עם מטופלינו את הבלתי ניתן לנשיאה, הם בעלי פוטנציאל מרפא.

במאמר זה אציג שני מטופלים, שהתמודדו עם פגיעה גופנית משמעותית. אתאר את הקשיים ואת האתגרים שהמפגש עימם הציב בפניי, שהיוו אבני נגף בניסיון ליצור קשר אנושי מלא. אשתף באופנים שבהם התמודדתי עם קשיים אלה, וברגעים יקרי ערך שהובילו למפגש אנושי ולקשר הדדי חי שאׅפשר שינוי וצמיחה הן במטופליי והן בי.

מפגש עם פגיעה גופנית נראית

מוטי (שם בדוי) נכנס לחדר. הוא בעל מראה מרשים ולבוש בקפידה. אפילו חדי העין לא יבחינו בצליעה קלה. כבר שלושה חודשים אנו נפגשים, והוא מיטיב להסתיר. מסתיר את פגיעותו, את חולשותיו ולעולם אינו חושף את הפרוטזה ברגלו הימנית. הוא כבר בן שלושים ושתיים, עשר שנים לאחר תאונת הדרכים ששינתה את חייו. במפגשים בינינו הוא מספר על פלשבקים, על חרדות, ועל הפחד מקשר אינטימי עם נשים. "מישהי הזמינה אותי לדייט", הוא אומר בעיניים כבויות. "דווקא חמודה ממש, אך שוב ביטלתי. פשוט לא יכול, לא יכול לספר לה".

אני יושבת מולו, גופי מתכווץ, חשה תחושת תקיעות, ריחוק וחוסר אונים. חלק אחר ממני מבקש לנוע, לנער אותו, להוציא אותו ממעגל התקיעות. כבר שלושה חודשים אנו בריקוד הזה של תקיעות מול תנועה, התרחקות מול התקרבות.

"קשה להבין את זה", הוא אומר ומרכין את ראשו.

האם אני מבינה? האם אני באמת פוגשת אותו?

"לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני באמת מצליחה להבין את הקושי הזה עד הסוף", אני משתפת אותו. עיניו נפערות בפליאה, אני חשה מתח בכל גופי, ולפתע חשה אשמה בשל בריאותן ושלמותן של הרגליים שלי. הוא מתבונן בי. מעולם לא היינו קרובים יותר. אני חשה כיצד מבטו חודר לתוך גופי, חשופה בבריאותי, אנרגיה של כעס מתפתחת בינינו.

"משהו קורה עכשיו בינינו", אני אומרת. הוא משפיל מבט. "הרגליים שלי בריאות ושלמות", אני ממשיכה. "בטח קשה לראות את זה". הוא נבוך. מדי פעם יוצר קשר עין. משהו נרגע בינינו, חזרנו לנשום. "יש לי בתיק תמונות מיום התאונה, לא הראיתי אותן לאף אחד, הייתי רוצה להראות לך", הוא אומר בשקט. אני מסכימה. "תמונות קשות", הוא מזהיר. "זה בסדר", אני עונה. הוא מפשפש בתיקו, אני נושמת עמוק, מווסתת את עצמי ומזכירה לעצמי שבתור רופאה ראיתי כבר תמונות קשות בחיי.

הוא פורש אותן אחת אחת. אני מתבוננת בבשר החי, בדם, בחלק הגוף שכבר איננו. מה אני רואה? מה אני בוחרת לראות? דרך אילו עיניים אני פוגשת? אולי דרך עיני רופאת המשפחה שאני... ואז זה קורה: כאב מפלח את גופי, הוא זועק את האובדן, את חוסר האונים ואת הכעס. אני עוצמת עיניים לשבריר שנייה, נושמת עמוק. כשאני פוקחת את העיניים אנו מתבוננים זה בזו. אנחנו יחד בתוך הכאב האין-סופי. "עכשיו את מבינה", הוא לוחש, דמעה מבצבצת מעינו, תחושת הכאב מתערבבת בתחושת חיות חדשה, קשר חי, פועם, כואב ומצמיח. נפגשנו.

אן-מארי קירי (2009), פסיכותרפיסטית גופנית ואם לילדה עם שיתוק מוחין, מתארת בכנות רבה טיפול באישה נכה. היא משתפת כיצד המפגש עם הנכות מביא אותנו ישירות ללב הפצע הגופני, באופן שהוא בלתי ניתן לנשיאה. המראה של גוף פגוע מעורר בנו תגובה קשה של צורך עז לנעוץ מבט לצד אימה. תגובה זו יכולה להביא להפניית המבט הצדה, מתוך היעדר הידיעה כיצד להתבונן באופן שאינו חודרני.

בהתייחסות לאופן שבו אנו מתבוננים, ג'יין פרנסס (2014) מבדילה בין ראייה אובייקטיבית דרך החשיבה (mind), לבין ראייה התייחסותית דרך הלב. היא מדגישה את ההבדל בין ראייה מתוך מציצנות, החפצה, הכחשה, ללא הדדיות וקשר, לבין ראייה מתוך מפגש שבו אנו מאפשרים לעצמנו להינגע, להתרגש ולהיות מושפעים בגופנו, בנפשנו וברוחנו מהחיות שבתוכנו ובאחר. אני תוהה עד כמה הראייה ההתייחסותית הזו, הפוגשת מתוך נוכחות מלאה את הגוף הפגוע, אפשרית, ולמשך כמה זמן.

כשאני יושבת מול מוטי, אני שואלת את עצמי דרך אילו עיניים אני רואה אותו? מה אני בוחרת לראות? איך אני כאישה בחברה המקדשת יופי, אסתטיקה, שלמות ובריאות יכולה לפגוש את האדם החולה, הנכה, בעל הגוף הפגוע? עד כמה אני מרשה לעצמי לפגוש את הגוף הפגוע בלי לאבד את נוכחותי? מה ההשפעות של האופן שבו אני רואה את מוטי על מערכת היחסים שלנו? אני מוצאת שלעתים נוח לי שמוטי מסתיר את רגלו הקטועה. אני מוצאת את עצמי מסתירה את רגליי הבריאות.

המפגשים איתו מעמתים אותי עם נושאים כגון בושה והסתרה של ה"אחרות" שלי, המוכרת לי במסגרות חברתיות מסוימות. מול מוטי אני נעה בין הכחשת נכותו לבין פנייה לעתים למציאת פתרונות מעשיים לבעיותיו. עם זאת, לצד הפיצול שבתוכי, אני חשה בכמיהה למפגש אמיתי. מפגש שבו אני מאפשרת לעצמי להינגע, להתרגש, לתת לכאב של המטופל (ושלי) לעבור דרכי, ולהיות מושפעת בגופי ובנפשי מהאדם היושב מולי. אלו הם רגעים של התמסרות משותפת ונשיאה הדדית של הסבל מתוך עמדה של נוכחות חומלת, מקבלת ותומכת. אני חוזרת להרגיש את רגליי על הקרקע וחוזרת לנשום. אני נחשפת אליו בבריאותי, מאפשרת לו "להשתמש" בגופי, ומהווה עבורו זולת-עצמי גופני. אני מרגישה את מוטי מביט בי, רוצה "להשמיד" את רגליי הבריאות ואת הגוף הלא פגוע שלי.

הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית סוזי אורבך (2003) מסבירה, בעקבות ויניקוט, שכפי שמטופלים צריכים לעתים להרוס את המטפל, והמטפל צריך לשרוד את ההרס הזה, כך גם גוף המטפל צריך לתת מקום לתוקפנות הזאת ולהסכים להיות מטולטל על ידי המטופל בלי להתמוטט. כשמוטי יושב מולי ועיניו חודרות אל תוך מראה רגלי הבריאות, אני מתכווצת. לרגע אני רוצה להיעלם ולהתעלם. אני נושמת עמוק, מזכירה לעצמי את החשיבות של הרגע הזה, ומאפשרת לו (ולי) לחוות אותו במלואו, כפי שהוא חווה אותו בחייו מול האנשים הבריאים, בלי להיעלם ולהיבהל.

אורבך (שם) ממשיכה את משפטו הידוע של ויניקוט, שאין דבר כזה תינוק, אלא יש רק תינוק ואימא, ומציעה שאין דבר כזה גוף, אלא יש רק גוף בקשר עם גוף אחר. חשיבות ההכרה בגוף הבריא היא כאין וכאפס לעומת הכרחיות ההכרה בגוף הנכה והפגוע, שמבקש שיראו אותו על פגיעותו ועל שלמותו. המפגש עם הגוף הפגוע עלול לעורר פחדים לא מודעים מפני סירוס, הרסנות, שלמות הגוף, פגיעות וחולשה. כל אלה, לצד אידיאלים תרבותיים של שלמות וחוזק, גורמים לקושי במפגש (Chalfin, 2014).

כשמוטי אוזר אומץ לחלוק את התמונות הקשות של גופו הפגוע, אני חשה בכמיהה שלו להכרה בגופו כפי שהוא. כשאני מתבוננת בתמונות הקשות שלו, אני מנותקת, לא מסוגלת להתמסר לחוויה מלאה אל מול חוסר שלמות הגוף, החולשה והכאב. קהות החושים והריחוק שאני חשה בגופי מזכירים לי שאני לא נוכחת. אני רואה רגל קטועה, שרירים קרועים, כלי דם מדממים. ההרגשה מוכרת לי, תחושת החפצה. אני נושמת, מווסתת את עצמי, מנכיחה את עצמי בגופי, לאחר שנטשתי את עצמי ואת מוטי. אני יכולה להרגיש בתוכי את המאבק הניטש בין הרצון לברוח ולהתפצל, לבין האמונה בקשר האנושי המתמסר והכמיהה אליו. וברגע אחד זה קורה, רגע קסום של מפגש אנושי. רגע שבו אני מאפשרת לעצמי לחוש את הסבל האנושי שלו ושלי ואת זעקת הגוף יחד עם מוטי, ואנו נושאים אותם יחד.

מפגש עם פגיעה גופנית לא נראית

מחלה קשה מאלצת את האדם החולה להתמודד עם סבל אנושי ניכר. עליו לעמוד מול פחדים, כאבים, אי-ודאות, בושה, תלות, חוסר תפקוד והשפעות לא פשוטות על משפחתו. בנוסף לאתגרים הקשים הללו, מתארים חולים רבים תחושת ניכור ובדידות במחלתם (Amir, 2003; Pizer, 1998; Keary, 2009). "יש ציפור כנרית בבית החזה שלי", מספרת שרה, חולת סרטן, מטופלת של מייקל אייגן. "יש לה סיפור לספר שאיש אינו רוצה לדעת [...] אין פלא שהכנרית עצבנית, שהיא מאיצה ומאטה את תנועתה באופן לא מוסבר. עכשיו האחיות שמטפלות בי אומרות לי, 'את לא אמורה לבכות'. הן נותנות לי עוד זולופט. אני רוצה להפחית בזולופט. מרעילים אותי. 'לא', אומרים לי. 'הכול בסדר. את יכולה לדבר איתי. רק אל תפתחי את הדלת הסודית אל הנפש שלך'. הכנרית לא יכולה לשיר את הסיפור שלה" (אייגן, 2014).

אריאל (שם בדוי) מתקשה לנשום. "קשה לנשום", אני משקפת. "זה בסדר", הוא עונה כהרגלו, "עוד מעט זה יסתדר". אריאל הוא מנהל פרויקטים בכיר, בן 55, שלפני שנה חלה בסרטן הריאות. הוא עבר ניתוח לכריתת ריאה וטיפולים כימותרפיים, וכעת יש הפוגה במחלה. הוא יודע שיש סיכוי גבוה שהסרטן יחזור. במשך שלושים שנה ניהל פרויקטים, התמודד עם קשיים, ונלחם עבור אחרים. עכשיו הוא נלחם על חייו.

הקשר עם חבריו הולך ומתמעט, וגם עם בני משפחתו הוא מתקשה לשוחח. רופאת המשפחה, שהפנתה אותו אליי, מספרת שהוא משתמש בתכיפות בכדורי הרגעה, ואשתו מדווחת על התפרצויות כעס. הוא נאבק על כל פיסת כבוד, מדגיש את החלקים המתפקדים, מספר לכולם שהוא בסדר. הוא מסרב להראות חולשה, פחד וכאב.

נעים לי להיפגש איתו, אולי נעים מדי. אני מחפשת את הקושי, מנסה ליצור איתו קשר, אך הוא מתרחק. אני לא מצליחה להגיע אליו, אני לא מצליחה לפגוש אותו. אני רואה את נשימותיו המאומצות, אך גופי מנותק, מסרב להרגיש. משהו בניתוק הזה מוכר לי. הנשימות שלי נעשות כבדות. לפתע אני זו שנאבקת על כל נשימה. כל הכנסת אוויר היא מלחמה, ואני לא יודעת אם תבוא עוד אחת אחריה. אימה. הוא עלול למות בכל רגע, המחשבה מפלחת את גופי. דמעות עולות בעיניי. אני נושמת עמוק, מחזירה את הנוכחות לגופי בניסיון לווסת את עצמי. "אתה ממש נלחם על כל נשימה", אני אומרת, "בלי לדעת אם תהיה עוד אחת אחריה". הוא מישיר אליי מבט, עיניו חודרות אליי בבהילותן. שקט. רק קולות הנשימה של שנינו נשמעים. גופו מתרכך, זקיפותו מתפוגגת, ראשו מורכן. "אני פוחד למות", הוא אומר.

אריאל מזכיר לי בנוכחותו את שבריריותם של החיים, את אי-הודאות ואת פחד המוות. אני מכירה היטב את תחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים בעת מחלה קשה. הוא מזכיר לי את הילדה המנותקת שהייתי מול אבא שהיה חולה במחלה קשה וממושכת. אני יושבת מולו, מתנתקת לפרקים, מתכחשת למוות המתדפק על דלתו, ולא מאפשרת מפגש אמיתי. לפתע אני נזכרת ברגעי המפגש שהיו לי עם מטופלים שהתמודדו עם מחלות קשות, שבהם יכולתי להתמסר לכאב הגוף, ובמשמעותם הרבה עבורי ועבור מטופליי. אני שבה ומנסה להיות שם, לתת לכאב לגעת בי, להישאר נוכחת בגופי באופן מלא ומתמסר, בלי לנטוש את אריאל ואותי.

אני חוזרת לקשר עם גופי, מאפשרת לעצמי לחוש את חוויית גופו, נותנת לקרקע להישמט תחת רגליי, לפחד המוות ולאי-הוודאות לפלח את גופי. בדומה למוטי, גם בעבור אריאל אני מהווה זולת-עצמי, שורדת את מותו ואת מותי לעומתו בנוכחותי. מתוך פחד המוות שאנו חולקים יחד, ללא מילים, משהו אחר קורה. קשר חי ופועם קורם עור וגידים ומאפשר תנועה וצמיחה. יחד אנו לומדים לשאת את הבלתי ניתן לנשיאה, לומדים לנשום גם כשהנשימה קשה, ולרגעים מוצאים בחיבור הזה לגוף הסובל רגעי חסד ושלווה.

אני ממשיכה להיפגש עם אריאל בכל שבוע. הוא אינו מפספס אף פגישה. הוא מביא יותר ויותר את הכאב והסבל, את התקוות והפחדים ואת הקושי מול אי-הוודאות. הוא עסוק לא פעם בקשריו עם אשתו וילדיו. אני מתבוננת בו ורואה רכות, כנות וכמיהה הולכת וגדלה לקשר אנושי. בכל כוחותיו הוא מנסה לשמור על תפקוד מלא, מקפיד על התרופות והטיפולים. מדי פעם הוא זקוק לאשפוז קצר בגלל זיהומים ריאתיים. בכל פעם כזאת מצב רוחו יורד, ייאוש פושה בו, ועולה השאלה בשביל מה. אנו נושאים יחד את רגעי הייאוש הללו, מאפשרים למוות להיכנס למרחב הטיפולי.

עצם הנשיאה יחד נותנת לו כוח, והוא שב וממשיך. הוא נכנס לחדר, מתנשם מעט, רמת החיות שלי יורדת כשאני מתבוננת בו. הוא מרכין את ראשו. "לא נעים לי ממך", הוא אומר, "אבל אני לא יודע אם יש לי עוד כוח, אני לא יודע בשביל מה". שקט. אנו יושבים יחד, טובלים בתהום הייאוש. כבר היינו שם לא פעם. נשימתי חסומה, גופי כבד, מכווץ ומושך אותי מטה, תחושה מוכרת ברגעים האלה איתו. פרפור קטן בבית החזה. אני שמה לב אליו, קצה של חיות. בתוך הכובד והייאוש אני נותנת לפרפור החי לחיות בי יותר ויותר. התחושה הולכת וממלאת את בית החזה שלי, ואני חוזרת לנשום.

"אתה יודע", אני אומרת לו, "עברת כל כך הרבה בשנה האחרונה, ניתוחים, טיפולים והתמודדויות קשות כל כך. בטח יש משהו יקר שבשבילו זה שווה". הוא פוער עיניים, מרים את הראש, גופו עדיין מכופף. הוא לא עונה. "אולי רק תנסה להרגיש את זה בגוף שלך", אני מציעה. הוא עוצם עיניים, לוקח נשימה, לאחר דקה גופו מתחיל להזדקף. "הזדקפת קצת", אני אומרת. "כן", הוא עונה, "אני יכול קצת להרגיש את זה בבטן. משהו פועם, חיים". "בוא נרגיש את החיים האלה בבטן", אני ממשיכה. פניו נראות רגועות, נשימתו מעט מתרחבת, דמעה משתרבבת מהעין. "אני כל כך אוהב את המשפחה שלי", קולו רוטט, "אבל אני לא יכול לשחק עם הבן שלי כדורגל, לא יכול לעזור לאשתי בבית, מה יש לי לתת להם?", הוא שואל. עצב עולה בי.

לרגע אני שואלת את עצמי מה חייו שווים. אני מאבדת לרגע את האמונה שיש בשביל מה בתוך הכאב והסבל הללו. אני רואה את אבא שלי מול עיניי, שהולך ומאבד את תפקוד גופו. נזכרת בחום ובאהבה שנתן לילדיי, ובמשמעות הרבה עבורם. חום ממלא את גופי, ומופיע צורך לשתף את אריאל. "אתה יודע", אני מתחילה, "בשנתיים האחרונות לחייו, אבא שלי היה מרותק לכיסא גלגלים וסבל ממחלה קשה מאוד. אני רוצה לספר לך שגם כשהיה במצב הזה, האהבה שנתן לילדים שלי הייתה הרבה יותר משמעותית ממה שיכלו אחרים לתת להם באותה תקופה". שקט. הוא מרכין את ראשו. אני מעט נבהלת מעצמי. חשופה עם סיפורי האישי מולו. מרגישה את הקרבה אליו יותר מתמיד. אני נזכרת בתחילת דרכנו יחד, את קהות החושים והניתוק הרגשי, ומתרגשת מהרוך, מהאנושיות ומהרגישות שנבטו אט אט וצמחו. "גיליתי בך כל כך הרבה רגישות ורוך", אני אומרת לו. "אתה יודע לתת קשר אנושי, וזה כל כך הרבה". הוא מתבונן בי, עיניו רכות וחמות, עצב ניבט מהן ואיתו משב רוח של חיות.

לשאת את הכאב יחד

העבודה עם אנשים חולים מעמידה אותי חשופה מול סבל אנושי ניכר. לעתים אני מוצאת את עצמי לכודה בתוך רשת הסבל הגופני שנחשפתי אליו, ומתקשה לראות מעבר. לעתים כל מה שאני רואה הוא הריאות המסורטנות או הרגל החסרה. בהעברה הנגדית, אני חשה בגופי את המגבלה והחולי, ונבלעת בהם יחד עם מטופליי. כשם שקשה לי לראות את הגוף הפגוע, כך לעתים קשה לי לראות את האדם החולה בשלמותו. אני מוצאת את המפגש עם כוח החיים מאתגר, מפגש שמביא עימו תקוות לצד פחדים.

כשאריאל אומר לי שלא נעים לו לומר לי שאין בו כוחות להמשיך ולהתמודד, הוא מבקש ממני לעשות את מה שהוא אינו יכול לעשות עם בני משפחתו שאותם הוא אוהב. הוא מבקש ממני להחזיק יחד איתו את הייאוש ואת המוות, בלי שאהיה מחויבת להיותו חי. לדעתי, ההחזקה המשותפת הזאת היא שמאפשרת לחלקים האחרים של כוח החיים, האמונה והמשמעות, להיפתח ולהיחשף במרחב הטיפולי. לעתים הם כמעט לא מורגשים, אך אני שבה ומזכירה לעצמי שהם קיימים בכל אדם שלם. אני מחפשת ניצוצות קטנים, אבחות של משבי רוח חיים, ומנסה לתפוס אותם, גם עבור מטופליי וגם עבור עצמי. אני מוצאת שהיכולת לחוש את החיות של אריאל, והסבת תשומת לבו אליה, כמו גם למשמעות של חוויית החיים שלו, הרחיבה את חוויית קיומו ואפשרה לו, בהמשך, חוויית חיים מלאה יותר.

המפגש עם הגוף הפגוע הוא עבורי מפגש מורכב ומאתגר, הדורש ממני לעבור דרך חתחתים עד למפגש אמיתי. לעתים אני תוהה עד כמה חשוב לי לפגוש ולהיפגש, ועד כמה זה משמעותי עבור המטופל, או אולי עבורי? אני זוכרת את עצמי כילדה צעירה, נמנעת מלהיות עם גופו של אבי החולה. אני נזכרת ביחס של בני משפחה אחרים אליו ושל החברה בכלל. יחס שנע בין החפצה, התרחקות והתעלמות. אני מכירה היטב את תחושת ה"אחרות" שלי, ואת התחושה שהחברה אינה מקבלת את אחרותי. מוכרות לי תחושות הבושה והבדידות וגם ההסתרה שמתלווה אליהן.

עם השנים, ככל שאני זוכה ליותר ויותר מפגשים מלאים עם מטופליי, אני מגלה בהם את הפוטנציאל לריפוי הדדי. אני מוקירה את הרגעים הללו של התמסרות משותפת ונשיאה הדדית של הסבל הגופני, המביאים עימם הקלה, הפגה של הבדידות והניכור, כמה רגעי מנוחה, יכולת נשיאה של הבלתי ניתן לנשיאה, ופתיחת אפשרות לחוויה אחרת. אנו ישויות מונכחות גוף הזקוקות לקשר אנושי. כדי להיות גוף אני זקוקה לגופו של האחר. כדי שחוויית היותי בת אנוש תהיה מלאה, עליי להנכיח אותה בגופי (Totton, 2005).

אני מאמינה שאפשר להיפגש עם האדם החולה או הנכה רק מתוך עמדה פנימית של חמלה, קבלה והכלה. במפגשים עם הגוף הפגוע, אני מזמינה את האדם החולה לנוכחות מקבלת, המאפשרת לנו להיות יחד בגופנו (Lombardi, 2007). לעתים עליי לשאת את כאב שנאת הגוף, התלות, ההשפלה וחוסר השלמות (Orbach, 2003, Keary, 2009). אין מדובר רק במחלה של אריאל או ברגל החסרה של מוטי; אלו החיים האמיתיים, המפגישים את כולנו זה עם זה ועם מציאות שלעתים היא בלתי אפשרית; חיים המזמנים לכולנו רגעים של השפלה, תלות ו"אחרות", בתוך עולם המנסה להסתיר ולהתעלם. ברגעים אלה, כשאנו מאפשרים לעצמנו לחוות את מה שנחווה בדרך כלל כבלתי נסבל, אנו לומדים יחד לשאת את הבלתי ניתן לנשיאה, ושם נמצא הפוטנציאל לריפוי של מטופלינו ושלנו כמטפלים וכבני אדם.

סיכום

שנדור פרנצי (1932) כתב ביומנו הקליני: "יכול לקרות, ואכן קורה לי לעתים, שהחייאת הסבל של האחר ושלי מעלה דמעה בעיניי (ואל לנו להסתיר רגש זה מהמטופל). דמעותיו של הרופא ודמעותיו של המטופל מתערבבות אז ויוצרות אחדות סובלימטיבית, שאולי רק ביחסי אם-ילד אפשר למצוא דומה לה. וזהו הגורם המרפא, אשר מחבר לעד – כמין דבק – את השברים שנאספו באופן אינטלקטואלי, ועוטף את האישיות שתוקנה כך בהילה חדשה של חיות ואופטימיות".

במאמר זה ניסיתי להציג את מורכבותו של מפגש בין ישויות מונכחות גוף, את הקשיים, האתגרים והפוטנציאל המרפא של רגעים יקרים אלה. בחברה המערבית בעידן האנטי-אייג'ינג, כאשר אנו מזריקים בוטוקס לקמטים, כאשר אנו צובעים את השיער הלבן ומותחים את הבטן הרפויה, אני שבה ושואלת עד כמה אנו פוגשים את גופנו כפי שהוא. עד כמה אנו מסוגלים להיות נוכחים עם פגיעותו של הגוף ועם חוסר מושלמותו, לראות את הזקנה, המחלה והגוף המתכלה.

כשחיפשתי מקורות ספרות לכתיבת מאמר זה, נדהמתי לגלות כמה מעט נכתב בנושא. אנשים בעלי מוגבלויות גופניות מהווים 15% מהאוכלוסייה, ושיעור האנשים החולים במחלות קשות גדול פי כמה. היעדר כתיבה בנושא הוא פועל יוצא של החרדה וההכחשה החברתית של נושא זה (Chalfin, 2014). אנשים המתמודדים עם מחלות קשות ועם פגיעות גופניות מזכירים לנו שוב ושוב את שבריריותם של החיים, את הפגיעות ואת חוסר הוודאות. מגיל ילדות אנו מורגלים להפנות את המבט, לא לראות, לא לפגוש את האדם שנראה שונה.

אנשים אלה מתמודדים עם היעדר קשר אנושי המאפשר מפגש אמיתי עם סבלם. עליהם להתמודד עם בידוד חברתי ועם ניכור. אני מוצאת פעם אחר פעם את סגולותיהם המרפאות של הקשר וההתמסרות לחוויה הגופנית-נפשית ביחד. אני שבה ומתעקשת, למרות הדחף להפנות את המבט, לנטוש את החוויה ולהתפצל, לחזור לנוכחות גופנית ולאפשר לכאב לעבור דרכי, ולתת לו להוביל אותי אל הקשר. אני ממשיכה לנסות להיות נוכחת עבור עצמי ועבור מטופליי, במקום שבו לא הצלחתי להיות נוכחת עבור אבא שלי. ברגעים יקרים אלה שגוף פוגש גוף, יחד אנו נושאים את הכאב. משהו חדש קורה, משהו חי ופועם.

 

תודה לד"ר אסף רולף בן-שחר על הליווי בכתיבת המאמר.

 

 

מקורות

אייגן, מ. (2014) העצמי הרגיש. תולעת ספרים.

פרנצי, ש. (2013) היומן הקליני. תל אביב: עם עובד.

Amir, M. Kalemkerian, G. P. (2003) The art of oncology: When the tumor is not the target-Run for Your Life: The Reaction of Some Professionals to a person with cancer. Journal of Clinical Oncology.

Chalfin, F. (2014) The Role of a Visible/Visual Disability in the Clinical Dyad: Issues of Visibility/Invisibility for the client and the clinician. Psychoanalytic Social Work.

Frances, J. (2014) Damaged or unusual bodies: Staring, or seeing and feeling. Body, Movement and Dance in Psychotherapy- An International Journal for Theory, Research and practice.

Keary, A. M. (2009) Do we? Can we look at the disabled body? In L. Hartly (Ed): Contemporary body psychotherapy, (pp. 164-176)

Lombardi, R. (2007) Shame in Relation to the Body, Sex and Death: A Clinical Exploration of the Psychotic Levels of Shame. Psychoanalytic Dialogues.

Orbach, S. (2003) There is No Such Thing as a Body. In K. White (Ed) Touch, Attachment and the Body. London, Karnac Books.

Pizer, B. (1998) Breast Cancer in the Analyst: Body Lessons. In A. Lewis(Ed), F. Sommer (Ed): Relational Perspectives on the body. Relational perspectives book series: Analytic Press, (pp. 191-212).

Totton, N. (2005) New Dimensions in Body Psychotherapy. Maidenhead: Open University Press.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קדוש, ש. (2015). Somebody? Anybody? Nobody?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3260

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שמית קדוששמית קדוש11/8/2015

תודה יעל. תודה, יעל, על הקריאה העמוקה והתגובה מעוררת המחשבה. אכן המצב הבריא יש בו מן השקיפות בכך שאינו מעורר את מה שפגיעה גופנית מעוררת. במיוחד מסיבה זו, באותו הרגע בו חשתי מול מוטי "חשופה בבריאותי", תחושה שאינה אופיינית לי בדרך כלל, היה בה סמן עבורי על המתרחש בשדה האינטרסובייקטיבי ביננו. אני מאמינה שבאותו הרגע , בו חשתי בושת גוף, חשיפה וצורך להתחבא יכולתי דרך התהליך ההעברתי לחוש ולו לרגע את הקושי של מוטי, יחד עם העובדה שלא היה לה עד כה מקום בחדר שאנו יושבים אישה בגוף בריא מול גבר צעיר עם נכות והמורכבות שבכך. אני לא מוצאת שהמשמעות היא סימטריה ברגע הזה, אלא דרך להתחבר. לגבי חיפוש המשותף, עבורי זו אחת הדרכים המרכזיות כדי לנסות ולחוש את האחר עם כל המורכבות שבה. אני לא יודעת עד כמה אפשר "לנוע בין ובתוך שני סוגי ההכרה הללו", כפי שכתבת, אבל כפי שאת מציינת, דרך החתחתים וההתכוונות להגיע לתנועה זו ולמפגש היא בעלת משמעות רבה.

יעל טליעל טל11/8/2015

כמה מחשבות על המאמר. ראשית, אני מצטרפת לתודות שנכתבו לך על התיאור הכלכך חי ומדויק של המפגשים במאמר שכתבת, ועל העלאת הנושא הזה כאן בכל מורכבותו. קראתי את המאמר שלך מכמה נקודות מבט יחד, של מטפלת ושל מטופלת, של מישהי שחיה עם נכות נראית, אבל גם מכילה עמדות ותחושות מנוכרות אליה, כמו אלו שתיארת. מתוך כל הפרספקטיבות האלה הרגשתי שיכולתי להזדהות עם הרבה מהחוויות שתיארת ולהבין את הקשיים שהתמודדת איתם והמחשבות שהעלית סביבם, ולהעריך גם את החשיבה החברתית הביקורתית שעזרה לך להבין את תגובותייך, את הדרך הלא פשוטה שהיית צריכה (ומוכנה) לעבור כדי שיתאפשר מפגש.
נשארתי עם הרבה מחשבות אחרי הקריאה, אבל בעיקר שתיים שחשוב לי לנסות לנסח:
האחת, לגבי החוויה של להיות חשופה בבריאותך- אמנם אני מאמינה שהביטוי הזה, ״חשופה בבריאותי״, מבטא חוויות פגיעות וחשיפה ממשיות מאד שעלו מול מבט חודרני, אבל בכל זאת אני מתקשה להסתדר איתו. דווקא כי הבאת את צורות ההתבוננות שתיארו אן-מארי קירי וג׳יין פרנסס, קשה לי עם התיאור של הבריאות כחשופה בסיטואציה הזו. לא כי אין בה פגיעות של המטפלת, לא כי אין מפגש מאד משותף והדדי באותו רגע של הכרה באובדן של המטופל (ובכך שאת לא התמודדת עם אובדן כזה), אבל המשמעות של אלו אינה סימטריה. והניסיון לייצר סימטריה בכך ששניכם ״חשופים בגופכן/ם״ (הבריא והפגוע) מרגיש לי מטשטש מדיי. המצב הרגיל, הבריא, הוא כמו שקוף, הוא לא מעורר את אותן שאלות שמעוררת פגיעה גופנית, או את אותה רתיעה, וקושי להתחבר שתיארת כלכך טוב את ההתמודדת איתו. הוא אטום לכל אלו, ומגן מהם. התגובה שלי לביטוי הזה התחזקה מול משפט שכתבת לקראת סוף המאמר, על חוויות והתמודדויות המשותפות לא/נשים בריאות/ים בגופן/ם ולאלו שמתמודדות/ים עם איזו שהיא שונות גופנית. נכון שכולנו מכירות רגעי תלות, השפלה, חוויית אחרות, ושההתמודדויות האנושיות המשותפות הללו משמשות בסיס לחיבור והבנה גם של התמודדות עם פגיעה גופנית, אבל הרגשתי כשקראתי את זה שאחרי כל המאמץ להישיר מבט לפגיעה הגופנית – שוב הוא נסוג, לטובת חיפוש המשותף (מחוץ לזירה הגופנית). זה כנראה לא מקרי, כי כמו שגם עמיעד כתב בתגובתו, ההכרה בנוכחות הפגיעה מחד, אבל גם בכך שהיא אינה מלמדת בפני עצמה דבר על הסובייקטיביות של אותו מטופל, מאידך, היא הכרחית לצורך המפגש איתו. ועכשיו אני תוהה אם יש בכלל דרך לנוע בין ובתוך שני סוגי ההכרה הללו מבלי שזה ירגיש שאחד מגיע על חשבון השני. אני רוצה לקוות שכן.
המחשבה השנייה שהייתה לי היא על דרך החתחתים שעברת כדי להיות נוכחת במפגשים שתיארת. מעבר להערכה הרבה שלי על האופן הכן והרגיש בו תיארת את הדרך הזו ואת הקשיים האישיים והחברתיים שאיתם התמודדת במהלכה, חשבתי עד כמה היא קריטית ביצירת השינוי, בעצם קיומה ונוכחותה בחדר, לא רק ברגעים הסופיים שהיא מאפשרת. בין אם התהליך שאת עברת עם עצמך מדובר ובין אם לא, אני מניחה שהוא היה נוכח בחדר. והוא מרגיש לי חשוב מאין כמוהו בטיפולים שתיארת, אולי לא פחות מהיכולת שאליה הוא הוביל, לחוות את כאב המטופלים ולהיות איתם בתוכו.

יצחק בר סלעיצחק בר סלע18/4/2015

בכתיבתך את מבטאת את אחדות הגוף והנפש. תודה לך על שמית על מאמר מרגש ונוגע זה.
כרופאי משפחה אנו מורגלים ומתוכנתים ל"תהליכי ניתוק"...הורגלנו לחשוב שהריחוק מאפשר לנו להיות "מיקצועיים" יותר וכו'.
אני מזמן כבר מרגיש שלא יכול להתרחש כל תהליך טיפולי ללא חווית הקירבה בין המטופלים לביננו.
נגעת באומץ רב ב"חומרי הליבה" של החוויה הטיפולית.תודה על אומץ הלב.איני מתפלא על מיעוט החומר ב"ספרות המיקצועית"
זהו הקול היחודי שלך, בעיני את פורצת דרך!!!

עמיעד אברהמסעמיעד אברהמס17/4/2015

מעורר מחשבה:. תיאורי המפגשים עוררו הדים גם בגופי שלי- היטב כתבת.
אכן, הגוף הממשי אינו מצוי בכתיבה הפסיכואנליטית, ולומברדי - אותו ציטטת - הוא מהכותבים המעניינים והפורים בתחום.
מעבר לכך, ההתמודדות עם מטופלים פגועי גוף, מהווה את לחם חוקם של הפסיכולוגים הרפואיים. הטעינות של המפגש בין מטפל בריא בגופו, נייד ו״חיוני״, לבין מטופל פגוע, חלש ומוגבל, ומטופלים הנוטים למות, עשויה להיות נוכחת מאד במפגש. העלית בצורה חיה מאד את התחושה שמאפיינת חלק ניכר מעבודה טיפולית זו, וריגשת אותי מאד.
הנוכחות מול הפצע הפתוח (לא המטאפורי), האישור ״אני רואה את הפצע שלך״, ולצידו האמירה כי ״יחד עם זאת, אני רואה אותך כסובייקט (בעל פצעים כן מטאפוריים), ולא כחולה/פצוע, חרף המסגרת הרפואית בה אנו נפגשים״- הם מאבני היסוד של המפגש בסטינג הרפואי.
חשוב גם לציין, כי ישנו הבדל מהותי בין שני המקרים שתיארת- הראשון הוא פצוע (לשעבר? בהווה?), והשני חולה: שתי זהויות אלה נבדלות זו מזו במידה רבה, ואף כי כתיבה מקצועית על הבדלים אלה אינה שכיחה, מה שכן נכתב מחדד מאד את ההבדלים, ויכול לתרום רבות לקליניקה.

תודה על הכתיבה מעוררת המחשבה.

ליאור גרנותליאור גרנות12/4/2015

תודה שמית על מאמר רגיש וחשוף ונוגע. תודה, שמית, על מאמר רגיש וחשוף ונוגע. מפגש האנושי באנושי. תודה שהנכחת את חשיבות המפגש הזה; כאשר אנחנו מוכנים להשיל מעלינו הגנות, לגעת עם הפעור והחשוף והפצוע שלנו בזה של המטופל/ת - מתאפשרת נגיעת עומק ומתאפשר קשר ומתאפשרת תקווה. וכמה זה לא פשוט לאפשר לעצמנו את החשיפות הזאת. נגע בי הרגע שכתבת על הבהלה שלך לנוכח החשיפה מול המטופל. מכירה רגעים כאלו מעצמי: את הבהלה העצמית שמתעוררת לעתים לנוכח החשיפה שלי, אבל גם את הקרבה והשינוי שהרבה פעמים חשיפה כזאת - אמיתית, טבעית, לא מתוכננת - יוצרת הרבה פעמים. תודה לך.

מזל רוקח חימזל רוקח חי7/4/2015

תודה שחלקת בנבכי נפשך - מעורר השראה ומחשבה, רגש ותחושה..

אילה אילוזאילה אילוז5/4/2015

תודה על דברייך הנוגעים. משמח לפגוש רגישות ורוך כאלה אצל רופאת משפחה. בטוחה שלמפגש איתך יש איכות מרפאת שהיא מעבר לכל תרופה.

שלומית אלישרשלומית אלישר27/2/2015

כתיבתך האמיצה והמדויקת, ועם זאת עדינה וחומלת בנושא חשוב זה. איפשרה לי להרגיש ולהימצא ביתר דיוק במקומות בהם הבושה עלולה להוליך אותי שולל בזמן הטיפול וביום יום.
איפשרה לי לבחון את עצמי ביחס להורינו המתבגרים ונכויותיהם, לתת לעצמי רשות להפתח לכאוב את כאבם
הרגשתי את התהליך שתארת בתוכי והתרגשתי מאוד.
תודה לך שמית על מתנתך

נאוה גרוסמןנאוה גרוסמן27/2/2015

כשמישהו יכול, גם אני קצת יכולה. היכולת לגעת. לגעת ולפגוש. לפגוש ולהיות. להיות ולהתהוות. יכולת מחייה.
תודה על נגיעתך.

יעל שחריעל שחר27/2/2015

מאמר חשוב ורגיש. שמית יקרה, התרגשתי מאוד לקרוא את מאמרך. נגעת בנושא מאוד רגיש וכמו שציינת בעצמך אין מספיק חומרים כתובים על עבודה מסוג זה. נתת לי הרבה חומר למחשבה... תודה על השיתוף הרגיש והעדין...
יעל