פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אבן ספיר או שבר זכוכית? האתגר של הורים בהצבת גבולות למתמודדים בגיריםאבן ספיר או שבר זכוכית? האתגר של הורים בהצבת גבולות למתמודדים בגירים
אבן ספיר או שבר זכוכית? האתגר של הורים בהצבת גבולות למתמודדים בגירים

אבן ספיר או שבר זכוכית? האתגר של הורים בהצבת גבולות למתמודדים בגירים

מאמרים | 11/7/2019 | 3,153

הורים לילדיהם הבגירים המתמודדים עם בעיות נפשיות פוגשים בסוגיות רבות עמן עליהם להתמודד. המאמר סוקר חמש סוגיות מרכזיות הגורמות לקושי בהצבת גבולות ביחסים מסוג זה: סוגיית הסמכות ההורית אל מול בגירים, סוגיית הסכנה והפחד הטמונים בהצבת גבול שעשויה להחריף את המצב ולא להיטיב, סוגיית הרחמים והאשמה אל מול בן או בת המתמודדים עם קשיים רבים ברמה יומיומית והרצון להקל על המצוקה, סוגיית השחיקה והעייפות של ההורים שאף הם במצוקה כרונית אל מול המצב, וסוגיית הקושי להבין מתי מדובר בקושי תפקודי הנובע מהבעיה הנפשית ומתי מדובר בתפקוד לקוי ברמה ההתנהגותית שכן ניתן לבחירה ולשינוי. המאמר מלווה בציטוטים משירים ומדברי הורים איתם עבדו המחברים על נושא הגבולות.

אבן ספיר או שבר זכוכית? 

האתגר של הורים בהצבת גבולות למתמודדים בגירים

מאת משה נצר וטל מרום

 

מאמר זה מתבסס על ידע מצטבר ומחקרים בתחום, אך בעיקר על עבודה ישירה עם בני משפחות של מתמודדים עם בעיה נפשית במפגשים פרטניים וקבוצתיים שנערכו במרכז יה"ל (ייעוץ והכוונה למשפחות בתחום בריאות הנפש) בכפר סבא, של עמותת "איכות בשיקום". האומץ והכנות של בני המשפחות לגעת בסוגיה כה מורכבת וכאובה הם שהיוו את ההשראה עבורנו, ועל כך תודתנו העמוקה להם ולצוות המסור העובד במרכז.

 

יום אחד הופיעה בחדרי מטר על מטר מרובע
היה לי שם מקום למיטה לא זוגית ולמאפרה
אמרה שהיא רוצה מקלט, אמרתי: " כן, ודאי"
ובאותו הלילה התפרצו כל השדים שלה עלי.
​​​​​​​וכך לילה לילה אני עומד מולה חסר אונים
כשהיא מזיזה בזעם את מעט הרהיטים
ושוב מעבירה תמונות מקיר אל קיר
כוכב לבן יהלום אבן ספיר.

(מתוך השיר אבן ספיר, אהוד בנאי)

 

חוסר האונים שמתאר אהוד בנאי לנוכח חברתו הזועמת וחסרת השקט, הפועלת ללא הגיון המובן לו, מאפיין בני משפחות רבים הנמצאים במצב דומה אל מול יקירם המתמודד עם בעיה נפשית. במאמר זה ננסה להרחיב, להעמיק ולהבין את המורכבות הקיימת במצבים אלה. אין הכוונה במאמר זה לעסוק באופן בו ניתן להציב גבולות למתמודדים או להמליץ על דרכי פעולה.

להורות מיטיבה– זו המאפשרת לילדים לפתח יכולות, כישרונות, דימוי עצמי חיובי, עצמאות, רגישות ומיומנויות חברתיות וקוגניטיביות–יש מאפיינים רבים. הנחת היסוד היא שכל הורה שואף להורות מיטיבה, ובדרך כלל היא אכן מתרחשת באופן טבעי.

הצבת גבולות לילדים הינה חלק ממשימת ההורות המיטיבה. הילד זקוק לגבולות כדי לדעת להתנהל בעולם – להישמר מסכנה, להתנהל בחברה ולהכיר בגבולות עצמו והאחר. בניגוד לגבולות מדיניים או חוקיים, בהם מאד ברור היכן עובר הגבול, גבולות חברתיים הינם גמישים יותר, ונמצא שונות רבה בין הורים במשפחות שונות (כללי התנהגות, כללי לבוש, הרגלי תזונה, הרגלי שינה ועוד). גם החברה מתייחסת בגמישות לגבולות אלה ומגלה סובלנות רבה לשוני הקיים, שהינו גם תלוי תרבות, דת ואמונות.

כאשר מדובר בהצבת גבולות לאנשים בגירים המתמודדים עם בעיה נפשית, ישנו "שטח לא מסומן". מעט מאוד מחקרים נערכו בתחום זה בפרט, ובתחום הצבת הגבולות לבגירים בכלל. נותר לנו לגזור מתוך המחקרים הרבים שנערכו בתחום ההורות לקטינים את מה שרלוונטי עבורנו, בתחום בריאות הנפש עם אוכלוסייה בגירה.

הקשיים שמעלים הורים למתמודדים בגירים הינם, לפי הבנתנו, תולדה של חמישה גורמים עיקריים:

  1. סמכות–הצבת גבולות מלווה בסמכות. כהורים יש לנו סמכות לגיטימית הניתנת ע"י החברה והמעוגנת בחוק, להציב גבולות לילדינו עד להגיעם לגיל 18. ומה לאחר מכן? האם הצבת גבולות לבגיר אינה פגיעה בפרטיותו? בעצמאותו? בחופש הבחירה שלו? ומאיזה תוקף יש לנו סמכות כלל?
     
  2. ביטחון–גבולות נועדו להגביר בטחון. ומה אם הצבת הגבול רק מגבירה את הסכנה? אולי התדרדרות? החרפת המחלה? אשפוז? בריחה מהבית? ניסיון אובדני? ומה עם בטחונו של מציב הגבול? אולי הוא מעמיד את עצמו בסכנה? בסיטואציה שתתפתח לאלימות כלפיו?
     
  3. רחמים ואשמה–מצבו של המתמודד מפתח אצל בני משפחות רבים רגשות של רחמים ואשמה. הרצון ואף הצורך לרכך את המציאות, להקל, למנוע תסכול וסבל, לפצות על מה שנבצר, מקשים מאוד על היכולת להציב גבול.
     
  4. עייפות ושחיקה – בעוד שהצבת גבול לילד עשויה להביא להבעת תסכול בטווח המיידי,היא מופנמת ומביאה עמה הטבה והקלה בטווח הרחוק יותר (הילד כועס כשאוחזים בו ומונעים ממנו לרוץ אחרי הכדור לכביש, אך בפעמים הבאות נזהר ונמנע מלעשות זאת). מול המתמודדים עם בעיה נפשית, לעומת זאת, יש לעיתים תחושה סיזיפית, אין הפנמה ואין הקלה, רק ויכוחים שבסופו של דבר מתישים.
    ​​​​​​​
  5. מצב נפשי מתעתע– הדילמה בין "אינו רוצה" ל"אינו יכול". היכן מציבים גבול לאדם שהפרעתו הנפשית אינה נראית ואינה נמדדת? מתי צריך להציב גבול הדורש שינוי או מבקש לעצור התנהגות מסוימת–אולי אלה ציפיות לא ריאליות? ואיך ננהג באותו האופן אם מצבו של המתמודד משתנה כל הזמן?

להלן נדון בגורמים השונים ביתר הרחבה.

 

1. "ילד אסור – ילד מותר" : סוגיית הסמכות ההורית

 

"איך אני יכולה להגיד לו, על כל הגודל שלו, כשהוא מסתכל עלי מלמעלה, שהוא חייב להתקלח? זה לא נעים, כשהוא היה קטן לא הייתי צריכה להעיר לו על כך, אז עכשיו פתאום כן? גם לא נעים לי להיכנס אליו לחדר לקחת לו את הכביסה, זה החדר שלו, זה מעצבן אותו שאני נכנסת אפילו אם אני דופקת בדלת. אבל אם אני לא אקח בעצמי הכביסה תישאר אצלו על הרצפה עד שנה הבאה."

(ציטוט מדברי הורה)

 

להורים של אדם בגיר אכן אין סמכות חוקית להציב גבולות ולקבוע "מה כן ומה לא", אולם הסמכות החוקית אינה התשתית של הסמכות ההורית. בעוד שהסמכות ההורית השמרנית נשענה על שליטה, משמעת וענישה, ולהורים הייתה זכות אבסולוטית לגבי ילדיהם (כולל הכאה, שליחה לעבודה וכד'), בעידן המודרני מתקיימת סמכות הורית המושתתת הן על דרישות והן על היענות, רגישות, תמיכה וכד' (Baumrind, 1966; Maccoby & Martin, 1983).

באומרינד (Baumrind, 1991) הגדירה שלושה סגנונות של משמעת הורית – הראשון הוא הסגנון המתירני (Permissive Parenting), בו ציר ההיענות והתגובתיות למצבו ובקשותיו של הילד גבוה ואילו רף הדרישות נמוך. השני הוא הסגנון הרודני (Authoritarian Parenting), בו רף הדרישות גבוה ואילו ההיענות הרגשית נמוכה, והשלישי הוא הסגנון הסמכותי (Authoritative Parenting), בו הצירים מאוזנים וההורים מציבים גבולות ודרישות לצד גילוי חום ורגישות, ומגיבים בגמישות בהתאם לנסיבות.

 

סגנונות הורות

 

פרופ' גולן ועמיתה (Golan & Crow, 2004) חקרו את הקשר בין תזונה לסגנונות המשמעת ההורית. הם מצאו שאצל הורים מתירנים ("תאכלו מה וכמה שאתם רוצים") הילדים נמצאו בעשירון התחתון מבחינת איכות התזונה שהם צורכים, והנטייה להשמנה הייתה גבוהה יותר. בסגנון הרודני ("חייבים לסיים הכל מהצלחת") הילדים המעיטו באכילת פירות וירקות והגבירו פחמימות. בסגנון הסמכותי ("מותר ממתקים אבל מעט") הייתה התזונה המאוזנת והבריאה ביותר אצל הילדים.

גם לגבי התנהגות והשתלבות בחברה, עבריינות, התמכרויות ואלימות, נמצא קשר ישיר בין סגנון ההורות לבין דפוסי הילדים והמתבגרים. הדפוס המסתגל ביותר מתפתח אצל ילדים להורים בעלי סגנון סמכותי (Maccoby & Martin, 1983).

מדוע נתקלים הורים רבים בקשיים עם ילדיהם המתמודדים הבגירים, למרות שיש קו מנחה ברור באשר למה שיוצר סמכות הורית מיטיבה? נראה שמה שהיה קל ליישם כשהילד היה בן 3, וגם כשהיה בן 7, הולך ונהיה מורכב ככל שהוא גדל.

בגיל ההתבגרות, ניסיונו של ההורה להחליט מה טוב עבור בנו או בתו רק יקומם אותם יותר, ייצור חוויה של חדירה לפרטיות ויגרום לתגובה שלילית וחוסר שיתוף פעולה (Omer, 2001). מתבגרים, הנמצאים בשלב חיפוש הזהות שלהם, מגבשים דעות ומסגלים לעצמם דפוסי התנהגות, יגיבו טוב יותר להצבת גבול הטוענת "אל תעשה את זה כי זה פוגע באחרים" מאשר לטענה "אל תעשה את זה כי זה לא טוב לך". בהגיעם לגיל 18, יש להם את הזכות לבחור כיצד לחיות, כל עוד אין פגיעה באחרים, שכן אז זו עבירה על החוק. מתמודדים בגירים רשאים להחליט, כמו כל אדם אחר, כיצד לחיות. הם מחליטים מתי להתקלח, מה לאכול, מתי ללכת לעבודה, על מה להוציא את כספם וכן הלאה. בני המשפחה יכולים להציע להם כיצד להתנהל, אך אינם יכולים להחליט עבורם. הדבר תקף כל עוד הם אינם פוגעים בעצמם ובסביבתם.

על פניו הדבר פשוט, אולם כאשר המתמודד מתנהל באופן שנתפס על ידי הוריו כילדותי, לא אחראי, מזיק או ללא שיפוט תקין, נוצר שוב הפער בין הרצון והצורך להציב גבול כדי להגן לבין הרצון והצורך לאפשר לבגיר לבחור את דרכו. מתוך אותו רצון להפעיל סמכות מיטיבה, שתמנע מהמתמודד לפגוע בעצמו או בסביבתו, ישנם הורים המפתחים סגנון רודני, קרי הפעלת כוח ונוקשות כדי להצר את צעדיו של המתמודד.

 

2. "סכנה – גבול לפניך": הצורך בביטחון והפחד מהצבת גבולות שתגרום להסלמה

 

מציפה את הרצפה במים אומרת: "מלוכלך כאן מלוכלך
אתה רק עומד ומסתכל אתה אדיש כל כך
לא רואה את הלכלוך למרות המשקפיים
אני אשבור לך אותם ממילא כבר אין לך עיניים".
אחר כך משתתקת מבקשת שאסלח לה מתחילה לבכות
נרדמת אור לבן מקיף את פניה הרכות
האם זה יעבור כשהבוקר שוב יאיר
כוכב לבן יהלום אבן ספיר.

(מתוך השיר אבן ספיר, אהוד בנאי)

 

מתמודדים עם קשיים נפשיים עשויים להיות סוערים, תוקפניים, מאשימים, מעליבים, מאיימים. הם גם פגועים, בוכים, מיואשים וחסרי אונים. אל מול התנהלויות אלה ניצבים ההורים מפוחדים ומתקשים להגיב באופן שיעצור את ההתנהגות הפוגעת, מחשש שזה רק יחריף אותה. הפחד האיום שהתגובה תוביל רק להחמרה – להתפרצות אלימה, לבריחה מהבית, ומעל לכל לפגיעה עצמית– הינו פחד משתק.

 

"אני לא יודעת ממה אני מפחדת יותר, שאם אני אגיד לו שהוא לא יכול לקחת יותר את הרכב שלי כי הוא לא מאוזן הוא ירביץ לי או שהוא יעלם לכמה חודשים. שתי האפשרויות בלתי נסבלות מבחינתי".

(ציטוט מדברי הורה)

 

בני המשפחה דואגים הן למתמודד והן לעצמם, ומחשש להחמיר את המצב סופגים בשקט התנהגויות מזיקות. ג'ורג' ג'קסון, ממנהיגי הפנתרים השחורים בארה"ב, אמר: "לסבלנות יש גבולות. קח אותה רחוק מדי והיא הופכת לפחדנות". על בני המשפחה לבחור בחירה קשה בין התגברות על פחד משתק והצבת גבול לבין המשך ספיגת ההתנהגות המזיקה. תיאוריות רבות העוסקות בהתקשרות בטוחה (secure attachment) אינן מציינות את נושא הסמכות ההורית כחלק בלתי נפרד מתהליך יצירת ההתקשרות המיטיבה, הנקראת גם "יצירת נמל בית ובסיס בטוח" (Bowlby,1988; Cassidy, 2008). חסר זה במחקר ובתאוריה מבליט את הלך הרוח לפיו הטלת משמעת והצבת גבולות אינם חלק אינהרנטי מיצירת הורות בטוחה ומיטיבה.

לפי בייטסון (Bateson, 1972), קיימים שני מעגלי הסלמה באלימות: המעגל ההדדי, בו עוינות מובילה לעוינות; והמעגל המשלים, בו ויתור מוביל לעליה בדרישות. פטרסון, שפיתח את תאוריית האילוץ (coercion theory), מסביר שכניעתו של ההורה לא רק שמגבירה את תובענותו של הילד, אלא אף מגבירה את העוינות, כך ששניהם כבולים באותם שני מעגלים לא מיטיבים (Patterson, Reid &Dishion, 1992).

בדרך כלל, הצבת גבולות לילד נתקלת בתסכול ואף בכעס מן הצד השני, אך ההורה מוכן להכיל זאת וגם יודע שילדו יתמודד עם המצב, ושלאחר הזעם או הבכי תבוא רגיעה. אל מול מתמודד, שקו מחשבתו ויכולתו הרגשית לא תמיד נהירים להורה, יחשוש ההורה להסתכן בהצבת גבול שתגרום להסלמה. מלכוד זה עשוי לגרום לאימוץ הסגנון המתירני, לפיו הכל מותר והכל נסלח.

 

3. "הוא לא סובל מספיק?": רחמים ואשמה כמונעים הצבת גבולות

ישנה תמימות דעים שהתמודדות עם בעיה נפשית הינה מאתגרת למתמודד ולבני המשפחה, ופעמים רבות רגעי הכאב והתסכול רבים מרגעי השמחה והסיפוק. המצוקה שמביאה הבעיה הנפשית הינה כה עמוקה ולעיתים בלתי נתפסת על ידי הסובבים את המתמודד, שקשה לאמוד את מימדיה. מצב זה מוליד לעיתים תחושות רחמים.

 

"לא מספיק שאין לה חברים כי כולם ברחו אחרי האשפוז, אז עכשיו אני גם אגיד לה שאין לי יותר כסף לקניות האינטרנטיות שלה?"

(ציטוט מדברי הורה)

 

כאשר ההורים מוצפים ברחמים, נגזלת מהם היכולת להציב גבול, כי זה סותר את המוסר הפנימי שלהם. הם רוצים להציל ולהרגיע את הכאב, ולא "לחנך". הרחמים אינם באמת מועילים למתמודד או להוריו, הם מקטינים אותו והופכים אותו ל"מסכן", וכך משתמר מעגל הרחמים.

מצב רגשי דומה הוא כאשר הורים חווים אשמה.

 

"כבר אשפזנו אותו בכפייה, אז בנוסף נזמין לו גם משטרה כי הוא איים עם סכין? הוא איים רק כי היה עצבני. נהרוס לו את החיים בגלל זה?"

(ציטוט מדברי הורה)

 

כאשר ההורים עסוקים בהרגעת רגשות האשם על ידי ויתור, הקרבה והתעלמות מהתנהגויות פוגעניות – ניטלת מהם היכולת להציב גבולות. במקרים אלה ההורים מוצפים ומתקשים לראות את טובת המתמודד. גם מילכוד זה עשוי לגרום לאימוץ הסגנון המתירני, לפיו אין דרישות.

 

4."נגמרו לי הכוחות": עייפות ושחיקה בהתמודדות עם המתמודד

 

תמיד את חושבת
כשאת מתאכזבת
כולם חייבים לעמוד מולך בדום
את לא מתחשבת ומסרבת
לנסות ולו במעט להשתנות
תגידי מה יהיה
תגידי מה יהיה

זה בכלל לא פשוט קשה לי להמשיך
​​​​​​​את משנה מציאות ואני תמיד צריך
לחיות עם כל השגעונות שלך

כמעט בכל בוקר
זה עולה לי ביוקר
לבקשות שלך לעולם אין סוף
תמיד מסתגרת
מרחק את שומרת
כמו ים שנעלם לו מהחוף

תגידי מה יהיה
​​​​​​​אז תגידי מה יהיה

(מתוך שיר השגעונות שלך, גדי דהאן)

 

הורים רבים מתארים ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבת גבולות, שלא הועילו כלל. ההתמודדות האינטנסיבית, היומיומית, סביב תחומים כה רבים בחיים, מחייבת את ההורים "לבחור את מלחמותיהם".

 

"עד שסוף סוף הצלחתי להעיר אותה והיא קמה לעבודה, אני ממש לא מתכוון גם להגיד לה שיש לה ריח לא נעים ושתכנס להתקלח."

(ציטוט מדברי הורה)

 

האנרגיות של כולנו מוגבלות, וטוב שאנו עושים סדרי עדיפויות. יחד עם זה, שני היסודות הבסיסיים בהצבת גבולות מוצלחת הינם עקביות ורצף, ולכן עלינו להיות תמיד על המשמר מפני השחיקה המכרסמת. עומר (Omer, 2001) טוען שבמצב של מעגלי הסלמה (לפי בייטסון, לעיל סעיף 2) הילד חש יותר ויותר בעל עוצמה בעוד שההורה חש יותר ויותר חסר אונים. בנוסף, ההורה מתרגל להקצנה הולכת וגוברת של התנהגותו השלילית של הילד. נוצר מצב בו התקשורת מצטמצמת לכדי קונפליקטים ומריבות בלבד. הורה שחושש מהסלמה נוספת מוותר על כל סיוע או עזרה מקצועית, וכדי לצאת מהמעגל המסוכן הזה עשוי הילד לממש את אחד מאיומיו כדי ש"משהו אחר יקרה כבר". ילד שחש שההורה שלו מפחד ממנו או שהוא בעל עוצמה רבה יותר מהוריו – הוא ילד מפוחד, מבוהל וחסר ביטחון. לעיתים הוא חש שאם הוא מפחיד אפילו את הוריו, אולי הוא אכן "מפלצתי". גם מתמודדים בגירים זקוקים לביטחון שנוסך הורה יציב ועקבי שאינו מפחד מהם.

במחקרים שונים נמצא כי במקרים של ילדים בעלי בעיות משמעת רבות, ככל שגילו של הילד עולה, כך נוטה ההורה לנקוט בפחות אמצעי משמעת, וכן להיעזר פחות בהדרכה ועזרה מקצועית (Dishion& Patterson, 1992; Patterson, Dishion&Chamberline, 1993). יכולות להיות לכך מספר סיבות (Omer, 2001) – ההורים כבר שחוקים יותר ובעלי ניסיון עבר שלילי בכל הנוגע להטלת משמעת על ילדם, או שהפחד מ"להפסיד" לילד, שכעת הוא כבר גדול יותר, מפחיד אותם. נוסיף על כך, ככל שהילד גדל הוא "מגלה" עוד אמצעים להעניש את הוריו "בחזרה" במידה והענישו אותו – נתק והחרמה, בריחה מהבית, פגיעה עצמית, תלונה במשטרה וכן הלאה, גורמים להורים לחשוש מהפעלת משמעת מצידם שתגרום ל"עונש" שהילד ינקוט מולם.

 

5. "הוא משוגע! אין על מה לדבר איתו": הצבת גבולות אל מול המצב הנפשי המתעתע

ישנם מצבים בהם אין מה להתווכח עם המחלה. אנחנו לא ננהל שיח ונציב גבול לאדם במצב מאני במטרה להגדיר לו כמה כסף הוא יכול להוציא. אנחנו לא נציב גבול לאדם בהתקף פסיכוטי ונגיד לו שיפסיק ללחוש כי אין פה אף אחד שמקליט אותו. אנחנו לא נציב גבול לאדם עם הרגל כפייתי של שטיפת ידיים ונסגור לו את הברז. כאשר ההתנהגות הבלתי רצויה הינה תוצר ישיר של סימפטום של המחלה או ההפרעה עצמה, הצבת גבולות לא תסייע. במקרים אלה, על ההורים להכיר את ההפרעה, להשתדל לזהות את הדפוסים שלה, ולהיעזר בטיפול וליווי מקצועיים כדי לאפשר לאדם לנהל את המחלה שלו ולהפחית את הסימפטומים שמפריעים לתפקוד היום יומי. אולם ישנם מקרים בהם ברור שהמתמודד פיתח תלות תובענית (עומר,2011) בהוריו או בבן משפחה אחר, וכי מדובר בדפוסי התנהגות שיש לשנות, למשל: הוא מדבר בכבוד אל חבריו אך לא אל הוריו, הוא קם בזמן למשימות מסוימות ולאחרות לא, וכד'. לצד זה, ישנם מקרים פחות מובהקים, חמקמקים, מבלבלים, בהם לא ברור האם המתמודד אינו רוצה או שאינו יכול. במרבית ההפרעות הנפשיות – ישנה פגיעה גם במערכת ההנעה, המוטיבציה, היכולת לרצות. אי לכך המונח "לא רוצה" קרוב מאוד ל"לא יכול", כי גם מערכת זו פגועה. האדם מתקשה לרצות. כאן על המשפחה לנוע על גבול דק בין לא לוותר, להחזיק את התקווה, להאמין ביכולותיו של המתמודד ולהניע אותו, לבין הימנעות מדרישת תפקוד לא ריאלי.

 

"אני מבינה שהוא לא יכול לעבוד במשרה מלאה כמו לפני שנתיים. לקח לי זמן לשחרר את הציפייה הזו. זה אובדן. אבל אני גם לא מוכנה שהוא ישכב כל היום במיטה. יש גבול..."

(ציטוט מדברי הורה)

 

סיכום

הורוּת לבנים ובנות המתמודדים עם קשיים נפשיים מאתגרת בתחומים רבים. תחום הצבת הגבולות מתברר כשדה מוקשים. הרצון להגן על המתמודד מפני עצמו ומפני אחרים; הרצון לשמור על בני הבית מפני התנהלות פוגענית ובלתי מתחשבת; הרצון לחסוך כאב ותסכול מיותרים; הרצון להימנע מעימותים העשויים להוביל להידרדרות ולאלימות; העומס הנפשי הכרוך בהתמודדות היומיומית– כל אלה מקשים על ההורה לדבוק בקו אחיד ורציף לגבי השאלה מה מותר ומה אסור. נוצרת מטוטלת בין נוקשות וקשיחות (הסגנון הרודני) לבין רחמים ופיצוי (הסגנון המתירני). המטוטלת נעה לפי הנסיבות, כוחותיו של ההורה באותו רגע נתון, מעגל התמיכה שלו, מצבו של המתמודד וניסיון העבר הקרוב. דבקות בסגנון הסמכותי, כלומר לדרוש ולצפות אך גם להתגמש במידת הצורך, שהוא היעיל ביותר גם עם ילדים, דורש מאמץ רגשי ומנטלי רב מן ההורה. היכולת לפעול שלא מתוך פחד, לא מתוך רחמים, לא מתוך שחיקה ועייפות, אינה דבר מובן מאליו.

הגבול הוא דק. מרחוק גם שבר זכוכית נראה כאבן ספיר, ולהיפך. שניהם נוצצים בשמש. מבריקים. אך האחד פוצע, ואילו השני יקר ערך. כך גם הצבת הגבולות. אי הצבת גבולות כמוה כוויתור על השיקום וההחלמה. הצבת גבולות נוקשים ולא ריאליים – גם היא אינה מיטיבה. בשני המקרים נראה כאן שברי זכוכיות. אנו מאמינים כי הצבת גבולות באופן רגיש, מתחשב, ועם זאת עקבי ורציף, הינה כלי חשוב בידי ההורים לעודד תפקוד תקין והשתלבות בחברה ובקהילה, וכן העברת מסר ברור – אנחנו מאמינים בך. אז מנצנצת אבן הספיר.

 

מקורות

עומר, ח. , דולברגר, ד. , נחום, א. , נוס, י. , מור, ד. , נורטוב, א. , ליבוביץ, א. (2011).מלכודת הקן הלא מתרוקן. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 10/5/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית:​​​​​​​ https://www.hebpsy...d=262

Bateson, G. (1972) Steps to an Ecology of Mind. New York: Ballantine Books.

Baumrind, D. (1966) Effects of Authoritative Parental Control on Child Behavior, Child Development, Vol 37(4), p887-907

Baumrind, D. (1991) The Influence of Parenting Style on Adolescent Competence and Substance use. Journal of Early Adolescence, Vol 11(1), p56-95

Bowlby, J. (1988) A Secure Base: Clinical Applications of Attachment Theory. London: Routledge

Cassidy, J. (2008) The Nature of the Child’s Ties. In J. Cassidy & P. R. Shaver (Eds.) Handbook of Attachment: Theory, Research and Clinical Applications (2nd ed.) New York: Guilford Press. P3-22

Dishion, T. J. & Patterson, G. R. (1992) Age Effects in Parent-Training Outcome. Behavior Therapy Vol 23, p719-729

Golan, M. & Crow, S. (2004) Parents are Key Players in the Prevention and Treatment of Weight-related Problems. Nutrition Reviews: Jan: 62, 1: p39-50

MacCoby, E. E, & Martin, J. A (1983) Socialization in the Context of the Family: Parent – Child interaction. In P. H. Mussen, (Ed.) & E. M. Hetherington, (Vol Ed.), Handbook of Child Psychology: Vol. 4. Socialization, Personality and Social Development (4th ed.) New York: Wiley, p1-101

Omer, H. (2001) Helping Parents Deal with Chilren’s Acute Disciplinary Problems without Escalation: The Principle of Nonviolent Resistance. Family Process: Vol. 40 No. 1, p53-65

Patterson, G. R., Dishion, T. J. & Chamberlain, P. (1993) Outcomes and Methodological Issues Relating to Treatment of Antisocial Children, in T. R. Giles (ed.) Effective Psychotherapy: A Handbook of Comparative Research. New York: Plenum Press, p43-88

Patterson, G. R., Reid, J. B. &Dishion, T. J. (1992) Antisocial Boys. Eugene OR: Castalia Press

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נצר, מ. , מרום, ט. (2019). אבן ספיר או שבר זכוכית? האתגר של הורים בהצבת גבולות למתמודדים בגירים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3835

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.