פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"הקיר שבינה לבינו": הסובייקט של המדע ושל הקפיטליזם, והסובייקט של הפסיכואנליזה

"אני קיים שם, היכן שאני לא חושב"; "אני חושב, שם, היכן שאני אינני" - אלה הן ההתאמות שעורך לאקאן למשפט הקרטזיאני המפורסם, שבמרכזו הסובייקט המודרני, הסובייקט של המדע. מולו מציב לאקאן את הסובייקט השסוע, הסובייקט של הלא מודע. את הסובייקט של הקפיטליזם מציג לאקאן כסובייקט קרטזיאני משופר, שכן השיח הקפיטליסטי מציע לדבריו את הרמייה של יציאה מהמבוי הסתום של הלא מודע. השיח האנליטי, לעומת זאת, מציע "ממשי שמרמה קצת פחות" שלא מוותר על הקשר עם המועקה האינטימית ביותר, שהאובייקט שלה הוא הפנזטיה אודות היחס המיני, האהבה.

מאמרים | 21/2/2013 | 6,952

תגיות:

 

"הקיר שבינה לבינו": הסובייקט של המדע ושל הקפיטליזם, והסובייקט של הפסיכואנליזה

פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

מאת מרקו מאואס

 

 

 

למה לאקאן כותב את הסובייקט בעזרת הסימון "$"? כניסה לאתיקה של הפסיכואנליזה

לאקאן הגדיר את הסובייקט של הפסיכואנליזה – כלומר, הסובייקט שעובר אנליזה, הסובייקט של הלא-מודע – כאותו סובייקט של המדע (Lacan, 1965-66). כדי להבין זאת נפנה לדוגמה המפורסמת של פרויד שאיתה הוא פותח את "הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום" (Freud, 1901).

פרויד מספר על שיחה ברכבת, שבה הוא שואל את בן שיחו האם ביקר בעיר אורבייטו (Orvieto) ואם ראה את ציורי "יום הדין" בקתדרלה. פרויד שוכח את שם האמן האחראי להשלמת הפרסקו המפורסם, אבל בראשו חולפים שני שמות של אמנים איטלקים אחרים, שכאילו באים להחליף את השם שנשכח: בוטיצ'לי (Botticelli) ובולטראפיו (Boltraffio). פרויד נזכר שנושא השיחה הקודם היה האופן שבו הטורקים שחיים בבוסניה (Bosnia) והרצגובינה (Herzegovina) מגיבים כאשר נודע להם שקרוב משפחה חולה אינו ניתן לריפוי; בשיחה הוזכר כי הטורקים שם נוהגים לומר אז לרופא: "אדון (Herr), אין מה לדבר, אני יודע שאם היית יכול היית מצילו". לאחר מכן, פרויד נזכר בפרט נוסף ששמע לגבי אותם טורקים – שהם נופלים למצב של יאוש כאשר יש להם בעיה מינית: "החיים, אדון (Herr), כבר לא כדאיים אז". ופרויד נזכר בעוד דבר שבו לא היה רוצה להיזכר, אבל שהכביד עליו במשך הנסיעה: כשהיה בטראפוי (Trafoi), קיבל את הודעה שפציינט שלו התאבד עקב מחלה מינית שלא היה לה ריפוי.

פרויד מגיע למסקנה הלא נעימה שהוא שכח את השם סיניורלי (Signorelli) ללא כוונה – אולם הדבר הנוסף נשכח ממנו "עם כוונה". הייתה לו התנגדות להיזכר בדבר אחד (המוות של הפציינט, הקשור למיניות), אבל השיכחה התרחשה במקום אחר, בשם סיניורלי. פרויד משרטט את הסקיצה שבה הסובייקט של השיכחה אינו מיוצג, אלא על-ידי ההחלפה של סיניורלי על ידי בולטראפיו ובוטיצ'לי:

מי אם לא לאקאן היה שם לב לכך שהסקיצה הזאת אפשרית רק בעקבות השיח של המדע, שבבסיסו הסובייקט הקארטזיאני? (Lacan, 1964, p. 31). דקארט, ב-Cogito ergo sum המפורסם שלו ("אני חושב משמע אני קיים"), מחפש ודאות, ומגיע לשיטה – זאת של ה"ספק השיטתי": להטיל ספק בכל דבר, בכל ידע קודם, עד שמגיעים לדבר-מה שאין לגביו ספק, ש"אני חושב". ה"אני חושב" (cogito) של דקארט מאפשר לו לבסס את ה-sum (אני קיים) שלו.

בדיוק בנקודה הזאת פרויד מיקם פער: כאשר מישהו מספר חלום, קורה שיש ספק, למשל: "אני לא יודע אם הייתי בבית או מחוץ לבית..." שם, פרויד אומר: בספק, ב"או/או", נמצאת למעשה הוודאות של "גם וגם". פרויד מדבר על החלומות שלו עצמו, בוחן את הפערים הללו, והיכן שהוא מוצא ספק הוא מסיק על ודאותה של מחשבה נעדרת (Lacan, Ibid). כך גם בשיכחת השם "סיניורלי" הוא מאתר "מחשבות מודחקות", מחשבות סביב המיניות והמוות. פרויד מגלה לנו ששם, בשדה של הלא-מודע, הסובייקט "בבית" (chez lui). הסובייקט הוא שסוע ($): פרויד לא ידע שהשכחה הזאת, של השם סיניורלי, הייתה גם בכוונה, כי היה בסביבה ה-Herr של המוות, הצמוד לעובדה של המיניות.

דקארט כותב ששם, היכן שהוא חושב – הוא קיים, ולאקאן מבקש לשים לב לכך שחומקת ממנו העובדה שכדי לעשות זאת, דקארט חייב לומר לנו את זה. בין פרויד לבין דקארט ישנה אם כן אסימטריה: בעוד בהסבר של פרויד הדיבור זוכה למקום מרכזי. "הסובייקט שרוצה לומר" (על פי ביטוי של ז'אק-אלן מילר) הוא אינו הסובייקט המודע שפונה לשותף לנסיעה שלו. הסובייקט שרוצה לומר מתכנס לשתיקה דרך המשפט 'אדון, אין מה לדבר" ברגע שפרויד מפסיק את שרשרת האסוציאציות שמופיעות במחשבה שלו על מנת לא לדבר על המיניות ועל המוות בשיחה חברתית. אך הסובייקט שרוצה לומר היה זה אשר שרוי במועקה בשל התאבדות של פציינט, זה אשר שואל את עצמו לגבי חוסר האונים שלו עצמו לחלץ מהמוות את זה שסובל בשל בעיה מינית. ומה שפרויד רצה להסתיר ללא ידיעתו שלו, הופיע מחדש בצורת שיסוע המשמיע עבורו את מה שהוא מדחיק: Signorelli, signor האדון שהוא "המוות המולך על החיים" (מיגלין, 2012).

הסימן $, אם כן, כותב את הסובייקט גם כסובייקט משוסע וגם כהעדר של מסמן (S), שכן אין מסמן שיוכל להציגו באופן מושלם. $ הוא גם הסובייקט של האסוציאציות החופשיות באנליזה. בדיוק כאן, ז'אק-אלן מילר הצביע על פרדוקס (Miller, 1987-88, שיעור של 2/11/87): מצד אחד, זהו סובייקט שנגרם (caused) על ידי המסמן. הסובייקט נגרם באופן "אוטומטי", בשרשרת המסמנים. כך במקרה של Signorelli, שבו הסקיצה נמצאת מול העיניים שלנו כמעין מפה של סיבת המסמן. מצד שני, מילר מזכיר באותו קורס את המשפט של לאקאן, שמופיע מייד אחרי הקביעה שהסובייקט של הפסיכואנליזה הנו אותו סובייקט של המדע: "מעמְדתנו כסובייקט אנחנו תמיד אחראיים".

כלומר, אני מגיע לאנליזה, לפגישות פרלימינאריות (כפי שלאקאן הציע לקרוא לזמן שלפני התחלת האנליזה), אני מדבר. יש דברים שאני אומר. עדיין נשארת השאלה מהי אמירתי שם, כלומר, מה עמדתי ביחס לדברים שאני אומר. הסיבה – the cause – זהו המונח שלפי לאקאן מתווך בין הסובייקט של המדע (הסובייקט הקרטזיאני) והסובייקט האחראי.

 

בין הסובייקט של המדע לבין הסובייקט האחראי: הסיבה

היכן האחריות של הסובייקט? כאשר דקארט כותב Cogito ergo sum, ה-ergo, "לכן", מצביע על הסיבה. לאקאן – כך מבהיר ז'אק-אלן מילר (Miller, 1987-88) – ממקם יחד עם המשפט של דקארט את המשפט של פרויד המתאר את המטרה של הטיפול הפסיכואנליטי, וכך מאיר בבהירות את ההבדל ביניהם:

Cogito ergo sum

Wo Es war soll Ich werden

את המשפט של פרויד הציע לאקאן לתרגם באותו אופן שבו היידגר קורא את הפילוסופים הקדם-סוקרטים, כלומר, תוך כבוד לתחביר המיוחד שלו, על מנת לא להחמיץ את הדבר העיקרי. פרויד (Freud, 1933) כותב "Wo Es war, soll Ich werden". הפוסט-פרוידיאניים (הרטמן [Hartmann], קריס [Kris], לוונסטיין [Lowenstein], וכו'), תרגמו "האני חייב לסלק את הסתמי"; אולם אם כך קוראים את המשפט של פרויד, לא ניתן לתפוס את הציווי האתי של המסר הפרוידיאני, המגולם במילה Soll, המרמזת על חובה במובן האתי. ג'יימס סטרצ'י, המתרגם לאנגלית של המהדורה הרשמית של כתבי פרויד (ה-Standard Edition), עשה ניסיון יפה: "Where Id was, there Ego shall be". ה-Es ("זה") מופיע כאן ללא כל יידוע "das" (ה"א הידיעה) שהיה הופך אותו לאובייקט. אולם בתרגום Ich ל-Ego הוא נותר בגוף שלישי, והבעיה נשארת, שכן ה-"shall be" מוצג כאובייקטיבי למדי, בעוד במקור הגרמני נכתב כי "עליי להיות שם" – soll Ich werden, כלומר כובד האחריות נופל עליי.

לאקאן, לעומת זאת, מתרגם כך: "Là où fut ça, il me faut advenir", ו-"Là où ce était, là où s’était, c’est mon devoir que je vienne à être" – "עליי להגיע ולהיות שם, היכן שהסתמי היה" (Lacan, 1966, p.416-17, 524). התרגום הזה מאפשר ללאקאן לקבוע שהסובייקט כאן הוא ה-Ich (האני), מבלי שתהיה זו קביעה לגבי ערכאה נפשית כלשהי. לאקאן מאתר וקורא ציווי באמירה של פרויד: "חובתך לקחת על עצמך את הסיבתיות של עצמך".

כאשר הופכים את מובנו של הניסוח הפרוידיאני, אומר אם כן לאקאן, "מופיע הפרדוקס של ציווי אשר מאלץ אותי לקחת על עצמי את הסיבתיות שלי עצמי" (Lacan, 1966, p. 865; אצל Miller, 1987-88). ה-"soll Ich", חייב-אני, הוא ציווי שאינו קשור לחופש (בשונה מהציווי הקאנטיאני), אלא לסיבתיות. "קח על עצמך את הדבר שמניע אותך, שגורם אותך". זה לא "קח את עצמך בידיים", אלא "קח את הסיבתיות של עצמך בידיים". הסיבתיות, כאמור, היא הממוקמת על ידי לאקאן כתיווך בין הסובייקט הקרטזיאני לבין הסובייקט האחראי.

הסובייקט הקרטזיאני המודרני הוא סובייקט שקוף לעצמו. דקארט צריך את ה"אין-ספק" של המחשבה של עצמו כדי לבסס את ה"אני קיים" שלו. כל התרבות שלנו מבוססת על תפיסה זאת של ה"עצמי" (וראו את הפסיכולוגיה של העצמי כהמשך לכך במאה העשרים). מאז דקארט אנחנו מאמינים ב"אני", מאמינים לסובייקט הקרטזיאני, אשר מחזיק את עצמו על ידי "אני קיים" (Miller, 1982-83, שיעור של 9/3/83). לאקאן מציע לעומת זאת את הדרך של "אני לא קיים": במחשבה הלא-מודעת אני לא קיים. בחלומות שלי אני לא קיים. לאקאן מפעיל על ה-cogito של דקארט את חוק השלילה הלוגית של דה-מורגן, שלפיו "השלילה (¬) של קיום א' וגם () קיום ב', היא אי קיום א' או (V) אי קיום ב' ", ושנכתב כך בכתיב פורמלי:

התוצאה של הטרנספורמציה על המשפט הקרטזיאני היא:

לא (חושב וגם קיים) = (לא חושב) או (לא קיים–je ne suis pas)

שמובילה את לאקאן לכתוב אותו כך: "אני קיים שם, היכן שאני לא חושב", או "אני חושב, שם, היכן שאני אינני". הבמאי היפני קורוסאווה מרמז לכיוון דומה, כאשר בכמה סרטים שלו הוא מוצא, לרגע, את מוקד המצלמה של השחקן הראשי, כדי למקם אותו במבטים של אחרים. אז רואים את המבטים של השחקנים שפונים לכיוון אחר, שאנחנו לא רואים באותו רגע:

כך קורה כאמור גם בחלום: אני חושב שם, אבל יותר נכון לומר שזה חושב באיזשהו מקום אחר, ושזה נוגע בי. אני יודע שזה נוגע לי, ולכן חשוב לי לספר את זה. אבל חשוב לי לספר את זה גם כי קשה לי להגיד את זה. פרויד (1900), אומר לאקאן, קרא למקום של הלא-מודע, המקום שבו מתרחש החלום "Eine andere Schauplatz" – "במה אחרת"1 (Lacan, 1966, p. 548, 689). שם, בבמה זאת, "זה" חושב, עבורי, עבור החיים שלי – אבל אני לא שם. המסקנה, אם כן, היא שהאנליזה מזמינה אותי לדרך של "אני אינני קיים". זו הדרך של המחשבות הלא-מודעות שלי.

"אני חושב, שם, היכן שאני אינני קיים", במקום של החלומות שלי, של הסימפטום (Miller, 1982-83). אנחנו לא יכולים לבחור באופציה הזאת. אתה לא בוחר בפליטת פה. אם אתה בוחר בזה, זה נקרא בדיחה (Miller, 1984-85). אבל הפנייה לאנליזה מאפשרת לך לבחור בדרך הזאת. יש בכך סיכון: לתת עדיפות בכל דבר ללא-מודע. כאשר מישהו בוחר בדרך של אנליזה, הוא בוחר בלספר את חלומותיו, להגיד את האסוציאציות החופשיות שלו, את פליטות הפה, את הסימפטומים שלו. זו דרך לא טבעית בכלל – אם נקרא טבעית לדרך של דקארט, המגולמת בסיומת "אני קיים".

הדרך של האנליזה היא הדרך שבה יש בחירה של הלא-מודע, של הסימפטום, ולבחירה הזאת יש מחיר: לוותר או לקחת קצת מרחק מחלום האדנות (mastering) על ההוויה שלך (Miller, 1984-85). אולם האדנות הזאת, שבעקבות דקארט מאפיינת את האדם המודרני והפוסט-מודרני, היא אדנות-כביכול, כי היא מבוססת על המחשבה המודעת – שהיא מחשבה-כביכול. "אני קיים שם, היכן שאני לא חושב": עבור הפסיכואנליזה, המחשבה הממשית – זאת שיש לה אפקטים, השלכות – הנה המחשבה הלא-מודעת.

אולם איך ואיפה מתרחשת השקילות בין ה"קיים" ל"לא חושב" בהתנסות הפסיכואנליטית? בפנטזמה. בפנטזמה הסובייקט מוצא מקום שבו הוא יכול לתפוס את עצמו כבמאי של הזהות של עצמו, אם נבין את המושג "פנטזמה" כ"כלל של הדיבור" באנליזה, כלל שנמצא בבסיס הדברים שנאמרים (בעקבות הפרדוקס שהציגו ויטגנשטיין וקריפקה, כפי שהצגנו במאמר קודם: מאואס, 2011). לאקאן מראה איך יש לפנטזמה יד ורגל בהוויה של הסובייקט, איך הפנטזמה היא המציאות והמציאות היא הפנטזמה. הוא עושה לשם כך שימוש במקרה של "הצעירה ההומוסקסואלית" של פרויד, ומראה כיצד מנוסחת אצל פציינטית זו הפנטזיה ככלל מן הסוג הזה: "אני קיימת/לא-חושבת – שם, היכן שאני נופלת (מתאבדת)/יולדת בן לאבי".

 

מעבר לאקט: ליפול אל מעבר לחלון של הפנטזמה

ה"צעירה ההומוסקסואלית", בחורה בת 18, הגיעה לפרויד בעקבות פניה של הוריה. היא רודפת בחיבה אחרי אישה המבוגרת ממנה ב-10 שנים. ההורים אומרים שמדובר ב-cocotte, פרוצה, אבל בתם ממשיכה בשלה, שולחת לגברת פרחים, מחכה לה שעות ארוכות, וכו'. אביה כועס מאוד על התנהגותה של הבת, שבאופן ברור חשה נטייה לנשים. זמן קצר אחרי מפגש ברחוב עם אביה בליווי של הגברת, שהיה כרוך במבט זועם של האב, הבחורה קפצה מטה אל פסי הרכבת בניסיון אובדני, ואז פנו ההורים לפרויד.

הטקסט של פרויד הוא מדהים לא רק מבחינת המקרה הקליני, אלא גם מבחינת האתיקה: הוא מלכתחילה מזהיר שיש קושיה כאשר מי שפונה אינו מי שסובל ואז נמצא בקונפליקט, אלא שהפנייה נעשית על ידי גורם שלישי; אפילו במקרים שבהם הפנייה היא של מי שסובל, כותב פרויד, עדיין עליו לא רק להיכנס לאנליזה אלא גם להפוך אותה לשלו, להשתמש בה כמי שלא רק קונה כרטיס לרכבת, אלא גם מחליט שאכן הוא נוסע. ודבר נוסף: להפתעתנו, שחיים בימים שבהם כביכול הכול אפשרי, פרויד כותב שבסופו של דבר אי אפשר בעצם לשנות בחירת אובייקט הומוסקסואלית ולהחליפה בבחירה הטרוסקסואלית על ידי טיפול אנליטי – כי הרי זה יכול היה להיות לגיטימי גם לעשות ההפך, ולהחליף בחירה הטרוסקסואלית על ידי בחירה הומוסקסואלית, ואם זה לא קורה יש לכך סיבות, פרקטיות בעיקר.

אחרי מבוא שכזה מתחיל תיאור המקרה הקליני. כדי ללכת ללב העניין במה שחשוב לנו להדגיש כרגע, נזכיר שפרויד מתאר כיצד כנערה, בגיל 13-14, הפציינטית התקרבה – באופן קצת מוגזם על פי הקרובים שלה – לילד שעדיין לא היה בן 3: רמז לתשוקה להיות אמא וללדת ילד היא עצמה? אבל לאחר מכן התחילה להתעניין בנשים מבוגרות. מה היה האירוע שבבסיס התפנית? האם נכנסה להיריון וילדה בן, את האח השלישי של הפציינטית, כאשר היא הייתה בת 16. האכזבה שלה היא אם כן ביחס לאב, שממנו היא רצתה שיהיה לה ילד. בקריאה של פרויד, הגברת היא תחליף לאם. כל המקרה מסתובב כך סביב ה"איווי לילד", מונח מרכזי שעולה כדי לפתור את הבעיה הלוגית (ללא כל קשר עם שום סיסמאות מסוג "האינסטינקט האמהי").

במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה, ה"איווי לילד" נתמך על ידי פנטזמה, והוא ש"הילד נחשק כדבר מה אחר":

הילדה, לפי פרויד, נכנסת לתסביך אדיפוס כי היא חושקת בפין, שהוא הילד שהיא מבקשת לקבל מהאב, כתחליף. במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה, מדובר על ילד ממשי, הילד הממשי שהיא מטפלת בו. [...] הילד הממשי מספק אותה כי זה תחליף של הפין הדמיוני, שכלפיו היא מתוסכלת ביסודה. (Lacan, 1956-57, שיעור של 16/1/57)

פרויד נותן אינדיקציה לפנטזמה של הפציינטית שלו במשפט שבו הוא קושר את הניסיון האובדני עם האיווי לילד. אחרי שפגשו ברחוב את אביה של הנערה, עם מבטו הזועם, הגברת אמרה לנערה שזהו סוף יחסיהן, ואז הנערה ניסתה להתאבד בנפילה לפסי הרכבת. זאת תגובה לאובדן אובייקט האהבה שלה, כך היא אמרה באנליזה. וכאן פרויד מוסיף שישנה עוד קריאה של הניסיון האובדני של הפציינטית, פירוש נוסף:

אולם האנליזה אפשרה את חשיפתו של פירוש אחר, מעמיק יותר, העומד מאחורי הפירוש שלה, ואשר חלומותיה איששו אותו. כצפוי, היה ניסיון ההתאבדות ביטוי לשני מרכיבים: מימוש של עונש (ענישה עצמית) ומימוש של איווי. במקרה האחרון, כוונת ניסיון ההתאבדות היתה למימוש של אותו איווי שסיכולו דחף אותה להומוסקסואליות, היינו, קבלת ילד מאביה (vom Vater ein Kind zu bekommen) שכן עכשיו, באשמת האב היא נפלה, כרעה ללדת (kam sie durch die Schuld des Vaters nieder).

הפועל הגרמני niederkommen, שדרכו פרויד מבודד את העמדה של הסובייקט כאובייקט שעמו יש "הזדהות אבסולוטית" (Lacan, 1962-63, שיעור של 16/1/63), הוא בעל שתי משמעויות: ללדת, וגם ליפול. לאקאן מקנה לפועל זה, המתאר את התאבדותה של הפציינטית של פרויד, חשיבות קלינית רבה. בסמינר על "המועקה" (שם) הוא משתמש בו גם כדי למקם את העמדה של הסובייקט המלנכולי שמתאבד דרך החלון: "החלון מזכיר לנו את הגבול שבין הסצנה לבין העולם. [...] הקפיצה מתרחשת ברגע שבו יש איחוד בין האיווי לבין החוק (המבט הזועם של אביה)".

כמה אמנים הדגישו גם הם את החשיבות של החלון. אחד מהם הוא דיוויד הוקני (Hockney):

וגם בעבודתו של מגריט (Magritte) "המצב האנושי" הציור ממוקם בדיוק במסגרת של חלון:

הפנטזמה היא חלון. לחלון יש פונקציה ברורה, כותב לאקאן: "לייצג את המציאות. אבל יש גם עוד פונקציה: הוא מעלה את הפונקציה הממשית יותר של הממשי, הקשורה לאיווי שלי" (Lacan, 1962). מה שמופיע בחלון של הפנטזמה אינו בשום אופן האובייקט של האיווי שלי. כפי שיוסבר בהמשך, האובייקט של האיווי שלי קשור למועקה שלי, שהופכת אותי פחות חופשי ממה שניתן לתפוס בחלון. זאת הסיבה שלאקאן אומר באותו הקשר: "המועקה שלי היא מאחורי הנוף".

סיפור מונפש בשם קניק קנאק (Knick Knack), שהופק על-ידי חברת פיקסאר מצליח להראות את חוסר החופש שיש מעבר לחלון. הדמות הראשית בסיפור היא של קניק קנאק, איש שלג החי בתוך בועת זכוכית, הרואה במרחק בובת בארבי, ומתאהב בה מייד. כמובן שכל המאמצים שלו לחורר את הבועה שלו כדי לפגוש אותה הם לשווא: האובייקט של האיווי כולל את הבועה.

  

הבועה היא המועקה שלי, שנמצאת מעבר ליפה. עבור קניק קנאק, הבועה היא מטריאלית – כמו המועקה:

איך אוכל לחצות את המועקה שלי? קניק קנאק אינו זורק את עצמו דרך החלון, אבל הוא מנסה. הוא מנסה לשבור את הבועה שלו, עד שזאת נופלת – והוא בתוכו. הוא הופך להיות האובייקט שנופל (niederkommen).

לאקאן נעזר ב-niederkommen, שהוא בידד במבנה הפרוידיאני במקרה של הצעירה ההומוסקסואלית שניסתה להתאבד, כדי למקם באופן מדויק את ה"מעבָר לאקט" (passage a l’acte), מושג של הפסיכיאטריה הצרפתית, וגם את ה"אקטינג אאוט", מושג שנהוג להשתמש בו באופן קלוש מאוד במובן של "לעשות או לפעול במקום לחשוב או להגיד", או לתיאור מעשה אימפולסיבי (ראו למשל: לפלאנש ופונטליס, 1967, עמ' 128). לאקאן הלך הרבה יותר רחוק, וזה איפשר לו לדייק במה שנוגע למקרים מאוד קיצונים.

ה"מעבר לאקט" הוא יציאה החוצה מן ה-andere Schauplatz, מהסצנה האחרת שבעיקרה הנה של הלא-מודע. אם מהות המחשבה הוא הספק, אז מהות האקט הוא הוודאות: "יש אקט רק אם יש חצייה של סף מסמני", מסביר מילר (Miller, 1988). לכן אין לא מפתיע שלאקאן לקח את ההתאבדות כפרדיגמה של האקט. כאשר יש אקט, מתרחשת הפרדה מהלא-מודע, וגם הפרדה מן ה-אחר הגדול, באל"ף רבתי: הסובייקט לא רוצה לדעת שום דבר שם, אין פירוש. "אני לא חושב שם, היכן שאני קיים". הסובייקט בוחר ב-"אני לא חושב" שלו, ובוחר כך את הזדהותו כאובייקט, נפרד מהמחשבות של הלא-מודע.

לפי לאקאן, כאשר מדובר על התאבדות, העיקר אינו הפעולה – אלא האקט. מה קורה באקט? באקט, למרות ההפרדה מן האחר, הסובייקט לוקח על עצמו את העובדה שהלא-מודע כולל מבוי סתום. אם יש רק דחייה של המבוי הסתום (ה-impasse) שבלא-מודע, ה"אני לא חושב" מוביל למעבָר (passage) לאקט. ומה הוא המבוי הסתום הזה? העובדה שאין יחס מיני שיוכל להיות מנוסח בלשון (מאואס, 2012). האובייקט של המועקה הוא אם כן האובייקט של הפנטזמה, וגם המקום של הכושל של האחדות המינית.

 

המינים והקיר השקוף שביניהם: "זכר ונקבה ברא אותם"

לאקאן ממשיך ושואל: איזה אקט אחר, חוץ מההתאבדות, יכול לאפשר לסובייקט להמשיך בדרכו, נפרד מהאחר, נפרד מעצמו – כלומר, לצאת אחר ממה שהיה קודם לכן? לאקאן נתן את השם "פאס" (passe, חצייה) ליציאה מהמבוי הסתום (impasse) שכלול בלא-מודע. אולם איך יכול להיות שיח שמציע לצאת, ללא קשר עם הלא-מודע? התשובה, לפי לאקאן טמונה בשיח הקפיטליסטי, שיח שלאקאן קרא לו "השיח של האדון החדש".

בשיעור של ה-6 בינואר 1972, אותו שיעור שבו כתב לאקאן בפעם היחידה את הנוסחה של השיח הקפיטיליסטי, לאקאן הציע לכתוב את המילה "אהבה" (amour) כך: "a-mur". האות a כאן היא האובייקט של המועקה, האובייקט של הפנטזמה (הילד, במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה), ו-"mur" משמעו קיר. לאקאן מזכיר באותה הזדמנות שיר מאת אנטואן טודל (Tudal):

Entre l'homme et l'amour,

Il y a la femme.

Entre l'homme et la femme,

Il y a un monde.

Entre l'homme et le monde,

Il y a un mur.

בין הגבר לבין האהבה,

יש האישה.

בין הגבר לבין האישה,

יש עולם.

בין הגבר לבין העולם,

יש קיר.

 

בשיח הקפיטליסטי, האובייקט אינו נמצא כמכשול, אלא כתוצר. אותו סובייקט שלאקאן מיקם כסובייקט של הפסיכואנליזה ושל המדע – הסובייקט אשר קיים בין SMS לבין SMS, בין טלפון נייד לבין מחשב, בין אינטרנט לבין סרט – פועל בנוסחה שלו על הקפיטליזם כסובייקט שנותן הוראה לידע לפעול, כדי ליצור את האובייקט, הממוקם כתפוקה, כתוצר:

$ = הסובייקט של הקפיטליזם; S1 = המסמן האדון; S2 = הידע; a = אובייקט, מצרך

בנוסחה מוצב בצד שמאל למעלה $, הסובייקט של הקפיטליזם (סובייקט קרטזיאני משופר), כנותן הוראה (S1) לידע (S2), ליצור עודף התענגות בצורה של סחורה, מצרך (אובייקט a). זהו תוצר שמוביל ל"עוד"; אפילו הולדת ילדים (niderkommen) נתפסת במסגרת זאת כהפקה, כהנפקת תוצר. זהו שיח שמוביל ל"אין שיח": "הכול אפשרי". האובייקט, שעבור האינטימיות של הסובייקט הנו האובייקט של המועקה, הופך להיות תוצר אפשרי, "דבר שניתן לראות מול העיניים" כפי שהיה אומר היידגר. אתה יכול לקנות את מה שהיה מעיק עליך פעם. אין מכשולים, אין גבולות. מרקס היה אומר זאת כך: "הקפיטל חוצה את כל הגבולות". אבל אם הכול אפשרי, אין ממשי. לכן, יש בלב לבו של השיח הקפיטליסטי רמייה. אולם לאקאן מראה איך ההתנסות הפסיכואנליטית יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את עמדתו, לקראת ממשי שמרמה קצת פחות. על כל אחד ואחת יכול להמציא את דרכו-דרכה במבוך של האין-יחס-מיני, מבוך שיהיה קיים תמיד – לא בלי קשר עם המועקה האינטימית ביותר.

 

^1. פרויד כותב ששאל את הביטוי מפכנר, הנוירופיזיולוג. התרגום של Eine andere Schauplatz לעברית של רות גינזבורג (פרויד, 1900) הוא "זירה שונה". ההבנה הלאקאניאנית מובילה להעדיף כאמור "במה אחרת": תרגום זה לא רק מדגיש את השוני, אלא גם את האחרות של המקום שבו מתרחש החלום. 

 

 

מקורות

Freud, S. (1901). “Psicopatologia de la vida cotidiana”. Amorrortu, Buenos Aires, 1980.

Freud, S. (1933). “New Introductory lectures on Psycho-Analysis, Standard Edition, Vol. XXII, 1-182.

Lacan, J. (1956-57). El seminario, Libro 4. “La relación de objeto”, Paidós, Buenos aires, 1994.

Lacan, J. (1962). Intervención de Lacan en las Jornadas Provincialesde la Sociedad Francesa de Psicoanálisis. Journées D’automne 1962 (Octobre). Introduction au séminaire sur l’Angoisse.

Lacan, J. (1962-63). Seminario 10, “La angustia”, Paidós, Buenos Aires, 2006.

Lacan, J. (1964). “Les quatre concepts fondamentaux de la psychanalyse”. Seuil, Paris, 1973.

Lacan, J. (1965-66). “La Science et la verité”, Écrits II, Seuil, Paris, 1966.

Lacan, J. (1966). Écrits. Seuil , Paris.

Lacan, J. (1972). “Je parle aux murs”, Seuil, Paris, 2011.

Miller, J-A (1982-83). “Du symptôme au fantasme et retour”.

Miller, J-A (1987-88). “Cause et consentement”, unpublished seminar .

Miller, J-A (1988). “Jacques Lacan: Observaciones sobre su concepto de pasaje al acto.”,Acualités psyquiatriques”. Texto establecido por F. Sauvagnat.

Miller, J-A (1993-94). Donc. Paidós, Buenos Aires, 2011.

Miller,J-A (1984-85). “1,2,3,4…”, Unpublished seminar.

 

לפלאנש, ז' ופונטליס ז"ב (1967). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים, 2011.

מאואס, מ' (2011). "הלא-מודע: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר". פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2709

מאואס, מ' (2012). "יש יחסי מין – אבל יחס מיני אין: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר". פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2824

מיגלין, פ' (2012). "הסובייקט שרוצה לומר", הוצג בכנס "שקט בבקשה – על שתיקות ועל השתקות", הכנס השנתי התשיעי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, 16.1.2012

פרויד, ז' (1920). "על פסיכוגנזה של מקרה של הומוסקסואליות נשית". עם עובד, 2002.

פרויד, ז' (1900). פירוש החלום. עם עובד, 2007.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מאואס, מ. (2013). "הקיר שבינה לבינו": הסובייקט של המדע ושל הקפיטליזם, והסובייקט של הפסיכואנליזה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2924

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מרקו מאואסמרקו מאואס13/2/2013

אפרת אבן צור קראה את המאמר.