פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

יום עיון חוויתי : מראה ואידיאל באמנות – מבט פסיכואנליטי אחר

רשמים וחוויה אישית מיום עיון של מוזיאון תל אביב והאיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות. יום העיון נעשה למען הרחבת הזיקה של שדה הפסיכואנליזה אל שדות האמנות ליצירת אפשרויות שיח וחיבור בין השתיים תוך בירור הדדי. בין הדוברים היו אמנים, פסיכולוגים וחוקרי אמנות.

כתבות שטח | 21/11/2012 | 8,831

תגיות:

 

יום עיון חוויתי :

מראה ואידיאל באמנות – מבט פסיכואנליטי אחר

 

מאת אסתי זיסמן

 

 

 

רשמים וחוויה אישית מיום העיון "מראה ואידיאל באמנות - מבט פסיכואנליטי אחר", שהתקיים ב- 16.11.12 במוזיאון תל-אביב בשיתוף המוזיאון עם האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות.

 

כששמעתי על יום העיון המחבר בין פסיכואנליזה ואמנות חשתי כמו חתול שנדרש לשמור על השמנת או ילד שאביו פתח חנות ממתקים. שתיים מאהבותיי הגדולות חברו להן יחדיו וציפיתי בשקיקה ליום שיבוא.

יש לציין שהכל החל לפני מבצע "עמוד ענן" ובבוא היום המיוחל המבצע היה כבר בעיצומו ולרגעים נעתי בחוסר נוחות מהמחשבה שמא יש בהשתתפות ביום זה מעין בריחה והסחת הדעת. עוד נחזור לסוגיה זו ומן הסתם עוד נחבור אליה בהמשך.

רענן קולקה, אנליטיקאי ויו"ר האיגוד הישראלי ל"פסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות", פתח את יום העיון וציין כי לנוכח הקלישאה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" הוא חושב שדווקא בשעה זו המוזות צריכות לרעום שבעתיים. באמירה זו ארגנתי לעצמי צפירת הרגעה והתמסרתי לאפשרויות השיח בין תיאוריה לאמנות ולתרבות מבלי לחוש אשמה טורדת על האסקפיזם.

רענן קולקה סקר בהרצאתו את המהלך שהאמנות עשתה ממחויבות מוחלטת לשיקוף מדויק של המציאות מחוץ לאדם אל מעשה ייצוגה. לדבריו, השינוי התבקש עם שחרור האדם היוצר מפטרונות הכנסייה ועם התעוררות המדע. כך נוצרה ההזדמנות לאמן לעשות שינוי מהותי, מהיותו כפוף לחוקים חיצוניים לו אל היותו אדם החותר למימוש זכותו לביטוי עצמי של רוחו החופשית. קולקה סיפר בבדיחות דעת קלה על פרנסיס בייקון הצייר שעמד על כך שתמונותיו ימוסגרו במסגרת עם זכוכית כדי שהקהל הבא לתערוכה יוכל לראות בהשתקפות בזכוכית את בבואתו העצמית, שכן בזה בעצם, לדבריו, מעוניין הקהל... יחסים אלה בין האמן, היצירה והצופה יכולים להיות מנוסחים ברוח ההמשגה של קוהוט את היחסים בין האנליטיקאי והאנליזנט במונחי זולתעצמי. רעיון זה התבטא גם בציטוט שהביא קולקה מתוך ראיון משותף שנעשה עם יורם קניוק ואיריס נשר בעקבות ספרם האחרון המתעד את חייו של קניוק:

"אני יכול לראות את האחר כשהוא לא רואה את עצמו כי אם את עצמי".

אחרי דברי הפתיחה נשא דברים נמרוד גולן, פסיכולוג קליני בכיר וחבר באיגוד, שביקש להתייחס אל ההתפעמות מאמנות ואל עבודת האמנות הנפעמת. הוא הסביר שכוונתו אינה להתפעמות של הכעס והתשוקה ולא להתפעמות כדיבור על טירוף והרפתקנות. הוא לא רצה לדבר על כך שלפני כחמישה שבועות מרח צעיר סלוגן שחור בטייט מודרן ולהגנתו אמר "יצירות אמנות קוראות לנו לדבר איתן" וגם לא על כך שהמונה ליזה האומללה סובלת מהתפעמות כללית עד כליאתה באין ברירה מאחורי כלוב זכוכית. גולן הבטיח שלא ידובר גם על התפעמות דתית בקתדרלה מצויירת ומרגשת עת עולה רגל מבקש להתאחד עם הצלוב וגם לא על גיבורו של פרוסט הנרגש והמתפעל מול נוף מצוייר של וורמייר, עד שהוא נופל ומת. עוד הבטיח גולן, שגם לא ידבר על שגריר ישראל בשוודיה ב- 2004 עת השתיק את המייצב בביאנלה שנחווה בעיניו כאנטי ישראלי.

ההתפעמות עליה ביקש לדבר נמרוד גולן היא התרחבותה של הנפש אל מול כוחה והשפעתה של האמנות עליה. אולי למראית עין יש לזה אך ביטוי מינורי כתנועת גוף קלה, אבל פנימה הנפש הופכת חיה וממשית ברגעי חסד אלה. ההתפעמות הזו מוליכה אותנו שוב ושוב למוזיאונים, לגלריות ולתערוכות. גם העבודה פועמת, חיה ונוכחת מתוך עצמה, ומחכה בסבלנות להפעים את הצופה. לדבריו, אחדות מהיצירות צועקות, אחרות לוחשות, ויש המפגינות אדישות ואז תופסות אותך בהפתעה.

גולן ציין שפסיכואנליטיקאים דיברו על אמנות, אבל למעשה עסקו יותר ביוצר ועולמו מאשר בתכני האמנות. פרויד כתב יותר על ספרות ושירה ומאום על מוסיקה. אין ספק שפרויד העדיף את הוורבלי על זה המוזיאלי. פרויד הודה בנוקשותו המאפשרת לו להתענג רק על יצירות שהוא סבור כי הוא מבין אותן מבחינת תוכנן. באופן טבעי, עסק פרויד במיניותו של מיכאלאנג'לו יותר מאשר ביצירתו. הוא 'בנה' אנליזה לליאונרדו דה וינצי', ילד לא חוקי בעל ילדות לא קלה, וניתח את הציור בו נראות שתי אמהותיו, זו הביולוגית המזניחה וזו המטפלת והמאמצת, כשראשיהן צומחים מגוף אחד. פרויד מצא באמנות עדות לחייו האומללים של הצייר שנפרד מאימו כשהיה פעוט בן חמש. גולן ציין כי אם קוהוט היה נדרש כעת להתייחס לפירוש זה של פרויד היה מצינו כ"רחוק חוויה".

פרויד התייחס גם לפסל משה. פרויד הודה שהוא נמשך אל הפסל והוא שב וחוזר להביט ולחשוב אותו בנסיונות נשנים להבינו. פרויד פירסם את מאמרו על הפסל בשם פסבדוני והתייחס אליו כ'ממזר מדעי'. פרויד ניסה להבין מה יש בו בפסל שכה מפעימו. בכך היה אומר קוהוט, לדברי גולן, מתקיימת פרשנות 'קרובת חוויה'. פרויד חש כי הפסל משה מביע סערת נפש ורוח וכאילו מיכאלאנג'לו תופסו בזקנו ומבקשו לעצור. עוד רגע ינתץ זה את לוחות הברית בסערת רוחות ונפש עת שב ממעמד הר סיני וראה את פולחן עמו לעגל הזהב. פרוייד נאבק בהזדהותו עם הגיבור המגולם בפסל, עם הדכאון ועם הריפיון.

כזו היא הצפייה באמנות, מרופפת מחיצות באמצעות מבט אמפתי לא לגמרי אובייקטיבי, המאפשרת מזיגה. הצופה מבחינתו,"אינו אני ואיננו לא אני". לא אובייקט ולא סובייקט, אלא גם זה וגם זה. הצופה והאמנות כמוהם כזולתעצמי ללא מקף וללא חציצה. האמנות המפעימה והמבט האמפתי המתפעם עונה לשאלה "איך אמנות פועלת?" ולא "מה האמנות אומרת?". אין דבר כזה עבודת אמנות כי אם עבודת אמנותצופה, על משקל דבריו של ויניקוט "אין תינוק יש אמתינוק", ובשניהם מתבטל המקף והם אחוזים ותלויים זה בזה בצרכים בסיסיים: להיראות, להתקבל, לקבל הכרה. התינוק זקוק לניצוץ בעיני האם המתפעלת ממנו כדי שיחוש את עצמו קיים וראוי. האם אומרת לו: טוב שאתה קיים וטוב שאתה פה איתי. התינוק זקוק לאידיאל האם הכל יכולה בעיניו בעת הזו מתוך הצורך שלו להתמזג באידיאל ולחוש קומפוטנטי ובהתרוממות רוח. אחר כך מתקיימת הטרנספורמציה, אותה התרוממות רוח נחווית שוב לצלילי מוסיקה נפלאה, רעיון נשגב וכל גילויי האמנות והתרבות. הצופה המתבונן חש כאילו הוא רואה עצמו בעבודה, "לקחו לי את המילים מהפה", והוא חש "זה זה!". היצירה כאידיאל נשגב, כאלוהים, כמוחלט, כאהבה, כצדק, כאידיאל היופי המצוי מעבר לזה. לדברי גולן, ביצירה בה אין אידיאל, כמו בפרונוגרפיה למשל, או בקיטש, אין מתחוללת התפעמות והתרוממות רוח מעבר לעונג חולף.

נראות זו שלנו על ידי האם מדגישה כי כולנו ניבטים לראשונה על ידי אישה והיא הזולתעצמי הראשון בחיינו, היא היוצרת את פנינו ומתקפת את מי שאנחנו. מבטה בנו הוא כמו מבטם של האמנים היוצרים את מבטנו באמנות. זהו מבט פנימה והחוצה ללא שיח בין השניים.

גולן הביא לדוגמא פרוטרט שיצר ג'קומטי, שניתן לראות בו עצמי ללא עצמי, לחוש בו באחדותיות שעה שהדמות מביטה מעבר לאינדיבידואליות שלה ומתמוססת, משתחררת מהכלא של עצמה, כפי שהגדיר זאת קוהוט: "נרקסיזם על זמני ועל אישי". זהו מודל המכיל את מבטו של הצייר ונשזר אל העולם. כמוהו גם פסלו של הבודהה במבטו הדו כיווני, פנימה והחוצה. כך גם מבטה הלא ממוקד של המדונה בהריונה. אנחנו הצופים מנסים ליצור אותו מבט, בנוכחותם של אין סוף אפשרויות.

כאנקדוטה סיפר גולן על שיחתו עם האמן אלי שמיר בעקבות התפעמותו מיצירתו שראה במוזיאון ת"א, ברושים גדועים על רקע העמק. גולן חש בכאבי הפנטום של הברושים ושיתף את היוצר בחווייתו ופרשנותו את הציור והצייר ענה לו: "אין לי מושג על מה אתה מדבר". גולן ציין כי האמנים עסוקים כל כך ביצירה המספקת לנו חמצן והתרחבות, תוך שהם ערים למשימה המוטלת עליהם ולחדווה שבמימושה, עד שהם לא ממש פנויים לעסוק בפרשנות, כאילו היצירה מדברת אותם ולא הם אותה.

בהמשך יצרה האמנית מרים כבסה לצלילי תזמורת קאמרית יצירה מתכלה וחד פעמית. המבט שלנו הצופים נע מהיצירה עצמה שהיתה מונחת על הריצפה אל מסך ענק ששיקף את המוקרן עליו: היוצרת ועבודת היצירה ממול ובגדול.

המייצג היה מרתק. במשך כעשרים דקות, ישובה על ברכיה, מרחה מרים כבסה צבע כחול על מצע לבן ובתנועות ידיים מרוכזות חשפה את הלבן שמתחת לכחול והטביעה בכפות ידיה צורות שונות.לעיתים בסימטריה ככנפיים או כתמי רורשאך נגאטיביים, לעיתים באסימטריה והכל בסינכרון עם המוסיקה. היא יצרה ומחקה, כשבין שכבה למחיקה ושכבה נוספת התכהה הרקע וכחול בהיר הפך בסוף היצירה לכחול כהה עד שחור. מפעם לפעם יצרה ומפעם לפעם מחקה ואני כצופה חשתי התפעמות ואף כאב פרידה מכל ציור שנמחק. בסיום, גרפה מרים כבסה את כל הצבע במגב והותירה דף חלק כמעט לבן לגמרי ויצירה שנעלמה תוך ששהתה רק בחוויתי האישית, בזכרוני, ובהתרחבות נפשי. נותרה בי התחושה שנולדה עם תנועותיה העגולות של מרים כבסה בטקס כמו מדטטיבי או ריקוד או תפילה שעה שהיא התמסרה והתמזגה ביצירתה האמנותית תוך הקשבה למוסיקה שלה ושלנו בחוויה משותפת. הויתור שלה בסוף על היצירה הקונקרטית אף האדירה בעיני את החוויה מעבר לדבר עצמו.

בהמשך יום העיון הרצתה ד"ר דובב לאה, חוקרת אמנות, הרצאה מלומדה בשם "עיניים עצומות לרווחה". ד"ר לאה דובב ביקשה להוסיף למראה ולאידיאל את מושג המנורה, בצטטה מכתבי מיכאנג'לו שעה שאמר כי היופי היה לו כמנורה ומראה בשתי אמנויותיו. מנורה זו מאירה בתוך נפשו של האמן ומניעה אותו ליצור. בין השאר היא ניתחה את יצירותיו של מיכאנג'לו מתוך מבט של חוקר אומנות תוך שהיא מבדלת בין מבט של היסטוריון, אנליטקאי וחוקר אמנות. ד"ר דובב שמה את הדגש על האפשרות לשוב ולגלות דברים חדשים ונוספים מעבר לאלו שכבר נאמרו ונחקרו במאות השנים. היא הביאה בפנינו גם סונטות שכתב מיכאנג'לו שחשפו בפנינו את עולמו הפנימי המסוייט והסובל. בסוף חייו חש עלוב וחסר אונים כשהוא אומר שאין הוא יכול אלא ליצור ציור או פסל ולא חיים אמיתיים.

בהמשך סיירנו במוזיאון בקבוצות. הקבוצה בה הייתי התבוננה ביצירה של יזהר פטקין בחדר עטוי ווילונות טול שקופים ולבנים כשבין ועל קפליהן מודפסות תמונות ודימויים בשחור. נתבקשנו לשתף בחוויתנו האישיות לנוכח עבודת "הכינורות" שהקיפה אותנו כשהיא תלוייה על קירות החדר מהמסד לטפחות.

עינינו צדה את דמותו של הנשיא קנדי ורעייתו ג'קי צופים במופע בערב תרבותי והבחנו גם במראות של הרס, מלחמה וגם בפליטים במנוסה. תחושה של מלחמה ונשף חגיגי תעתעו בנו כפי שקפלי הווילון המודפס תעתעו ושברו את ההדפסים. קיבלנו הסבר על דמותו של הצ'לן היושב בגבו: היה זה קזאלס שאמר "הצ'לו שלי הוא הנשק שלי" כשלדברי פטקין זוהי פעולה של אמן שלא צריך לעשות יותר מהאמנות שלו כדי להביע את מחאתו והתנגדותו למלחמה. שיתפנו בתחושותינו, וביחד כקבוצה בנינו את הסיפור מאחורי היצירה. מעבר להשערות ולתחושות שאנחנו העלינו קיבלנו הסברים נוספים:

העבודה בה הבטנו היתה מבוססת על שיר של מחמוד דרוויש,"כינורות" שאותו תירגם ועיבד לאנגלית המשורר הקשמירי-אמריקאי אגא שאהיד עלי. המילה "כינורות" באנגלית שחזרה ונשמעה שוב ושוב הפכה בעצם באזניו למילה "אלימות" היכולה להיגזר מאותם הצלילים. שוב חזר הנושא האקטואלי שהתעצם ביתר שאת באותה שעה.

בדרך חזרה לאולם ההרצאה חלפנו שלא כמתוכנן על פני תערוכת רישומיו של מונק, תמונה צבעונית אחת העידה על שמה של התערוכה: "התקפה על חיבורים" והחזירה אותי באחת למתחולל בחוץ.

את יום העיון העשיר והגדוש חתם רב שיח. פרופ' לספרות אריאל הירשפלד הנחה בנועם ואיתגר את המשתתפים. הירשפלד ביקש להוסיף רכיב הנובע ממה שראינו ושמענו – עניין המראה והאידיאל תובע לדבריו מחשבה נוספת על הכוח שיש לאמנים ויש פחות לאלו שמדברים עליהם. הוא ציין את מקומו של הכסיל, השוטה, וציטט משירו של אלתרמן האומר כי יש חוכמה רבה, רבה מדי, וצריך כוח אחר מולה לאיזון.

מרים כבסה נשאלה אם זה "עולה לה על העצבים" שמפרשים לה את יצירתה שלה, והיא סימנה בראשה ש"לא" ואחר כך אף ציינה שהיו שנים שהיא חשה בבדידות, במקום מגוריה בניו יורק, והיא קראה לעצמה שוב ושוב את מה ששרה ברייטנברג האוצרת כתבה עליה ועל יצירתה כדי לחוש ולדעת מיהי ו'להתאפס' מול בדידותה, להבין מי היא בעיני האחר ומה פשר עבודתה. היא ציינה שיש לה כבוד לעבודה שלה, היא לא מנתחת את העבודה ולא עסוקה במראה. היום היא גם מבינה שאין לה שליטה עליה. היא הודתה שבצעירותה היא חשבה שהיא המציאה שפה וזו מצוייה בכיסה. היום היא מבינה שהיא בכיס עבודת האמנות והיא זו שעובדת אצלה... היא ציינה שהיום אינה מעוניינת "להזיע בציור". אם אין מוזה, סוג של הוראה מגבוה, היא אינה יוצרת. היום כשהמוזה קוראת לה היא נרגשת לקראתה ברעד. היא עובדת בסטודיו שעות על גבי שעות, לעיתים יותר מעשר שעות ברציפות ורק העייפות או העבודה המוגמרת הקוראת לה להפסיק, עוצרות אותה.

בסיום יום העיון המעשיר והמעניין הבנתי לשמחתי ולהרגעתי כי לייחס לאמן מחשבה וכוונה שאולי לא חש וידע בהם בעצמו זה לא לגזול לו את האמנות. גם אם ננסח את כוונותיו במילותינו דרך חוויותינו הסובייקטיביות זה לא אומר שחוללנו לו רע ושגם לנו הצופים יש חלק ביצירה והיא פתוחה בפנינו עת סיים האומן את עבודתו. יותר מכך,הבנתי שהיוצר זקוק לעיניים האלו שלנו וזהו אותו המעגל עליו דברו רענן קולקה ונמרוד גולן בין יוצר,יצירה וצופה.

שמחתי לגלות שוב ולהיווכח בחשיבותה של האמנות בהרחבת נפש המתבונן, את מקומה של האמנות והתרבות כ'זולתעצמי' ומצאתי יותר מילים, תיאורים ומבטים נוספים בנושא המדובר.

כמה דקות לפני פיזור נפל טיל בתל אביב. אחת הנוכחות אמרה בשקט תוך ציטוט חופשי מוויניקוט בתקופת מלחמת העולם השנייה: "אנשים, בחוץ מתנהלת מלחמה".

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זיסמן, א. (2012). יום עיון חוויתי : מראה ואידיאל באמנות – מבט פסיכואנליטי אחר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2880

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן26/11/2012

תודה נעמי על העומק. והדיוק.אכן,שמתי לב עכשיו שבעריכה נשמט הפירוש המתאר את העיט (אני זכרתי עיט ולא ברבור...) הוירטואלי שתלמידיו הסבו אליו את הדעת מן השד לפי התינוק והוא הוא הפירוש רחוק החוויה. לגבי ההערה השנייה שהערת,מקבלת בהחלט ומודה שניסחת והסברת זאת טוב ממני.תודה!

נעמי בנצרנעמי בנצר26/11/2012

איזה יופי. תודה אסתי על הסקירה הנרחבת והיפה של יום העיון המיוחד הזה.
הצלחת לארגן את שלל התחושות שהתעוררו בי במהלכו למלים שמספרות את החוויה גם באולם המוזיאון וגם מחוץ לו.
הייתי רוצה להוסיף שתי הערות:
1. בהרצאה מעוררת ההשראה של נמרוד גולן, הניתוח של פרויד את התמונה 'הבתולה והילד עם סנטה אנה' של ליאונרדו דה וינצ'י מתואר כרחוק חוויה לא בגלל החיבור לביוגרפיה של דה וינצ'י, אלא בשל הסתכלות על הלא-מודע של הציור, שבו מופיע (בבד האפור על סנטה אנה) ברבור/בז בפוזיציה מינית-בועלת וקריאה אדיפלית של הלא מודע של האמן כפי שמופיע לכאורה בציור. התבוננות זו רחוקה הן מחווייתו של האמן והן מזו של המתבונן ביצירה.
2. נקודה נוספת קשורה לסוף ההרצאה. אם הבנתי נכון את דבריו של נמרוד, הוא דיבר על כך שאמנות שמצליחה להפעים אותנו משלבת מענה לצורך שלנו ב-mirroring עם מענה לצורך באידאליות. כלומר, זו יצירה שתגיד משהו אמיתי על מצבנו ותשקף אותו, ובנוסף לכך תציב משהו נשגב שניתן לשאוף אליו. כשאחד האלמנטים חסר האמנות נפגעת. לכן פורנוגרפיה איננה אמנות, כי יש בה מענה לצורך במראה לגרנדיוזיות, אולם אין בה שום אלמנט של אידיאליות, ואילו קיטש איננו אמנות כי יש בבו סוג של אידיאליות, אולם אין שום אמירה אמיתית על החיים.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן22/11/2012

תודה רות. על מילים חמות,רציתי לחלוק בחוויה מרתקת ומעשירה למרות ועל אף המצב שבחוץ.

רות בלוםרות בלום22/11/2012

תודה. תודה אסתי על השיתוף, נראה שהיה יום מעניין , מרחיב ומפעים.. הצלחת להעביר לי את החווייה , ולרגש.