פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית

המאמר מתאר את תהליך ההתמקדות (FOCUSING) שהתגלה על ידי יוג'ין ג'נדלין ואת האפשרות לשלב התמקדות בפסיכותרפיה. המאמר סוקר את לידתה של שיטת ההתמקדות, מתאר את תהליך ההתמקדות ברמה תיאורטית ומעשית, ומגדיר את המושגים המרכזיים בגישה. בחלקו השני מתאר המאמר את גישת הפסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית, מובאת דוגמה קלינית מפורטת של שימוש בהתמקדות בטיפול דינמי ולאחריה דיון ברוח ההתמקדות וברוח גישתו של ויניקוט.

מתפרסם מ 20/5/2011 | 16,271 צפיות

תגיות: | |

 

פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית

על "התמקדות" (FOCUSING) והאפשרות להעמיק את המגע עם החוויה דרך הקשבה לתחושת הגוף מבפנים

מאת דני שראל

 

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה על-ידי המחבר בשירותי הייעוץ לסטודנט ב-16.3.2011.

 

- בעוד חמש דקות עומד להיכנס לחדרכם מטופל סוער, אחרי שביטלתם את השעה הקודמת ברגע האחרון... אם תפנו את תשומת הלב לגוף אולי תגלו סוג של מתח שהולך וגובר באזור הבטן התחתונה...

- אתם הולכים בערב ברחוב חשוך שאין בו איש, אתם דרוכים ואולי מדמיינים שמשהו רע עלול לקרות. אילו הייתם מפנים את תשומת הלב לגוף, אולי הייתם חשים במשהו כמו גוש בגרון, או כיווץ בבטן...

- הטלפון מצלצל בשתיים בלילה ולא מפסיק... תחושה עמומה, אך מציפה, של כובד באזור הסרעפת, כאילו יש לכם עכשיו משקולת שדוחפת למטה...

- יצאתם משעה שבה המטופל חייך בסופה ואמר "תודה, הפעם באמת עזרת לי". משהו בפנים מתרחב, אולי בחזה, אולי בגרון, אולי בבטן, אולי בכל הגוף....

- יש לכם תחושה לגבי משהו, שאותה אתם מכנים אינטואיציה, לעתים אנחנו מכנים אותה תחושת בטן...

- יש לכם תחושה מעורפלת של אי נוחות בגוף... אתם מחפשים מילה שתתאר אותה ולא מוצאים... המילה מתח מופיעה אבל היא לא מדויקת לכם, המילה דיכאון מופיעה, היא קרובה יותר אבל לא מדייקת לכם... מתישהו קופצת המילה מועקה... או... זו המילה שמתארת את התחושה...

 

כל אחת מהתחושות שתיארתי היא יותר מתחושה גופנית גרידא; אלו הן תחושות גופניות שמכילות בתוכן מורכבוּת מורגשת, תחושות שבתוכן מובלעות גם רגשות ומחשבות, ומידע נוסף שהגוף שלנו קולט ויודע על המצב. משהו שאנחנו חשים, מרגישים, אבל עדיין לא מבינים. לתחושות האלה העניק יוג'ין ג'נדלין, פילוסוף ופסיכולוג יליד אוסטריה שחי בארצות הברית את המונח felt sense, שמשמעותו היא בה בעת "תחושה מורגשת" ו"משמעות מורגשת". זהו המושג הבסיסי בשיטת ההתמקדות - תהליך שבמרכזו מתן תשומת לב לדרך שבה הגוף שלנו חווה וחש מצבים, בעיות, אנשים, מילים.

 

איך נולדה גישת ההתמקדות

נחזור אחורה לתחילת שנות החמישים, כשפילוסוף צעיר, יוג'ין ג'נדלין שמו, התעניין באופן שבו מתוך חוויה קונקרטית, מהזרם הגולמי של החוויה מרגע לרגע - מה שקרוי experiencing - צומחת משמעות (Gendlin, 1961, 1997). ג'נדלין שאל: איך מתחושה צומחות מילים או צומחים דימויים מסוימים שמתארים אותה? איך מילים או דימויים יוצרים תחושה מסוימת ולא אחרת? כך הוא התחיל לפתח את הפילוסופיה שלו הקרויה : "The Philosophy of The Implicit", כשהמילה Implicit פרושה משהו שמובלע, שמקופל בתוך, שמרמז על, שעדיין לא אקספליציטי, שעדיין לא מנוסח דרך סמלים.

ג'נדלין היה אז דוקטורנט באוניברסיטת שיקגו. מנהל שירותי הייעוץ שם היה קארל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, והגישה הטיפולית השלטת שם הייתה client-centered, שזו גישה אופטימית יותר ודטרמיניסטית פחות לגבי טבע האדם מאשר הגישה הפסיכואנליטית. לפי תפיסה זאת מה שמניע אותנו הוא צורך עמוק במימוש עצמי, במימוש פוטנציאלים מולדים, ומתלווה לה האמונה ביכולת האדם לשנות ולהשתנות מתוך הדחף המניע הזה. אם הסביבה שבה האדם חי תהיה אוהדת ומאפשרת, האדם יצמח ויממש את העצמי האמיתי שלו. לגבי טיפול, משתמע מכך שאם המטפל יהיה אמפתי לחוויה הסובייקטיבית של המטופל ואותנטי ביחס לרגשותיו שלו, אם הוא יספק יחס חיובי בלתי מותנה, המטופל יגדל מתוך הדחף למימוש העצמי שלו. המטפל לא צריך להתערב, לכוון או לפרש, הוא יסתפק בלהיות נוכח, וישקף את דבריו - ובעיקר את רגשותיו המודעים ואולי גם הסמוכים למודע - של המטופל (Rogers, 1951; Purton, 2004).

רוג'רס התעניין גם במחקר, ולו ולצוותו הייתה הכרה או אמונה בכך שישנם גורמים משותפים לכל שיטות הטיפול שעשויים לעזור למטופל. ג'נדלין הצטרף לצוותו של רוג'רס כדי לנהל מחקר לגבי הגורמים המרפאים בטיפול מעבר לשיטות הטיפול השונות (ג'נדלין, 1978; Hendricks, 2001 ). ממצאי המחקר לא הצביעו על הבדל משמעותי בהשפעת שיטת הטפול או טכניקת הטיפול; ההבדל בהצלחת הטיפול גם לא נבע מהנושאים שעליהם דיברו המטופלים. אבל כשהקשיבו החוקרים למטופלים נמצא הבדל משמעותי מאוד, שאותו ניתן היה לזהות כבר בשתי השיחות הראשונות. החוקרים שמו לב שהמטופלים שהצליחו להיעזר בטיפול היו קשובים פנימה, והייתה להם מודעות למשהו מעורפל ולא ברור שמתרחש בגופם: הם האטו את קצב הדיבור שלהם בניסיון להקשיב לתחושה המעורפלת הזאת שבתוכם, אבל הם התקשו לתאר אותה בתחילה. כושר הביטוי שלהם נעשה פחות טוב תוך כדי הניסיון הזה, ואפשר היה לזהות תהליך שבו הם מנסים למצוא מילים שיתארו וידייקו את התחושה שלהם.

זה היה משהו בסגנון: "יש לי מין תחושה קצת מוזרה בבטן.. זה.. א... איך אתאר את זה.. כמו כעס כזה... לא בדיוק כעס.. יותר עצבנות כזאת, לא בדיוק עצבנות... משהו ממורמר.. זהו... מרמור מתאר את זה הכי נכון... את ההרגשה הזאת... ". או: "אני מרגיש מין מתח כזה בגוף, זה באזור הגרון... כאילו משהו תקוע.. לא בדיוק תקוע.. זה יותר מין אה... לא יודע איך להסביר את זה .. זה חסום... זה כמו.. אה.. גוש בגרון... זהו.. תחושה של גוש בגרון...". תחושה גופנית מעורפלת נחוותה בפנים, והמטופל היה מוכן להשתהות איתה כדי להקשיב לה. הוא חיפש מילים או דימוי לתאר אותה, עד שמצא משהו בתוכו שאמר לו ש"זה זה". 

המטופלים שטיפולם נכשל דיברו אולי באופן רהוט יותר, אבל דיברו "מהראש", ולא חשו את גופם במהלך השיחה. העובדה שהמטופלים ניתחו את הבעיות שלהם, ידעו להסביר אותן ולעתים אף את מקורן, לא תרמה לטיפול, ואולי אף להפך. ג'נדלין הסיק כי הגורם החשוב ביותר שהתגלה הוא האופן שבו המטופל מדבר, שמשקף משהו מהותי יותר, שקשור למה שהמטופל עושה בתוכו פנימה. המטופלים שייהנו מטיפול, אם כן, הם אלה שמסוגלים לנהל דיאלוג עם חוויה פנימית המקושרת לתחושה פיזית ומקפלת בתוכה משמעות. לעומת זאת, מי שלא ידע לגעת בפנימיותו ולקיים דיאלוג עם אותו גורם פנימי שמורגש פיזית - לא התקדם כלל.

לממצא המרכזי הזה נוספו שני ממצאים נוספים. האחד העלה כי את היכולת להיות בדיאלוג כזה אפשר לזהות תוך שתי פגישות, כלומר – היא אינה נרכשת בטיפול אלא מגיעה עם המטופלים "מהבית". השני הראה כי הטיפולים שנחקרו, בגישות השונות, לא עזרו ללמוד את היכולת לדיאלוג כזה - גם אם המטפל היה אמפתי ואותנטי, וסיפק יחס חיובי בלתי מותנה (ג'נדלין, 1978). הממצאים הצביעו אם כן על כלי דיאגנוסטי ומנבא רב עוצמה; אולם מבחינה טיפולית נראה היה ששיטות הטיפול השונות מחמיצות משהו.

לפי ג'נדלין, מאחר ורוב המטפלים אינם יודעים מהי הגישה הפנימית המיטיבה הזאת, הם גם לא יודעים לסייע למטופלים ללמוד אותה. בתחילה הוא תהה האם היא בכלל ניתנת ללימוד, ולאחר שערך בדיקות ומחקר הוא הגיע למסקנה הפוכה: כל אחד יכול ללמוד אותה, אם מלמדים אותו כמובן. הוא פיתח את ההתמקדות כטכניקה פשוטה ונגישה שנועדה ללמוד את הגישה הטבעית הזאת. הוא לא המציא אותה, אלא בעצם למד אותה ממטופלים שהצליחו בטיפול. בהתאם, ג'נדלין גם הגיע למסקנה שלא רק מטפלים יכולים ללמד את השיטה, והיה חסיד של דמוקרטיזציה של הפסיכותרפיה.

בשנת 1978 יוצא ספרו של ג'נדלין "התמקדות", ונמכר במאות אלפי עותקים. זהו ספר עזרה עצמית, שמלמד איך כל אחד יכול להתמקד בעצמו או בעזרת בן זוג - ובוודאי בטיפול, ולא רק בטיפול client centered, אלא בכל טיפול ששם את החוויה במרכז.

 

תהליך ההתמקדות, "העצמי בנוכחות" והשינוי המורגש

בתהליך ההתמקדות נוצר מגע עם סוג מסוים של תחושה גופנית פנימית, שמכילה בתוכה משמעות והמכונה התחושה המורגשת (Felt-sense). התחושה המורגשת היא דרכו של הגוף לחוש בעיה מסוימת, מצב כלשהו, אירוע, אדם או מילה. זו התחושה של הגוף לנוכח חוויה בעלת משמעות. ובמילותיו של ג'נדלין:

תשומת הלב בהתמקדות שונה מזו שאנחנו נותנים בדרך כלל לרגשות. היא שונה משום שבהתמקדות תשומת הלב מופנית בתחילה אל הגוף, והיא מתרחשת באזור שבין המודע והלא מודע. רוב האנשים אינם יודעים שניתן להזמין תחושה גופנית של נושא כלשהו אל האזור הזה, ושאפשר להיכנס לתוך התחושה הזאת. בהתחלה זוהי רק אי נוחות מעורפלת, אבל במהרה זה הופך למשהו מובחן, שאתו ניתן לעבוד ושמתוכו ניתן לדלות כיוונים שונים עבור הטיפול. (Gendlin, 1996)

התחושה המורגשת הזאת, המשמעות המורגשת הזאת, אינה משהו מוצק וקבוע שקיים בתוכנו; אין היא תוכן לא מודע ששכב על איזה מדף פנימי ופתאום התגלה - אלא משהו שמתהווה ומתפתח תוך כדי תהליך של הקשבה מעודנת לגוף.

מאחר שמדובר בתחושה שהיא בתחילה עמומה, ללא מילים רהוטות שיכולות לתאר אותה מיד כשבאים אתה במגע, קל "לדלג" עליה או להתעלם ממנה. אבל אם משתהים, מעבירים את תשומת הלב אל מה שמורגש בגוף וממתינים, מאפשרים לתחושה להתהוות ולעלות. ואם ממשיכים ושוהים עם התחושה, מצליחים להיפתח אליה ולהעמיק את המגע איתה, בעוד היא "מצדה" עשויה להתמקד, להתבהר ולהיפתח אלינו. ניתן אז לקבל מילים, דימויים, סמלים שיתארו אותה, שיתארו למה היא זקוקה, ממה היא אולי רוצה להימנע, ומה גורם לה להרגיש את מה שהיא חשה, שיתארו את הקשר בינה לבין חיינו ועוד משמעויות שמקופלות, שמובלעות בתוכה.

כדי שהתהליך הזה יתרחש, כדי שהתחושה המורגשת "תסכים" להיפתח אלינו, או בכלל להתגלות, חשוב האקלים הרגשי שמתוכו אנו פוגשים אותה. האקלים הזה הוא "רוח ההתמקדות", שמקבלת ניסוחים שונים. ג'נדלין מדבר על מתן יחס ידידותי לתחושה ולמה שעולה מתוכה. תלמידתו של ג'נדלין, אן וייזר קורנל, מדברת על "עצמי בנוכחות" ועל יחס של "קבלה רדיקלית" כלפי כל מה שעולה מתוכנו (Weiser Cornell, 1996, 2005). מה שעולה מתוכנו כולל גם את מה שמתנגד למה שעולה, את מה ששונא או מבטל את מה שעולה. תחושות הגוף יכולות להכיל גם סתירות ופרדוקסים שהתודעה הרגילה מתקשה בהם.

וויזר קורנל, מדמה את התחושות המורגשות בתוך עצמנו לחיה ביישנית, או לילד מאוים: יש לגשת אליהן בתוך עצמנו ברגישות, בעדינות, בסקרנות לא פולשנית, מבלי לאיים עליהן, כדי לא להבריח אותן, כדי שהן לא ייסגרו בפנינו.

ההתמקדות כמיומנות מפתחת בנו את היכולת להיות מצד אחד עם התחושה המורגשת בעמדה של קבלה, אמפתיה, ללא ביקורת וללא שיפוט, ועם סקרנות פתוחה – ומצד שני, בלי להיות מזוהה לגמרי עם התחושה ולהיבלע בתוכה. המונח המקובל בהתמקדות כדי לתאר מרחק נכון מהחוויה, המרחק שיאפשר לנו לעבוד איתה, הוא של "עצמי בנוכחות" (self in presence). ג'נדלין משתמש להסברת המושג בדימוי של מרק: כדי להריח מרק אנחנו צריכים להיות קרובים אליו, אבל לא נדחוף את האף לתוכו, כי אז לא נוכל להריח. במילים אחרות: כדי לפגוש תחושה מורגשת של בעיה, אנחנו מחפשים את התחושה ההוליסטית בגוף של אותה בעיה - מספיק קרובים כדי להיות איתה בקשר וללמוד אותה וממנה, ומספיק רחוקים כדי שהיא לא תשתלט עלינו.

ואם אכן ניגש אל התחושה מתוך עמדה כזאת, היא תיענה לנו; ניתן יהיה אז להעמיק איתה את המגע ולנהל איתה מעין שיחה - שיחה שאינה דיאלוג, אלא הקשבה למשהו שנמצא בתוכנו, אשר עודו עמום, לא מגובש ונטול מילים, שזקוק לסביבה בטוחה כדי לדבר ולהיפתח אלינו. העצמי הנוכח שלנו הוא כמו מטפל אמפתי לתחושות שונות בתוכנו. ותפקידו של זה שמלווה אותנו כשאנו מתמקדים - יהא זה חבר או מטפל - הוא לסייע לנו להיות בנוכחות, כדי שנוכל להיות עם תחושותינו המורגשות.

אולם תהליך ההתמקדות והיכולת לשהות עם התחושה המורגשת מובילים לא רק להיפתחות התחושה (unfolding) וללמידה מתוכה על עצמנו, אלא גם באופן טבעי וללא מאמץ לשינוי בתחושה. חוויית שינוי התחושה בגוף בכיוון של הקלה נקראת "השינוי המורגש" (felt shift). השינוי המורגש הזה הוא צעד קטן שמוביל את החוויה קדימה, מעין אישור פנימי של הגוף שהתקדמנו בכיוון הנכון. שינוי פסיכולוגי מורכב מהרבה צעדים קטנים כאלה. כדי שהשינוי יתרחש אנחנו לא צריכים לעשות משהו מיוחד: השהייה עם התחושה מובילה לשינוי ספונטני.

 

דוגמה להתנסות התמקדותית למטפלים

להלן דוגמה להתנסות התמקדותית שאולי תאפשר טעימה מתחושת החוויה שאליה אני מכוון. מומלץ להיעזר באדם אשר יקריא בפניכם את הוראות התרגיל.

זו תהיה התמקדות על מטופל שלכם. קחו דקה להיזכר במטופל ממטופליכם שקשה לכם איתו. לאחר שבחרתם שבו בנוחות, קחו נשימה עמוקה, תנו לעיניים להיעצם בטבעיות... קחו עוד נשימה עמוקה והעבירו את המודעות אל הנוכחות שלכם במרחב החדר. ועכשיו קחו את הזמן לחוש את גופכם, את נוכחותו הפיזית על הכיסא... שימו לב קודם לחלקים החיצוניים יותר של הגוף: למגע של כפות הרגליים עם הרצפה, לשוקיים, לירכיים... אתם יכולים לחוש את מגע הגוף עם הכיסא באזור האגן, את מגעו של הגב עם גב הכיסא... שימו לב לתמיכה שהגוף מקבל בכל המקומות שעליהם הוא נשען... עכשיו שימו לב לכפות הידיים, במה הן נוגעות ואיך התחושה בכל אחת מהן... שימו לב לידיים, לזרועות, לכתפיים, לצוואר ולראש...

לאט לאט העבירו את המודעות פנימה לתוך החלק הפנימי, המרכזי יותר של הגוף; לא כצופים על הגוף מבחוץ, אלא כחווים אותו מבפנים. כאילו פנס של מודעות מונח בתוככם ואתם שמים לב לתחושה בגרון, לתחושה בחזה מבפנים, לתחושה באזור הלב, לתחושת הבטן מבפנים. תנו למודעות לנוח בתוך החלק המרכזי של הגוף... בהמתנה...

עכשיו דמיינו לרגע שהמטופל שעליו חשבתם נכנס עכשיו לחדר שבו אתם נמצאים. קחו רגע את הזמן לשהות עם המטופל הזה, לחוות את עצמכם בנוכחותו… ועכשיו, העבירו את תשומת הלב אל גופכם; הזמינו את התחושה שיש עכשיו בגוף, כשאתם בנוכחות המטופל שעליו חשבתם. שימו לב בגוף למה שמושך את תשומת הלב ביחס אליו... ראו אם אפשר לזהות תחושה כלשהי במקום כזה או אחר במרכז הגוף, תחושה עמומה ככל שתהיה לנוכח אותו מטופל.

ייתכן שיהיו ביניכם שיחלו לחוש במשהו ברור בגוף; אצל אחרים תעלה אולי תחושה עמומה, מעורפלת, לא בהירה; ויש שלא יחושו בדבר. כך או כך זה בסדר גמור... קחו את הזמן כדי לתת מקום למשהו הלא ברור הזה, ותהיו אתו. אל תמהרו לתאר אותו, לחפש לו מילים, או לתת לו משמעות. אתם רק יכולים לומר לעצמכם: " כן... שמתי לב למשהו שם", ושהו עם ה"משהו" הזה שעלה. בדקו עם הגוף שלכם אם זה בסדר להיות עם מה שעלה בעמדה של הקשבה פתוחה, סבלנית, סובלנית וסקרנית, ללא לחץ למצוא משהו... (להמתין שתי דקות).

עכשיו ניקח זמן לתאר בתוכנו את מה שעלה, לא על ידי מאמץ למצוא מילים, אלא בשהייה עם מה שעלה ושימת לב אם עלתה איזושהי מילה, או דמוי, או צליל, או תנועה שמתארים את התחושה המורגשת בתוככם. קחו את הזמן לראות האם מה שעלה מתאים לתחושה, או שמילה אחרת או דימוי אחר יתאימו יותר. תאפשרו לגוף לאותת לכם אם זה אכן תאור שמתאים לתחושה. שהו והקשיבו למה שעולה, בלי לנסות לשנות או להבין משהו...

תכף נסיים, ולכן קחו את הזמן לראות אם הייתם רוצים לסמן לעצמכם משהו שעלה.

לאט לאט העבירו את תשומת הלב אל מחוץ לגוף, לנוכחותכם על הכיסא ואל החדר ואפשרו לעיניים להיפתח.

נוכל כעת לסמן לעצמנו מה עבר עלינו, ובהמשך אפשר לבחון את הקשר בין מה שעבר עלינו לבין הטיפול באותו מטופל.

 

זו הייתה תחילתה של התמקדות שכללה שלב של "התקרקעות" והפניית תשומת הלב אל תחושת הגוף מבחוץ, אל התמיכה שהגוף מקבל, ומשם פנימה - אל תחושת הגוף מבפנים. הפניית תשומת לב כזאת אינה פשוטה לכל אחד, ואלה שאינן חווים שום בעיה בכך לא יודעים שלרבים אחרים זוהי משימה מסובכת או אפילו לא מובנת.

משם פנינו לניסיון ליצור מגע עם תחושה מורגשת - במקרה הזה של מטופל, אבל יכולנו לבחור בכל נושא שבעולם או להקשיב ללא נושא ולהמתין למשהו שיבוא. הוספתי הזמנה לקבל את התחושה ללא ניסיון לשנותה. בהמשך הזמנתי אתכם לראות אם ניתן לתאר אותה. חלק מכם אולי הרגישו משהו, ואחרים לא - אם זה ההתמקדות הייתה כל כך פשוטה לכולם הרי לא היה צריך ללמוד אותה, אבל אולי אפשר לחוש כך משהו מהחוויה.

התמקדות לא נעשית בצורה קבוצתית אלא לצרכים דידקטיים, שכן התמקדות נעשית בקצב אישי של המתמקד במעקב אחרי תהליך ההיפתחות של התחושה המורגשת שלו. זה נעשה לבד, אחרי שלומדים את המיומנות הזאת; אפשרות אחרת היא להתנסות בכך בסיוע של בן זוג – מה שבדרך כלל קל יותר, וגם חוויה קצת אחרת. בן הזוג המסייע תומך בתהליך על ידי הקשבה אקטיבית: הקשבה שבה הוא מהדהד בקול את דברי המתמקד, ומוסיף במידת הצורך הנחיות התמקדות, שנועדו לסייע למתמקד להעמיק את התחברותו אל תחושת הגוף, לסייע לו לשהות עם מה שעלה, ולהציע דרכים להקשיב למה שהתחושה מבקשת ממנו או למה שהיא מבקשת לספר לו.

 

"פסיכותרפיה בגישת ההתמקדות" והאפשרות לשלב התמקדות בתוך טיפול

בפסיכותרפיה בגישת ההתמקדות, תפקידו העיקרי של המטפל אינו להבין או לנתח עבור המטופל את מה שאינו מובן לו, אלא לאפשר למטופל שהות עם החוויה, כך שהמשמעות והכיוון לשינוי יצמחו ישירות מתוכה (Gendlin, 1996)

גם הפסיכואנליזה מפנה אותנו פנימה, מזמינה את המטופל לאינטרוספקציה, דרך השיטה הקרויה אסוציאציות חופשיות, אלא מאי? מטופלים רבים, כאשר נפנה אותם פנימה באופן הזה, פונים אל המחשבות. רבים מאתנו המטפלים, כהזמנה לאינטרוספקציה של המטופל שואלים אותו: "מה עובר לך בראש?"; לעתים אנחנו שואלים: "מה אתה מרגיש?" ומגלים שאנשים לא מעטים עונים על השאלה הזאת בתיאור המחשבות שעוברות להם בראש. אם אנחנו מתעקשים ושואלים על רגשות, אנחנו שומעים לעתים את המילים שמתארות רגשות, ולא ברור איזו תחושה עומדת מאחוריהן.

מעטים מאתנו שואלים את המטופל איך הוא מרגיש בגוף. אמנם, יש מטופלים שכשהם מפנים את תשומת הלב פנימה לאסוציאציות חופשיות, מתארים גם תחושות גופניות; אבל לא פעם מטופלים ומטפלים לא ממש מתייחסים לתיאורים כאלה, לא יודעים מה לעשות עם סוג כזה של אסוציאציות שנתפסות כתגובות קונקרטיות, ועלולים לפסוח על דרך המלך המובילה אל זרם החוויה, אל המקום שממנו צומחים צעדי שינוי. בהקשר זה כותב ג'נדלין (שם):

גם מטפלים שאינם מכירים התמקדות יכולים לשפר באופן משמעותי את הטיפול, פשוט על ידי כך שישאלו את המטופל כיצד הוא חש את הנושא המדובר במרכז גופו, וימתינו בשקט עד שהמטופל יחוש זאת שם.

ג'נדלין מוסיף שרצוי לנסות זאת בקצרה עם כל מטופל. מי שלדעתי היה מאמץ את ההתמקדות אל לבו לו הכיר אותה הוא ויניקוט ( [1945, 1949]2009), שנתן לחוויית הגוף ולאינטגרציית גוף-נפש מקום מאוד מרכזי בתפיסה שלו. לפי ויניקוט, הדרך לאינטגרציה עוברת במה שהוא מכנה תהליך הפרסונליזציה - חוויית השתכנות הנפש בתוך הגוף. הוא מזהיר אותנו מפני הישענות על השכל המנותק מהגוף, כשהשכל עלול להיות מקום מושבו של העצמי המזויף (ויניקוט 2009 [1960]). ויניקוט היה מאוד ערני לסכנה שטיפול ארוך שנים, רב מלל ופירושים יהיה טיפול המנותק מהעצמי האמיתי, מנותק מהגוף החווה, החיוני, הספונטני, מנותק מהגוף המשחק (ויניקוט ד.ו. 1971). התפיסות האלה מקרבות את ויניקוט לזרם ההומניסטי בכלל, ולג'נדלין בפרט. עבורי, ההתמקדות היא בין השאר יישום של התפיסה הויניקוטיאנית באספקטים רבים שלה.

 

שילוב התמקדות בטיפול: דוגמה קלינית

הדוגמא שלהלן הופיעה במאמר קודם שלי (שראל, 2010), אך הדיון בה כאן שונה במעט.

אלי (שם בדוי), טכנאי מחשבים ורווק בן 30, פנה לטיפול עקב דיכאון. הוא רצה להיעזר בתרופות, אבל שוכנע על ידי חבר לנסות קודם כל פסיכותרפיה. אלי תיאר תמונה דיכאונית שכללה עצבות, תחושות חוסר ערך, פסימיות לגבי העתיד והרגשה שהוא מאכזב את כולם, כולל עצמו. ברקע - אם ביקורתית מרַפה ידיים, אב חלש, והבנה שאיתה הגיע לטיפול, לפיה ככל הנראה הוא הפנים את יחסה הביקורתי של אמו כלפי עצמו ומכאן חוסר הביטחון שלו.

בפגישות הראשונות שטח אלי את סיפורו, את כאבו ואת ייאושו מכך שמשהו יוכל להשתנות, וגם את חוסר האמון שלו בטיפול. יחד עם זאת, עצם הדיבור על עצמו ואף היכולת לבכות בנוכחותי יצרו הקלה גדולה, והתעוררה בו תקווה מסוימת. אך לאחר מספר פגישות הרגיש שוב שמשהו תקוע. הרגשתו הכללית אמנם השתפרה, אבל הוא לא ייחס זאת לטיפול: "בעומק דבר לא השתנה, ואני מרגיש שבטיפול אנחנו טוחנים מים…" הייתה לי הרגשה שהוא מסוגל לעזוב את הטיפול כמעט בטרם החל.

בפגישה שאתאר, אלי חוזר על כך שהרגשתו הכללית אמנם טובה יותר, אבל שום דבר מהותי לא השתנה, הוא לא מרגיש בפנים שום דבר. שאלתי: "מה הכי כואב לך עכשיו?"

אלי (אחרי מחשבה): האכזבה מעצמי… אין בי שמחה.. העצבות שלי, שהיא מאז ומתמיד..

אני: ואיפה בגוף אתה מרגיש עכשיו את האכזבה ואת העצבות?

אלי: אני לא מרגיש את זה, זה בראש…

אני: באיבר ראש?

אלי: לא, במחשבות שלי…

אני: או.קיי, משהו בך מאד מאוכזב ממך ומשהו בך מלא עצבות.. אולי תבדוק אם אתה יכול לראות איך אתה מרגיש את זה בגוף?

אלי: אני לא מרגיש את זה…

אני: כשאנחנו חושבים או מרגישים דברים, הגוף שלנו חווה את הדברים, אבל לעתים קרובות אנחנו לא שמים לב לזה. האם היית מוכן שנעשה משהו אחר מהרגיל כדי לראות איך זה מרגיש בגוף?

אלי מוכן לנסות... הובלתי אותו פנימה כפי שעושים בהתמקדות: לחוש את נוכחות גופו על הכיסא, לעצום עיניים, לשים לב לנשימה, לחלקים החיצוניים של הגוף, למגע עם הכורסא, למגע עם תחושת התמיכה של הגוף מלמטה. להפנות את תשומת לב כלפי חוויית הגוף מבפנים - אזור הגרון, החזה, הבטן.. ואז מופיעה הזמנה: "וכשתשומת הלב נחה שם ואתה מעלה מול רוחך את העצבות ואת האכזבה.. קח את הזמן לחוש איך זה מרגיש בגוף עכשיו…

 

אלי: אני לא מרגיש כלום.. זה לא עובד אצלי… אני לא מרגיש כלום.

אני: זה בסדר גמור.. תישאר עם מה שיש… תישאר עם תחושת האכזבה והעצבות… תראה איך התחושות האלה מורגשות לך שם במרכז הגוף…

אלי: אני לא מרגיש כלום…

אני: או.קיי, תמשיך להיות עם זה.. ופשוט תשים לב למה שקורה לך בגוף עכשיו… תראה מה בגוף מושך את תשומת לבך עכשיו…

אלי: עדיין כלום…

אני: שים לב בגרון, בחזה, בבטן… תראה אם התחושות זהות לחלוטין בכל מקום.

אלי: אני מרגיש משהו בחזה…

אני: אתה שם לב למשהו בחזה, תראה אם אתה יכול להכיר בקיומו ולהיות עם המשהו הזה, גם אם הוא מעורפל ולא ברור.

ואני מוסיף: ותראה אם הוא מקבל איזה צורה או צבע, או אפיון כלשהו

אלי: המשהו הזה בחזה הוא כמו כדור אדום… ארגמן… מתכתי…

אני: אתה שם לב לכדור אדום, ארגמן, מתכתי… אולי תראה אם אתה יכול להישאר עם זה.. אולי לתאר את זה עוד?

אלי: זה כדור עוצמתי, מתכתי, הארגמן משתקף על המתכת.

אני: כדור עוצמתי, מתכתי והארגמן משתקף על המתכת, ואולי תראה איזה רגש יש שם, איזו אנרגיה…

אלי: אולי זה מסמל את ההיתקעות שלי, את האין שנוי, את האין התקדמות.

אני לא קופץ על המציאה הפרשנית. בשלב זה החיבור אל הגוף חשוב לי יותר, ואני חוזר ומהדהד: "אתה שם לב למשהו באזור החזה, שם חשת את האכזבה והעצבות, כמו כדור אדום ארגמן, מתכתי ועצמתי… ויש משהו בך שחושב שזה מסמל את התקיעות, את העדר השינוי.

אלי: כן …יש לי רצון לפצח את זה. אני שובר את זה… או אולי זה נשבר מעצמו.. אני רואה שיוצא משם פרחים, יוצא אור ויוצאים דברים טובים.

אני: אתה שם לב למשהו בך שרוצה לפצח, ואתה שם לב לפיצוח שאולי בא ממך ואולי לא, ויוצא משם אור, פרחים ודברים טובים… תראה אם אתה יכול להישאר בנוכחות רחבה עם כל זה… איך זה מרגיש שם?

אלי: אני מרגיש בהקלה כשאני עם הדברים הטובים שיוצאים משם. זה הרגשה טובה.. אבל. אני מפחד שזה לא יקרה…

אני: אז אתה שם לב לכדור שנפתח ויצאו ממנו האור, הפרחים והדברים הטובים, ויש משהו בך שפוחד שכל זה לא יקרה.. תראה אם אתה יכול להיות גם עם האור והפרחים, וגם עם אותו משהו בך שפוחד שזה לא יקרה…

אלי שותק…

אני : מה מושך את תשומת הלב שלך עכשיו?

אני רואה שפניו מתרככות, הוא נראה מאוד מאוד עצוב, ודמעות מתחילות לזלוג בשקט. 

אלי: פתאום באים אלי המשפטים הפסימיים של אמא, שאומרת שלא יהיה טוב… שכשיש אוכל אמא אומרת: חכה חכה, כשתהיה בצבא תראה מה זה בלי אוכל… חכה חכה כשיהיה רע באמת… אני מרגיש את כל זה.

אני משקף שלצד הכדור שנפתח, עלה משהו בו שפוחד שזה לא יקרה, ועולים בו זיכרונות של דבריה של אמא, אזהרות והפחדות, חכה, חכה…

אלי מהנהן בשקט כשהדמעות זולגות לאטן.

אני (מעוניין פחות באסוציאציות ויותר בתהליך עיגון החוויות לגוף): אולי תראה איפה בגוף אתה חווה את הזיכרונות האלה?

אלי: אני מרגיש את זה בחזה, במרכז שלו…

אני: אולי תראה אם אתה יכול ללוות את התחושה הזאת במרכז החזה. אולי עולה מילה, ביטוי, דימוי שמתארים את התחושה הזאת.

אלי: זה כמו אגרוף במרכז החזה…

אני: אגרוף במרכז החזה… זו מילה, דימוי שמתארים במדויק את ההרגשה שם?

אלי: כן.

אני: אולי תראה אם אתה יכול לשהות עם האגרוף הזה… ואולי גם לבדוק למה האגרוף הזה זקוק ממך עכשיו..

אלי בדמעות: זה זקוק לליטוף, לחיבוק, למגע רך…

אני: אולי תבדוק אם אתה יכול לומר לאגרוף הזה שם במרכז החזה, שאתה שומע שהוא זקוק ממך לליטוף, לחיבוק, למגע רך… שאתה רואה את הדמעות שלו…

אלי מהנהן ושותק שתיקה ארוכה ואז: "אני רואה את עצמי בתוך הכדור מתכת הזה, ככה שוכב בפנים, מעורסל. במקום הזה, כאילו אני ברחם, מוגן. אי אפשר לפגוע בי, אני לא צריך להוכיח שום דבר…

אני מהדהד את דבריו: "אתה רואה את עצמך בתוך כדור המתכת הזה, שוכב בפנים, מעורסל.. כאילו שאתה ברחם, מוגן ואי אפשר לפגוע בך ואתה לא צריך להוכיח שום דבר. ותראה אם אתה יכול לאפשר לעצמך פשוט להיות שם במקום הזה...

שתיקה ארוכה.

אלי: אני מרגיש בגוף עכשיו רגיעה גדולה, מרגיש הקלה... משהו נעים, בגרון, משהו נפתח…

אני: אולי תהיה קצת עם ההיפתחות הזאת…

בתום הפגישה אלי מבקש שנחזור לעבודה בסגנון כזה, ומוסיף כשכדי להרגיש הוא צריך מכות, צריך משהו אינטנסיבי.

אמרתי לו שנדמה לי שהגענו היום לרגשות שלו דווקא ממקום מאוד לא אלים, אבל אני שומע את הבקשה שלו שאעזור לו לחוות את הדברים - לא רק לדבר עליהם, אלא לחוות אותם.

 

דיון: טיפול כתהליך חוויתי

ג'נדלין מתאר טיפולים שהוא מכנה dead end discussion, כאשר הטיפול מורכב מפרשנויות והסקת מסקנות ללא תהליך חווייתי (Gendlin, 1996). אלו טיפולים שבהם ההבנה של סיבת הדברים אינה מקדמת את המטופל בשום צורה, והיא בעצם מובילה לייאוש, שכן אפילו הפנטזיה ש"אם אדע את הסיבה אוכל לעשות משהו לגביה" אינה מתממשת. אם טיפול לא מביא למגע פנימי ישיר, הטיפול הופך לסתם דיבור.

ה"תובנה" שאיתה אלי הגיע לטיפול - "אני דיכאוני, חסר ביטחון וביקורתי כלפי עצמי, כי הפנמתי את אמי הביקורתית ולא היה לי אב להזדהות אתו" - היא סוג כזה של הבנה. אולי נכונה, אבל סגורה, מקבעת את הדברים ולא לוקחת את החוויה הלאה. הטיפול עם אלי הגיע מהר מאוד למקום שבו גם הוא וגם אני הרגשנו שהטיפול מתחיל לקבל אופי של "דיבור על", הבנות לכאורה, מילים שלא שנוגעות.

בשעה שהבאתי היה ניסיון לחבר את אלי קודם כל אל התחושה המורגשת, תחושת הגוף לגבי מה שמטריד אותו מבפנים, וזה לא היה קל ולא מובן מאליו עבורו. התבוננות פנימה נעשית לעתים קרובות דרך הראש ודרך החושים המצויים בראשנו: הביטוי "התבוננות עצמית" הוא אמנם מטפורי, אבל מתייחס לחוש הראייה; ביטוי מקובל אחר - "הקשבה לעצמי", מתייחס לחוש השמיעה. התמקדות אינה שוללת את כל אלה, אבל מכוונת למבט או לקשב דרך מרכז הגוף. כך, אל העיניים המתבוננות והאוזן השומעת מצטרפים לב קשוב, רחשי הבטן, חוויית הנשימה, ובעצם הגוף כולו מתוכו. התחושה המורגשת היא חוש מיוחד של הגוף, חוש שישי, בסיסי יותר. אימון בהתמקדות הוא בין השאר תרגול היכולת להעביר את מרכז תשומת הלב ממקום למקום, בתוך הגוף ומחוצה לו (כאן מגלה העברית מגלה את חכמתה בביטוי "תשומת לב" - לשים את הלב…)

חשוב לי לציין שההתמקדות איננה טכניקה לעקוף התנגדויות ולפרוץ מחסומים, זוהי דרך לעבור דרכם דרך הכרה בהם, שהייה בהם, הקשבה להם והבנה שלהם. הפרשנות למחסום לא הגיעה ממני, אלא היא צמחה מתוך ההקשבה לתחושת הגוף ולמה שהיה מקופל בה ולתהליך שנבע ממנה. ההכרה שהכדור המתכתי מבטא תקיעות נבעה מאלי, ההיפתחות של התקיעות גם היא באה מתוכו, כמו גם ההתחברות וההיזכרות באזהרות-הפחדות של אמו. כך גם המשאלה\כמיהה להתמסר להגנת הרחם, למקום מכיל שבו לא נדרש ממנו דבר.

המגע עם התחושה המורגשת והשהייה היותר ממושכת עמה, ללא לחץ להבין, לפרש או לשנות משהו, הובילו לדימויים מפתיעים בתוכו של אלי: מתחושה עמומה בחזה צמח במפתיע כדור ארגמן מתכתי, והמשך המגע הוביל להיפתחות הכדור המתכתי, ליציאת האור והפרחים מתוכו (זה קרה ספק מעצמו, ספק מרצונו של אלי לשנות משהו). בהמשך, השהות עם האגרוף בבטן הובילה לדמוי המנוחה המתערסלת בתוך הכדור\רחם, שמחזיק מבלי לדרוש דבר.

האם סמלים אלו, דימויים אלו, היו שם קודם ב"לא מודע" ועכשיו התגלו? האם הדימויים נמצאו, נוצרו או שהם הומצאו? לולא הפנה אלי את תשומת הלב אל התחושה, האם הדימויים הללו היו מתקיימים? האם המבט העכשווי שלו ושלי על התחושה הוא שחולל את הדימויים? קשה לדעת. כפי שלימדנו ויניקוט (1971) ביחס לתופעות מעבר, לגבי מרחב יצירתי, במרחב הפוטנציאלי יש שאלות שחשוב לחוות ולהכיל בלי להכריע בהן. יש חוסר צורה ועמימות שראוי לקבל בלי לפרש, וחשוב לאפשר לעצמך להיות מופתע. תחושה של יצירה או גילוי, ותחושת הפתעה לנוכח דברים שעולים, הן מהחוויות הבולטות בהתמקדות. בהתאם, כותב ויניקוט על עבודה עם ילדים, כי "הרגע שבו הילד או הילדה מפתיעים את עצמם, ולא הרגע שבו אני מציג את הפירוש המחוכם שלי - הוא המשמעותי" (שם, 77). ג'נדלין היה ודאי חותם על המשפט הזה.

ג'נדלין מתייחס אל הלא מודע לא כאל אוסף תכנים שהודחקו ועכשיו מתגלים, אלא כאל תהליכים שנתקעו ונשתמרו דרך התחושה המורגשת שמחזיקה את ההיתקעות, שמחזיקה את התהליך שנעצר כנוכחות פיזית מורגשת, שגם מצביעה על הכוון שיוכל לפתוח אותה. כך הוא כותב

התמקדות… היא אופטימית. היא מבוססת על עצם הציפייה החיובית לשינוי. היא לא תופסת את האדם כתבנית מקובעת, שאפשר לנתח את צורתו אחת ולתמיד. היא רואה את האדם כתהליך מתמשך של שינוי והתקדמות. ה"בעיות בתוכך" הן אותם חלקים של התהליך שנעצרו, ומטרת ההתמקדות היא לשחרר אותם ולהחזיר את התהליך לידי תנועה. כאשר אתה מתמקד נכונה אתה לא רק מצפה לשינוי – אתה יוצר שינוי בעצם פעולת ההתמקדות. (ג'נדלין, 1978)

המגע עם התחושה המורגשת הוביל את אלי לחיבור ספונטני למשהו עכשווי בחייו. אלי נפתח אל הקשר בין הדימוי שעלה מתוך התחושה, לחוויית התקיעות של חייו. הוא הצביע על החיבור בין הדימוי שהעלתה התחושה לבין משהו שמתרחש בחייו אפילו בלי שנשאל על כך.

אלי, שבדרך כלל מחובר מאוד למבקר פנימי בתוכו, או לסופר אגו קשה ומעניש, גילה לאורך ההתמקדות כלפי עולמו הפנימי רוך, קשב וסקרנות. היחס הזה פתח עוד ועוד תנועות וניואנסים. העצמי בנוכחות, העמדה כלפי העולם הפנימי, היא שאפשרה לתחושה המורגשת שלו להתהוות, להתמקד ולהשתנות בכיוון של צמיחה.

עמדת הנוכחות של המתמקד אינה מובנת מאליה, ויש חשיבות עצומה למטפל הממקד כמי שמתוך עמדת הנוכחות שלו תומך בעמדת הנוכחות של המתמקד. אחד האתגרים הגדולים בהתמקדות - כמו גם בטיפול בדרך כלל - הוא התמודדות עם הביקורת הפנימית של המתמקד על עצמו ועל התהליך. הנוכחות שלי בעת ההתמקדות של אלי הייתה ניכרת, כיוונתי אותו - בעקשנות מסוימת בהתחלה - אל גופו, הדהדתי כמעט כל מילה שנאמרה, אבל לא גלשתי לפרשנות. בדומה, לא התערבתי בתכנים, התרכזתי בעיקר בבדיקת הקשר של כל מה שעולה אל הגוף, ורוב התערבויותיי נועדו לתחזק את תהליך השהייה עם מה שעלה. המעורבות הלא מתערבת הזאת, נוכחות שמנסה להימנע מחודרנות (impingement), החזיקה את מה שהתרחש מבלי להתערב בו.

ג'נדלין מציין שעמדה כזאת אינה נובעת מרעיון דמוקרטי של הימנעות מלהיות סמכות, וגם לא מתוך רצון אבסטרקטי לאפשר לאנשים להיות הם עצמם (Gendlin, 1996). עמדה כזאת קשורה לסוג השינוי שאנחנו מחפשים - לשינוי פסיכולוגי, שכדי שיתרחש הוא צריך לבוא מחיבור לחוויה הבאה מבפנים. אני משער שויניקוט, שבערוב ימיו החל להימנע מפירושים תוך שהוא מאפשר לתהליך ההעברה להתפתח ללא הפרעה, היה מסכים ואומר גם הוא שכך תושג תנועה שהיא ספונטנית, אמיתית, יצירתית. כך יושג שינוי שאינו כוזב, שאינו אינדוקטרינציה מבחוץ.

מאחורי עמדה כזאת, שמצריכה נכונות מצד המטופל והמטפל להיות סובלניים לאי ידיעה, ונכונות לתת למטופל להוביל, חשוב שתתקיים אמונה עמוקה של המטפל בתהליך ובחלק המרפא שקיים במטופל ואשר ההתמקדות חושפת.

אני רואה בהתמקדות תהליך של הכלה, שבו הממקד קרוב מאוד למתמקד; אולם אין זו הכלה של התכנים או הרגשות שהמתמקד מביא, אלא הכלה של המכל של המתמקד. בצורה מטפורית ניתן אולי לומר שבהתמקדות אני לא מטפל ישירות בחלק התקוע שבתוך המטופל, אלא מטפח את הנוכחות המרפאת שבתוכו, בשעה שהוא מטפל בחלקים התקועים שבתוכו. במובן זה ההתמקדות נראית שונה מאוד מפרשנות מקובלת של העמדה הויניקוטיאנית, שלפיה טיפול בעצמי חשוד כמעט תמיד כביטוי של עצמי מזויף ולכן אם רוצים ליצור שינוי אמיתי אין מנוס מרגרסיה לתלות. ההתמקדות לעומת זאת, ברוח הפסיכולוגיה ההומניסטית, לא מזמינה לרגרסיה תלותית עמוקה. אולם התיאור של בולאס (1987) בפרק על רגרסיה רגילה לתלות בספרו "צלו של האובייקט" היא סוג הרגרסיה שההתמקדות מזמינה ומאפשרת. העמדה הטיפולית שבולאס ממליץ עליה שם לנוכח רגרסיה כזאת, קרי עמדה של נוכחות לא מתערבת, גם היא מצויה בהתאמה מלאה לעמדת ההתמקדות: "חשוב מאד שהאנליטיקאי ימשיך לשתוק ולהחזיק את המצב, ולא יפעל מתוך סקרנות".

ואיך אנחנו יודעים בכל זאת אם הטיפול העצמי הזה בנוכחות המחזיקה של המטפל הוא ביטוי של עצמי אמיתי או של עצמי מזויף? תחושת הגוף היא שתאותת לנו. וכאן אני מגיע אל הנקודה האחרונה הזאת בדיון על המקרה שהוצג: ההתמקדות של אלי הובילה לשינוי שהורגש בבירור בגוף - הקלה פיזית, שהיא איתות מהגוף לכך שהתרחש משהו אותנטי, שהיה כאן צעד קדימה.

לא היה כאן פתרון לדיכאון של אלי, לא התרחשה כאן הארה חובקת כל ולא ריפוי דרמטי. קרה משהו צנוע בהרבה: צעד קטן קדימה, מלווה בתחושה של שחרור גופני, צעד שהורגש כאמיתי, כנכון, כבא מבפנים, כבעל עומק ותחושה של מגע עם אמת פנימית. כך נראה וכך מורגש עצמי אמיתי בפעולה. גם אין כאן שיטה שמבטלת את הטיפול שהיה, ואת האפשרות לפרש בהמשך כדי להעמיק את החוויה, להעמיק את משמעותה; להפך - משהו בגישה הזאת, שאין בה שינוי משמעותי בסטינג, יכול להשתלב לדעתי באופן אורגני עם טיפול דינמי בגישותיו השונות.

 

מקורות

בולאס כ. (1987) "צלו של האובייקט" הוצאת דביר.

ג'נדלין י. 1978 "התמקדות" הוצאת מרקם.

ויניקוט ד.ו. 1945 "התפתחות רגשית פרימיטיבית" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי, עצמי מזויף" הוצאת עם עובד 2009.

ויניקוט ד.ו. 1949 "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" . בספרו של ד.ו.ויניקוט "עצמי אמיתי עצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.

ויניקוט ד.ו. 1960 "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי מזוייף" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי ועצמי מזוייף" הוצאת עם עובד 2009.

ויניקוט ד.ו. 1971 "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.

שראל ד. (2010) "על המרחב שבין חוויה לפרשנות: שתי דוגמאות קליניות על הערך של שילוב התמקדות בטיפול" הופיע באתר "התמקדות" - העלון הישראלי להתמקדות נובמבר 2010. http://www.focusingnews.co.il/?m=201011

Campbell Purton, (2004) Person-Centered Therapy, The Focusing Oriented Approach. Palgrave Macmillan.

Directory to The Philosophy of Entry into the Implicit.מופיע באתר האינטרנט של THE FOCUSING INSTITUTE http://www.focusing.org/

Gendlin, E.T. (1961). Experiencing: A variable in the process of therapeutic change. American Journal of Psychotherapy, 15(2), 233-245.

Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.

Gendlin, E.T. (1997). Experiencing and the creation of meaning: A philosophical and psychological approach to the subjective. Evanston, Illinois: Northwestern University Press.

Marion N. Hendricks Focusing-Oriented/Experiential Psychotherapy In Cain, David and Seeman, Jules (Eds.) Humanistic Psychotherapy: Handbook of Research and Practice, American Psychological Association, 2001.

Rogers, C.R. (1951) Cliennt-Centered Therapy. London: Constable.

 

Weiser Cornell, A. (1996) The Power of Focusing. Oakland: New Harbinger.

Weiser Cornell, A. (2005) The Radical Acceptance of Everything, Calluna Press.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שראל, ד. (2011). פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2603

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהןעדי כהן1/7/2016

וואו- תודה. תודה דני, על התשובה המפורטת, המלמדת ועל העידוד להעמיק בכתיבה את הקשר בין התמקדות לפונקציית אלפא. מרתק בעיני! ובכלל- שתדע שהמאמר הזה מאוד מלמד ונעזרת בו....שבת שלום

דני שראלדני שראל1/7/2016

התמקדות, התיאוריה של ביון והקושי לשמור על נוכחות. הי עדי,
כמה הערות לתגובתך:
1. אני חושב שיש דמיון בין תהליך התמקדותי, לחלימה, ל reverie , שבתוכם ומתוכם תחושות מעורפלות, דמויים וכד' מקבליםעוברים תהליך של הסמלה, מילים, המשגה וכד'. השפה של ביון היא לא שפת האם שלי, (ויניקוטיאנית מדברת אלי יותר, ועם הזמן גם ג'נדלינאית), ואני לא בטוח שאני משתמש בה באופן ראוי, אבל מתוך הבנתי הלא מעמיקה את המושגים הללו, התמקדות היא אכן תרגול ואימון בפונקצית אלפא. (ותרגול של משחק במרחב פוטנציאלי, העמקת יכולת של חלימה ויצירתיות, העמקה של יכולת להיות עצמי בנוכחות, תרגול של אהבה ואמפתיה... וגם כמובן תרגול של הכלה).
2. לעתים המשגות זקוקות לתחושה מורגשת כדי להתפתח ולנוע לכדי תחושה ששמורגשת כבעלת משמעות, כך שהתנועה בהתמקדות היא לא רק מתחושה מורגשת לסמלים, אלא גם מסמלים וממשמעות לתחושה מורגשת. בכל מקרה אם יש לך תחושה שדרך התיאוריה של ביון משהו נעשה ברור לך, משהו נע קדימה בתוכך... תבורכי. זוהי הדרך ההתמקדותית לבחון תיאוריה...
3. התמקדות היא בעיני אימון בהכלה, דרך חיזוקה של נוכחות. ככל שנוקפות השנים אני מוצא שאני משתמש פחות במילה מיכל, שהיא עבורי מטפורה סטאטית מדי של משהו עם גבולות ברורים ואני משתמש יותר במילה נוכחות, שאני רואה אותה מטפורית כרוח או כסוג של ענן, שעוטף, שגבולותיו פחות מובחנים, והוא נע ממקום למקום, נכנס ויוצא ומשתנה, לעתים הוא בלתי נראה, מחליף כיוונים, מתכווץ ומתרחב וכד'. כשאני חושב על רוח גם התהליך המורכב של הזדהות השלכתית נראה לי אפשרי יותר, "הגיוני יותר"...
4. הערתך החלה, (אם הבנתי נכון), בחוויה המתסכלת שקליטה ועיבוד של רגשות של מטופלים מסוימים לא גורמת להם לבנות מיכל משלהם, (אולי בשפתו של ביון הייתי אומר שזוהי התקפה על חיבורים?). התמקדות מעמיקה את תחושת הנוכחות ובונה את יכולת ההכלה, אבל קודם כל היא תלויה ביכולת העצמי להיות בנוכחות מסויימת, ותלויה בנכונות להכיל. מי שמתקשה "להיות לבד בנוכחות", מי שמתקשה לאפשר לעצמו להיות במצב של אן־אינטגרציה, שמא יוביל לדיס-אינטגרציה, מי שאינם נכונים 'לארח לחברה לתחושה', אלה ששונאים את גופם ומסרבים לפנות אליו או להתייחס אליו, כל תוקפי החיבורים למיניהם שיסרבושנתונים באימה ללוות את זרם החוויה של עצמם יתקשו להתמקד, יתקשו בהכלה ויתקשו להפנים את נוכחות הממקד או לקבל ממנו עזרה. ברור שהתמקדות 'כהלכתה' אינה אפשרית עם מטופלים שנמצאים במצבים כאלה.
בשפת ההתמקדות, מטופלים אלה אינם במצב של 'עצמי בנוכחות'. הם יוכלו ליהנות מהתמקדות או ממרכיבים מתוכה רק אם יהיה שם מטפל שיחזיק עבורם את הנוכחות, ולעתים ייאבק אתם על כך, ויסייע להם בתהליך ממושך לבנות אותה בתוכם. זה יקרה מתוך קשר טיפולי שיש בו אמון ברמה סבירה, ובתהליך ארוך שבו הנוכחות תתגלה ותאבד ותשוב ותתגלה. במילים אחרות: ההתמקדות אינה טכניקה שמורידה אותנו מרכבת ההרים שאנחנו נוסעים בה לעתים עם אנשים עם הפרעות אישיות גבוליות.
לסיכום: את המאמר שמחבר בין ההתמקדות לתיאוריה של ביון ולאופן שבו אפשר להיעזר בהתמקדות כדי להעמיק נוכחותהכלהפונקצית אלפא נראה לי שאת תהיי זו שתכתוב... ויפה שעה אחת קודם...
בהצלחה,
דני

עדי כהןעדי כהן30/6/2016

התמקדות והתיאוריה של ביון. היי דני, אני עסוקה בזמן האחרון במחשבות על הכלה בטיפול, וכיצד היא מסייעת למטופלים, ומתי פעילות של קליטה, עיבוד ועיכול רגשות המטופל בתהליכי הזדהות השלכתית לא מסייעת להם משום מה לבנות מיכל משל עצמם. קראתי את המאמר שכתבת וסימנתי לעצמי את המשפט הבא: " אני רואה בהתמקדות תהליך של הכלה, שבו הממקד קרוב מאוד למתמקד; אולם אין זו הכלה של התכנים או הרגשות שהמתמקד מביא, אלא הכלה של המכל של המתמקד. בצורה מטפורית ניתן אולי לומר שבהתמקדות אני לא מטפל ישירות בחלק התקוע שבתוך המטופל, אלא מטפח את הנוכחות המרפאת שבתוכו, בשעה שהוא מטפל בחלקים התקועים שבתוכו". בתור מתמקדת, פתאום התחלתי לחשוב על התהליך של התמקדות דרך התיאוריה של ביון, ו"נהיה לי ברור" שמה שקורה בהתמקדות זה שהמתמקד באמצעות נוכחות הממקד עושה עבודה בתוך המיכל שלו- רסיסי בתא- כל מיני תחושות, זכרונות, דימויים, מילים, אסוציאציות וכו' (לפי מודל שערי הגישה של ליאורה בר נתן) שאין ביניהם קשר מובילים ומעמיקים תחושה מורגשת- ואז משהו שלא היה ברור הולך ומתגבש, מתחיל להיות מורגש מהעומק ולהיחשב- הופך להיות משהו בעל משמעות, רכיב אלפא. כלומר- ההתמקדות היא פיתוח של מיומנות עצמית לפונקציית אלפא. האם זה נשמע לך מניסיונך? האם מישהו התייחס להתמקדות ולביון בספרות? מסקירה קצרה שעשיתי לא ראיתי חיבור ברור לכך.....אשמח לכתוב על כך יותר

לאה שחםלאה שחם26/9/2011

מאמר ברור ומזמין להתנסות. תודה, עוררת סקרנות ורצון לבחון את התחושות העולות

אסי שורקאסי שורק29/6/2011

תודה על מאמר פשוט ויסודי גם יחד. המשקף אולי את הטכניקה עצמה. מסכים עם הערתך האחרונה בנוגע לאפשרות לשלב את ההתמקדות באופן אורגני בתוך הטיפול הדינמי.

דני שראלדני שראל10/6/2011

הזמנה לדיאלוג. רחלי שלום, תודה על התגובה החמה והמפרגנת. משהו בי היה שמח לשמוע מילים והבנות, אחרי הכל אני מפרסם מאמר מתוך תקווה להתייחסות, אבל אבל אם המאמר משאיר אותך רוצה לשתוק, הרי שברוח ההתמקדות אני מכבד את אותו חלק בך שרוצה לשתוק. אבל בניסיון לייצר דיאלוג אתך ועם כל מי שקורא את המאמר ואת התגובות לו, אם אמשיך ואכתוב ברוח ההתמקדות, אציע לך בעודך שותקת להפנות את תשומת הלב פנימה ולחוות את תחושת הגוף של המילים וההבנות שעלו בך וכן את תחושת הגוף של הרצון לשתוק. והיה אם יעלה משהו שגם תרצי לשתף אותי בו אשמח.
ושוב תודה על תגובתך
דני

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון26/5/2011

מאמר מקסים וחשוב. תודה על המאמר! יכולתי עוד להכביר כאן מילים, והבנות, אבל המאמר משאיר אותי רוצה לשתוק, כי הוא מדבר בעד עצמו... ממש יפה!