פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

האם רק אם הבנים שמחה?

כמנחת קבוצות לנשים דתיות שעוברות טיפולי פוריות ברצוני לשתף בתהליכים שנשים אלו עוברות כמשתתפות בקבוצה. לדעתי, ההבדל בין קבוצה זאת לקבוצות אחרות אינו בתכנים שעולים אלא בקושי לתמלל אותם בגלל הסודיות שאופפת ציבור זה. הקושי לגעת בכאב נובע, בין היתר, מהחשש של חשיפת מצוקתן ומחשיפת קיומה של תלות בקבוצה טיפולית. תוך כדי ההנחיה של אותן קבוצות נשים, כמעט ולא מצאתי ספרות בעברית על טכניקות הנחיה לקבוצות מסוג זה. לא הצלחתי לאתר חומר בעברית המתעד את הנחיצות שבטיפול קבוצתי או את השפעת התהליך הקבוצתי על נשים שעוברות טיפולי פוריות, ועל הצלחת טיפולי הפוריות עצמם. היה לי ברור שעם סיום הנחיית הקבוצה הרביעית ארצה לכתוב ולתעד את אשר התרחש בקבוצות ואת התוצאות הישירות על המשתתפות. כולי תקווה שכתיבה זאת תחשוף את נחיצות הטיפול הקבוצתי לנשים שעוברות טיפולי פוריות ותהווה חלק בלתי נפרד מהפרוטוקול של טיפולי פוריות.

מתפרסם מ 14/12/2009 | 14,999 צפיות

תגיות: | | | |

האם רק אם הבנים שמחה?

שינוי וצמיחה בקבוצה לנשים שעוברות טיפולי פוריות

 

רבקה לצטר

 

המאמר הוכן במסגרת תוכנית הכשרה לכתיבה מקצועית חוכמת המעשה, מחזור י"ד, בביה"ס המרכזי להכשרת עובדים בשירותי הרווחה  2009. מרכזת : ענת הראל, מנחה: ספי גולדברג

בית חולים "מעיני הישועה" בני-ברק, מרפאה פסיכיאטרית.[1]

 

 פרולוג:

כמנחת קבוצות לנשים דתיות שעוברות טיפולי פוריות ברצוני לשתף בתהליכים שנשים אלו עוברות כמשתתפות בקבוצה. לדעתי, ההבדל בין קבוצה זאת לקבוצות אחרות אינו בתכנים שעולים אלא בקושי לתמלל אותם בגלל הסודיות שאופפת ציבור זה. הקושי לגעת בכאב נובע, בין היתר, מהחשש של חשיפת מצוקתן ומחשיפת קיומה של תלות בקבוצה טיפולית. נראה לי, שהעובדה שגם אני משתייכת למגזר זה ובקיאה בקודים התרבותיים, הפחיתה את רמת החרדה שבחשיפה. הברית הטיפולית שנוצרה אפשרה אינטראקציה קבוצתית שיש בה אמון ואשר הובילה לשינוי בדפוסי החשיבה וההתנהגות, ולצמיחה אישית שלי ושל משתתפות הקבוצה.

 

מה המריץ אותי לכתיבת חכמת המעשה?

תוך כדי ההנחיה של אותן קבוצות נשים, כמעט ולא מצאתי ספרות בעברית על טכניקות הנחיה לקבוצות מסוג זה. לא הצלחתי לאתר חומר בעברית המתעד את הנחיצות שבטיפול קבוצתי או את השפעת התהליך הקבוצתי על נשים שעוברות טיפולי פוריות, ועל הצלחת טיפולי הפוריות עצמם. היה לי ברור שעם סיום הנחיית הקבוצה הרביעית ארצה לכתוב ולתעד את אשר התרחש בקבוצות ואת התוצאות הישירות על המשתתפות. כולי תקווה שכתיבה זאת תחשוף את נחיצות הטיפול הקבוצתי לנשים שעוברות טיפולי פוריות ותהווה חלק בלתי נפרד מהפרוטוקול של טיפולי פוריות.

 

האבחנה של אי פוריות:

בספר שמואל פרק א' פסוק א' מובא: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים ...ושמו אלקנה".. פסוק ב' "ולו שתי נשים.. ולחנה אין ילדים",  פסוק ח', "ויאמר לה אלקנה אישה, חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך"...פסוק י',  "והיא מרת נפש ותתפלל על ד' ובכה תבכה", סיפורה של חנה אשת אלקנה, ועל אי יכולתה להרות. הנתונים דומים למציאות של ימינו  ולמתועד  בספרות מודרניתׂHaemmerli, Znoj, Burri, Graf, Wunder, Perrig-Chiello, 2008)).

חלק מהנשים שעוברות טיפולי פוריות מציגות סימפטומים של דיכאון קליני, שכוללים בכי רב, אנורקסיה ותחושות מוגברות של עצבות. לאי היכולת להרות יש השפעה פסיכולוגית ניכרת על האשה. תפיסת עולמם של רוב האנשים היא, שזאת זכותם הביולוגית והטבעית להביא ילדים לעולם. פרדיגמה זאת מונעת מרובם אפילו מלהרהר באפשרות שלא יחוו הורות בדרך ההולדה, ומקשה להכיל את האבחנה של אי פוריות.

לזוגות רבים, טיפולי פוריות הם יותר מאשר מצב פיזי וגורמים לעומס רגשי וכלכלי. אי פוריות מייצגת אובדן בלתי צפוי אשר מוגבר על ידי התחושה "שאיבדתי את השליטה על תקוותי וחלומותי העתידיים". האובדן כולל את אובדן היכולת להורות לילד ביולוגי, אובדן המשכיות שרשרת הדורות, ואובדן המעמד האישי במשפחה ובקהילה.

דרושים  רשת תמיכה  ותהליך של עיבוד האבל בכדי להסתגל לאבחנה, ולתוצאות השליליות של טיפולים מייגעים.. Peterson, Gold, Feingold, 2007; Gerrity, 2001))

קיימות עדויות להבדלי תגובה מגדריים. גברים מגיבים עם הרבה כעס, מאחר ותרבותית וחברתית נדרש מהם, כגברים, להסתיר עצבות וייאוש. נשים, הנאבקות עם מגוון רחב של תחושות ורגשות נושאות את הנטל הרגשי גם של בן-זוגם, וגם של בני משפחותיהם, זאת בנוסף לנטל האישי שלהם. כתוצאה מכך הן לרב מרגישות גלמודות בצערם ובאבלם. ההתבוננות שלהן על ההריונות של נשים אחרות מעצימה את התחושות הרגשיות הנלוות לאבחנה של אי פוריות.

כמטפלת משפחתית, חוויתי במרחב הטיפולי הפרטני, את האימפקט הפסיכולוגי על נשים שעוברות טיפולי פוריות, שהתבטא בדימוי עצמי ירוד, והשליך על איכות חיי הנישואין, ועל המשפחה והסביבה הקרובה.

 

מה הוביל אותי להקים קבוצות לנשים שעוברות טיפולי פוריות?

נוכחתי כי תכנים אלה בלתי מעובדים אלו מציפים את המרחב הטיפולי הפרטני, והנחתי שהאוניברסאליות של התופעות הנלוות לטיפולים הקשים שתיחשף בקבוצה, תקל על מצוקתן של הנשים ותאפשר הסתגלות בוגרת יותר למצבן. לאור זאת יזמתי ופתחתי קבוצה לנשים דתיות שעוברות טיפולי פוריות. קיוויתי שהקבוצה תשמש מקור לתקווה, לתמיכה מתמדת, ותספק פתרון לבדידות החברתית שנשים אלה חוות.

מטרת הקבוצה:

מטרה אחת מרכזית היתה לאפשר לנשים לזהות ולבטא את רגשותיהן ותגובותיהן ביחס לאבחנה של בעיות פוריות. עיבוד האבל על אובדן ההגשמה של הורות ביולוגית, "טבעית" ונטולת סיבוכים, נעשתה במרחב הטיפולי יחד עם העלאת אפשרויות אלטרנטיביות לבניית הורות. בקבוצה מגלים ומחזקים כוחות ומשאבים פנימיים. הפנמת האבחנה של אי פוריות מאפשרת ראיית השלם "העצמי" עם היבטים רבים לזהות העצמית – לא רק "אשה שאינה מסוגלת להרות". השנוי והצמיחה שנשים אלו רוכשות בקבוצה תומכות ברעיון שיש משמעות ל"עצמי", לחיים ולזוגיות פורחת גם אם עדיין ממתינים לבניית הורות.

משתתפות הקבוצה מעידות  שבמרפאות  לטיפולי פוריות ניתן תשומת לב מרובה לחלק הרפואי של תחום הפוריות. אולם, לא נותר די זמן או משאבים מספיקים כדי ללוות את הזוגות  מבחינה רגשית ונפשית על ידי אנשי בריאות הנפש. לדעתן, נדרש להעצים את הזוגיות שמתמודדת עם תהפוכות רגשיות בעיצומם של החלטות והכרעות גורליות שתוצאותיהם עולות הון רב והשלכותיהם משפיעות על עתידם של זוגות אלו.

לרוב, לזוגות אלו אין רשת תמיכה משפחתית או חברתית. טיפולי פוריות גורמים לתחושות של השפלה וחוסר ערך עצמי, ואין לאותם זוגות מקום לא שיפוטי בו יוכלו לבטא ולנקז רגשות עזים של אכזבה, כשלון, כעס ותסכול.

 

נושא חשוב ביותר בקבוצה הוא עיבוד תחושות האשמה סביב נושא הפוריות והתמודדות עם הנושא של ייחוס העקרות (ייחוס סיבה לעקרות), כאשר הכוונה אינה למתן הסבר רפואי. אלה נושאים המתקשרים לא פעם לחוויות ילדות שלא עובדו, ולאירועים שעוררו באותן נשים אשמה חרדה, וגינוי עצמי, כמו שאדגים בהמשך. כמו כן, החוויה שלשמותיהן משמעות מרובה היא דומיננטית: לפעמים שמותיהן דומות לשמות נשים בהיסטוריה שגם להם אין ילדים, ואחרי תהליכים מייסרים הן נאלצות לשנותם.

מעבר לניקוז כעסים, מטרת הקבוצה היא להנחיל כישורים חדשים המאפשרים ליהנות ממגוון הנאות בחיים. הלמידה מהאחר, מהתבוננות באחר ומהתקדמותו בחיים מהווה קרש קפיצה לכל משתתפת בקבוצה. היכולת לתת לאחר גם כשאני כל כך משוועת לדבר מה, היא בפני עצמה מרפאת. ההשתתפות בקבוצה, על ידי הקשבה, האזנה ונוכחות מהווה נתינה. נשים אלו ממעטות לתת לאחר, ואז גם לא נותנות לעצמן. אני מאמינה שהנתינה שלהן מרחיבה את היכולת של רחמם לתת לעובר אכסניה, ולהפסיק את הדחייה אצל נשים שמרבות להפיל. נכון שלהפלות חוזרות דרושה אבחנה רפואית, אך המסגרת הקבוצתית עוזרת לנשים אלו להתוודע אל חולשותיהן ולגלות את מידותיהן הפחות יפות, ללא שיפוטיות. ההסבה בתפיסת עולמן לגבי נתינה לאחר מרככת אותן ומעדנת את התוקפנות והתובענות שלהן.

המודל הפסיכו-חינוכי המובנה להנחיית קבוצות כולל התייחסות לכל אחד ממשתנים אלו, ועדיין מותיר מקום לעבודה דינאמית. כמו כן מוקדש זמן בקבוצה להתבוננות פנימית, ולשיפור דרכי  התקשורת הבין אישית, במיוחד במקרים בהם התקשורת מביעה הרבה עוינות.

ממבחר הנושאים שנידונו בקבוצות:

1:   קונפליקט החשיפה:

בשלביה הראשונים של הקבוצה, כשרמת החרדה היתה גבוהה מאוד, נדרשו המשתתפות להתמודד עם סוגיית חשיפה. דילמת החשיפה, שמלווה אותן בחיי היום יום שמחוץ לקבוצה, חדרה בעוצמה רבה גם לתוך הקבוצה: על איזה תכנים נדבר בתוך הקבוצה? את מי נשתף מחוץ לקבוצה בתובנות שרכשנו? למרות שהובטחה להן סודיות מוחלטת, הקונפליקט הגרעיני של הקבוצה היה סביב חשיפת מצוקתן, והדבר עלה במספר שלבים ובוריאציות שונות.

אחד הנושאים הקשים ביותר היה חשיפת ההפרעה הכפייתית הטורדנית בה לוקות נשים רבות.  בכל קבוצה היתה אשה אחת שהעלתה את הנושא ואפשרה לקול הקבוצתי להישמע. ההפרעה הופיעה ככלי פרימיטיבי ביותר להפחתת חרדה,. ההפרעה העיקרית התבטאה בהקפדה על הלכות חציצה לפני טבילה. נשים הקדישו שש שעות להתרחץ, מתוכם שלוש שעות הוקדשו לצחצוח שיניים. "לו הייתי יותר מקפידה על קיום מצוות הייתי נפקדת". משחק המילים בין "מקפידה" ו"נפקדת" כמעט הוציא אותן מדעתם. עם תרגול של טיפול קוגניטיבי התנהגותי הצטמצמו שעות הרחצה במידה ניכרת. לקראת סיום הקבוצה הגיעה חברה להתעסקות בהכנות לקראת הטבילה שנמשכו שעה, לעומת שש שעות בתחילת הקבוצה.

יש לי תחושה שעצם העובדה שאני חרדית, מכירה את הקודים הקשורים לנושא הטהרה ומסוגלת להבחין בין שמירת הלכה לבין כפייתיות בנידון, הרחיבה את יכולתן של הנשים להעלות את התכנים המעיקים עליהן ומציקים להן, ולהאמין שניתן לחולל שינוי.

פתרון ההפרעה הטורדנית הכפייתית השפיעה גם על תחומים נוספים. גלגל ענק של תחושות ורגשות מעורבות עם יאוש ותקוה, הוא חלק בלתי נפרד מטיפולי פוריות. הנשים התרגלו להשתמש בטכניקות של נשימות, הרפייה, ודמיון מודרך בכדי להפחית בחשיבה הקטסטרופאלית שמלווה אותן כל פעם שהם ממתינות לתוצאות של טיפולים וחושבות על עתידן.

עם חשיפת הרגשות הקשים ניתנה לגיטימציה להעלות את הנושאים לדיון ולעבדם. דובר רבות  על הבושה הנצמדת לתיוג העקרות, ולתופעת הקנאה המתגברת כאשר אחאים צעירים משני הצדדים חוגגים ימי הולדת ובר מצווה לילדיהם, בעוד הן עדיין לא חוו הורות. לא מעט אשמה מלווה אותם כשהם לא מספקים את הנחת המצופה להוריהם ולסביהם.

"איך נדרש מאתנו לחגוג חגים כמו סוכות, חנוכה, פורים או פסח ללא ילדים?" קיום המצווה של "והגדת לבנך" (שמות י"ג, ח) מקבל משמעות מרובה במיוחד בליל הסדר כאשר הגרעין המשפחתי מודגש.

הקושי העצום ביותר היה התעסקות במחשבה מי יאמר קדיש אחריהם לאחר מותם. תחושת כעס עמוקה מלווה את השאלה: "למה נגזרה עלינו התמודדות זו? במה אנחנו פחות טובים שנשלל  מאתנו צורך בסיסי זה?"

הדיכאון המתלווה לרגשות והרהורים אלו מהווה גורם ישיר לדימוי עצמי ירוד, וערך עצמי ששואף לאפס. העלאת תכנים אלו ותופעות הלוואי הרגשיות שלהם דורשת מרחב טיפולי מכיל עם הרבה אמפתיה.

 

2: למה אנחנו לא זוכים להיפקד?

הוינייטה הבאה התרחשה כאשר הזמנתי את החברות להעלות זיכרונות ילדות שקשורים לסיפור העקרות שלהם.

חנה משתפת: "בתור מתבגרת, במסגרת שרות לקהילה התנדבתי במחלקת ילדים בבית חולים. הייתי מגיעה כל יום, מקריאה סיפור, מביאה ממתק ומשתדלת ליצור אוירה נעימה, אחרת. בדרך כלל היתה כל מתנדבת מבקרת באופן קבוע את אותו ילד/ה למשך האשפוז הארוך במחלקה אונקולוגית. התיידדתי עם מזל, ילדה חמודה בת עשר, למשך ששה חודשים. הכרתי אותה ואת כל בני משפחתה. אמא שלה תכננה את יומה סביב שעת ההתנדבות שלי והרשתה לעצמה לרדת לקניון , לפעמים לשתות כוס קפה ולפעמים לצאת הביתה להתקלח. יום אחד, הגעתי מוקדם מהרגיל, אז נכנסתי למחלקת ילדים השניה הנמצאת באותה קומה לבדוק אולי בינתיים   אפשר לשמח ילד אחר המאושפז. ושם במחלקה מצאתי את כוכבה, גם היא בת עשר, חולה עם דלקת ריאות. איזה רעיון מבריק עלה בדעתי, אקח אותה יחד אתי לבקר את מזל. הצמדתי את האינפוזיה, הושבתי אותה על כסא גלגלים וצעדנו לכיוון המחלקה האונקולוגית. הייתי כל כך מאושרת, דמיינתי לעצמי כאילו יש לי רישיון נהיגה. בידי ההגה של כסא גלגלים עם מתקן האינפוזיה מחובר וילדה חמודה סומכת עלי, כאשר אני מובילה אותה לשעת כיף. נכנסנו לחדרה של מזל, שם אמא שלה קבלה בחביבות את כוכבה ולאחר מזאת פנתה לה לדרכה ולתעסוקותיה. התחלתי בקריאת הסיפור הקבוע שלי, והבנות שיתפו בחוויותיהם בבית החולים ושתו קולה. איזה רוגע, חברות מבלות ונהנות. רגעים של חסד.

כעבור שעה, עברה אחות אחראית ושאלה אותי, "מה זה, מאיפה הבאת לנו חולה חדשה?"

ואני בשמחה סיפרתי ," מהמחלקה השנייה של ילדים"

לא הייתי ערוכה לקילוחים שנשפכו על ראשי, על חוסר אחראיות להביא ילדה חולה עם דלקת ריאות למחלקה של ילדים חולי סרטן שעוברים טיפולים קשים מאוד. "את לא יודעת שחשיפה לזיהומים מיותרים עלולה להיות מסכנת חיים עבור ילדים אלו?" נדהמתי מדבריה, הייתי בהלם איך לא חשבתי על הדברים בעצמי. כוונתי היתה כה טובה, ומי יודע מה תהיינה ההשלכות?

חיבקתי את מזל, אמרתי שלום, ובמהירות החזרתי את כוכבה למחלקתה.

כבר לא הרגשתי כה גאה עם רשיון הנהיגה שלי.

למחרת כשהגעתי, מזל לא היתה במיטתה. חששתי מלגשת לתחנת האחות לברר פרטים, ונאלצתי לקבל את המידע מהעובדת במטבח. מזל  היתה מאושפזת בבידוד עם חום גבוה ועם דלקת ריאות. עקבתי בדריכות אחרי מצבה, יום אחרי יום המשכתי להגיע למחלקה ולהתעדכן מעובדות המטבח על מצבה. לא העזתי להכנס לחדרה ולפגוש אותה או את הוריה. לא הייתי מסוגלת להסתכל להם בעיניים. כמה אשמה ונקיפות מצפון מייסרים. כעבור עשרה ימים מזל נפטרה. עולמי חשך בעדי, עזבתי את שירותי ההתנדבות ומאז לא התנדבתי יותר."

 

בנקודה זאת כמו הפסיקה הקבוצה  לנשום, היה ברור שיש "ייחוס" מדויק לעקרותה של חנה ושל בן זוגה. שררה דממה, עננה כבדה ירדה על הקבוצה. חנה וכמה חברות בכו בשקט, אחרות היו עטופות צער בלי יכולת אפילו לבכות. האוצר היקר שנמנע מהם, ילד, ניתן לאחר וגם נלקח ממנו בנסיבות טראגיות ואולי האחריות מוטלת על מי שנמנע  ממנה פרי בטנה, האם יש פה עונש? מי מסוגל להכיל את זה?

ואז חשבתי לעצמי, אם הגעתי להנחיית קבוצות בכדי לאפשר עיבוד ראוי לאירוע זה, דיינו! ובעצם תהיתי מה היה הקטליזאטור שאפשר לחנה גלוי לב ברמה זו?

נדרש ממני לעצור לרגע ולהתבונן, מה בעצם תפקידי כרגע? מה עלי לעשות לטובתה של חנה ולטובת הקבוצה כולה? איך אוכל לעזור לחנה ובאותו זמן לאפשר חוויה מתקנת לקבוצה כולה? אין ספק שקולה של חנה הוא קולה של הקבוצה כולה. אולם,  רק לה היה את האומץ לפתוח את זה ברבים. החמאתי לחנה על עוז רוחה להיחשף ולשתף את הקבוצה באירוע כה אישי ובעל תוכן כה מכביד.

חנה אמרה שחלפו כשמונה עשרה שנים מאותו אירוע מר. מאותו  רגע הפסיקה  להתנדב ועדיין לא עיבדה את משמעות ההתרחשות והשלכותיה עבורה ועבור בן-זוגה.

נשאתי תפילה שאכן אצליח במשימה.

בהשראת גישת גשטלט, העמדנו כסא ריק בחדר והושבנו עליו את "מזל". הדלקתי כמה נרות ריחניים, וכיביתי את האורות. בליווי מוזיקת רקע שקטה עשיתי תרגיל הרפיה לקבוצה ואז הצעתי לחנה, "לו היתה לך את האפשרות לשוחח עם מזל מה היית אומרת לה?"

חנה בכתה בשקט ואמרה, "מזל אני רוצה לבקש סליחה, שלא ידעתי שאסור להכניס ילדים ממחלקות אחרות. היה עלי להיות יותר אחראית ולנקוט באמצעי זהירות נוקשים. הייתי צריכה ללמוד את תקנון המחלקה מיד כשהתחלתי להתנדב. אני מאוד מצטערת אם גרמתי למותך טרם עת, למרות שהיית כה חולה."

חנה בכתה בכי משחרר, וחברות הקבוצה הצטרפו לבכי המטהר.

אף אחת לא דיברה, נשמעו רק נשימות חרישיות וחיפושים של נייר טישו מכל התיקים. ההזדהות היתה מלאה ובליבי חשבתי מי יודע כמה כל אחת בוכה על נקיפות מצפון אישיים שלה יותר מאשר על צערה של חנה. האם אכן תהיה פה חוויה מתקנת?

המשכנו את העיבוד.

שאלתי את חנה: "לו ניתן הזדמנות למזל לאמר לך דבר מה האם את יכולה לדמיין לעצמך מה היתה אומרת?"

ואז פרצה חנה בבכי עז ואמרה (כביכול היא מזל)

"חנה, את המתנדבת הכי מסורה שהיתה לי, את התמדת הרבה יותר מהאחרות  ואני משוכנעת שלא היית עושה, ולו המעשה הקטן ביותר שעלול להזיק לי. הגיע זמני למות, כי המחלה מאוד התפשטה ולא היה לזה כל קשר לכך שהבאת את כוכבה לבקר. להיפך, באותו יום הצלחתי לבלות עם ילדה בת גילי ובבית חולים לא היו לי הזדמנויות רבות כאלו. חנה אני מוחלת לך בלב שלם, ואני מבקשת ממך שתפסיקי להצטער, ובזאת אני גם מאחלת לך שתזכי לחבק ילד משלך".

שקוף וברור היה לי ולחברות הקבוצה שחנה ובן זוגה מייחסים את עונש העקרות לאירוע זה, אך עד כה לא היה אומץ להעלות זכרונות אלו, וגם לא היה להם איפה לעבד אותם.  הגיע הזמן להיפרד מהאשמה, להפסיק את ההלקאה העצמית ולאפשר חוויה של סליחה וחמלה כלפי עצמם .

חברות הקבוצה הזדהו עם חווייתה של חנה. אחריה שיתפו כולם, עם אירועים משמעותיים בחייהם. אחת אפילו הזכירה אירוע בכתה א', כאשר לא הצטרפה למסיבת פורים והמורה מאוד נפגעה, ואמרה לה: "נראה כשלך תהיה בת ולא תרצה להשתתף במסיבת פורים, מה תהיינה תחושותיך?"

ואותה התלמידה עדיין לא חובקת בת משלה.

התובנה המשמעותית ביותר היתה שחלק מהייחוס לעקרות הוא תחום עליו אין להם כל שליטה

(Myers, & Wark,1986).

מי יודע אם ניתן לחוות חוויה מתקנת, או לבקש סליחה. האם בכלל יזכרו בכל מאורעות חייהם? האם יש דבר הסמוי להם? ואז מה?

הקדשנו לא מעט זמן לבדיקת הצורך לייחס את העקרות למקום מסוים או לאירוע משמעותי, והתברר שהזוגות מחפשים סיבה למצוקתם כדי לעבור תהליך של כפרה או סליחה. המתסכל הוא כאשר פעם נוספת טיפול הפוריות אינו מצליח, ותהליך הכפרה חוזר על עצמו מספר פעמים בוריאציות שונות.

בשלב הזה חל מפנה חשוב  בתפיסת עולמן: הסיבה לעקרות היא דבר נסתר ולא בשליטתם,. ומכאן ןאילך עליהם להפסיק את ההאשמה ולמצוא פתרונות  להשיג  הורות בדרכים אחרות ומגוונות.

אך עד הרגע בו בני הזוג מוכנים לחפש דרך אלטרנטיבית להשגת הורות ביולוגית, ייחוס העקרות כאילו מצדיקה את הדחייה למעבר לשלב הבא. המעבר לשלב הבא בטיפולי פוריות משמעותו הכרה באי הגשמת חלום ההורות עד כה, ומהווה מעבר למרחב לא נודע ולא מוכר. החששות שמא אינם ראויים או זכאים להיות הורים משרתת ומצדיקה את ההתלבטות והתקיעות במקום הזה.

חנה חוותה שחרור מסיוט שהטריד אותה ואת בן-זוגה. הם כעת חמש עשרה שנים לאחר נישואיהם ומספר לא מבוטל של ניסיונות  הפריה שכשלו. עם סיום הקבוצה  פנו לשירותים למען הילד ובקשו לזרז את  תהליך הבקשה לאמץ ילד, שהוחל לפני חמש שנים או יותר, וכעבור שלושה חודשים חבקו בזרועותיהם רך נולד.

אין ספק שבמקרה זה הקבוצה הצעידה לקראת "לידה" תרתי משמע. תחילה ביכולת להכיר בכך שיש שלל גוונים לבניית הורות. יש נקודה שבה אומרים ניסינו הכל חוץ מאומנה או אימוץ בכדי למלא את החלל, ואולי הגיע העת לנסות אופציה זו.  וכמובן ה"לידה" בפועל, של הבאת רך נולד הביתה. למרות שהוא לא ילדם הביולוגי, בעתיד הקרוב ילד זה יקרא להם אבא ואמא.

חשוב לציין שדובר בעבר במשך מפגש שלם על אופציות האימוץ או האומנה וחנה היתה דומיננטית בדעתה, שאימוץ  אינו מהווה פתרון עבורה ובן זוגה. בנוסף הביאה לקבוצה את דעתו הנחרצת של בן זוגה, לפיה למרות שהם התחילו את תהליך האימוץ לפני מספר שנים אימוץ  אינו הפתרון לעקרות שלהם.

חנה שתפה בכך שבעבר שמשה כמשפחת אומנה לתינוקת שאמה חלתה מיד לאחר הלידה. היא תארה תהליך ארוך, מיגע ומשפיל, הכרוך בביורוקרטיה חודרנית וחושפנית. השאלה הנוקבת שהתעוררה בקבוצה היתה, " למה כל  זוג אנאפלבתים לא צריך לבקש רשות  ללדת פעם אחרי פעם ואנחנו נחקרים ונבדקים בעשרות שאלונים עד שמאשרים  לנו את המסוגלות להורות?"

סביר להניח שהתנגדות העקרונית של אותם זוגות להורות על ידי אומנה או אימוץ נובעת מההתנגדות גם לתהליך הכרוך בהשגת אתגר נכסף זה, ומהפחד לקבלת סירוב לבקשה.

היתה דעה אחידה בקבוצה שאימוץ זה לא פתרון לעקרות, אלא פתרון להשגת הורות בדרך מסוימת. תהליך זה יצר את ההזדמנות לרכישת תובנות ברורות יותר לגבי המשמעות שיש לעקרות מול המשמעות שיש להורות. לראשונה העזו הנשים לפנטז להיקרא "אמא" לילד לא ביולוגי ולנטוש את תיוג העקרות שנצמד להם במשך תקופה ארוכה.

 

3:  סליחה ופיוס כקטליזאטור לקבלת ה"עצמי":

תהליך של סליחה לעצמי הוא משמעותי ביותר, מאחר והוא מאפשר גם לסלוח לחברה שלא מבינה אותי. ללא תהליך סליחה לעצמי לא ניתן לסלוח לאחר. רק אחרי שאנשים יכולים לראות את עצמם כאומללים מול השלכות של תקרית מצערת שלא התכוונו לבצע אותה, הם מצליחים ללמד זכות על אחרים – אולי גם להם היו כוונות טובות שלא הובנו?  רק אז ניתן להטיל ספק   בתפיסה הקודמת שהצעותיהם של בני משפחה, עם סגולות למיניהם להיפקד, מקורן בחטטנות, או שיש בהן משהו פוגעני. כלומר מנקודה בה הנחת היסוד שהאחר מבקש לפגוע בהם, בכוונה תחילה, הן נעות לעבר ראיה אחרת  בה מתאפשר לראות את מי שרוצה להיטיב עמם.

עם הסרת ההגנות וגילוי היכולת לדבר על חולשות ועל מחדלים אישיים, נחשף משהו אנושי מתחת לציפוי הנוקשה, מתחת לתוקפנות שמתפרצת לעיתים קרובות. הרגע האנושי הזה התיר לקרבה ולאינטימיות להוביל למגע רך שלא היה קיים עד עתה.

על ידי סימולציה בדקנו האם  לפני שהן עצמן ממהרות להציע עזרה לאחר הן מבררות אם עזרה זו אכן נחוצה ויעילה או שמא היא כלל לא רצויה. שתי מתנדבות עברו לצד אחד של החדר, על אחת שמתי כסוי על העיניים והוריתי לה לעבור לצד השני של החדר. עוד לפני שהמתנדבת הספיקה לבקש עזרה או להסתדר עם הכיסוי על העיניים, המתנדבת השניה תפסה אותה מתחת לזרוע וניסתה לדחוף ואחר כך למשוך אותה:

"בואי אני אעביר אותך לצד השני."

המתנדבת מכוסת העיניים הביעה התנגדות ואמרה: " לא נוח לי לעבור לצד השני",

בתשובה אמרה לה המתנדבת השניה, "אבל יש שם כסא נוח יותר, ואולי יש שם שתיה".

בכל זאת העדיפה לסרב.

אז המתנדבת ללא כיסוי בעיניים אמרה " את לא מאפשרת לעזור לך ולהיטיב את התנאים שלך". היא עזבה אותה, ונפגעת וחזרה למקומה.

המתנדבת הסירה את הכיסוי מעיניה ושאלה "מה רצית ממני? אפילו לא בדקת מהם הצרכים שלי, מה אני רוצה?" גם היא חשה נפגעת מהתוקפנות של חברתה.

הסימולציה המחישה להם את מה שקורה מחוץ לקבוצה: כולם עם כוונות טובות שלא בדיוק מובנות לאחר או מתקבלות על ידו. הסימולציה אפשרה לתהליך של סליחה להתרחש ולהתקיים במרחב, תחילה כלפי עצמן.

אין ספק שיש קשר בין אי ההצלחות של נסיונות ההפריה לבין מאורעות רגשיים שלא עובדו ולא באו על פתרונם. מחקרים אמפיריים רבים מעידים על השפעת הרוגע והשלוה על מערכת ההורמונאלית של שני בני הזוג המנסים להגיע להריון תקין deLiz, & Strauss, 2005)).

 

4: דרכים שונות להגשמת הורות:

מתוך הדיבור בקבוצה עלה שעמוק בנפשותיהם יודעים זוגות אלו שעליהם לאמר די לטיפולים ולהתקדם לשלב הבא בחיים, אולם, נדרשת בגרות נפשית  ומודעות לצרכים האישיים כדי לקבל החלטות ולבצע אותן. תחילה היתה דעה אחידה שרק "תינוק ביולוגי" יהווה פתרון. משבגרו וקלטו שעליהם לבחור בדרך אחרת התלבטו באיזה דרך לבחור. מה מתאים להם, מה יענה לצרכים שלהם, ומה יספק את תשוקת ההורות שלהם. בדיונים בקבוצה נשמעו לרוב גם דעותיהם של בני הזוג ויותר מפעם היו קונפליקטים עד שהגיעו להחלטה שהתאימה לשניהם (Hart, 2002).

היה חשוב להניע אותן להכרה שבנקודה זאת כל אחת שונה מחברתה, ולכל אחת פתרון שמתאימה בדיוק לכמיהה שלה ושל בן זוגה. המעבר לשלב של אינדיבידואליות, עם הצורך לכבד את כל אחת ואת הדרך שהיא ובן זוגה בחרו, הושג באמצעות תרגיל הרפיה ודמיון מודרך עם מוזיקה. לחלק מהם זאת נגיעה ראשונית ברגשותיהם העמוקות בעזרת מוזיקה שהפעימה וריגשה אותם.

כאשר חברות הקבוצה חשו הרפיה מוחלטת, הדרכתי אותן לטיול ביום אביב נעים בשמורות טבע, לדמיין את עצמן פוסעות באיטיות על גשר עץ רעוע ונחל זורם מתחתיו, וציוצי ציפורים ברקע. חשתי את ההרפיה המוחלטת בקבוצה ואז הובלתי אותם מול צוק גבוה .כולן התיישבו ונהנו מהאווירה הקסומה והרגועה. בפתאומיות התחלף מזג האוויר לסוער וגשום עם רעמים מרעישים וברקים מזהירים ברקיע. כל אחת היתה צריכה לדמיין לעצמה איך מוצאת את דרכה חזרה למסלול ההליכה. לאחר כמה דקות בהן התאפשר להם לדמיין דרכי מילוט מהסערה נפתח השיתוף במליאה.

מדהים היה לשמוע את הדרכים המגוונות בהן בחרו המשתתפות. לאחת היה פלאפון,  בעזרתו הזעיקה כוחות הצלה. אחרת נשארה לשבת במקומה, ואמרה שתמתין עד יעבור זעם. בעקבות האינטנסיביות של הסערה היו גם כמה שנתקפו בהתקפי חרדה וחששו שמא יותר לא יפגשו את יקיריהם.

בדיון שהתפתח גילו שכוחותיהם ומשאביהם הפנימיים שונים, וכל אחת ניסתה לנצל את כישוריה כדי להימלט ממקום סכנה. אחת היתה זקוקה לאחר, לכוחות הצלה, ואחרת מצאה בנפשה את היכולת להמתין. בלט במיוחד היכולת לדמיין יציאה מהמצב הנתון, גם אם לא באופן מיידי. ואלה שחששו לעתידם הבינו שעליהם לפתח את כוחותיהם הפנימיים ולהרחיב את סגנונות ההתאוששות שלהם ולהיות יותר אופטימיים. אין ספק שהחוויה היתה בעלת עוצמה רבה מאוד ובעזרתה גילו תובנות שמאפשרות הסתגלות למשברים בחיים ויכולת טובה יותר לפתרון בעיות.

המסר הנוקב ביותר היה הצורך להכיל כל זוג והחלטותיו, ללא שיפוטיות. וגם אם יחליט זוג להישאר ללא ילדים, יש לנסות להאמין לו כאשר מצהיר שהוא מאושר בחיים (Tuschen-Caffier, Florin, Krause, & Pook, 1999).

 

5: תמות של הורות ואמהות:

בקבוצה הועלו נושאים רלוונטיים לגבי מסרים בנוגע להורות, אמהות ונשיות שהועברו באופן בין דורי ממשפחות המוצא שלהם. למשל, מה בין אמהות וגידול משפחה ואמא עובדת במשרה מלאה/חלקית? (Sarrel, & deCherney, 1985). נושאים קונפליקטואליים אלו גורמים לגופן "לחוש" שהן אינן בשלות עדיין לאמהות, ומדגישים את הצורך במילוי חסכים רגשיים לפני כניסתן להריון.

כוחה של הקבוצה בכך שהיא מאפשרת פתיחת דיונים אלו , זהו תהליך טיפולי מרפא.

כלי טיפולי מודרני הוא הרפיה ודמיון מודרך המאפשר צלילה לעומקים נוספים ולתכנים רגשיים,, ומזמין  פנטוז חלומות ומשימות להגשמה.

משתתפת מקבוצה שהסתיימה באוגוסט 2008, שלא זכתה לקשר משמעותי עם אמה (ומתמודדת עם ההשלכות), נמצאת כעת (יוני 2009) בחודש השמיני להריונה. לדבריה, התהליך  בעל העוצמה המרובה, שחדר לנבכי נשמתה היה הדמיון המודרך למסע של אמהות. בצלילה  למעמקים ולרבדים פנימיים ביותר העזה לדמיין את רחמה קולט הריון, ומהווה אכסניה לעובר למשך תקופת ההיריון. הדמיון הצליח לתת לה תקווה שהריון זה יהפוך אותה "לאם מספיק טובה" , אותה לא זכתה לחוות. אולם, עליה היא חולמת בלילות, ואליה געגועיה.

תהליך הטיפולי המרפא של הקבוצה נסך בה אומץ, רוגע ושלוה שהיו דרושים לה תוך כדי טיפולי הפריה חוץ גופית.

 

אפילוג:

לא פעם משתתפות הקבוצה סברו שחוסר ההבנה מצד מטפליהם השונים נבע מכך שאלה לא עברו את מה שהן עוברות. אין לי ספק שמטפל "טוב" לא חייב לחוות באופן אישי את מצוקות מטופליו, אולם כאשר המשתתפות תיארו תהום עמוק או מנהרה חשוכה וארוכה, בקלות רבה יכולתי לדמיין זאת לעצמי. תוך כדי הנחיית הקבוצות לוויתי קרוב משפחה מדרגה ראשונה ואת אשתו, לאורך מסע הטיפולים המייגע שלהם עד להשגת ההורות המיוחלת. מתוך מעורבות עמוקה בסיפורם נוצרה בי ההזדהות המלאה למצוקותיהם הרבים של משתתפות הקבוצה אותם הנחיתי. ההתמצאות שלי בתחום תרמה ליכולת שלי להכיל את סיפורן של המשתתפות ולהאמין שאינן מגזימות בתיאור הסבל והתסכול, ובתחושת הכישלון המתלווה לטיפולי פוריות ולאי הצלחתם.

לא ניתן היה להכיל במאמר אחד את כל  התכנים ומגוון הנושאים שצפים בקבוצות אלו וכולי תקווה שאוכל עוד להעלות על הכתב תהליכים וחוויות בהם השתתפתי.

איני מתיימרת לאמר שכל זוג שעובר טיפולי פוריות יזכה לחוויית הורות עם סיום הקבוצה, אך אם אפילו זוג אחד יגשים את עצמו, בכל דרך שהיא, בזכות קבוצה טיפולית, חל עלינו חוב קדוש להפיץ את דבר הקבוצה הטיפולית עבור נשים וזוגות שעוברים טיפולים אלו. הקבוצה אכן מהוה כר נרחב בו ניתן להעלות זיכרונות קשים ולעבד אותם, ולאפשר לזוגות לבחון אפשרויות להגיע להורות בכל אמצעי שיבחרו. הקבוצה מובילה משחיקה, לצמיחה והתחדשות. הקבוצה גם מסייעת במתן משמעות לחיים למרות האכזבה מאי הגשמת הורות ביולוגית, ונותנת לגיטימציה ליהנות ממגוון הנאות החיים לצד האכזבה שמלווה זוגות אלו לאורך חייהם.

לסיום, אצטט  מספר שמואל א', י"ב ," והיה כי הרבתה להתפלל"... פסוק  י"ז," ואלהי  ישראל יתן את שלתך".. לאחר תפילות מרובות וברכותיו של הנביא עלי זכתה חנה להיפקד בבן זכר. לצד ההצלחות המשמעותיות מהתהליך הקבוצתי ברור לי ולמשתתפות הקבוצה שמפתח החיים הוא בידי בורא עולם, והוא אבינו בעל הרחמים, ואל לנו להתיימר להיות בעלי רחמים יותר ממנו.

 

ביבליוגרפיה:

 

בירן, ח., (1983). ניתוח יחסי מנחה קבוצה ומהלך התפתחות העבודה לפי מודלים תיאורטיים של יחסי אובייקט. בתוך נ. רוזנוסר ול.נתן (עורכים), הנחיית קבוצות:מקראה. (עמ' 201-210). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי.

de Liz, T.M., & Strauss, B., (2005). Differential   efficacy of group and individual/couple psychotherapy with infertile patients. Human Reproduction, 20(5):1324-1332. Retrieved June 6, 2009,   from

            http://humrep.oxfordjournals.org/cgi/content/full/20/5/1324.

Gerrity, D.A., (2001). Five Medical Stages of Infertility: Implications for Counselors. The Family Journal: Counseling and Therapy for Couples and Families, 9(2):140-150. Retrieved January 10, 2008, from  http://tfj.sagepub.com  at Central Library.

 

Haemmerli, A., Znoj, H., Burri, S., Graf, P., Wunder, D., & Perrig-Chiello, P., (2008). Psychological interventions for infertile patients: a review of existing research and a new comprehensive approach.Counseling and Psychotherapy Research, 8 (4): 246-252. Retrieved June 6, 2009,   from http://www.informaworld.com/smpp/content-content=a905597228-db=all-jumptype=rss.

 

Hart, V.A., (2002). Infertility and the Role of Psychotherapy. Issues in Mental Health Nursing, 23:31-41.

 

Myers, L.B., & Wark, L., (1996). Psychotherapy for infertility: a cognitive-behavioral approach for couples. The American Journal of Family Therapy, 24 (1):9-20. Retrieved   November    4, 2007, from http://www.informaworld.com/smpp/title-content=1713722633.

 

Peterson, B.D., Gold, L., & Feingold, T., (2007).The   Experience and Influence of Infertility: Considerations for Couple Counselors. The Family Journal: Counseling and Therapy for Couples and Families, 15(3): 251-257. Retrieved   January  10, 2008,   from http://tfj.sagepub.com at Central Library.

 

Sarrel, P.M., deCherney, A.H., (1985). Psychotherapeutic intervention for treatment of couples with secondary infertility. Fertility and Sterility, 43(6):897-900.

 

Tuschen-Caffier, B., Florin, I., Krause, W., & Pook, M., (1999). Cognitive-Behavioral Therapy for Idiopathic Infertile Couples. Psychotherapy and Psychosomatics, 68: 15-21. Retrieved June 6, 2009, from http://BioMedNet.com/karger.

 

 

 



[1] *הנחיית הקבוצות נעשתה מחוץ לבי"ח, והודרכתי באופן פרטני וקבוצתי במסגרת התכנית של מנחות קבוצות בביה"ס המרכזי להכשרת עו"ס לשירותי הרווחה. בזאת ניתנת תודתי למרכזת הקורס של חכמת המעשה ענת הראל ולמנחה  ספי גולדברג. לולא הדרכתם המקצועית לא היתה  מתגשמת כתיבת מאמר זה.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לצטר, ר. (2009). האם רק אם הבנים שמחה?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2422

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

קלודיה קראוסקלודיה קראוס16/12/2009

מאמר מרתק ומאיר עיניים. קראתי בעניין רב את המאמר שלך ואת תאור התהליך הקבוצתי והאישי של המשתתפות. אני מודה לך על השיתוף והתאור המאלף. אני עצמי עובדת עם אמהות לילדים פגועים מאד פיזית ושכלית בבני ברק , גם כן באמצעות עבודה קבוצתית שמתגלה כבעלת עוצמה ויעילות אדירות.
ישר כוח, קלודיה קראוס, פסיכולוגית קלינית