פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

עם אמא כבר שכבנו, את אבא כבר הרגנו. מה נשאר? ראיון עם יצחק בנימיני / נטע אחיטוב

בעולם של ימינו אין אלוהים, נהוג לומר. אבל במובנים רבים, התרבות שלנו ספוגה ביסודות דתיים עמוקים. אולי כדאי לנסות להגיע למסקנה הזו דרך ההיסטוריה. תחשבו על זה כך: את האב, הבן ורוח הקודש של הנצרות, השילוש הקדוש שהפך את ימי הביניים באירופה למה שהם היו, כולם מכירים. גם את השילוש שעליו מבוססת דת הפסיכואנליזה של פרויד – אבא, אמא וילד – כולם מכירים. אבל הנצרות של ימי הביניים כבר ירדה מגדולתה, ובנוגע לפרויד, אפשר לומר שביחס לתרבות של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, התרבות שלנו כבר מזמן רצחה את אבא ושכבה עם אמא. מטאפורית, זאת אומרת. אז מהי בעצם הדת שלנו? ז'אק לאקאן, אחד ההוגים החשובים במאה ה־20, מתעסק שוב ושוב בשאלה הזו, ומציג את כל ההוויה שלנו, כל עולם השפה והאמנות שלנו, דרך הגדרות פסיכולוגיות, כמו פסיכוזה, פרוורסיה ונוירוזה. ספרו החדש של יצחק בנימיני, "השיח של לאקאן: חידוש הפסיכואנליזה והאתיקה היהודית־נוצרית", מצליח להציג את הנושאים המורכבים האלה באופן בהיר יחסית, תוך שימוש בשפה פשוטה וקריאה, שנגישה לא רק לאינטלקטואלים ולפילוסופים שמתמצאים בנושא, אלא גם לחובבי התרבות הממוצעים. "נטע אחיטוב מעיתון "העיר - תל אביב" מראיינת את יצחק בנימיני. התפרסם בעיתון העיר-תל אביב ב-28 ביוני 2009.

מתפרסם מ 20/7/2009 | 8,104 צפיות

תגיות: |

עם אמא כבר שכבנו, את אבא כבר הרגנו. מה נשאר?

נשארנו עם השאריות. לאקאן, אחד ההוגים החשובים במאה ה־20, ניתח את המציאות שלנו בעולם שאחרי הפסיכולוגיה של פרויד, עולם של דת משונה, תרבות סוטה ומשיכה לאלימות. יצחק בנימיני, העורך של הוצאת רסלינג, כתב עליו ספר שיכניס אתכם לטראומה. תיהנו

 

מאת נטע אחיטוב

 

הראיון התפרסם בעיתון העיר - תל אביב

28 ביוני 2009

אושר לפרסום באתר "פסיכולוגיה עברית".

 

 

בעולם של ימינו אין אלוהים, נהוג לומר. אבל במובנים רבים, התרבות שלנו ספוגה ביסודות דתיים עמוקים. אולי כדאי לנסות להגיע למסקנה הזו דרך ההיסטוריה. תחשבו על זה כך: את האב, הבן ורוח הקודש של הנצרות, השילוש הקדוש שהפך את ימי הביניים באירופה למה שהם היו, כולם מכירים. גם את השילוש שעליו מבוססת דת הפסיכואנליזה של פרויד – אבא, אמא וילד – כולם מכירים. אבל הנצרות של ימי הביניים כבר ירדה מגדולתה, ובנוגע לפרויד, אפשר לומר שביחס לתרבות של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, התרבות שלנו כבר מזמן רצחה את אבא ושכבה עם אמא. מטאפורית, זאת אומרת. אז מהי בעצם הדת שלנו? ז'אק לאקאן, אחד ההוגים החשובים במאה ה־20, מתעסק שוב ושוב בשאלה הזו, ומציג את כל ההוויה שלנו, כל עולם השפה והאמנות שלנו, דרך הגדרות פסיכולוגיות, כמו פסיכוזה, פרוורסיה ונוירוזה. לא מכירים? אתם לא לבד. בעת הזו מעטים עוסקים בתרבות, בפוליטיקה ובאידיאולוגיה. לא במובן הפופוליסטי והפשטני, אלא באמת בצלילה עמוק לתוך התוכן, בחיפוש היסודות הפילוסופיים הבסיסיים של הדברים. אך גם לאלה שכן מחפשים תשובות לשאלות האלה, ההגות של לאקאן מסובכת וקשה לפיצוח.

ספרו החדש של יצחק בנימיני, "השיח של לאקאן: חידוש הפסיכואנליזה והאתיקה היהודית־נוצרית", מצליח להציג את הנושאים המורכבים האלה באופן בהיר יחסית, תוך שימוש בשפה פשוטה וקריאה, שנגישה לא רק לאינטלקטואלים ולפילוסופים שמתמצאים בנושא, אלא גם לחובבי התרבות הממוצעים. "זו עבודה עם יומרה גדולה מאוד", מעיד בנימיני על ספרו, "לאקאן הוא אניגמה בעבור כולם – גם הכתבים שלו וגם האישיות שלו. הספר בעצם מציע דרך שיטתית לתפוס אותו".

הספר הוא פרי עבודת הדוקטורט של בנימיני (41), שמשמש עורך ומנהל הוצאת רסלינג האנינה יחד עם עידן צבעוני. בספרו הוא מוביל את קוראיו לתוך השיח התיאולוגי של לאקאן, הוא בוחן כיצד הפסיכואנליזה הלאקאניאנית ספוגה בחשיבה דתית נוצרית־יהודית, ואגב כך מציין זאת גם בקשר לזיגמונד פרויד.

כשבנימיני מתייחס למושג תיאולוגיה הוא לא מתכוון לאמונה במובן הנגיש שלה, הוא אפילו מסרב להתעסק בשאלה האם פרויד ולאקאן האמינו באלוהים. כוונתו חסרת הפשרות היא לגרעין האתי שיש בפסיכואנליזה הפרוידיאנית והלאקאניאנית, כמו למשל שיח פנימי טראומתי עם דמות אב. נקודת השקה נוספת שהוא מציג בין פרויד לתיאולוגיה היא העובדה שבדומה לטקסטים בברית הישנה ובברית החדשה, גם הטקסטים של פרויד "מתפוצצים ממשמעות". "טקסטים קנוניים עמוסים לעייפה ברבדים ודווקא בגלל זה הם נתונים לפרשנויות רבות, אולי אינסופיות. קחי לדוגמה את הקריאות הפמיניסטיות שנעשות היום בתנ"ך. חלקן משתמשות בפרקטיקות פרוידיאניות שמחפשות את המודחק בטקסט, את מה שנאמר מבלי שהמחברים התכוונו לכך". מספרו של בנימיני בהחלט אפשר לומר שלאקאן עושה לפרויד מה שהפמיניסטיות עושות לתנ"ך – הוא מחפש בטקסטים שלו את המודחק, את מה שפרויד אמר בלי להתכוון לכך.

פאלוס בעין

ספרו הקודם של בנימיני, "פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן", צפוי לעורר הדים בעולם הנוצרי, עם יציאתו הקרובה באנגלית. בספר, שגרסה עברית שלו יצאה ברסלינג ב־2007, עושה בנימיני קריאה מחודשת באגרות של פאולוס דרך ההגות של פרויד ולאקאן. אפשר להבין את הפולמוס שהוא מעורר, עוד בטרם יצא לאור באנגלית, אם משווים את זה לספר שיכתוב אקדמאי מוסלמי שיבקש לקרוא מחדש את כתבי הרמב"ם בפריזמה אבולוציוניסטית. "זה ספר לא נוח", מודה בנימיני, "במיוחד היום כשיש גל שמעריץ מחדש את פאולוס וסבור שהאיגרות שלו יכולות לתרום לשחרור האדם. במובן מסוים, אני קצת הורס את החגיגה הזו". "השיח של לאקאן" הוא ספרו השני בתוך שנתיים ובעוד כמה חודשים אמור לצאת ספר נוסף פרי עטו, ספר שיעניק פרשנות מקורית לספר בראשית. אי אפשר שלא לתהות על ההספק האדיר שלו, ועל כך הוא מספק את ההסבר עוד בטרם נשאל: "אני יצור שלא מעניק לעצמו מנוחה וכל הזמן ממלא את החוסר בהוויה".

בספר אתה מרבה לעסוק באישיות של לאקאן ושל פרויד ואיך היא השפיעה על התיאוריות שלהם. איך אפשר לייצר מדע - ופסיכואנליזה מתיימרת להיות מדע - שמושפע מאישיות ההוגים בה?

"אני לא תופס אישיות ברמה הביוגרפית של מה עשה האדם בשנה זו וזו, אלא חוקר את השיח הייחודי של אדם ספציפי ורואה שיש קשר בין האישיות לדוקטורינה שהוא מייצר. בפסיכואנליזה אי אפשר להפריד בין טקסט לכותב שלו, כי הטקסט מתאר את הפתולוגיות, את הנוירוזות, את התת מודע, בעצם הכל מושפע מהאדם הכותב. פרויד טיפח את דוקטורינת האדיפליות שלו בזכות האנליזה העצמית שעשה. הוא גילה את התשוקה שלו לאמו ואת המתח שלו ביחס לאביו, וכך המשיג את התסביך האדיפלי. פרויד מעולם לא כתב אוטוביוגרפיה מלאה של עצמו, אבל 'פשר החלומות' הוא בעצם האוטוביוגרפיה הנפשית שלו. העניין עם פסיכואנליזה הוא שאי אפשר להתעלם מהאב המייסד שלה. גם אי הסכמה עם פרויד היא למעשה קבלה שלו. אם רוצים להשתחרר ולכונן מהפכה, כמו למשל לטעון שהאדיפליות היא בעייתית, אי אפשר לעשות את זה בלי להתייחס לטקסטים של פרויד, ובכך בעצם להתייחס לפרויד".

 

צורת חיים צבועה שמסתירה לכלוך

לאקאן עצמו נסמך על פרויד לאורך כל הקריירה שלו. בשנת 80', כשכבר היה פילוסוף נודע, נערך כנס פסיכואנליטי שעסק בהגותו, ובו פנה אל צאן מרעיתו בהכרזה "אתם אולי לאקאניאנים, אבל אני פרוידיאני". על הקשר ההדוק בין לאקאן לפרויד אומר בנימיני שהגדולה של לאקאן היא בכך שהוא נמשך לחלק החצוף, המגעיל והמעצבן בפרויד, זה שכולם מעדיפים לפסול ולהתעלם ממנו. "לאקאן מבקש ללכת לגרעין המעצבן של פרויד, זה של הרדיקליות של הלא מודע, של המיניות כמשהו טראומטי. הוא הולך דווקא לצדדים הדוחים של אגרסיות וסטיות".

גם במובן הזה שלאקאן האמין שבאנליזה צריך להגיד גם דברים לא יפים?

"העמדה הפסיכואנליטית בכללותה טוענת שאסור שהמטופל יחסום את עצמו מלומר משהו כי זה לא יפה לומר אותו. אם אני חושב שמשהו מחורבן אז אני צריך להגיד את זה. לא להדחיק. ברמה הרחבה פרקטיקת הפוליטיקלי קורקט מכוננת אותנו כסובייקטים צבועים. אנחנו נמשיך לחשוב שאפרו־אמריקאים הם פרימיטיביים גם אם נפסיק לכנות אותם כושים. העמדה הפסיכואנליטית נותנת כבוד לשפה, ולא רואה בה קישוט שאפשר להחליף באחר. מהבחינה הזו בתוך הפרקטיקות העכשוויות האלה שבהן הכל נחמד, נעים, רוחני ומתחשב בזולת, אני תמיד חושד שזו צורת חיים צבועה שמסתירה הרבה לכלוך מסביבה או מאחוריה. אני מתכוון ללכלוך ברמה של מתחים פוליטיים או אתניים".

לפי פרויד הלכלוך הזה יוצא בסוף כפליטות פה או בחלומות, לא?

"כן, פרויד וגם לאקאן סבורים שמאחורי המילים הנאמרות, יש גם מילים שלא נאמרות והן נפלטות לפעמים. גם עכשיו בשיחה אני מעמיד פני רציני שיודע מה הוא אומר, אני רוצה להציג עמדות ברורות, חד משמעיות, באמצעותך אני עושה רושם על הקוראים שיש לי משהו מאורגן לומר. זה סוג של מסכה שאנחנו מעמידים כלפי חוץ, אבל יש מקומות שהשיח הפנימי בורח לנו. ככל שהסובייקט מתאמץ יותר להציג את עצמו כשולט בעצמו, כך הנפילות יכולות להיות קשות יותר. הדוגמה הכי טובה לזה היא מהימים שאריאל שרון אושפז בבית חולים והעלו את בנימין נתניהו לראיון ברדיו. הוא התכוון להביע איחולי החלמה מהירה למשפחה ונפלט לו 'תנחומי'. נוצר במסכה שלו מעין בור, שדרכו נפלט מה שהוא באמת רצה להגיד. אני מדמיין את זה כמו קפיץ. ככל שאתה מדחיק, אתה מהדק אותו יותר, האנרגיה שמצטברת בך חזקה יותר, ובסופו של דבר היא תשתחרר בעוצמה. אין הנחות ואין קיצורי דרך".

 

על תרופות שיסדרו לכם את המוח

המונח "קיצורי דרך" זורק את בנימיני, שדיבורו מסודר ומאורגן כל כך, להרחיב על הנושא עצמו: "אני מתכוון לקיצורי דרך גם במובן של ריטלין ותרופות פסיכיאטריות. היום פסיכיאטרים מנסים לתפוס את התודעה, לנקות אותה, להפוך אותנו לסובייקט הממוצע. בעזרת תרופות ילד פרוע הופך לממושמע ואיש דיכאוני למאושר. אבל בפנים נשארים צדדים טראומטיים וחשוב לטפל בהם. היום הסובייקט עובר תהליך של פתולוגיזציה. תחושות שפעם היו לגיטימיות ואפילו פיוטיות כמו עצב, שמחה, התרגשות וכעס הפכו היום לפתולוגיות. עצב לדוגמה הוא תחושה אנושית טבעית. היא אמנם קשה ולא נעימה, אבל אנחנו חייבים להיפגש ולהתמודד איתה. החיים הם אתגרים, טראומות, סיבוכים, והעמדה הפסיכולוגית אמורה להוביל אותך להתמודד איתם ולא לסמם אותך לחשוב שאתה מאושר ביחס אליהם".

אבל הדחקה חשובה להמשך ההתנהלות התקינה שלנו ביומיום.

"נכון, מנגנון ההדחקה הוא חיוני, אנחנו חייבים את זה. גם כשאני חוצה את הכביש אני מדחיק את הרעיון שמכונית יכולה לדרוס אותי. אבל ההנחה הפרוידיאנית היא שצריך לטפל גם בהדחקה, כי יש לה מחיר. הפתולוגיות החיצוניות הן לא הבעיה העיקרית, אלו האופנים שבהם המודחק רוצה לדבר שמהווים בעיה. אם מתאכזרים אל המודחק ולא נותנים לו להתבטא, הוא מופיע בחלום או בפליטת פה או בסימפטומים היסטריים פיזיים. חשוב להבין שהפרקטיקה הפרוידיאנית לא מחסלת את המודחק, אלא מבקשת לרכך אותו. הפסיכואנליזה גם מאמינה שתמיד יישאר גרעין לא מטופל, לאקאן מכנה את זה שארית".

ואם נעבור לרמה הקולקטיבית של הדחקה, אז תרבות - כמו ספרים וסרטים - היא בעצם דרך להביא לידי ביטוי הדחקה של קבוצה?

"צריך להיזהר עם זה. אנחנו כאינטלקטואלים חושבים שהפתרון נמצא בכך שנכתוב מאמר טוב, אבל יש יצרים ותחושות בסביבה הרחבה, בעַם נקרא לזה, שלא ניתן לווסת ולארגן. ברמה העמוקה זה עושה לי טוב שמחסלים פלסטינים. וברמה העמוקה גם לפלסטינים זה עושה טוב שמחסלים אותם. אנחנו מתענגים לחוות את הטראומה שלנו בעונג מזוכיסטי כשאוטובוס מתפוצץ, למשל. נכון שזה טראומתי, אבל אנחנו נמשכים לזה. הנושא של הרג, של חיסול הזולת, של מוות של אויב, זה עונג שלתרבות קשה להתחרות בו. אנחנו ילדים מוכים שהורגלו להתענג להרביץ אחד לשני. כדי לעשות כאן שלום, צריך לספק אלטרנטיבה להתענגות הזאת. אני לא יודע אם תרבות יכולה לעמוד בזה".

 

ספרים על פי איווי

בנימיני משמש מנהל ועורך הוצאת הספרים רסלינג, שמאז הקמתה ב־2000 התבססה והפכה לשם דבר בעולם הספרות הישראלית. כיום מוציאה ההוצאה כ־50 ספרים בשנה, ונדמה שמילאה ואקום אדיר שהיה פעור בזירת הספרות התיאורטית בעברית. היום כמעט כל נכסי צאן ברזל של החשיבה המערבית בשלל תחומים – פמיניזם, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכואנליזה וכו' – יצאו, יוצאים או ייצאו לאור ברסלינג.

מתברר שיש שוק גדול לספרות תיאורטית. איך זה שעד היום לא קמו לכם מתחרים?

"עד היום הוצאות מסחריות גדולות לא רצו להתעסק בספרים שמחזור המכירות שלהם הוא מחזור מכירות מצומצם. ההוצאות האקדמיות הקטנות הן כבדות ולוקח להן שנים לתרגם או להוציא ספר. אנחנו הוצאה קטנה שמוציאה ספרים על פי האיווי שלנו, אם להשתמש במושג של לאקאן, אנחנו מוציאים את מה שהיינו רוצים לקרוא בעברית".

רסלינג מילאה חלל ריק, או שמשהו השתנה בהרגלי הקריאה?

"מבחינת הספרים אכן היה חלל ריק, אבל מבחינת הקוראים אני חושב שמבחינה מסוימת אנחנו ייצרנו סובייקטים קוראים. קודם הוצאנו את הספרים, ואז הגיעו הקוראים. כוננו איווי לקרוא את הספרים שהוצאנו".

אחד הספרים שהוצאתם בשנה שעברה עורר תגובות רבות – "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" של שלמה זנד. למה זה קרה?

"תראי, אני לא מסכים עם חלק מהמהלכים בספר, אבל חושב שזה ספר חשוב מאין כמוהו כי הוא הוציא מהנפטלין תפיסות והנחות שהיו מקובעות אצל כולנו על היהדות שלנו. אני מודה שבעקבות הספר התחלתי לקרוא מחדש את ספר בראשית, הוא פקח לי את העיניים וגרם לי לשאול שאלות בקשר ליהדות שלי. אני שמח שזנד הוציא אותו אצלנו, כי ברסלינג יש ממד רדיקלי שמתאים לספר כמו שלו".

 

 לאקאניסט וטוב לו

בנימיני נשוי לתמר, עורכת לשונית שעורכת את כל ספריו. לזוג יש שני ילדים – יאיר בן שבע ואהוד בן שנה. הוא מעיד על עצמו שהוא "מאושר" בתא המשפחתי, "למרות שאסור להגיד את זה ", הוא צוחק.

לא חששת שאם תהפוך להורה זה יגרע מהצד האינטלקטואלי ומיכולת הריכוז והעבודה?

"אני אולי שמרן מהבחינה הזו, אבל משהו במבנה האישיות שלי זקוק לתיחום, לתא המשפחתי ולילדים. נכון שזה עומס של עבודה – רסלינג, ללמד באוניברסיטה, כתיבת ספרים, מחקר ומשפחה - אבל זה ממלא אותי בצורה כזו שאני מעוניין ומצליח לתמרן בין הכל".

ואתה, אחרי שהתעסקת בתיאוריות פסיכואנליטיות כל כך הרבה, אתה הולך לטיפול פסיכולוגי, אם זה בכלל אפשרי?

"אני בהשהיה באנליזה".

ואתה מצליח להשתחרר מהממד התיאורטי כשאתה על הספה?

"לאקאן סיפר פעם שמישהו הגיע אליו לאנליזה ואמר לו 'אני חושב שהאחר הגדול אצלי הוא ככה וככה'. לאקאן עצר אותו ואמר לו להפסיק לבלבל את המוח ולספר לו ממה הוא סובל. אז כשהולכים לאנליזה אמורים לשים בצד את כל התיאוריות ולחוות אותה ברובד אחר. כל פסיכואנליטיקאי אמור באיזשהו שלב לעבור אנליזה בעצמו. זה חלק חשוב מאוד בתיאוריה".

חוץ מללכת לטיפול, יש לך עוד המלצה לאקאניסטית לקוראים?

"לאקאן היה כל הזמן בתהליך של פירוק עצמי. יש בו חשדנות מתמדת לתיאוריה של עצמו, סוג של אי נחת מתמיד לגבי המושג 'אני יודע'. למדתי ממנו להיזהר כל הזמן מלהיות זה שיודע מה קורה בצד השני, ואני מנסה ליישם את זה גם בקריאת טקסטים. אסור לחשוב שיודעים. לא לרוץ מהר מדי לפרש, אלא כל הזמן להטיל ספק. גם עכשיו כשאני משוחח איתך, אני כל הזמן באי נחת לגבי הדברים שאני אומר. לאקאן לימד אותי שאי ביטחון עצמי מתמיד הוא חשוב מאוד". 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עפרה שיעפרה שי17/9/2009

ממליצה על הראיון הזה בכל פה. ובכלל ממליצה לשמוע את הקורסים של ד"ר יצחק בנימיני.
לא תתחרטו.