פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

"הקשר בין הטיפולי לפוליטי" - סיכום יום העיון "טיפוליטי" שהתקיים ב-28 בינואר

מטרת יום העיון טי-פול-טי היתה להעלות למודעות את ההשפעות הפוליטיות על המקצועות הטיפוליים בחברה הישראלית, ולהזמין התבוננות למרחב שבו המטפל/ת והמטופל/ת שותפים לאותה מציאות פוליטית. ליום העיון הוזמנו מרצים, אנשי טיפול ואקדמיה מישראל, ערבים ויהודים, משני צידי הקשת הפוליטית, וכן מרצים פלסטינים מעזה. מטרת יום העיון היתה ליצור מרחב בטוח לדיאלוג, בו אפשר יהיה לתת ביטוי למגוון של קולות.

מתפרסם מ 16/2/2008 | 9,853 צפיות

תגיות: | |

הקשר בין הטיפולי לפוליטי –

סיכום יום העיון "טיפוליטי" שהתקיים ב-28.1.2007 

כתיבה: טובה בוקסבאום

עריכה: אילנה סיון

סיכומי ההרצאות נערכו ואושרו על ידי המרצים 

 

רקע

מטרת יום העיון טי-פול-טי היתה להעלות למודעות את ההשפעות הפוליטיות על המקצועות הטיפוליים בחברה הישראלית, ולהזמין התבוננות למרחב שבו המטפל/ת והמטופל/ת שותפים לאותה מציאות פוליטית. מדובר הן בתהליכים שעוברים על מטפלים כאשר מטופליהם הינם קורבנות פוליטיים, והן בהתמודדותם של מטפלים עם דילמות אתיות ומקצועיות הנובעות מהיותם – בדרך כלל באופן לא מודע – סוכנים פוליטיים בחדר הטיפולים.  במצב זה יש טעם לחקור מה קורה כאשר המציאות החיצונית פורצת פנימה, או מוזמנת פנימה, והמוקד הטיפולי איננו יותר רק מה שנעשה בתוך עולמו הפנימי של המטופל, ביחסי האובייקט המופנמים או המציאותיים שלו, או במרחב האינטרסובייקטיבי שבין המטופל למטפל, אלא מתווספת אליו המציאות הפוליטית שבחוץ. זהו מצב שבו שני האנשים היושבים בחדר הטיפולים (או הקבוצה כולה במקרה של טיפולים קבוצתיים) מטולטלים, וחשופים לאותה מציאות אלימה, אך על פי רב מוכחשת או מודרת מהשיח הטיפולי.

(על מנת למנוע את המשך הסירבול שבשימוש בלשון זכר ובלשון נקבה במשולב, ההתייחסות מכאן והלאה תהיה באופן אקראי, פעם בזכר ופעם בנקבה).

 

 

 

 

תמצית ההרצאות

הרצאת הפתיחה של הכנס ניתנה על ידי פרופ' ז'וזה ברונר, מהמכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות והפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה, "הדחקה או התנערות - פטישיזם פוליטי בימין ובשמאל" ,התמקדה בדרכים השונות בהן קבוצות מתמודדות עם השונה ועם הדומה (או הזהה) שביניהן ועסקה בהתקבעויות "פטשיסטיות" של השיח הפוליטי הן בשמאל והן בימין – התקבעויות אשר מונעות תנועה ושינוי.  אחת מדרכי ההתמודדות עם שוני מול קבוצת האחר הינו על ידי מהלך כפול של הכחשה, אותה מעמיד ברונר תחת הכותרת "התנערות". המהלך הראשון הוא יצירת היררכיה, באופן שהזר השונה, המאיים, מוגדר כנחות לעומת ה"אנחנו". כך מוכחש השוני כשוני והופך ל"היעדר". המהלך השני הינו הכחשת מהלך זה, ואפילו הכחשתו של החסר. בניגוד לשימוש בהדחקה, שיש עמה גם מצוקה ואי נחת, השימוש בהתנערות מאפשר סיפוק והנאה.

מושג הפטיש, על פי פרויד, מבוסס על תגליתו של הבן, שלאימו אין פין. חוויה זו, של הבדל בין המינים, מעוררת חרדה – המורגעת על ידי הכחשת ההיעדר, וכיסויו הפטישיסטי (על ידי אביזר חליפי (עור, פרווה, נעל, או אביזר) שנועד לטשטש את ההיעדר.

בתחום הפוליטי, הפטיש מתבטא באופן מילולי, בנוסחאות וב"מנטרות", שהחזרה עליהן משרתת הכחשה כפולה שמטרתה הרגעה עצמית. גם לימין וגם לשמאל יש פטישים משלהם, מנטרות שהשימוש בהן נועד להפיג את החרדות סביב שוני וזהות (של עצמם והאחר). באופן כללי, בימין ובשמאל המנטרות שומרות על דימוי של העצמי ושל האחר התואם את הפנטזיה, ולכן פוטר "אותנו" מהתמודדות מול מציאות שאינה תואמת את אותן פנטזיות או דימויים. המנטרות מאפשרות קיום בו זמני ולא מציאותי של ניגודים, שאינם מתיישבים זה עם זה, כגון: "יש עוצר" יחד עם "יש דמוקרטיה" (בימין), או "אוטובוסים מתפוצצים" יחד עם "יש פרטנר לשלום" (בשמאל). הדרך המוצעת ליישוב סתירות אלה הינה, ראשית לכל, הכרה בשוני ובאובדן על כך ש"אנחנו והאחרים אינם מי שחשבנו", והתמודדות עם אי הנחת והחרדה הכרוכים בראייה שלמה יותר של המציאות. 

 

 

 

המושב הראשון עסק בנושא "המטופל כקורבן פוליטי" והונחה ע"י ארנונה זהבי (הוגת רעיון הכנס והמארגנת הראשית שלו).

מרים שפירא, מנהלת "מהו"ת" - מרכז היערכות והתמודדות בחירום בשומרון, הרצתה בנושא "תהליכים אישיים בחוויית המטפל העובד עם עקורי גוש קטיף וצפון השומרון". ההרצאה התמקדה בתהליכים הנפשיים שעוברים על העקורים מחבל עזה וצפון השומרון וילדיהם, ובהשפעה של תהליכים אלו על האנשים המטפלים בהם. בין השאר תיארה את "תשישות הקִרְבה" של מטפלים אשר מגיעים מרקע אידיאולוגי דומה לשל העקורים. המפגש עם הכאב על אבדן הבית, אבדן הקהילה ואבדן האמון במדינה, יחד עם ההזדהות הערכית, חוללה טראומטיזציה משנית אצל חלק מן המטפלים. שפירא תיארה את עבודתה עם קבוצות של בני נוער, המאפשרות ביטוי רגשי יחד עם נסיון למנוע או לצמצם את ההתקבעות של הכעס ושל עמדת הקרבן. בדבריה היא התייחסה לחוויה של בני נוער כמי שקולם לא נשמע. הנושא של "השתקה" למול האפשרות לביטוי והקשבה, חזר על עצמו בהרצאות שונות ובעבודה שהתקיימה בקבוצות.

 

ד"ר אחמד אבו-טוואחינה, מנהל המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעזה, אשר היה אמור להרצות בנושא "תחושות חוסר האונים שחווים המטפלים בקורבנות של אלימות פוליטית", לא הצליח להגיע בגלל העוצר ועל כן נערך עימו ראיון טלפוני. בדבריו תאר את המצוקה של התושבים ואת הקושי לנהל שיגרת עבודה של מרכז טיפולי כאשר כל תשתיות החיים הבסיסיות לא מתקיימות – מחסור באספקת המים, ניתוק מן החשמל, היעדר אפשרות להשתמש בתחבורה. המטפלים מנסים על כן להגיע לבתי המטופלים, אך בשל המחסור בדלק האפשרות הינה מוגבלת. בשיחת הטלפון הוא התייחס לעובדה שדיבור על נושאים אישיים, רגשיים, חברתיים לא יכול להתקיים כאשר הבסיס הקיומי של המטופלים מעורער לחלוטין, כאשר המחסור והמצוקה הפיזיים מאד גדולים. הוא סיפר על תחושות חוסר האונים והדיכאון של הורים, שאינם יכולים לספק לילדיהם את הצרכים הבסיסיים. קולו של אבו-טוואחינה, שהדהד באולם, מנסה לגשר על פני המרחק והתהום הפעורים בין האולם באוניברסיטת ת"א, לבין המציאות הכאוטית בעזה, המחיש מה קורה כאשר מנסים לשמור מרחב בטוח, בטיפול או בכנס, והמציאות האלימה שבחוץ פורצת פנימה.  

 

ד"ר ח'אולה אבו-בקר, ממדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל, הרצתה על "חוויות מטיפול במשפחות של שהידים". שהיד- כפי שאבו-בקר הבהירה בתשובה לשאלה מהקהל – הינו כל אדם שמת על רקע פוליטי-מדיני, והכוונה אינה בהכרח למי שמת במהלך פיגוע התאבדות, כפי שלרוב טועים לחשוב. בדבריה הדגישה שבטיפול באובדן שהתרחש על רקע פוליטי, לא ניתן להתייחס לרגשות האבל והאובדן, בלא להביא את ההקשר הפוליטי, וכי הימנעות משיח פוליטי ומהרגשות המתלווים אליו יש בו מן ההשתקה. אבו-בקר תארה גם את ההשתקה הקיימת כאשר השיח כולו מגויס למטרות פוליטיות קולקטיביות. למשל, בקבוצות נשים ברשות הפלסטינית התאפשר לראשונה לנשים להעלות את הקול האישי שלהן כאמהות, כאחיות, כאלמנות, בעוד שבכל מקום אחר קולן האבל מנוכס למען השיח הקולקטיבי הרשמי. בקבוצה השתתפו נשים שאיבדו כמה מבני משפחה מדרגה ראשונה, שיקיריהן נפצעו, שבתיהן נהרסו, והן ממשיכות לחיות במציאות קשה ואלימה של הכיבוש כאשר הן ובני משפחותיהם ממשיכים להיות בסכנה. אבו-בקר תארה את הקושי העצום שמטפלות צעירות חוות במפגש עם אבל כה מורכב ומתמשך. מנגד, תארה אבו-בקר טיפול במשפחות ערביות בישראל שנפגעו בפעולות טרור או במלחמת לבנון השנייה. בין היתר היא סיפרה שהמשפחות אינן יודעות לאן להפנות את הכעס שהן נושאות - לחיזבאללה? למחבל הפוגע? לישראל? לצבא? לאולמרט?

 

 

המושב השני עסק בנושא "המטפל כסוכן פוליטי" והונחה ע"י מוסטפא קוסקוסי יו"ר אגודת הפסיכולוגים הערבים.

ד'ר ברוך כהנא, ממכללת הרצוג ומהאוניברסיטה העברית,   דיבר בהרצאתו על "קיצוניות אידאולוגית בטיפול" על הצורך בתיאוריה שתחבר בין הפוליטי לאישי, והציע מערכת מושגים יונגיאנית כמסגרת התייחסות. על פי התיאוריה היונגיאנית, החיים הנפשיים נובעים מארכיטיפים מוחלטים, אבל ההתפתחות התקינה תלויה ביכולת להגשים את הארכיטיפים האלה באופן מותאם למציאות האנושית היחסית והמוגבלת (תהליך המכונה פרסונליזציה). שלב מכריע בתהליך הפרסונליזציה מתרחש בגיל ההתבגרות, בו אנו מאבדים את תחושת השלמות של הארכיטיפ האבהי והאמהי, ופעמים רבות אנו מחפשים לכך פיצוי בהתגלותם של אותם ארכיטיפים במדיום אחר - האידיאולוגיה הפוליטית. לכל ארכיטיפ יש צל, הנובע מתהליך הנקרא אינפלציה: "התנפחות" של הארכיטיפ עד שהוא ממלא את כל האישיות (וממילא אינו מאפשר פרסונליזציה תקינה). צלו של הארכיטיפ  תמיד "נופל" (מושלך) על מישהו, כך שאותו אדם מוצא למעשה ממעגל האמפתיה האנושית. כל השקפת עולם נובעת מארכיטיפ כלשהו, ויכולה לעבור אינפלציה ולהגיע להקצנה אידיאולוגית עריצה. הדינמיקה הזו היא אוניברסלית, במובן זה שאין אדם שאינו מועד לה (אם כי יש כאלה הרגישים לה יותר, ויש הבדלים ברמת המודעות לה). כאשר הדינמיקה הזו מופיעה בטיפול, קשה במיוחד לשמור על הנייטראליות הטיפולית, משום שכל אחד מאתנו הוא חלק ממערכת הנמצאת במאבק פוליטי חריף, וממילא המטפל והמטופל עלולים להשליך זה על זה את הארכיטיפ או את צלו. לכן יש להמיר את הניטרליות בדיאלוג ישיר, שהוא חשוב במיוחד כאשר המטפל והמטופל נמצאים במחנות פוליטיים שונים (אם כי יש לו מקום בכל מקרה שבו המטפל מנסה לברר את המציאות הנפשית הכרוכה בעמדתו האידיאולוגית של המטופל). בהמשך ההרצאה הובאו דוגמאות קליניות למצבים שונים של השלכת הצל, אם כאשר הוא מושלך החוצה, על האחר, מתוך עיוורון תוקפנות הכרוכה בכך. למשל, מטפלת המשתייכת ל"מחסום ווטש" האומרת למתנחלת שאין לה אמפתיה אליה, כפי שאין לה לאנס; או לחילופין פנימה, על הרובד האישי של המטופל עצמו, למשל, מקרה של מטופלת, "נערת גבעות" שעברה פגיעה מינית במעצר, וכל כעסה על כך הופנה פנימה –  על כך שאינה "חזקה" מספיק.

 

נסים אבישר מפסיכואקטיב תאר חלק ממחקר שערך במסגרת עבודת הדוקטורט שלו ובו בחן כיצד פסיכולוגים קליניים מתמודדים עם דילמות מקצועיות-פוליטיות. הוא הציג בפני המשתתפים במחקר דילמות ערכיות ובדק את התגובות על פני ציר של עמדות ערכיות, למשל החל מהכחשה ועמידה מן הצד וכלה בלקיחת אחריות אישית מתוך ראייה חברתית רחבה. לדוגמא, כאשר פסיכולוג בתפקידו כקב"ן שומע מחייל ביחידה מובחרת על פשעי מלחמה המתבצעים לכאורה במסגרת הפעילות המבצעית של היחידה שלו כיצד יבחר להגיב? האם יעסוק בחייל הפונה בלבד? האם יבחר לנסות להשפיע על המערכת (למשל: ההתנהלות ביחידה, מדיניות הצבא)? האם יפנה לגורמים מחוץ לצבא? לכל אחת מדרכי ההתמודדות השלכות שונות על תפקוד החיילים ורווחתם, על הסבירות להתרחשותן של עוולות במסגרת הפעילות הצבאית, על מוסריות הצבא והחברה ועוד. תגובות הנבדקים חושפות את העמדות הפוליטיות הרחבות המובלעות בעמדות ובהתערבויות טיפוליות.

 

פרופ' אורי הדר, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, התייחס בהרצאתו השלכות פסיכופוליטיות של דרכי השחרור משרות של סרבני מצפון לפרוצדורה של הורדת פרופיל על מנת לשחרר מהשרות הצבאי אנשים המסרבים להתגייס מטעמי מצפון, כל עוד נמשך הכיבוש. כיום, המערכת הצבאית לא מוכנה להכיר בשחרור על בסיס מצפוני ערכי, ומעוניינת לשחרר סרבני גיוס עם סטיגמה של פגועי נפש. אנשי המקצועות הטיפוליים משתפים עם כך פעולה,  כאשר במצבים שאין בהם פסיכופתולוגיה ממשית עורכים פרוצדורה פסאודו-אבחונית שמשחררת את הסרבן עם תג של חולה נפש. לדעת הדר יש בכך זילות המיקצוע.  הדר הציע בדבריו מערכת מושגים אחרת להגדרת בריאות נפשית, בהשראת כמה ניסוחים רלבנטיים של ז'אק לאקאן. בתפיסה זו, בריאות נפשית נבחנת על פי יכולתו של אדם לקחת עמדת סובייקט ביחס לחייו, למעשיו, למחשבותיו ולמצבו. 'לקחת עמדת סובייקט' משמעו לעמוד מאחורי חייו , להיות מסוגל לראות אותם בתור סוכן, בגוף ראשון, ולא בתור אובייקט, בגוף שלישי.  הציווי הפסיכואנאליטי - "במקום שבו היה איד יהיה אגו" - מוחלף בציווי  "במקום שבו היה 'זה', אהיה 'אני'". בהתאם, מטרת הטיפול הינה לעזור לאדם לחיות על פי בחירותיו וערכיו, וזה גם קריטריון מרכזי לבריאות נפשית. אדם שהשרות הצבאי מנוגד לערכיו ולמצפונו עומד במצב שבו הגיוס פוגע בבריאותו הנפשית, ובקרבנו מסתובבים רבים המשלמים על כך ביוקר. לדעת הדר, במידה והמקצוע הטיפולי יכיר בגורמים מוטיבציוניים כגורמי סיכון נפשי בגיוס, אזי מצפון וערכים הנוגדים גיוס לצבא יוכלו להתקבל כסיבות לגיטימיות לאי-כשירות נפשית, ללא צורך בדיאגנוסטיקה סטנדרטית.

 

 

 

העבודה בקבוצות הקטנות

במהלך היום התחלקו משתתפי הכנס לקבוצות קטנות, בנות עשרה עד חמישה עשר משתתפים, בהן ניתנה אפשרות לאסוף את הרגשות ולשתף במחשבות של המשתתפים מחלקו הראשון של הכנס.

קבוצה אחת קיימה את השיחה באנגלית, והשתתפו בה אנשי בריאות הנפש מהשטחים (משכם ומחברון) ונציגות של אירגון MDM ("רופאי העולם") שוויץ,  צרפת, ואיטליה. קבוצה זו עסקה בעיקר בקושי העצום של המטפל להגיע אל הזקוקים לטיפול, הן ברמה המציאותית - בשל המחסומים, הסגר, המחסור והסיכון הפיזי , והן ברמה הרגשית - כאשר לעצם המפגש מתלוות תחושות של סכנה וחשדנות. המטפלים הפלסטינים דברו על הצורך שלהם להיות מוכלים במסגרת שתאפשר להם לבטא ולשתף בחוויותיהם הקשות. באחת הדוגמאות, ביקר המטפל במשפחה שהתאבלה על בתם, נערה בת 16 שנתפסה במחסום עם סכין, נורתה ברגלה, אך הושארה שם במשך שעות שבהן דיממה למוות. כל שהמטפל יכול היה לעשות, היה להיות שם ולבכות יחד עם בני המשפחה. צורך זה לחלוק את החוויות מצא את ביטויו המיידי בקבוצה, ששימשה- ולו לפרק זמן כה קצר - כמיכל לחוויות הפחד, היאוש, ובעיקר, חוסר האונים להושיט עזרה במצבי אובדן ויאוש. יחד עם הביטוי הרגשי, התאפשר בקבוצה גם מרחב מה להתבוננות. נדון הצורך לטפל מתוך הזדהות עם סבלו של המטופל, אך גם צוינו החסרונות של הזדהות יתר, שאינה מאפשרות להכיר ולקבל את העובדה שהסבל קיים משני הצדדים, וכי רק הכרה כזו תצליח להביא לתיקון.

 

קבוצות אחרות עסקו בנושאים כגון: השינוי התודעתי שעברו הנוכחים, מעמדה טיפולית נייטראלית, המשהה כל עמדה פוליטית וערכית, אל מודעות הולכת וגוברת להקשר המציאותי בתוכו מתרחש הטיפול. האם, מתי וכיצד נכון להביא את המציאות הפוליטית אל חדר הטיפול? האם העיסוק בפוליטי שונה מהכנסת נושאים ערכיים אחרים לטיפול, כמו נושאי מגדר, ואלימות? האם היותנו פוליטיות מהווה שימוש לרעה בעמדתנו כמטפלות, או שמא זו חובתנו כלפי המטופלים? האם יש לנו חובה חברתית כאנשי טיפול להיות מעורבים בנושאים של רווחת האדם ושינוי חברתי גם מעבר לחדר הטיפולים? בקבוצות דובר על הסכנה שבפיצול החלק ה"רע" והלוחמני שבתוכנו והשלכתו על ה"אחר". חזרה ועלתה השאלה מה הגבולות - במי לא נהיה מוכנות לטפל מאחר שערכיו סותרים את ערכינו. דובר על הסובייקטיביות של המטפל, איך לא לאבד את האותנטיות, על נאמנות לערכים, דעות פוליטיות או מוסר של העצמי המטפל, ויחד עם זאת להיות קשוב לצרכיה של המטופלת, לעיתוי המתאים ולמידתיות הנדרשת על מנת לשמור על העמדה הטיפולית.

האווירה הרגשית במפגשים נעה בין ייאוש, חוסר אונים וכאב לבין משאלה לדיבור ולתיקון. היו ביטויים רבים של כאב על חוויות של פליטות והיו רגעים של מפגש בין הבלתי אפשרי: משתתף ישראלי, שסיפר שקשה לו לשמוע ערבית בקניון ליד "הבית שלו", נענה על ידי משתתף ערבי - "מה פתאום זה הבית שלך, אלו האדמות של המשפחה שלי".

"זה יכול להיות גם הבית שלי וגם שלך", ענה לו היהודי.

 

רבים מן המשתתפים שיתפו בתחושת הבדידות המקצועית והאישית בקרב קהילת אנשי הטיפול שלרב לא מוכנים לעסוק בנושאים הפוליטיים. עלו פחדים וחרדות (פרנואידיות? מציאותיות?) שמא העיסוק הפוליטי עלול להזיק להם בעבודה ובמעמדם המקצועי. האפשרות לפגוש במטפלות/ים העוסקים בנושאים דומים ולחלוק עימם את המחשבות והרגשות הללו סיפקו מסגרת של תמיכה וחיזוק.

 

סיכום

לסיכומו של יום העיון ניתן לומר, שההקשבה למִנעד כל-כך רחב ומבלבל של תיאורי עבודה טיפולית עם קורבנות המציאות הפוליטית היה לעיתים קשה מנשוא. היה זה ניסיון לספק מיכל קשוב ואמפתי לתחושות אובדן וכאב ממציאויות מקבילות וסותרות, מיכל לכאב של המחוללים ומיכל לכאב של הקורבנות שלהם. לאנשים הכלואים בעזה, לילדי המפונים מגוש קטיף, לאמהות ולנשים של השהידים ברשות, ולמשפחות של נפגעי הטרור והמלחמה בארץ... ניתן לשער שלכל אחד ואחת בקהל היו את גבולות האמפתיה שלו/ה, המקומות בהם חש/ה שאינו יכול להתרחב אליהם יותר, והוא אוטם עצמו אל הכאב. אולם, התחושה הכוללת היתה, שהקהל, כקבוצה גדולה, העניק הקשבה דרוכה, קשובה, מזדהה, ומרותקת במהלך כל ההרצאות. במושגים שהובאו ע"י פרופ' ז'וזה ברונר, בהרצאת הפתיחה שלו, נראה שבעצם הנוכחות של מטפלים מהימין ומהשמאל, יהודים וערבים מישראל ומהרשות הפלסטינית, ניתנה אפשרות לנוכחים בקהל לבחון את מושגי ה"פטיש" שלהם.

 

יום העיון התקיים בזכות התמיכה הנדיבה של מרכז שטיינמץ לחקר השלום, ושל המרכז ללימודים בינלאומיים ואזוריים ע"ש ס' אברהם, ואורגן ע"י קבוצת "פסיכואקטיב - אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם". הקבוצה מורכבת מאנשי בריאות נפש, יהודים וערבים, אקטיביסטים בתחום זכויות האדם בכלל והקונפליקט היהודי-ערבי בפרט. לכנס הוזמנו מרצים, אנשי טיפול ואקדמיה מישראל, ערבים ויהודים, משני צידי הקשת הפוליטית, וכן מרצים מעזה. מטרת יום העיון היתה ליצור מרחב בטוח לדיאלוג, בו אפשר יהיה לתת ביטוי למגוון של קולות. ביום העיון השתתפו כ-150 אנשים, ולאורך היום כולו האולם היה מלא, עם קהל קשוב, מגיב ומתדיין.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פסיכואקטיב, ק. (2008). "הקשר בין הטיפולי לפוליטי" - סיכום יום העיון "טיפוליטי" שהתקיים ב-28 בינואר. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1659

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום2/4/2008

נוחי.

תודה על תגובתך.

חברי ואני מפסיכואטקיב אכן בוחרים שלא להמנע מלגעת בקונפליקט היהודי-ערבי בהקשר הטיפולי, מול רב אנשי ברה"נ שנעים בין התנגדות לחוסר עיניין בנושא. אולי מאחר והוא מעורר בהם  חרדה כה רבה שמעדיפים להתגונן בפניה בחדר טיפולים מוגן.

אני לא חושבת שזה קשור למידה רבה יותר של אמפתיה בהכרח. אני בטוחה שגם רבים שלא ערים להשלכות של הקונפליקט על הטיפולי יש בהם מידה רבה של אמפתיה לסבל של הזולת, כמו שבודאי גם ניתן להתייחס בטיפול, מעמדה לא אמפתית.

זה קשור יותר לבחירה שלא להכחיש ולהמנע. לבחור לטפל באופן אחר בחרדה הכרוכה בחיים במציאות הבלתי נסבלת שלנו. לראות  בזהות הלאומית והתרבותית מרכיב חשוב בטיפול, כמו המרכיבים האינטראפסיכים והבין אישיים. להבין שכאשר מדובר במטפל יהודי ובמטופל ערבי יש לכך השלכות על האינטראקציה הטיפולית. לראות כיצד ניתן להעזר בכלים המיקצועיים על מנת להבין מרכיבים בקונפליקט, ועוד.  

ואני בטוחה שעצם העיסוק שלך בשאלה, נוחי, מעיד שאת מעולם לא תצאי ממעגל האמפתיה האנושית

טובה

נוחי טל-שטריתנוחי טל-שטרית1/4/2008

יציאה ממעגל האמפתיה האנושית.

טובה שלום,

סיכמת בהינף קולמוס מצבים מטורפים הזויים-כאילו אבל הם לא... וזה מה שנורא ואיום כ"כ...

אני לא יודעת איך את ואחרים האכפתיים ומעורבים מצליחים לצאת מסיפורי-אמת שכאלו אל החיים האישיים ולהישאר שפויים...
ואני חרדה פן הניתוק שלנו מהאמפתיה האנושית יוציא אותנו ממעגל האנושיות. 
נוחי