כשל וירטואלי
תמי וייל
הקדמה
אני רואה את האנליטיקאית הפוכה במסך הטלפון שלי. משהו לא בסדר... האנליטיקאית אומרת לי בעדינות: "יש אנשים שמסובבים את הטלפון"... מה ניתן ללמוד מן ההיפוך הלא מודע של המסך, שאפשר אולי לכנותו "כשל וירטואלי"?
טקסט זה הוא ניסיון של אנליטיקאית להשתמש בהתנסות שהופיעה באנליזה האישית שלה כדי לנסח את מה שלא דרש מחשבה מיוחדת לפני עידן הקורונה. עידן זה כפה את המסך על אנליזות רבות, ומאז נותר המסך לעיתים אמצעי נוח, שאינו דורש מן האנליזנט את המאמץ להגיע בגופו לפגישה. על המסך יכולים להופיע הדמות, הקול והתנועה, ונוכחים בו גם הדיבור של האנליזנט והפירוש של האנליטיקאי. אם כן, כיצד אפשר לנסח את ההבדל בין הקיום במסך לבין הממשות, ואת האפקטים שלו על ההתנסות האנליטית? לשם כך נדרש מאמץ ניסוח לאחור, בכיוון של פירוק הרכיבים האלה. האוריינטציה הלאקאניאנית תשמש לנו מצפן.
פירוק
ההמשגה הלאקאניאנית שמה דגש על השפה, לא כאמצעי שבו אנו משתמשים לשם תקשורת מכוונת ומודעת, אלא כשפה המוצגת לנו דרך האחר ההורי שקדם לנו, ומוטמעת בנו באופן לא מודע. לכן אפשר לומר שדווקא השפה היא שעושה בנו שימוש. לאקאן משתמש במונח "מסמן" ולא "מילה" כדי להדגיש שבפסיכואנליזה המילה אינה סימן זהה לאובייקט מציאותי מסוים שאותו היא מייצגת. היא מסמן, שמשמעותו נגזרת מן המסמן שיבוא אחריו ויפרש אותו, כלומר משרשרת המסמנים העולה מן הדיבור. במושגים פרוידיאניים אפשר לחשוב על כך כעל משמעות שמובנת בדיעבד.
אבל לאקאן מוסיף ללא מודע הפרוידיאני את הממד של הממשי (real), כלומר את מה שאינו ניתן לסימול בשפה. הדגש שלו אינו על המישור של ההוויה, או על האופן שבו האדם תופס את עצמו במציאות, אלא על מה שמכונן את הסובייקט של הפסיכואנליזה כמשוסע. השיסוע נובע מעצם כניסתו של הסובייקט לשפה, שיכולה לייצג אותו באופן חלקי בלבד. לאקאן מכנה "אובייקט a" את האובדן, או את השארית שאינה ניתנת לצמצום, שמותירה פעולת השיסוע הזאת. אובייקט זה אינו מופיע במציאות שאנו יכולים לתפוס ולהעניק לה משמעות, אלא מתייחס לממד הממשי, שהוא הגבול של מה שקיים אך אינו ניתן לסימול באמצעות השפה. מכיוון שהכלים שלנו בפסיכואנליזה הם הדיבור והשפה, יש להדגיש את ההבחנה הלאקאניאנית בין הממד הסמלי ושרשרת המסמנים, המייצרים משמעות בדיעבד, לבין הממד החומרי של השפה – למשל הצליל של המסמן או האופן שבו הוא נכתב – הקשור ללא מודע הממשי. מקוצר היריעה לא נעסוק בהיבט זה כאן.
בעקבות הווינייטה שפתחה את הטקסט נדון בשניים מן האובייקטים a, שלאקאן מכנה "מבט" ו"קול".
נפתח בהבחנה שעורך לאקאן בין העין למבט, ובהתאמה – בין האני לסובייקט. ראיית העין קשורה לתפיסה של האני את עצמו כמודעות שקופה לעצמה. תפיסה זו מבוססת על מה ש"יוצא" מן העין, ולכאורה מראה דימוי של העולם ושל האני כפי שהם במציאות. הסובייקט, לעומת זאת, רואה את עצמו דרך המבט של האחר, המייצג את הלא מודע המופיע "מבחוץ" כממשי. במישור של הלא מודע הממשי, הסובייקט למעשה אינו רואה אלא ניבט. את הנקודה "הנעלמת" מן העין אפשר לכנות, בעקבות לאקאן, "אובייקט מבט". נקודה זו יוצרת אפקט של פער בין העין למבט, ומחוללת שיסוע אצל הסובייקט, שכן היא חושפת את העובדה ש"לעולם אינך רואה אותי מהמקום שממנו אני מביט בך" (Lacan, 2004, p. 103). הבחנה דומה אפשר למצוא ביחס ל"אובייקט קול": במישור של הסובייקט של הלא מודע, ההדהוד החוזר מבחוץ קודם לצליל הדיבור שנשלח.
לאקאן ממחיש את הדינמיקה של הלא מודע, כלומר את הקשירה של האובייקט למסמן, באמצעות משל המערה של אפלטון. המשל מספר על אנשים הכלואים במערה מילדותם. הם כבולים כך שאינם יכולים להפנות את ראשם לאחור, ורואים רק את הקיר שמולם. מאחורי גבם בוערת אש, ובין האש לבינם עוברים אנשים הנושאים חפצים. האסירים רואים רק את צללי האנשים, ולכן הם מחשיבים את הצללים למציאות. היציאה מן המערה והחשיפה לאור השמש מאפשרות לאחד מהם לראות את העולם כפי שהוא, אך שאר האסירים מסרבים להאמין שהצללים אינם המציאות עצמה.
באמצעות המשל, לאקאן מבחין בין המישור של ההוויה התופסת את עצמה כמודעת לעצמה ולמציאות, לבין החוויה של הממשי. חוויה זו באה לידי ביטוי באובייקט המבט, המופיע כצל, ובאובייקט הקול, החוזר כהדהוד. האסירים, הוא אומר, לא היו צריכים להגיע לסוף המערה ולהיחשף לעולם כפי שהוא, או אל המסמנים שבמציאות, כדי שהצללים, או המסמנים שהדהדו בפתח המערה, ייצגו אותם (לאקאן, 2019, עמ' 82–83).
מהם הביטויים של ההבחנות האלה בהתנסות האנליטית?
המסך מייצג פרספקטיבה של התאמה למציאות: כשהדמות מתקרבת למסך היא גדלה וקולה מתגבר, וכשהיא מתרחקת היא קטנה וקולה נחלש. אולם ההתייחסות אל המרחב כמושפע מן המישור הליבידינלי – מה שז'-א' מילר מכנה "הארוטיקה של המרחב" – מפרקת את המטריקה ומערערת את יחסי המרחק. כך, אובייקט קרוב מבחינה מטרית יכול להפוך לאובייקט מרוחק ובלתי נגיש מנקודת המבט הליבידינלית. על כך מבוסס העיקרון של תסביך אדיפוס, המציב מכשול בפני ההתענגות, או בפני מימוש הדחף המיני בין בני משפחה, אף שהם "הקרובים" ביותר. עיקרון זה בא לידי ביטוי באיסור על גילוי עריות (מילר, 2008, עמ' 13–14).
המרחב הווירטואלי מבטא אוטו־ארוטיזם: הנאה מן הצפייה בדימוי של העצמי במסך. זוהי התענגות מעצם המסלול היוצא מן האני, כלומר מן העין, וחוזר אליו ללא תיווך של אובייקט בדמות המבט של האחר. זהו סיפוק שלם לכאורה, הסובב סביב ההתענגות האסורה של ההוויה עם הקרוב אליה ביותר, ובמקרה זה – הדימוי שלה עצמה. המרחב הליבידינלי, לעומת זאת, נע במסלולי האיווי (desire), המאופיינים בהיעדר קשר ישיר אל אובייקט האיווי, כלומר בהופעה של מכשול המסמל את הסירוס. השפה עצמה יכולה לייצג את המכשול הזה, למשל כאשר אנו מנסים לדבר על אהבה. גם אם נוכל לומר את מי אנו אוהבים, מי היא דמות אובייקט האיווי שלנו, וגם אם נוכל למנות את כל התכונות האהובות שבו, נתקשה לנסח באמת מה בו אנו אוהבים. זהו אובייקט a הנעלם, החסר שהשפה אינה יכולה לכסות.
הפגישה האנליטית המתקיימת בנוכחות ותחת העברה עוקבת אחר מסלולי האיווי, המאופיינים במכשול. כאשר האנליזנט שוכב על הספה והאנליטיקאי יושב מאחוריו, המכשול מופיע למשל בהיעדר קשר עין, אף שקולו של האנליטיקאי נשמע קרוב וחזק. או, אם לומר זאת אחרת: אף שיש שם ספה, לא יהיה מימוש של קשר מיני בין השניים. במישור הטופולוגי אפשר להדגים זאת באמצעות הדיבור של האנליזנט. הדיבור נשלח אל החלל הריק של חדר הטיפול ונתקל בקירות, המייצגים את העמדה הניטרלית, ה"מרוחקת", של האנליטיקאי. משם הוא חוזר אל האנליזנט במסלול הפוך, כהד של האמירה הקרובה והאינטימית ביותר שלו.
למסך יש איכות של אטימות. גם אם נדמה לנו שאנו רואים ושומעים דרכו את האחר ואת עצמנו כפי שאנו מופיעים במציאות שיוצאת מן העין או מן הקול, המסך אינו מאפשר לחלץ משדה הדחף את האובייקטים מבט וקול, המופיעים כצל וכהד. לאובייקטים אלה אין איכות של דימוי משתקף (Lacan, 2006, p. 693). לכן המסך מעודד את אשליית המודעות, החושבת שהיא יודעת את עצמה באופן מלא, ללא החסר או השיסוע שמציג הלא מודע לסובייקט.
באנליזה מרחוק, במהלך הפגישה עם האנליטיקאי, האנליזנט צופה במקביל בדימוי של עצמו במסך. באנליזה בנוכחות, לעומת זאת, האנליזנט אינו רואה את הדימוי של עצמו, ואינו הולך שבי אחר האשליה שהדימוי משקף באופן מלא את מי שהוא, ללא כל חסר. בהיעדר הדימוי נחשפת העובדה שבמרחב של הלא מודע הוא תלוי במבט של האחר, במקרה זה האנליטיקאי, או במה שחוזר אליו מן הלא מודע, כדי לדעת מי הוא.
הרכבה
מה יכול ללמד אותנו הכשל הווירטואלי?
המסך ממקד אותנו בראייה ובעדשת העין, שגורמת לקרני האור המגיעות מבחוץ כתמונה הפוכה להתארגן לכדי עולם ישר. בכך הוא תומך באשליית המודעות, שלפיה ההיפוך הראשוני הוא רק ייצוג שמעבר לו נמצאת התופעה, ושלמעשה ההוויה רואה את הדברים כפי שהם. הכשל הווירטואלי, שהופיע בתחילת הטקסט כהיפוך דמותה של האנליטיקאית במסך, חשף למעשה את כישלון הדחקת ההיפוך הראשוני. זוהי הדחקה שחסתה תחת אי־ההכרה של הראייה המדמיינת את עצמה כמודעות.
ההפרעה ואי־הנחת שחולל הכשל הווירטואלי במפגש חשפו את המועקה העולה מן האפשרות שאם ההוויה – במקרה זה, האנליזנטית – רואה את האחר הפוך, ייתכן שההוויה היא שרק נדמה לה שהיא ישרה. כלומר, נחשפה העובדה המודחקת שהסובייקט תלוי באחר כדי לחוות את המציאות ואת עצמו כשלם.
יישור הדימוי באמצעות סיבוב המסך, שהציעה בעדינות האנליטיקאית כדי להרגיע משהו מן הערעור שנוצר, אפשר לאשליית הראייה לשוב ולשחק עם מראית העין של המסך. כך שבה הרעלה הפנטזמתית לכסות על הממשי ולספק הגנה. היא עושה זאת באמצעות הדחקת העובדה שבעוד האני רואה רק מנקודה אחת, הסובייקט, בקיומו היכן שאינו בתמונה, יכול גם להיראות הפוך, כלומר להיות ניבט מכל הכיוונים. בהתנסות האנליטית אפשר להמחיש זאת בהפתעה שחווה האנליזנט כאשר הפירוש מראה לו צד שהיה נסתר ממנו במה שאמר.
הכשל הווירטואלי, שיצר הפרעה במהלך מפגש של אנליזה מרחוק, עשוי להעיד על ניסיון לא מודע לייסד את המישור הליבידינלי ולהשיב את האיווי, הכורך בתוכו את הסירוס כמכשול. זאת כדי לפתור משהו מן המועקה שהופיעה בהתנסות באנליזה במרחב הווירטואלי, שאינו מאפשר זאת. לאובייקט מועקה זה מתייחס לאקאן כאל האפקט היחיד שאינו משקר, והוא מעיד על חסרונו של החסר (Lacan, 2014, p. 42). את החסר המופיע באנליזה מדגים לאקאן באמצעות השאלה Che vuoi?, כלומר "מה אתה רוצה?", המופיעה בסיפור "השטן המאוהב" (קזוט, 2009, עמ' 19). לאקאן מסב אותה לשאלה: מה הוא, האנליטיקאי, רוצה ממני? השאלה שהאנליזנט עסוק בה ביחס לאנליטיקאי, ושנותרת ללא מענה, נמצאת בלב המכשול או החסר. חסר זה מניע, במסלול העובר דרך האחר, את הסיבה של הסובייקט לחקור את איוויו, או את הרצון הלא מודע שלו (Lacan, 2006, p. 690).
נוכל לשאול: במה שונה הדבר משאלה שהאנליטיקאי מותיר ללא תשובה באנליזה המתקיימת דרך מסך? ההבדל טמון בכך שהמסך, האטום לאובייקטים מבט וקול, משאיר את אי־התשובה במסלול דחפי סגור, המרתק את האנליזנט אל דימויו המשתקף במסך כמודעות מלאה. לעומת זאת, הנוכחות של הגוף הליבידינלי מעניקה לאי־התשובה מעמד של חסר, שיכול להדהד או להביט, כלומר לחזור אל הסובייקט מן האחר כתשובה מן הלא מודע.
אנליזות מרחוק יידרשו להמצאות כדי להשיב על האתגרים שמציבים המרחב הווירטואלי ואטימות המסך בפני הופעת הסובייקט של הלא מודע.
מקורות
לאקאן, ז' (2019). אני מדבר אל הקירות (נ' פרחי, עורכת; ס' נמירובסקי, י' בסוק, נ' ברנט, ג' וינשטיין ונ' נשילביץ', מתרגמים). רסלינג.
מילר, ז'-א' (2008). הארוטיקה של הזמן (א' פיצ'וטקה, עורך; ס' פיצ'וטקה וא' פיצ'וטקה, מתרגמים). רסלינג.
קזוט, ז' (2009). השטן המאוהב (מ' פרנקל, מתרגם). נהר ספרים.
Lacan, J. (2004). Seminar XI: The four fundamental concepts of psychoanalysis (J.-A. Miller, Ed.; A. Sheridan, Trans.). Karnac.
Lacan, J. (2006). The subversion of the subject and the dialectic of desire. In Écrits: The first complete edition in English (B. Fink, Trans.; pp. 671–702). W. W. Norton.
Lacan, J. (2014). Seminar X: Anxiety (J.-A. Miller, Ed.; A. R. Price, Trans.). Polity.
