מה בודהיסטי בטיפול בודהיסטי?
צח עזרן
בהכנת המאמר נעשה שימוש בכלי בינה מלאכותית (Claude) לניסוח הטיוטות, לאיתור מקורות ולחילוץ ציטוטים מן הקאנון הפאלי. הטיעון, ההכרעות בענייני התוכן והתיקונים הם של המחבר. כל ציטוט וכל מונח אומתו מול המקור, ובכמה מקרים התגלו בבדיקה שגיאות של הכלי, והן תוקנו.
יש בשדה שלנו דרישה אחת שכמעט איש אינו חולק עליה: אי אפשר להיות פסיכואנליטיקאי בלי לעבור אנליזה אישית.
זהו תנאי הכשרה ולא המלצה, והוא עומד לצד סמינרים עיוניים ופיקוח על טיפולים. הנימוק מוכר לכולנו: הכלי שבו עובד המטפל הוא תודעתו שלו, וכלי שלא נבדק מעוות את המדידה. איש אינו טוען ברצינות שאפשר להפוך לאנליטיקאי מתוך קריאה.
זו דרישה תובענית, ובכל זאת קיבלנו אותה. השאלה שאני רוצה להציג כאן היא מה קורה לדרישה הזו כשמדובר בדברים אחרים שאנחנו מכניסים לחדר.
מילה אחת שנכנסה בלי בדיקה
קשיבות, קבלה, שוויון נפש, אי־היאחזות. ארבעה מושגים שנמצאים היום בשפת העבודה של מטפלים רבים, ושמיוחסים דרך קבע ל"בודהיזם". הם הגיעו לכאן בעיקר דרך תוכניות מובנות, מ־MBSR של קבט־זין (Kabat-Zinn, 2013) ועד MBCT (Segal et al., 2013), ובמעבר הזה אבד להם רובו של ההקשר שבו נוצרו. [לכותב: במקור כתוב "ובדרך אבדה להם רוב הדרך", ומשחק המילים מקשה להבין את הכוונה. הצעתי פירוש. אם הכוונה ל"דרך" במובן הבודהיסטי, כלומר למסגרת התרגול, אפשר לכתוב: "ובמעבר הזה נותקו מן הדרך שבתוכה נוצרו".]
והמילה "בודהיזם" היא הבעיה.
אין דבר כזה "הבודהיזם", לא במובן של מקור שאפשר לצטט ממנו. מסורות המהאיאנה כוללות רעיונות שאינם נמצאים בטהרוואדה. בתוך הטהרוואדה עצמה יש הבדלי קריאה. ואיש מאיתנו אינו יודע, ולא יוכל לדעת, מה אמרו כל הבודהיסטים לדורותיהם.
לכן כשמטפל אומר "הגישה הבודהיסטית היא קבלה", עוד לפני השאלה אם הוא צודק יש לשאול: איזה קורפוס, איזו אסכולה, איזה טקסט? ואם יבוא מישהו להפריך אותו בשם "הבודהיזם", הוא יימצא באותה עמדה בדיוק. הייחוס ריק משני הכיוונים.
אני כותב כאן מתוך קריאה בקאנון הפאלי, ואיני מתיימר לייצג יותר מזה: לא את הבודהיזם, לא את הטהרוואדה וגם לא את המסורת שממנה למדתי. לכל היותר אני מייצג את הבנתי שלי בהנחיית מוריי ובטקסטים שאני קורא.
הייחוס הוא הצהרת אמון
נתחיל בשאלה שלא נהוג לשאול: למה בכלל לומר את המילה?
מטפל שמלמד תרגול קשב יכול ללמד אותו בלי להזכיר מסורת כלשהי. התרגול יעבוד, או לא יעבוד, באותה מידה בדיוק. אם בכל זאת נאמר "זה מגיע מהבודהיזם", המילה עושה עבודה. איזו?
אם עונים בכנות, יש שתי תשובות. הראשונה: המטפל נותן אמון מסוים במקור; הוא סבור שיש בו משהו נכון, ולכן הוא שואל ממנו. השנייה: הוא אינו נותן בו אמון ומשתמש בשמו בשביל המשקל שהשם מקנה, כלומר שואל יוקרה ולא תוכן.
השנייה איננה ישרה, ואיש מאיתנו לא יודה בה. ואם התשובה היא הראשונה, כלומר אנחנו באמת סבורים שיש שם משהו נכון, מתחייב מכך שנבחן אותו. הבחינה הנדרשת כאן היא בחינה על עצמנו – האם הדבר עובד כשמנסים אותו – ולא בירור אקדמי של מה נכתב היכן. אמון שאיננו מוכנים לבחון הופך לקישוט בלבד.
יש גם שימוש שלישי, לגיטימי לגמרי, והוא השימוש הגנאלוגי: לציין שטכניקה מסוימת קשורה מבחינה היסטורית למקור מסוים, בלי להביע עמדה לגביו. חוקר שכותב על שורשיו של MBSR ועל מה שנגרע מהם בדרך (Purser, 2019) עושה בדיוק זאת. אבל בחדר הטיפול מתרחש דבר אחר: שם המילה נושאת משקל, ולא מידע היסטורי. המבחן פשוט. אם נמחק מהמשפט את המילה "בודהיסטי", מה נגרע ממנו? אם נגרע משהו, המילה עשתה עבודה רטורית ולא עבודה קלינית.
הטקסטים עצמם מורים שלא לקבל בלי לבדוק
בשלב הזה עולה חשד סביר: האם הטענה כאן היא שיש להתייחס בנאמנות דוגמטית לניסוח של מסורת עתיקה? זו הייתה דרישה מוזרה מאוד להציב בפני קלינאים.
ובכן, הטקסטים אומרים את ההפך, ובמפורש.
הדרשה לאנשי קלמה (לאנשי קלמה מקספוטה, [שנה], AN 3.65) היא הטקסט המפורסם ביותר בקאנון הפאלי [לכותב: זו טענה גורפת שקשה לבסס. אולי "אחד הטקסטים המפורסמים ביותר"?], וכולה עוסקת באי־קבלת טענות מכוח סמכות. הבודהה מונה בה עשרה יסודות שאין להסתמך עליהם בלבד, ובהם דברי המורה, שרשרת המסירה, מה שכולם יודעים, הקאנון עצמו ואפילו הכבוד הניתן למורה שלנו. הוא אינו פוסל את האמצעים האלה; הוא אומר שכל אדם צריך להגיע למסקנות מתוך בדיקה שעולה בקנה אחד עם כל הידוע לו.
ובמשל הרפסודה (משל הנחש, [שנה], MN 22) הוא פותח: "אני אלמד אתכם, נזירים, את הדהרמה כמשל הרפסודה, לשם הצליחה, לא כדי לתפוס בה." אדם קושר רפסודה מעשב ומענפים, חוצה בה את המים ואז שוקל אם להמשיך ולסחוב אותה על ראשו. התשובה שלילית. ובסיום: "בהבינכם את הדהרמה שלמדתי כמשל הרפסודה, עליכם לנטוש אף את הדהרמות." [לכותב: האם בתרגום כתוב "שלימדתי"? בכתיב חסר הניקוד "שלמדתי" נקרא "שלָמַדְתִּי", והמשמעות מתהפכת. כדאי לבדוק מול התרגום.]
כלומר, הטקסטים האלה דוגמטיים פחות ביחס לתוכן של עצמם מאשר אנחנו ביחס למודלים שלנו. מה שנדרש כאן אינו יראת כבוד אלא עקביות, וזה בדיוק הקריטריון של הדרשה לאנשי קלמה: המסקנות צריכות לעמוד בקנה אחד עם כל מה שידוע לנו, ומה שאנחנו מצהירים שהבנו צריך להתיישב עם התנהגותנו בפועל.
ויש לכך המשך, והוא לב העניין. השיטה בטקסטים האלה היא ללמד מודל ומיד לשלוח את הלומד לבדוק אותו במציאות שלו עצמו, עד שייווכח. הדרישה לבדוק במציאות האישית לפני השימוש היא אפוא הנורמה הפנימית של המקור המצוטט עצמו, ואינה תקן מקצועי שאני מטיל מבחוץ. מי שמשתמש במונח בלי לבדוק אותו על בשרו עובר על הכלל של המקור שעליו הוא נשען.
מקרה מבחן: "פשוט תקבלי את זה"
המשפט הזה נאמר היום בעשרות חדרי טיפול בישראל. הוא נשמע מקצועי, הוא נשמע חומל, ורובנו לא נעצור לשאול מאיפה הוא הגיע. ואם נעצור ונשאל, רבים יאמרו שזה מגיע מהבודהיזם.
"קבלה רדיקלית" היא ניסוח של מרשה לינהאן (Linehan, 1993), שהושפעה ממסורת הזן בגיבוש גישתה (Robins, 2002). בטקסטים שאני קורא אין מונח שמתורגם ל"קבלה" במובן שבו אנחנו משתמשים בה. שני המועמדים הקרובים ביותר הם סַבְלָנוּת, שעניינה כוח שאת ועמידה, ושִוְיוֹן נֶפֶשׁ, שעניינו איזון. אף אחד מהם אינו מה שמתכוונים אליו כשאומרים למטופלת לקבל.
אבל שימו לב שזו איננה הטענה החזקה. כפי שראינו, אין גוף אחד שאפשר לפנות אליו ולשאול. לכן מי שמייחס את המושג ל"בודהיזם" ומי שיבוא להפריך אותו בשמו מפנים שניהם אל כתובת שאינה קיימת.
המסקנה מכך היא שהכתובת אינה מכריעה כלל, ולכן אין טעם לחפש את הכתובת הנכונה. מה שמכריע הוא אם הדבר עובד בכיוון של הפחתת הסבל. אם הוא עובד, המקור והסמכות אינם מוסיפים לו דבר; ואם אינו עובד, הם אינם מצילים אותו. זהו הקריטריון שהדרשה לאנשי קלמה מציעה, ולפיו הוויכוח על מי מייצג נכון את הבודהיזם הוא ויכוח על הדבר הלא נכון.
וכאן מתרחש הנזק. בשדה, המושג משתחרר מן המודל של לינהאן (Linehan, 1993), שבו הוא עומד בדיאלקטיקה מול שינוי ולא כשלעצמו. הוא הופך ל"קבלה", ואז ל"הבודהיזם אומר לקבל", ואז לכלי שמונח על השולחן בכל מצב שבו מטופל אינו משלים עם המציאות. אישה במערכת יחסים מתעללת שומעת "קבלה", ומה שמגיע אליה בפועל הוא הנחיה להישאר. אין צורך שהמטפל יאמר זאת. די בכך שהמושג הועבר בלי הגדרתו, נשען על סמכות שאולה ונחת על מצב שלא נועד לו.
ומה שאולי יכול היה לעזור שם
בקאנון הפאלי מתוארות ארבע התייחסויות מיטיבות כלפי יצורים חיים: ידידותיות, חמלה, שמחה בהצלחה ושוויון נפש. אלא שאלה אינן ארבע טכניקות שבוחרים מביניהן.
שימו לב לסדר שבו הן מופיעות בדרשה (הדרשה הקטנה באספורה, [שנה], MN 40). תחילה נזנחות ההתייחסויות המזיקות – הרגזנות, הטינה והקנאה – ורק לאחר מכן מתוארות ארבע אלה כפרושות לכל הכיוונים. אלה הן הצורה שלובשת ההתייחסות לזולת לאחר שהוסר מה שעיוות אותה, ומשום כך הן מתאימות מאליהן לכל מצב, בלי שנדרשת בחירה ביניהן.
ושימו לב גם למי הן מופנות. הן מוגדרות כהתייחסויות כלפי יצורים חיים, ובדרשה הן נפרשות "לכל כיוון, כל מקום בעולם", בלי גבול. המתרגל עצמו הוא יצור חי, ואין דבר שמוציא אותו מן הכלל. מכאן שאין אלה עמדות בין־אישיות בלבד.
וכאן יש דוגמה שכולנו מכירים. גזרנו מארבע ההתייחסויות את הממד הפנימי, ואז ייבאנו אותו בנפרד בשם חמלה עצמית (Neff, 2003), כטכניקה שמתאמנים עליה, מנותק מן המכלול ומן ההיגיון שתיארתי. המהלך הזה נכשל כמו "קבלה", ומאותה סיבה: חמלה עצמית היא מה שנמצא שם לאחר שהעוינות העצמית הוסרה. מטופל שמתאמן עליה מול עוינות עצמית שלא נגעו בה מתאמן על התוצאה במקום לטפל בסיבה, ולרוב מוסיף לעצמו עוד כישלון.
ומכאן אפשר לנסח את השגיאה במדויק. למטופלת לא הוצע הכלי הלא נכון מתוך ארבעה; הוצעה לה תוצאה כאילו הייתה שיטה. ביקשו ממנה להגיע אל המקום שמגיעים אליו לאחר שמסירים, בלי להסיר דבר.
הערה על הממד המוסרי
הדבר הראשון שמושמט כשמושגים כאלה נכנסים לשיח הטיפולי הוא הממד המוסרי. הוא נשמע מטיף, הוא נשמע לא קליני, והשמטתו נוחה.
באותה דרשה לאנשי קלמה הוא מופיע בצורה שאולי תפתיע. הבודהה אינו מוסר רשימת כללים אלא מתאר מה עושה אדם שהוכרע על ידי חמדנות: הורג חיים, תופס מה שלא ניתן, הולך לאשת אחר, דובר שקר. ואז הוא חוזר על אותה רשימה לגבי מי שהוכרע על ידי סלידה, ושוב לגבי מי שהוכרע על ידי אשליה.
שתי הערות. ראשית, אלה הימנעויות ולא הישגים, כך שגם הממד המוסרי בנוי לפי אותו היגיון שתיארתי למעלה: הוא עוסק במה שנפסק כשהשורש מוסר, ולא במה שיש לבנות. שנית, הרשימה איננה סגורה ואיננה אחידה. במקומות אחרים היא מונה חמישה סעיפים ובאחרים שמונה, וכאן, מול קהל של בעלי בתים, היא מונה ארבעה. ההתאמה לשומע היא חלק מן העיקרון, ולא ויתור עליו. [לכותב: הנקודה על ההתאמה לשומע לא נקשרת לטיעון המרכזי, ובכלל, הפרק הזה מחובר לטיעון פחות משאר הפרקים. הצעה: אפשר להוסיף משפט שיבהיר מה היא מלמדת על השימוש במושגים בחדר הטיפול, או לוותר עליה]
ומתי המילה כן עושה עבודה
מטופל שמגיע מתוך אמון מסוים בכיוון הזה מביא איתו שני דברים עוד לפני שנאמרה מילה.
האחד הוא האמון עצמו. במסורת שממנה הגיע המושג, אמון מוגדר כהשעיית הספק במישהו מתוך הנחה שהוא פועל לטובת נותן האמון. עוד נאמר עליו במפורש שהוא התייחסות הכרחית למי שרוצה לקבל עזרה, ובפרט למי שרוצה ללמוד מן הזולת. אנחנו קוראים לזה ברית טיפולית. השני הוא מרץ – דחף ויכולת לבצע את הרצוי – ואנחנו קוראים לזה מוטיבציה. השכנות ביניהם אינה מקרית: באותה רשימה הם מופיעים זה לצד זה. [לכותב: לאיזו רשימה הכוונה? היא לא הוזכרה קודם. כדאי לציין את שמה ואת מקורה.]
האדם הזה מחזיק אפוא בשניים מן הדברים הנדרשים עוד לפני שהתחלנו, והוא פתוח לקבל מונח בתוך הקשר רחב יותר ולא רק כטכניקה נקודתית. זו נקודת פתיחה שלא כל מי שנכנס לחדר מביא איתו, אבל זו נקודת פתיחה בלבד.
ומה שהמטפל מוסיף כאן איננו ידיעת מקורות אלא היכרות עם האופן שבו הדברים שזורים זה בזה: איך מונח אחד נשען על אחר, איך שני מונחים שנשמעים סותרים מתכנסים כשמביטים בהקשר, ומה מכל זה נוגע למה שמונח על השולחן עכשיו.
הפרטים המזהים הושמטו.
מטופלת שנוטה לבקר את התנהגותם של אחרים. מן הביקורת נוצרים אצלה טינה וריחוק מבני משפחה ומאנשים קרובים, ולצדם ביקורת פנימית על עצמה. באחת השיחות עלה שהיא מתרגלת מֶטָּא (ידידותיות), מונח שלדבריה לקחה מלימודי ויפאסנה. שאלתי מה למדה על התרגול, והיא תיארה תרגיל אחד: לשלוח כוונה אוהבת לכל היצורים.
אמרתי לה שזה לא פשוט. יש לנו תחושות שונות כלפי יצורים שונים, ולחוש כוונה אוהבת כלפי כולם בבת אחת אינו המקום שמתחילים ממנו.
הצעתי תרגיל שלמדתי בווריאציה דומה, בהתאמה קלה למה שהיה על השולחן: לבחור חמישה יצורים חיים (גם צמח או בעל חיים נחשבים כאן) ולסדר אותם לפי מידת הביקורת. הראשון הוא מי שאין לה עליו כמעט דבר רע לומר, השני – מי שרוב מה שיש לה לומר עליו טוב, השלישי – חצי וחצי, והאחרון – מי שיש לה עליו ביקורת רבה. [לכותב: נבחרים חמישה יצורים, אבל מתוארים רק ארבעה מקומות ברצף. האם חסר תיאור של הרביעי?] אחת מחמש הדמויות היא היא עצמה, בתוך הרצף ולא בנפרד ממנו.
המהלך הוא לעבור עליהם לפי הסדר: בכל דמות להיזכר בדברים הטובים שיש לה לומר עליה, להניח את הביקורת בצד לצורך התרגיל ולחוש את התחושה החיובית על סמך מה שהיא יודעת. כשהתחושה עולה, לאחל: שיהיו לה חיים טובים, שתחווה פחות סבל ויותר אושר, שלא תפגע באחרים ותועיל להם, שלא תפגע בעצמה ותועיל לעצמה. ואם אין לה די דברים טובים לומר, להניח שמה שאינה יודעת על אותה דמות הוא טוב.
ותנאי אחד שאין לוותר עליו: בשום מקרה לא לומר לעצמה דבר הפוך ממה שהיא באמת חושבת, ולא לאחל מה שאין מאחוריו כוונה.
בתחילה זה עזר לה במידת מה. אבל תרגיל כזה דורש החלטיות והתמדה, וכאן נעצרנו. ברגע שההנחיה הפכה מאיחול שנשלח החוצה לעבודה קשה של חפירה פנימה, החיים הגיעו והדרך נזנחה.
וכאן אולי נמצא ההסבר לכך שדווקא הגרסה המדוללת היא שמתפשטת. אפשר לשלוח כוונה אוהבת לכל היצורים בשלוש שניות ובלי להיתקל בדבר. מה שאינו דורש דבר גם אינו נתקל בהתנגדות, ולכן הוא מתפשט בקלות.
ודווקא בעבודה מן הסוג הזה המילה "בודהיסטי" מקבלת את מקומה הנכון, והוא מקום מצטנע. במקום להוסיף משקל לדברים, היא ממסגרת מאיפה הידע הזה בא, ואיפה ההבנה שלי בו עשויה להיות חסרה. זה השימוש היחיד במילה שאינו לוקח דבר מן המטופל אלא נותן לו.
מה עושים בפועל
שלושה דברים, לפי סדר עולה של מחויבות.
הראשון: להפסיק לייחס את מה שלא נבדק. אפשר ללמד תרגול קשב מצוין בלי לומר מאיפה הוא הגיע, וזה לגיטימי לחלוטין. אבל אי אפשר להישען על סמכות של מקור שלא טרחנו להבין.
השני, ואולי המעשי מכולם: כשמשתמשים במונח בכל זאת, לומר זאת בקול. משפט אחד: "את המונח שאני משתמש בו לא בדקתי בעצמי, אבל הוא נשמע לי נכון." מטפל שמסוגל לומר את המשפט הזה עשה את מרבית ההבדל, ולכל הפחות הבהיר למי שמולו מה מעמדם של הדברים שנאמרו.
השלישי, למי שרוצה לעבוד עם זה ברצינות: ללכת ללמוד ולתרגל אצל מורים טובים לכך, לוודא שהדרך עובדת עבורו, ורק אז לעסוק בהוראתה – כלומר ללמד מתוך מה שהושג, ולא מתוך מה שנקרא עליו.
וראוי לומר גם את מה שאין כאן. הטקסטים שאני קורא סלחניים כלפי מי שבתחילת דרכו. מי שמתקשה לקבל הנחה מסוימת מתוכם אינו מגונה על כך; מוצע לו רק לשים לב אם הקושי מונע ממנו להתקדם. הם גם אינם מספקים פתרונות אלא כיווני פתרון, ומשאירים את ההכרעה לשיפוטו של המתרגל. מי שדורש דיוק בשמם ראוי שלא יהיה קפדן יותר מהם.
הסטנדרט הזה אינו ניתן לאכיפה או למדידה, ואיני מציע ועדת הסמכה. הוא נשען על יושרה מקצועית, וזה מקום שאיננו זרים לו: גם היכולת לזהות מתי אנחנו מחוץ לתחום הכשירות שלנו אינה נמדדת בשום מבחן, ובכל זאת אנחנו מצפים לה מעצמנו.
ומקרה אחרון, שאין בו מילה אחת מכל זה
הפרטים המזהים הושמטו.
מטופל שנוהג לצטט דברים שלמד מן היהדות הביא לשיחה את מידת החסד ואת מידת הדין. הוא נטה להתייחס לעצמו באכזבה על שאינו מצליח לעמוד בכל הכללים והמצוות שהוא רוצה לקחת על עצמו.
הרעיון של דין וחסד פתח שיחה דיאלקטית על הנטייה לשפוט את עצמנו בשניהם. הצעתי להעמיד את החסד מול הקבלה ואת הדין מול השינוי, ואז לחלק ביניהם. את החסד והקבלה – להפנות אל מה שכבר נעשה ואי אפשר להשיבו, ואל המקום שבו הוא נמצא עכשיו; את הדין והשינוי – אל מה שאפשר להשיג ולעשות.
מכאן נגזר גם מעמדם של הכללים והמצוות שהוא רוצה לקחת על עצמו: הם הופכים ממבחן שהוא נכשל בו למצפנים שמצביעים על כיוון השינוי, וכל צעד בדרך מבורך כשלעצמו.
ההסבר הזה עזר לו ליישב את המתח בין הרצון להיות קפדן יותר לבין האכזבה מכך שאינו מצליח.
המסגרת כאן היא הדיאלקטיקה של לינהאן (Linehan, 1993), ואין לי טענה אחרת. אבל הדיאלקטיקה איננה אומרת דבר על מה לעשות עם הכללים עצמם. מה שקרה שם הוא שהכללים יצאו מן המקום שבו נתפסו כמשחררים כשלעצמם והפכו למה שמצביע על כיוון, ולזה יש שם משלו בטקסטים שאני קורא1. [לכותב: לפי ההערה השם מתייחס לתפיסת הכללים כמשחררים כשלעצמם, כלומר למצב שממנו הכללים יצאו, ולא למעבר עצמו. כדאי לנסח במדויק למה השם מתייחס.] לא הזכרתי אותו ולא נזקקתי לו. ההבנה הזאת הייתה בי עוד לפני שנכנסתי לחדר.
סיכום
פתחתי באנליזה האישית משום שהיא מראה שאנחנו כבר יודעים את הדבר הזה. במקום אחד, מרכזי ותובעני, קיבלנו על עצמנו שידיעה מסוג מסוים אינה עוברת בקריאה, ושכלי שלא נבדק מעוות את המדידה. השאלה היחידה היא למה הפסקנו להחיל את העיקרון הזה כשעברנו לתחום אחר.
המטפלת שאמרה "פשוט תקבלי את זה" לא נהגה ברשלנות. היא העבירה הלאה משהו שקיבלה בתום לב. הבעיה היא שתום לב איננו שיטת בדיקה.
ומכאן גם התשובה לשאלה שבכותרת. מה שבודהיסטי בטיפול בודהיסטי איננו הטכניקה ואינו אוצר המילים. זהו המטפל, שתרגל בחייו ובעבודתו ערכים המעוגנים במסורת בודהיסטית והפנים אותם. אם הוא עשה זאת, הוא אינו זקוק למילה כדי שהדבר יעבוד. ואם לא עשה זאת, המילה לא תעשה זאת במקומו.
וראוי לומר גם את הצד הפחות נוח. כשרעיונות עכשוויים נעטפים במונחים שאולים ומיוחסים לגוף טקסטים שאומר דבר אחר, נפגע לא רק המטופל שקיבל התערבות שגויה. נפגעים גם הטקסטים עצמם, שנקשרים בציבור המקצועי לדברים שמעולם לא נאמרו בהם.
איש אינו נדרש להיות בודהיסט. הדרישה היא לומר את מה שאנחנו יודעים, ולשתוק לגבי מה שאיננו יודעים. זו דרישה מקצועית רגילה לגמרי, ואין שום סיבה שתיעצר בפתח החדר.
הערות
- דוגמטיות וטקסיות (sīlabbata-parāmāsa): "היאחזות בכללים או בטקסים במחשבה שהם המשחררים מסבל", המנויה שלישית מבין עשרת הכבלים.
מקורות
הדרשה הקטנה באספורה [Cūḷa Assapura Sutta, MN 40] (פניננדו בהיקהו, מתרגם). ([שנה]). [מקור הפרסום או כתובת URL]
לאנשי קלמה מקספוטה [Kesaputtiyā Kālāmā Sutta, AN 3.65] (פניננדו בהיקהו, מתרגם). ([שנה]). [מקור הפרסום או כתובת URL]
משל הנחש [Alagaddūpama Sutta, MN 22] (פניננדו בהיקהו, מתרגם). ([שנה]). [מקור הפרסום או כתובת URL]
Kabat-Zinn, J. (2013). Full catastrophe living: Using the wisdom of your body and mind to face stress, pain, and illness (Rev. ed.). Bantam Books.
Linehan, M. M. (1993). Cognitive-behavioral treatment of borderline personality disorder. Guilford Press.
Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85–101.
Purser, R. (2019). McMindfulness: How mindfulness became the new capitalist spirituality. Repeater Books.
Robins, C. J. (2002). Zen principles and mindfulness practice in dialectical behavior therapy. Cognitive and Behavioral Practice, 9(1), 50–57.
Segal, Z. V., Williams, J. M. G., & Teasdale, J. D. (2013). Mindfulness-based cognitive therapy for depression (2nd ed.). Guilford Press.
הציטוטים מן הסוטרות ותרגומי המונחים הם בתרגומו של פניננדו בהיקהו.
מונחים
לפי סדר הופעתם במאמר.
- אנליזה אישית – אנליזה שעובר המתמחה עצמו, אחד מתנאי ההכשרה הפסיכואנליטית.
- דהרמה – מילה בעלת משמעויות רבות. שתי העיקריות הן: (1) המציאות, טבע הדברים; (2) תורה המתארת את המציאות וכיצד להתנהג בה.
- קבלה רדיקלית – מושג מתוך הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי (DBT), המנוסח בדיאלקטיקה מול שינוי ולא כעומד בפני עצמו.
- סַבְלָנוּת (khanti) – כוח שאת ועמידה.
- שִוְיוֹן נֶפֶשׁ (upekkhā) – איזון. אחת מארבע ההתייחסויות המיטיבות.
- ארבע ההתייחסויות המיטיבות (brahmavihāra) – ידידותיות, חמלה, שמחה בהצלחה, שוויון נפש.
- אֵמוּן (saddhā) – השעיית הספק במישהו מתוך הנחה שהוא פועל לטובת נותן האמון. התייחסות הכרחית למי שרוצה לקבל עזרה, ובפרט ללמוד מן הזולת.
- מֶרֶץ (vīriya) – דחף ויכולת לבצע את הרצוי.
- דוגמטיות וטקסיות (sīlabbata-parāmāsa) – היאחזות בכללים או בטקסים במחשבה שהם המשחררים מסבל. השלישית מבין עשרת הכבלים.
- כבלים (saṃyojana) – סוג של זיהומי התודעה. הם עשרה, והם קושרים את התודעה למעגל ההתהוות מחדש.
