כניסה לאזור טראומה
מיכה וייס
יום שישי, ה-13 באוקטובר, היה ערב חמים ונעים.
כשיצאתי לחצר מהלובי של מלון קיבוץ שפיים, הנמצא קרוב לים, 15 ק"מ מתל אביב, הבחנתי בשלוש צעירות כבנות 30, עומדות סביב חבית עץ עומדת ועליה שלוש כוסות יין לבן, שקועות בשיחה. הן היו נשים מושכות תשומת לב, והסצנה נראתה כשל בר מזדמן במלון. הדבר נראה לי קצת לא במקום, ולכן הסתקרנתי - עברתי קרוב עם תג 'פסיכולוג' על החולצה, ומכיוון שלא מצאתי דרך להשתלב, המשכתי ברגל, כחלק מהמשמרת שלי, להסתובב ולהראות זמינות.
בדרכי חזרה, כשצעדתי שוב קרוב להתכנסות הקטנה של הנשים, אמרה אחת מהן כבדרך אגב: 'היי פסיכולוג, רוצה להצטרף?' רציתי, והצטרפתי. שלוש הצעירות המשיכו כאילו אינני שם - הן המשיכו בשיחתן, ולאט-לאט הבנתי במה מדובר: הן ניסו למפות בעצמן מה קרה שישה ימים קודם לכן בקיבוצן, כפר עזה, במהלך 60 השעות שהחלו לפנות בוקר של יום שבת, ה-7 באוקטובר. מה קרה למי? מי שרד ומי לא? הן הזכירו את אלה שהצליחו, ברגע שהטילים החלו, לזרוק את כל המשפחה למכונית תוך שניות, פנו ימינה, ברחו והצילו את עצמם מגורלם של כולם; ולעומת זאת משפחה אחרת שעשתה כמוהם, אבל פנתה לכיוון השני ונפגשה עם רוצחי חמאס... השיחה נמשכה ונמשכה, כשהן מביעות הערצה לגברים שלהן, שתפקדו והיו יעילים במהלך האירועים, אך לעיתים גם התבדחו על רשלנותם.
הייתי כמו 'זבוב על הקיר' - אני זוכר ששאלו אותי פעם משהו, שאיני זוכר מהו, על נקודת ראותו של הפסיכולוג, אבל בעיקרון הרגשתי שאני מתמקם כעד שלהן למפחיד, לבלתי ייאמן. הייתי המאזין שכנגדו ניסו הן להבין את "חתיכות הפאזל" הלא מעובדות שלהן מאותן שעות איומות (Laub, 2013; Stern, 2009). השעה הגיעה ל-23:45, וההתכנסות הופסקה בפתאומיות - כמה סמלי - על ידי פועלים שסגרו עלינו בזמן שניקו את השטח בצינור מים, וההתקהלות פוזרה...
שישים וארבעה מתוך 800 חברי קיבוץ כפר עזה נרצחו באותן 60 שעות שהחלו ב-7 באוקטובר, אז הציפו מאות מחבלי חמאס את הקיבוץ. שמונה עשר נחטפו לעזה. כן, לקח 60 שעות מלאות להחזיר את השליטה על הקיבוץ. רוב חברי הקיבוץ פונו על ידי לוחמי צה"ל לאחר 10 עד 20 שעות, שבמהלכן היו נעולים בממ"דים הביתיים. לאחר שחולצו מהקיבוץ שלהם הסמוך לרצועת עזה, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד של ה-8 באוקטובר, הם הועברו לקיבוץ שפיים שאימץ אותם במקום - הם שובצו במלון הכפרי היפה בן שתיים-שלוש הקומות של הקיבוץ, רק 100 מטר מהצוק המשקיף על הים התיכון הכחול והיפהפה...
ב-9 באוקטובר, יומיים לאחר האירועים הקטסטרופליים, נסעתי בחשש לקיבוץ שפיים עם קולגה, לאחר שהשקעתי שעות רבות בניסיון להבין מהספרות דרכים להתמודדות עם נפגעי טראומה המונית, שכן זו אינה מומחיותי העיקרית; אני עובד בדרך כלל בקליניקה שלי בטיפול דינמי. משעות אלה למדתי שהגישה הקלינית הפשוטה של 'אבריאקציה' של אירוע טראומטי מיושנת מבחינה קלינית. למדתי מגישת EMDR ומשיטות "מבוססות ראיות" אחרות על הצורך לעקוב אחר "סף הסיבולת הרגשית" של ניצולים ועל החשיבות של הגעה אליהם זמן קצר לאחר הטראומה (Ironson et al., 2002; Shalev et al., 2012). נוסף על כך קראתי על תפקידה הקריטי של העדות בתהליך ההחלמה, ואני מאמין בכך עמוקות (Boulanger, 2008; Poland, 2000; Ullman, 2006).
כשהגענו לשפיים יומיים לאחר הפינוי, ביום שמשי, נראה המקום כתוהו ובוהו - בחצר המדושאת הסתובבו ניצולי כפר עזה, משפחות וילדים, ובתוכם אנחנו, מתנדבים מקצועיים ומתנדבים אחרים, מחפשים דרך לעזור. נוסף על כך היו שם כמויות עצומות של תרומות מזון ובגדים. בתחילה זה נראה כמו קרנבל, אבל אז נזכרתי שהניצולים ברחו מבתיהם רק עם הבגדים שלגופם.
זמן קצר לאחר הגעתם הקימה לירון, עובדת סוציאלית מהקיבוץ המארח שפיים, את פינת 'העזרה הרגשית' בלובי. בימים הראשונים התנהלו הדברים בצורה כאוטית משהו, כשאנשי מקצוע רבים הגיעו ביוזמתם להציע עזרה, אבל בהדרגה נעשו מסודרים יותר, עם משמרות לילה ויום המאוישות בפסיכיאטרים מתנדבים ובאנשי מקצוע מסייעים. ענדנו תגים שסימנו אותנו כאנשי מקצוע. הרגשתי יראת כבוד מול האנשים האלה, שזה עתה חוו איום קיצוני וחוסר אונים בזמן שקרובי משפחה וחברים בסביבתם הקרובה נרצחו. חיפשתי דרך לכבד את המרחב שלהם לאחר שאיבדו, בהיותם מפונים, את המרחב המוגן הרגיל של בתיהם. יחד עם זאת רציתי להעביר את המסר שאני שם לכל צורך - הניצולים לא בחרו בעזרתי, ובכל זאת האמנתי שרבים מהם יכולים להפיק תועלת מעזרה מסוג זה. יתר על כן, בהסתמך על מחקרי טראומה (Herman, 2022; Shalev et al., 2012) חשבתי שיש דחיפות בהגשת סיוע רגשי לנזקקים, כדי שתגובת הטראומה לא תתפתח להפרעת דחק פוסט-טראומטית. מציאת העמדה המתאימה הייתה מאתגרת...
מאוחר יותר באותו ערב של ה-13 בחודש, אחרי שהייתי עם שלוש הנשים, הרבה אחרי חצות, החלטתי לנסות להתקרב לקבוצת צעירים כבני 20, שבהם הבחנתי מרחוק במרפסת קומת הקרקע שלהם, מעשנים בלי סוף נרגילה משותפת. הכרתי אותם כמה ימים קודם לכן, כשנקראנו לעזור לאחד מהם שהתעלף לאחר שלקה בהתקף חרדה. ניגשתי מחוץ למרפסת הקטנה ושאלתי אם אוכל להצטרף, והם הסכימו. על השולחן, ליד הנרגילה, הבירות והמאפרות המלאות והדחוסות (הם עישנו ללא הרף), היה רמקול נייד, וארבעת הצעירים הקשיבו בדממה למוזיקה האיטית והמלנכולית. מדי פעם העיר אחד מהם משהו על המוזיקה, על המלחין או על המבצע, וזה היה משמעותי עבורם. זה נמשך ונמשך, משיר לשיר, בקצב מדיטטיבי, כמו בתפילה משותפת. מלבד זה הם לא אמרו דבר, וכל אחד מהם היה ספון בשתיקתו. כשהרגשתי שהדבר אפשרי, שאלתי עליהם - נודע לי שאחד מהם איבד את אביו, שהיה חלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ וקפץ לנסות להגן על הקיבוץ כשהכול התחיל, אבל מהר מאוד נתקל ברוצחי חמאס. אחר הלך ערב קודם לכן למסיבת יום הולדתה של בת דודתו בעיר אשקלון - היא דחקה בו לשתות ולחגוג איתה, ומכיוון שלא היה רגיל לשתות, זה הפיל אותו די מהר. כששקל לחזור הביתה לקיבוץ כפר עזה, שכנעה אותו בת דודתו להישאר ללון בגלל מצב השכרות שלו. "אתה מבין", הוא חייך חיוך קודר, "אני גר באזור של הצעירים וכמעט כל השכנים והחברים שלי נרצחו - האלכוהול הציל אותי...", אמר בעצב. מאוחר יותר שמעתי מצעיר נוסף שהוא חייל בן 18, ושהגיע באותו יום בחופשה כדי להשתתף בהלוויית אחותו, שנרצחה באזור של הצעירים. ישבתי איתם יותר משעה, ובעיקר הצטרפתי לשתיקה שלהם...
בשלושת השבועות הראשונים בשפיים נערכו כחמש הלוויות ביום, ובכמה מהן נקברו משפחות שלמות יחד. בלובי היה לוח מודעות שתיאר את כל הקבורות של הימים הבאים - זה היה מחריד. הקבורה נערכה בקיבוץ המארח, שכן קיבוץ הבית שלהם היה אזור מלחמה. באחת המשמרות שלי התבקשתי ללוות הלוויה קשה (כולן היו...), שבה נקברו אב ובתו בת ה-18, בעוד האם ושתי בנותיה האחרות נחטפו לעזה. זה היה כואב מאוד, כשהסב מתאבל על בנו ועל נכדתו האהובה ומתגעגע לכלתו ולנכדותיו החטופות. השתתפו בה כל חברי הקהילה, אלף ויותר. אפשר היה לחוש את כוחה של הקהילה יחד, לחזק זה את זה, והתפקיד שלי באירוע התייתר.
במהלך המשמרות, נוסף על המפגשים שתוארו לעיל, אנשים היו באים ומבקשים לדבר, ואז היינו ממשיכים למפגשים חד-פעמיים, בדרך כלל מתיישבים על המדשאות העצומות של המלון הכפרי. במפגשים אלה היה האדם מתאר לעיתים קרובות את סיפורו בשעות האיומות של ה-7 באוקטובר, בעודו בממ"ד בביתו, תוך ירי בלתי פוסק של מחבלי חמאס בחוץ. הם תיארו את הניסיון להחזיק את ידית הדלת בכוח, כדי שלא ניתן יהיה לפתוח אותה מבחוץ (הממ"דים לא תוכננו להגן מפני מצב של פשיטה...). כתוצאה מכך נפצעו רבים בידיהם מירי מחבלי חמאס מצדה השני של הדלת, בעת שניסו לפרוץ פנימה. רוב הזמן היו כולם מחוברים לקבוצות הווטסאפ, שמצד אחד סיפקו מידע מעודכן ותחושה של היות יחד בתוך כל זה, בזמן שהם חווים אימה שעות על גבי שעות בממ"ד, אך מצד שני חדרו דרכן למרחב ההישרדות גם חדשות נוראיות על אלה שהקשר איתם הסתיים באופן טרגי...
במפגשים החד-פעמיים האלה הייתי ערני ופתוח, אך גם עד פעיל במכוון - כשהרגשתי שמתעוררת חרדה, התערבתי ולימדתי מיומנויות ויסות. עם רובם נראתה פריסת ההתרחשויות תוך סידורן בזמן ובמרחב - מה קדם למה ומתי התרחשו האירועים על ציר הזמן - כבעלת השפעה מועילה, במטרה לשחרר את אחיזת הדיסוציאציה. התערבות טיפולית מרכזית נוספת שלי במפגשים חד-פעמיים אלה הייתה לנסח מחדש את תחושת חוסר האונים של האדם, על ידי חילוץ התנהגויות של התמודדות פעילה מתוך תיאור השעות האינסופיות של הסתגרות חסרת אונים בממ"דים: תקשורת באמצעות ווטסאפ כדי לסייע לכוחות להעריך את המצב, אחיזה פעילה בידית, הרגעת הילדים הקטנים, עמידה בשעות ארוכות ומפחידות, הכלת האחרים וכו'.
בסופו של דבר, כמובן, זה לא ימנע לחלוטין את אשמת השורדים, ובכל זאת הבחנתי בתחושת הקלה כשהצלחתי לציין שהוא או היא שרדו "באופן פעיל". קו התערבות זה קשור לספרות הנוגעת להבחנה בין היות במצב של חוסר אונים ובין תחושה של חוסר אונים (Mack, 1994; Milberg et al., 2004).
במשמרת הבאה שלי, כמה ימים לאחר מכן, הלכתי לבית בן שתי הקומות שהיה האזור הרשמי של הילדים והמתבגרים. תוך זמן קצר סידר הקיבוץ המארח, שפיים, את המקום עם פינות ישיבה לצעירים, ועד מהרה הגיעו תרומות של יחידות פלייסטיישן עבור הצעירים, שהם שיחקו בהן ללא הרף. בין המטלות שלנו התבקשנו להציץ באזור הצעירים, מכיוון שהם היו שם לבדם; לעיתים נכח שם המדריך שהיה אחראי עליהם, אך הוא עצמו נראה די מזועזע ונסער מכל מה שעבר גם עליו. כשעליתי באחד הימים לקומה השנייה בבניין, ראיתי בין עשרה לשנים עשר צעירים, בני 14 עד 18, שרועים ברפיון על ספות, נשענים בנוחות זה על זה כדרכם של צעירים. עמדתי שם בהיסוס, ואיני זוכר כיצד בדיוק קרה הדבר - התיישבתי לצידם (אולי הוזמנתי לכך בהנהון של אחד מהם, שכבר התרגל לנוכחותי). בעודי ממקם את עצמי, הגיעו גם שניים מחברי הקבוצה והראו קעקוע שכל אחד מהם עשה זה עתה - עץ יפהפה שחסרים בו שני ענפים כרותים. "אלה שני חברי הקבוצה שלנו שנרצחו", הסביר אחד מהם. התרגשתי עד דמעות מהמחווה שלהם ומהסולידריות ביניהם.
ואז החלה שיחה: "ראיתי סרטון של הבית שלי והחדר שלי", קרא אחד מהם בנימה קלילה, "וואאוו, הם עשו עבודה יסודית... הבית שרוי באי-סדר מוחלט, עם סימני ירי על הקירות. אבל! הם לקחו את נעלי הספורט הצבעוניות הזולות שלי, ולא שמו לב לפריט האייר ג'ורדן היקר מפז שלי - המטומטמים האלה!" הצעיר בן ה-17 המשיך בנימה לעגנית וסיפר לחבריו מה נשאר מביתו לאחר הפשיטה, כשחלק מהאחרים מגיבים בתיאוריהם, גם הם בנימה סרקסטית. גם כאן הרגשתי שהם חולקים מידע על הרס בתיהם, כשההשפעות ההרסניות עליהם עטופות באופן הגנתי בנימות מזלזלות של מתבגרים. כמה ימים לאחר מכן, כשנכנסתי למשמרת נוספת, הבחינה עמיתתי בצעיר ששלט בשיח באותה פגישה משוטט בשעת לילה מאוחרת מאוד. היא ניגשה אליו והבינה ממנו שאינו מצליח לישון כלל; הוסדרה לו במקום הערכה פסיכיאטרית כדי שיוכל לישון...
כשאני מהרהר לאחור באותם שבועות ראשונים לאחר ה-7 באוקטובר, אני חושב על תפקיד העדות המודגש בספרות כמרכיב מרכזי בסיוע להתמודדות עם טראומה (ראו לעיל), המתייחס בדרך כלל לעדות של אנשי מקצועות הסיוע. הגעתי למחשבה על המפגשים הספונטניים האלה שבהם השתתפתי - מפגשים של עדות משותפת קהילתית - כעל מרכיבים מרכזיים בצעדיהם הראשונים של הניצולים לקראת מה שאפשר לחשוב עליו כהחזרת התחושה של היותם חלק מעולם בעל סדר וחוקים מוסריים ואנושיים (Benjamin, 2018; Mucci, 2017). אני מאמין שהיותם חלק מקהילה קיבוצית מגובשת סייע מאוד לאפשר את מפגשי הריפוי הללו.
ככל שחלף הזמן נעשה מבנה העזרה הרגשית המקצועית מסודר יותר בהדרגה; מיקומה של 'פינת העזרה' הועבר בחוכמה מלובי המלון למבנה דיסקרטי יותר, וחברי הקיבוץ הוזמנו לפנות בדיסקרטיות, ביוזמתם, בבקשות אישיות לקבלת עזרה. המטרה הייתה לחולל שינוי הדרגתי מהגדרת המלון כ"אזור טראומה" להגדרתו כ"מרחב ראוי למגורים", שמשאבי הסיוע זמינים בו.
באותה תקופה, כחודשיים לאחר האסון, התחלתי לפגוש מטופלים קבועים, ואני פוגש אותם מאז פעם בשבוע במתקני המלון; בהמשך הזמן נכנסה המדינה לתמונה כדי לתגמל את עבודתנו.
הבעיות שבהן אני נתקל הן אובדן טראומטי של ילדים, של הורים, של קרובי משפחה ושל חברי קהילה רבים כל כך. המטופלים שלי מתמודדים עם החוויות הטראומטיות שעברו, ובמפגשים עולה לעיתים קרובות הרגישות הפוסט-טראומטית, מאחר שכבר חוו אירועים טראומטיים קודם לכן, בהתקפות הטילים הרבות שמהן סבלו לאורך השנים. אני שומע באופן קבוע על תגובות של רגישות יתר לקולות רמים - כאילו המערכת הרגשית של רבים מהם נמצאת על סף עוררות של מצב 'סכנה'. בהדרגה, בסיוע הפסקתן ההדרגתית של אזעקות המלחמה המאיימות, החלה התרגלות למצב של רגיעה. נוסף על כך שעברו פוגרום, כולם עקורים מבתיהם - רבים מהם הרוסים - והם נדרשים להתמודד עם בנייה מחדש של חייהם בסביבה החדשה, מתוך כל כך הרבה אי ודאות לגבי עתידם. הם עברו חוויה נוראית, וזו "זרקה" אותם (Heidegger, 1962) למצב קיומי שבו עליהם לקבל החלטות קריטיות בנוגע לחייהם. ייקח כשנתיים לשקם את הקיבוץ, ובינתיים הם עוברים שינוי נוסף של קיבוץ מארח, במעבר דרומה לרוחמה, הקרובה יותר לקיבוץ הבית שלהם. הם מתמודדים עם החלטות רבות הנוגעות לעתידם. עבור חלקם זו גם הזדמנות לחדש את החיים...
באופן אישי, אני חש בר מזל על ההזדמנות להיות בעמדה של עזרה לבני עמי שנקלעו לנסיבות הנוראיות האלה. מעורבות בעבודה קלינית חיונית זו מעצימה את חוויית העזרה והתועלת.
מקורות
Benjamin, J. (2018). Beyond doer and done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third. Routledge.
Boulanger, G. (2008). Witnesses to reality: Working psychodynamically with survivors of terror. Psychoanalytic Dialogues, 18, 638-657.
Heidegger, M. (1962). Being and time. Harper & Row.
Herman, J. (2022). Trauma and recovery: The aftermath of violence - From domestic abuse to political terror. Basic Books.
Ironson, G., Freund, B., Strauss, J. L., & Williams, J. (2002). Comparison of two treatments for traumatic stress: A community-based study of EMDR and prolonged exposure. Journal of Clinical Psychology, 58(1), 113-128.
Laub, D. (2013). Reestablishing the internal "Thou" in testimony of trauma. Psychoanalysis, Culture & Society, 18, 184-198.
Mack, J. E. (1994). Power, powerlessness, and empowerment in psychotherapy. Psychiatry, 57(2), 178-198.
Milberg, A., Strang, P., & Jakobsson, M. (2004). Next of kin's experience of powerlessness and helplessness in palliative home care. Supportive Care in Cancer, 12(2), 120-128.
Mucci, C. (2017). Listening to trauma: Conversations with leaders in the theory and treatment of catastrophic experience. Johns Hopkins University Press.
Poland, W. S. (2000). The analyst's witnessing and otherness. Journal of the American Psychoanalytic Association, 48, 17-34.
Shalev, A. Y., Ankri, Y., Israeli-Shalev, Y., Peleg, T., Adessky, R., & Freedman, S. (2012). Prevention of posttraumatic stress disorder by early treatment: Results from the Jerusalem Trauma Outreach and Prevention Study. Archives of General Psychiatry, 69(2), 166-176.
Stern, D. B. (2009). Partners in thought: A clinical process theory of narrative. The Psychoanalytic Quarterly, 78, 701-731.
Ullman, C. (2006). Bearing witness: Across the barriers in society and in the clinic. Psychoanalytic Dialogues, 16, 181-198.
