פסיעותיו של הנודד / רות נצר

רות נצר

פסיעותיו של הנודד

מסעותי בעולם במחוזות גיאוגרפיים מיתולוגיים, ספרותיים ופואטיים

הוצאת אידרא

"הספירלה של מעגלי חיי הוליכה אותי אל עמים ומסעות עליהם אספר כאן; גיחות מסע למרחקים — מסע שיותר ויותר כתבתי בו, לעצמי — כתיבה, כמעט יומיומית, במחברת יומן המסעות, שאגרה את פרורי החוויות, שהלכו ונצטברו ליומן מסע אישי אינטנסיבי, של רשמים, רגשות, תובנות, חלומות הלילה ושירים שכתבתי. אליהם התווספו צילומים שצילמתי, חומרי קריאה שליוו את המסעות, וכן תובנות אנתרופולוגיות, מיתולוגיות ופסיכולוגיות. כך פגשתי אנשים, מיתוסים, טקסים ואלים שקמו לתחיה ובעיקר את עצמי.

בסופו של דבר כל מה שנכתב בעשרים וחמש שנים של מסעות הפך למסע אחד. חוויתי את העולם בבחינת נפש, כי לטבע ולנוף יש תת־מודע שפועל כל הזמן. הטבע והנוף והתרבות הם הביטוי ללא מודע הקולקטיבי שנשזר בחומרי הנפש. המסעות האלה היו אמתלא כדי שיווצרו בתוכי החיבורים שהמתינו להתרחש".

בספר המסעות הפיוטי הזה רות נצר לוקחת אותנו לאתרי תיירות שונים בעולם. מפת הדרכים הגיאוגרפית, הממשית, מתפענחת בכתיבתה למפה פנימית שיש בה מארג רב רבדי של מראות, זיכרונות, חלומות, מיתוסים, קטעי ספרות, תובנות נפשיות ודברי שירה. בדרך זו נצר מציעה לנו מבט אחר, מרתק ומרחיב דעת על האתר הממשי ובה בעת מאפשרת לנו לחוות מחדש את פנימיותנו שלנו.
ד"ר מימי חסקין, חוקרת ספרות ומדריכת טיולים ספרותיים בארץ ובעולם

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, מבכירי האנליטיקנים היונגיאנים בארץ, כותבת בספרי העיון שלה על מסע הנפש, במבט פסיכולוגי, תאולוגי, ספרותי ופואטי. זה ספר העיון ה־14 שלה, שמהווה המשך לספרה האוטוביוגרפי. היא אמנית וצלמת. כתבה גם 13 ספרי שירה עליהם זכתה במענקי כתיבה ובחמשה פרסים. צילומיה מלווים את הספר.

קורס הנחיית קבוצות מיומנויות חברתיות בשילוב אומנויות
פתיחה 3.11.26. הקורס מועבר בזום. בימי שלישי 19:30-22:00

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

טרנס־תרפיה במקדש באלדג'י (הודו, 1996)

"בשיר ובמחול מביע האדם את שייכותו...

הוא שכח כיצד להלך ולדבר. יתר על כן:

הוא חש עצמו מכושף ואמנם נהיה לאחר.

כאשר תדברנה החיות...כן הומה גם

מתוכו משהו על־טבעי".

(פרידריך ניטשה, דיוניסוס ואפולו)

בדרך הארוכה, בואכה חבל ראג'סטאן, בצפון־מערב הודו, העיניים נשטפות בשדות חרדל הבר, צהוב־אוכרה וצהוב־לימון, צהוב נקי ועז שמפריך את העוני והיובש של האזור כולו. בעת הנסיעה, בין מבט נוף למשנהו, אני עדיין קוראת בספרו של פטריק וייט, "ווס", על המסע של ווס ביבשת אוסטרליה, ומסמנת לעצמי קטע שמקביל לתחושותי שלי: "כן, אעבור את היבשת מן הקצה אל הקצה. ברצוני להכירה בכל מאודי. מדוע רודף אותי הצורך הזה? לא אוכל להיטיב להסביר זאת ממך".¹ ביומן המסע שלי אני רושמת: "ווס מבקש את המרחבים האינסופיים, כחיפוש גאולה. ומה אני מחפשת?"

הגענו אל ברטפור, שמורת ציפורים, שהיא ביצת אגמים, מכוסה צמחי מים, טחב, רצי אור בין עצים לבנבנים שבוקעים מן הביצה. שפע של ציפורי מים - שלדגים, קורמורנים, חסידות, שקנאים - מהלכות מעדנות, קוראות זו לזו, מתעופפות. והמצלמה מנציחה השתקפות גזעי עצים ודממה בתוך המים, שרכים שנוזלים אליהם מן העצים.

*

מברטפור, דרך מדברית אל העיר ג'איפור. בשיממון הנסיעה נפלה עיני על כמה שורות באותיות קטנות ב"מדריך הודו", שמספרות על מקדש בכפר באלדג'י, סמוך לברטפור, בדרך לג'איפור, שאליו מביאים חולים ממרחקים לשם "גירוש שדים" בטקס אַלים. האומנם? ואנחנו לא ידענו!

המטיילים הוותיקים בהודו, שהתייעצנו איתם קודם לנסיעתנו ולאחריה, לא ידעו על קיומו של המקדש הזה. בתשובה לשאלתנו ענה הנהג שלנו, כלאחר יד, כי "יש שם מקדש הנומן, מקדש רגיל, שום דבר מיוחד". האמנו לו, כי הכרנו את האל הקוף הנומן כאל בעל חשיבות שולית, שדמותו הגולמית האדמדמה מופיעה במקדשונים קטנים או כדמות סגידה בשולי דרכים. הקוף הוא חיה מקודשת להודים, ובמתחמי מקדשים עטורי צמחייה פגשנו להקות קופים, מתבוננים בנו בסקרנות, קופצים על כתפינו כאילו היו חיות מחמד, מבקשים אוכל או חושפים ניביהם לאיום, ובעיקר מפגינים חיי להקה מרתקים, כשהם חובקים זה את זה, פולים כינים או מרכלים (עלינו?).

הכרנו גם אלי חיות אחרים - את גנש הפילון החביב, אל המזל, את הנחש המלווה של וישנו ואת שור הפריון של שיווה.

*

בכל אופן, ביקשנו מהנהג שיסטה מהדרך וייקחנו לבאלדג'י - מה כבר יש להפסיד? הרי גילינו שמקומות בלתי ידועים יכולים לפקוח אותנו אל הבלתי ייאמן. הרי כך גם הגענו, באיזו סטיית דרך אחרת, אל מקדש אחר, שבו סוגדים לבובות סוסים!

באלדג'י התברר ככפר קטן ודל, כמו רוב כפרי הודו. הדרך המשובשת הוליכה אל מקדש קטן, מקדש ראמה. האם התבדינו? המקומיים הביטו בנו בפליאה. זרים לא מגיעים למקום הנידח הזה, ואיש אינו דובר כאן אנגלית כדי למכור שירותי תיירות. לכן גם אין כאן ההיטפלות התובענית לתיירים - לבקש נדבות ולמכור ו"להדריך". מקומי אחד, משום מה, אולי מפני שראה אותנו אובדי עצות, לקח אותנו תחת חסותו והנחה אותנו לתוך המקדש. בתנועות ידיים הסביר לנו לא לצלם והיכן לעבור ולעמוד ואיך לנהוג - חליצת נעליים לפני הכניסה וכו'. במקדש ניצבים צלמי האלים ראמה וסיטה אשתו: צלמי בובות בד בבגדי מלכות מרוקמים.

כמה גברים ישבו בפינה, ניגנו ושרו לקרישנה, והנכנסים השתחוו לאלים. זה היה טקס משובב לב, שכבר ראינו כמותו. רק בצאתנו ראינו מולנו את מקדש הנומן. חסותו של המלווה האלמוני שלנו - יברכוֹ האל ששלח אותו אלינו ברגע זה - אפשרה לנו להיכנס למקדש, ונסוגונו אל פינה שממנה נשקיף על המתרחש בלא להפריע, שם הורה לנו לעמוד. היתה שעת דמדומים. האולם המלא נרות מהבהבים הכה בנו במכת קטורת עזה. האנשים שמילאו את האולם בצפיפות שרו, ניגנו והמתינו מול וילון אדום גדול המסתיר את דמות האל.

באגף האמצעי רבצו נשים רבות, מניעות בראשן למקצב. אז ראינו, לתדהמתנו, שעומדות שם, זו ליד זו, שלוש נשים צעירות מאוד ומטלטלות את ראשן בטלטלה בלתי נפסקת, ימינה ושמאלה ובתנועה סיבובית, שערותיהן הארוכות מצליפות בחוזקה אנה ואנה בעוצמה מאגית. גופי הנשים נהיו לתנועה ריתמית, מתכווצת, נפתחת, סוערת, נזרקת.

באדם אאמין – מקלט רוחי – יום עיון במשנתו של רענן קולקה
יום שישי 16 באוקטובר 2026, במרכז רבין

האוויר נעשה דחוס יותר ויותר. לא הבנתי לאן נקלענו, מעודי לא ראיתי כדבר הזה. הצעירה שבמרכז, בשמלה צהובה, שערה שחור וארוך, נכנסה לסחרחורת מהירה, עיניה לטושות מחוריהן ומפיה בוקע רחש־לחש של אותיות שיניות, כתסיסת קול נחש. אצבעות ידיה שלוחות קדימה כטופרי חיה, כהודפת דבר מה או נעה לקראתו. לידה נער, מניע ראשו וגופו בתנועות קצובות ומשמיע קולות, ולפתע התהפך ונעמד על ראשו, כאילו מבטא בגופו את היפוך התודעה. והנה למרגלותינו ממש רבוצה אישה מבוגרת, מניעה ראשה בטלטלה מתמדת, משמיעה קולות נהמה חייתיים קצובים, לשונה בחוץ. גם היא, עיניה ואצבעותיה לטושות וכולה כחיה. מרוב תנועות אקסטטיות נפל מראשה כיסוי הסארי, ולא השגיחה. בהלה אחזה בי מפני השיגעון הקבוצתי הזה. יותר ויותר נדמה לי המקום כמו מחזות קשים שראיתי במחלקה פסיכיאטרית סגורה.

אבל אחרי זמן מה הבחנתי שאין זה טירוף, אלא קצב ריטואלי שיש בו התכוונות, ושיש לנשים שליטה בפראות האוחזת בהן. פתאום הבנתי שזהו ריטואל כניסה לטרנס (טלטלת ראש מהירה יוצרת סחרור גופני־נפשי ומאפשרת מעבר למצב תודעתי אחר). שהן מפנות עצמן מרצון, מתמסרות ממש, לכוח גדול וסוחף, כוח גדול מהן, שמעניק להן עוצמה וכוחות על־אנושיים.

הנוכחים סביב התנהגו כמורגלים בהתלהמות חייתית זו, שנותבה להתנהגות טקסית יומית, וכפי הנראה למענה באים אף מרחוק למקום זה. האם ייתכן שהנכנסים לטרנס נחשבים בעלי מעלה? הכול השתתפו בשירה מונוטונית הולכת וגואה, אחדים אף בתנועות קצביות. פתאום הגיח בחור צעיר ופצח בשירה המנונית עולצת, קצובה ורמה. הקהל ליווה את שירת הסולו של שליח הציבור הצעיר בקטעים הקבועים החוזרים.

האישה־נחש אף היא הצטרפה לקטעי ההמנון, כי היתה מסוגלת להיות בקשר עם המתרחש סביבה. לא כן האישה־חיה הקופית שלמרגלותינו, שהיתה מנותקת מן המתרחש, שבויה בטרנס הכופייני.

עמדנו שנינו, דבוקים לפינת המסתור שלנו, מצטערים שדווקא כאן אסור לנו לצלם. מפני הרעש הגדול לא היינו מסוגלים לדבר זה אל זה וחששנו ויראנו מפני הבאות ומפני פלישתנו אל מקום כה קדוש ואינטימי, ששייך רק לשייכים לו.

אולי אֵי מי מהנוכחים יזעם על הנוכחות הזרה שלנו ובלהט קדוש יתנפל עלינו?

אולי משום שאין לנו הגנה פנימית ולא קיבלנו את ברכת האלים - הכוחות הדמוניים - אליהם של המקדש הם שיפגעו בנו?

אבל דומה שהכול התעלמו מאיתנו. היינו כמו ג'וקים לבנים חסרי ערך; בעבורם לא היינו קיימים שם כלל.

בעוד המוזיקה עולה וגוברת, כמו אל שיא האירוע, הפשיל הכוהן הברהמין הלבוש לבן את הווילון. פני פסל האל הנומן נגלו למאמינים הנרגשים שנכספו לעבור על פניו, והכוהן חילק להם פיסות צמח לבן ריחני חריף, כעין מתת אל (המקבילה ללחם הקודש שמקבלים במיסה הנוצרית?).

הכול נעשה דחוס מדי. צפיפות הקולות, הריחות העזים והאנשים הנדחפים הדפו אותנו אל היציאה. אף שהיינו מרותקים ורצינו להישאר שם עוד ועוד, הרגשתי גם איזו רתיעה אינסטינקטיבית מהעוצמה הזרה המתלהמת, מהכוחות הבולעניים, שנוגעים בשולי הטירוף, ומעין רצון להימלט בעור שיני. כך נהדפנו אל היציאה ועברנו בינות אנשים רבים הרובצים ונעים בגופם בתנועות קצובות, באולם וגם בחדר היציאה.

בצאתנו הזדעזענו לראות מספר רב של גברים קשורים בידיהם וברגליהם באזיקים ובשרשראות אל מעקה המקדש. רובם פניהם מוזרות־מנותקות, והם ספק מפגרים, ספק קטטוניים, כי גופם נע קצובות או היה כמשותק. אחדים היו נגועים בהבעת האלם של הסובלים, אחדים ניסו לדבר בתנועות ובשפה מקוטעות ובלתי מובנות, ונראה כי ניסו לומר דבר מה, לספר או לבקש עזרה.

הם לא נראו כמו אלה שקושרים עצמם מדעת ומבחירה, לשם סיגוף. להפך, נראה שנקשרו, כמו שקושרים חיה, כדי לשמור עליהם, או אולי גם כדי שיירפאו מכוחו המאגי של המקדש.

כל זה היה מבהיל ומעורר פלצות, חמלה ואין אונים. והאשמה הנצחית, שהנני עדה לסבל ואיני עושה דבר, ואחר כך אלך מכאן, והם יישארו.

האם למענם נערכת בתוככי המקדש הקטן ההילולה הזאת, שבה אנשים כמו מקריבים את דעתם, או כמו יוצאים מדעתם אל דעת אחרת? או שמא אין האומללים האלה אלא אמתלה לחינגה, כשהם עצמם כבר נשכחו מלב, לבדם, בחוץ?

הכול היה מטורף לחלוטין. ליד פתח היציאה, אישה כרעה והדליקה נרות על המדרכה, ולידה עמדה פרה וליחכה את הנרות הדולקים ואכלה אותם! כבר ראינו בהודו פרות אוכלות כול, מרוב רעב, אפילו ניירות וקרטונים, שלא לדבר על קליפות תפוזים. אבל נרות דולקים?

על הכביש התפלש איש בוהה, כמו בתנועות נחש מתפתל, נע על גחונו כמפנה את הלכלוך בזרועותיו, כממלא איזו משימה קדושה של התפלשות או סיגוף.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

והזר והמוזר הזה, בעינינו - אנו העיוורים מראות נכוחה - מתקבל על ידי המקומיים כמובן מאליו. הרגשתי כמו בתוך ציור סוריאליסטי, שבו הבלתי מציאותי ביותר מצויר באופן המציאותי ביותר.

*

מה־מי משוגע כאן ומה־מי לא? אני נזכרת בעליסה ששואלת את החתול המחייך, "איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?"² והוא עונה שבכיוון ההוא גר כובען מסובב על כל הראש, ובכיוון השני גר ארנביב שמשתולל באביב, ושניהם מטורפים. וכשעליסה אומרת שאינה רוצה להסתובב בין מטורפים, החתול עונה לה: "אין לך ברירה. כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת". עליסה שואלת איך הוא יודע שהיא מטורפת, והחתול עונה לה: "זה ברור, אחרת לא היית באה לכאן..."

*

האם כל אלה הובאו למקדש כדי להירפא ולגרש את השד מקרבם? אין את מי לשאול.

הנהג שהמתין לנו, היחיד שיודע אנגלית, הניע ראשו לקראתנו: כן, כן, הוא יודע מה מתרחש כאן, אבל גם עכשיו אינו יכול להסביר. מדוע ניסה להעלים ולטשטש את חשיבות המקום? אולי כדי למנוע מזר שלא יבין זאת לפלוש לקדושה המקומית. אבל מה שבטוח בטוח, הוא קנה לעצמו במקום הזה את קמע האל הנומן כדי לשמור על נפשו.

סוכן נסיעות מג'איפור ידע לספר על זרים שלא אפשרו להם להיכנס למקדש הזה, שהוא לא ידע את פשרו ולא היה בו. נהג מונית שהיה בו פעם נשבע שלא ישוב למקום כי פחד להשתגע. נהג אחר ששאלנו לפשר המקום, הגיב באנגלית העילגת שלו: "God give, God give" והניע ראשו בטלטלה, להדגמה.

*

מהו הדבר שראינו? גירוש שדים (כגון גירוש ה"דיבוק") לא היה כאן. בגירוש שדים איש הדת, שהוא סוכן המרפא הנפשי־רוחני - הרב, או הכוהן, או השמאן - נאבק בשד שהאדם תפוס בו על כורחו, והוא מגייס את הכוחות המאגיים של האל נגד השד או הדיבוק,³ ואילו כאן אנשים נכנסו לטרנס מרצונם, כפי הנראה, כדי להיות תפוסים בכוח דמוני, וכל זה בחסות האל ובמקדשו.

ואולי במקום טקס גירוש שדים התרחש כאן היפוכו של דבר - טקס הזמנתו של כוח דמוני, שאין אנו יודעים אם הוא נחווה כשד או כאל, אל תוך נפש האדם.

נזכרתי במנאדות, הנשים האקסטטיות המתהוללות בפראות משוגעת סביב דיוניסוס, וגם במדוזה, הגורגונה המיתולוגית המבעיתה שעיניה לטושות ושערותיה נחשים. פתאום גם הבנתי מנין נולדה התמונה המיתולוגית הזאת של מדוזה - הרי התגלמותה חיה עד עצם היום הזה בנשים שכאלה, כמו שראינו כאן, שמניעות בטירוף את שערותיהן המתפתלות ונזרקות כתנועת נחשים! והגורגונה ידועה בכוח מבטה הממית.

*

מיהו הנומן שבמקדש שלו מתבצע הטקס? ולמה דווקא כאן? על הקוף הנומן מסופר בראמאיאנה, האפוס החשוב של הדת המיתולוגית ההינדית. מיתוס זה עדיין מסופר כיום, כמו לפי אלפי שנים, מומחז ומושר בחגיגות ובתיאטרון העממיים. גיבורי הראמאיאנה הם מהפנתיאון המיתי־דתי ולהם סוגדים במקדשים. בראמאיאנה מסופר על הגיבור ראמה (שהוא אווטאר של האל וישנו, כלומר אחד מגלגוליו), המבקש את עזרתו של הנומן כדי לגאול את אשתו סיטה, שנחטפה על ידי השד ראוונה והוגלתה למרחקים. הנומן מסייע לראמה במאבקו ועל כן זוכה להיות בן אלמוות, משמע אל. במיתוסים רבים השד הוא חיה, ותפקיד הגיבור להיאבק בחיה השדית (האלים המרכזיים, וישנו ושיווה, גם הם נאבקים בשד ומנצחים אותו). הנומן הוא חיה רבת כוח, אבל אינו חיה שדית מסוכנת. היפוכו של דבר: הוא אמנם חיה, אבל בגלל קרבתו של הקוף לאנושי, הוא משרת את האנושי, בבחינת גיבור־אל שנאבק בשד. הנומן, לדעתי, מסמל את האנרגיה החייתית בשלב שהיא מגויסת לשירות מאבק הגבורה של התודעה האנושית נגד הכוחות השדיים ההרסניים. כך הנומן מצטרף לדמויות מיתולוגיות כמו הרקולס ושמשון - גיבורים בעלי כוח פיזי מודגש שפועלים בשירות האל, בשירות מטרה תודעתית רוחנית.

מסופר על הנומן שבילדותו היה כולו תשוקה וכוח פיזי.⁴ הוא נולד עם תיאבון עז עד כדי כך שרדף אחר השמש כי חשב שהיא פרי. הוא ניחן בזריזות רבה והיה לו כוח־על לעקור עצים והרים משורשם. פניו היו אדומות, והוא הבהיל את אויביו בשאגתו. אולם היה לו מקור רוחני, שהרי אביו הוא אל הרוח, ולכן הנומן יכול לעוף במהירות הרוח. כשהטיל הנומן ספק ביכולתו לבצע את משימותיו הקשות, אמר לו קוף זקן (החכם הזקן), שרק אם יאמין בכוחו ובמקורו האלוהי יוכל להן (איזה סיפור נהדר! עלי להזכיר לעצמי את דברי הקוף החכם בעתות ספק). אז התבודד הנומן בהר והתרכז במדיטציה במקור מהותו, עד שקיבל כוח וממדים שאפשרו לו למלא את משימותיו, כמו שמשון שהתפילה לאלוהים אפשרה לו לגייס את כוחו.

מפגשים פסיכואנליטיים – קבוצות הדרכה וסמינרים קליניים
נמשכת ההרשמה למחזור ה-11 של התוכנית

הנומן עובר אפוא משלב חייתי של קשב לתשוקותיו לשלב של קשב למקורו הרוחני ולהתגייסות לרשות החברה האנושית, ואז הוא גם מגלם תכונה ערכית של נאמנות גמורה לראמה. ועוד מסופר על הנומן שנשלח להרי ההימלאיה - משכן האלים - כדי להביא משם את צמח המרפא לראמה, לסיטה ולחייליו הקופים שנפצעו במלחמה.

נראה שהנומן הוא בעל מאפיינים מוכרים של הגיבור באגדות (אפיונים ארכיטיפיים של האגו־הגיבור):⁵ לידתו הפלאית (נולד אחרי שאמו הקופה אכלה עוגה ששלח אביו של ראמה לאשתו כדי שתהרה את ראמה), כוחו העל־אנושי, מאבקו ברע ובשדים וניצחונו עליהם ומאבקו לגאולת האישה - סיטה (האנימה), היסוד הנשי המשלים של ראמה. בו בזמן הנומן הוא גם גיבור טריקסטרי זריז, חמקמק וגמיש, אשר מיועד לשנות, להשתנות, וכל זה למען הנישואים הקדושים של ראמה וסיטה - הגברי והנשי. ואמנם, באיקונוגרפיה ההודית קיימת תמונה של הנומן שאוחז בתוך לבו את תמונת הזוג המלכותי - כאן מתקיימים הנישואים הקדושים כאיחוד הניגודים בתוך דמותו של הנומן.⁶

בבאלדג'י, הזוג המלכותי ראמה וסיטה חוגגים את נישואי הקודש שלהם מול מקדש הנומן. זאת השלמות של איחוד הניגודים, שלמות שמאזנת את ההתפרצות הפראית המתרחשת במקדש הנומן ומכילה אותה.

אני מנסחת לעצמי שהנכנסים במקדש הנומן בבאלדג'י לטרנס, לשיגעון טקסי, כעין שיגעון מקודש, מתמסרים לכוחות ההיוליים התת־הכרתיים. כאילו הם מתמסרים ונותנים נפשם כבמת דרמה במאבק שבנפש כל אדם, בין השד והאל, בין החיה והאדם, כמו משחזרים את מאבקו של הנומן בשד, כדי להשתנות ולזכות בכוח המרפא של ניצחונו. האם הנכנסים לטרנס חווים ערב רב של כוחות דמוניים מטלטלים, או שהם מבחינים בין הכוחות השונים? איני יודעת.

אולי הטקס הזה מאפשר למשוגע או למשוגע בפוטנציה או לבעל ההשראה לחיות בעליל את האקסטזה השיגעונית, להגיע עד קצה השיגעון הפראי מבלי להיבהל מפניו ולהגיע עד קצה הכאוס לצורך החלמה, וכל זה בחסות הלגיטימית של החברה ושל האלים ראמה-סיטה, המשקיפים ומשגיחים מנגד.

האם כל הנכנסים לטרנס הזה יוכלו לצאת ממנו? האם מישהו הגדיר מי רשאי להיכנס להילולה "עד דלא ידע", שבועטת בבינה? נראה שהחולים הקשים ביותר שהגיעו לכאן אינם מסוגלים כלל להיכנס לטרנס הריפוי, ועל כן הם קשורים לגדר המקדש, כדי שלפחות ייגעו במתחם המקודש.

למראה כל זה עולה התמיהה: מה אנחנו יודעים בכלל מה משוגע ומה לא משוגע, מה טוב ומה רע בשיגעון, היכן גבולותינו שלנו עצמנו, ולשם מה לשמור עליהם, היכן היחיד נגמר והיכן מתחיל הסיפור הקבוצתי, והאם לא נכון יותר להשתגע יחד כמותם?

ובכל זאת מתברר שלשיגעון, או למה שנראה כשיגעון חסר גבולות, ישנם גבולות ברורים. נראה לי שהמסגרת הטקסית המובנית, המרחב התחום והמגודר של המקדש וההשתתפות הקבוצתית הם גבולות הגנה ותמיכה. נראה לי שגם המונוטוניות של המוזיקה, שמסייעת לכניסה לטרנס, היא עצמה יסוד של קביעות תומכת. המקדש עצמו הוא חלל מקודש, כלומר מקום מיוחד המסוגל להכיל מציאות שונה באיכותה מהמציאות היומיומית. הבלתי נראה מומחש בתוך גבולות החלל, וכך מתאפשרים שינוי וריפוי.⁷

ההשתתפות של החברה כולה בטקס מאשרת את הטרנס ואולי גם מעניקה את האפשרות לצרכים האקסהיביציוניסטיים־דרמטיים (היסטריים?) של מבצע הטרנס, השחקן של במת נפשו ובמת המקדש, לעיני הקהל והאל הצופים בו. אכן קיימת קרבה בין טקס החלל המקודש ובין במת התיאטרון.⁸

כאן כדאי לזכור שבהודו השחקן הוא שמשחק את המיתולוגיה הדתית. וכך אומר דוד שולמן: "עצם הצפייה במופע היא אקט פולחני. ההודים מאמינים שהאלים משחקים בנו ומעורבים בחיינו מבלי שנהיה מודעים לכך כל הזמן. אחת הדרכים המביאה את האנשים להיות מודעים לנוכחותם היא הפסלים במקדשים. דרך המחשה אחרת היא הצגה של סיפור האלים. השחקן, מתוך חוויה מטפיזית, הופך למתווך בין האלים לבין בני האדם ובעת המשחק האלים נוכחים במקום. הרגשת הנוכחות החזקה הזאת גורמת לעתים לכך שאנשים מרגישים כאילו האל או האלה משתלטים עליהם". והוא מוסיף דברים שבדרך כלל נאמרים על השמאן: "תפקידו של השחקן כמתווך, כבא במגע עם ישויות על־אנושיות, פוגם במעמדו. הוא אמנם מתקרב לאלים, אבל הוא גם מסתכן והופך להיות מבודד מבחינה חברתית".⁹

השרויים בטרנס בבאלדג'י היו בתנועה מתמדת חוזרת על עצמה, שצוברת כוח מאגי מעצם החזרה הכופיינית, כמו היו נתונים בפרפטום מובילה של היווצרות אנרגטית בוראת עצמה מתוקף כוח גדול מהם, כוח גדול שמווסת במקצב קבוע והתנהגות חוזרת על עצמה - חייתית ככל שתהיה. והאין זו כעין תנועת ריקוד פולחנית? עכשיו אני נזכרת באל המרכזי בהודו, הוא שיווה, שאחד מגילומיו הוא היותו אל הריקוד, כשריקודו הוא ריקוד ההרס והבריאה מחדש של העולמות. ריקוד של התהוות דינמית מתמדת.

במיתולוגיה היוונית אפשר, לדעתי, לזהות את דיוניסוס כאל הטרנס וכמסמל הארכיטיפ של שינויי המצב התודעתי בתוך מחול שיכרון ובתוך תנועתיות יצרית־אקסטטית פרועה. יונג אומר: "דיוניסוס משמעו תהום האבדון, שבו נהרס כל ייחוד אנושי והופך לאלוהות דמוית החיה של הנשמה הקמאית. זוהי חוויה מענגת ואיומה כאחת".¹⁰

ההרשמה להכשרה בטיפול דינמי־חווייתי בעיצומה!
פיתוח מיומנויות קליניות מתקדמות לטיפול קצר, ממוקד ומבוסס מחקר.

היחיד השרוי בטרנס חודר אפוא לטריטוריה של האלוהות הארכאית, כלומר אל שכבה ארכיטיפית קמאית נטולת תודעה, והוא "זקוק לאותו 'משהו' שיחלץ אותו מידי הנפש הקולקטיבית",¹¹ כדי שאקסטזת הטרנס תאפשר לו להינצל מצדו הדמוני של האל תוך התהוות והיבראות דינמיות, וכדי שהטרנס יוליך להשתנות זו, להתמרה זו של היבראות.

התמרה זו קיימת גם בפולחן דיוניסוס הקדום, אשר בו טבעם הפראי ההולל של הסאטירים, המביא עד שיגעון, נהפך עם הזמן למשחק בשיכרון הממיר את היצר ביצירה של מחול ותיאטרון. לידתו מחדש של דיוניסוס מסמלת אפשרות זו של טרנספורמציה מן המשוגע והיצרי אל הרוחני והקדוש.

במקדש באלדג'י, הטרנס הדיוניסאי מתרחש בחסות האל הנומן. אולי הנומן, הגיבור שהוא אל־חיה, הוא אותו "משהו"; דמות הזדהות שגוברת על השדי, שמביאה מרפא ואיחוד ניגודים.

בחברה בראשיתית כמו בהודו, שבה היחיד עדיין חי את נפשו דרך הסמלים המשותפים המושלכים אל האלים המיתולוגיים, כשהיחיד מוגדר רק על ידי שייכותו הקולקטיבית (המחויבות של הדהרמה היא לפי הקאסטה החברתית בלבד), נחווים המאבק בדמון והריפוי ברמה ארכיטיפית - בתיאטרון או בטרנס - בלי שהיחיד יקשר אותם, מתוך מודעות, אל תהליכי נפשו.

מנקודת מבט חברתית־פסיכולוגית: היחיד הנכנס לטרנס מאפשר פתיחת שסתום לביטוי אנרגיות יצריות חסומות ותהליכים תת־הכרתיים קולקטיביים, הן של נפשו והן של החברה, שהוא משמש לה כעין "שליח ציבור".¹² מצבי טרנס נקראים "מצבי מודעות משתנים", והם מכלול רחב של התנהגויות, ברובן לא פתולוגיות, החורגות ממצב רגיל של ערנות רגילה, כתוצאה מעירור מוגבר או מוקטן של מערכת העצבים המרכזית; מצבים הכוללים התנהגויות היפרמוטוריות בלתי נשלטות, ריגוש אקסטטי והתכווצויות ריתמיות כמו אפילפטיות דמויות היסטריה (מבחינה פסיכולוגית מצבים אלה מתוארים כמצב דיסוציאטיבי).

הנרות, מקצב המוזיקה והקטורת, שהם חלק מהריטואל הדתי, מסייעים לכניסה אל הלא מודע.¹³ כוחם הסוגסטיבי נובע מהיותם צפנים מעוררי חושים וממשמעותם הסימבולית המוטבעת בלא מודע של המשתתפים, משמעות של קשר לעולם האחר: הנר מקשר בין הגוף והנשמה, החיים והמוות, ולהבת האש היא יסוד טרנספורמטיבי. הקטורת מסמלת כוח גירוש שדים, והמוזיקה מבטאת את הכוחות האחרים שפועלים בתוך תבנית מקצב ביולוגי־קוסמי. הנרות, המוזיקה והקטורת משמשים, לדעתי, כאמצעי חושי וסמלי לתיווך בין העולם הזה והעולם האחר, הידוע והבלתי ידוע (המודע והלא מודע), כשהם מאפשרים לפגוש את המעמקים הדמוניים־קדושים וגם להגן מפניהם.

הפסיכותרפיה המערבית מכוונת להדגשת ההבנה המודעת של המפגש החווייתי עם ה"שדים" של עמקי הנפש. לא כן ב"טרנסתרפיה". שם לא מתקיימת חשיבה כלשהי. התהליך כולו מתרחש בעולם הדמדומים הטרום־תודעתי. יונג, שהכיר בפער בין ההודי והמערבי, אומר על ההודי (בעקבות ביקורו בהודו בשנת 1938): "ההודי, כשהוא באמת הודי, אינו חושב, לפחות לא באופן שאנו קוראים חשיבה, אלא חש את מחשבותיו. החשיבה הפרימיטיבית היא פונקציה לא מודעת והוא חש את תוצאותיה, וכך זה בכל תרבות שנהנית מרצף אחיד מאז זמנים קדומים... תודה לאל שעדיין נותר אדם שלא למד לחשוב, אבל עדיין יכול לחוש את מחשבותיו כחזיונות או כדברים חיים. הוא הציל את אליו והם חיים בתוכו... עולם התודעה האירופי הוא דק כרשתות חוטי טלגרף גבוהות מעל האדמה. ייתכן שההודי חי בעולם אמיתי, ואילו האירופאי חי בבית משוגעים של הפשָטות. החיים בהודו טרם נסוגו לקפסולה של הראש. עדיין הגוף כולו הוא שחי".¹⁴

ובגלל זה, גם בהודו וגם בתרבויות ראשוניות אחרות, אשר בהן מקובלים טקסי הטרנס, הטרנס הוא כמעט חלק מהמערך התרבותי הנורמטיבי, כי הנפש טרם הפרידה עצמה מהנפש (התודעה הרציונלית אינה מנותקת מהקיום הטרום־תודעתי והתת־תודעתי), ואז בקלות מתרחשת הכניסה לטרנס, כמו גלישה אל מים עמוקים, אל רחם קדום שהם מורגלים בו ונענים לו, ומקדשים אותו, וסוגדים לו. ועוד יותר בקלות תתרחש הכניסה לטרנס אצל נשים, כמו שראינו בבאלדג'י, שהרי היסוד הנשי בנפש כל אחד מאיתנו הוא עצמו הגשר לתת־תודעה.

*

אבל למה להשתגע דווקא במקדש? אולי כי המקדשים הקדומים אינם רק מקום של רוחניות צרופה, כי אם מקום מרפא והתחדשות; האלוהות היא גם מקור מרפא, כמו שהמגע עם השורש האלוהי בנפשנו הוא מקור מרפא. והלוא גם אצלנו בתפילה אומרים, "השיבנו אדוני אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

ותמיהה היא לי, כמה משונים בני האדם בבואם אל הקדושה - יש שיבואו בדממת השקט ובחרדת ענווה ויש שיבואו ברעש ובצעקה; יש שיבואו בקורבנות אדם וחיה ויש שיגישו מנחה של פרי ופרח; יש שיבואו במחול ובתופים ויש בתפילת שפתיים ובשירה; יש שיבואו במסכות ודרמה ויש שיבואו בווידוי גלוי; יש שיבואו כבני מרון ויש שיבואו בפראות של חיה; יש שיבואו סדורים ונקיים ויש שיבואו הוללים בכאוס - כאילו אמרו לאליהם: קבלו אותנו כמות שאנחנו, בכסות ועריה, בצדיקות ובחטא, ברוחני ובגשמי, בנעלה ובשפל, באלוהי ובחייתי, בכניעה ובהתרסה, באפס כוח ובעודף כוח, בעצב ובשמחה.

האם ראיתי שמחה? לא, כי ראיתי דבר מה שחורג מכל המוכר לי, דבר מה שאין לו מילים של רגש מוכר לי, על כן הוא דובר בשפת הגוף והנהמה והקצב - ובכל זאת אני מנסה לדבר אותו במילים, כי אחרת איך אדבר?

התכנית ללימודי פסיכותרפיה | להעמיק בהבנת הטראומה
מתאוריה לקליניקה: טראומה גוף-נפש ומרחב טיפולי.

*

בסיפור "האבן הצומחת" מתאר אלבר קאמי טקס טרנס, כאשר המנהיג הרוקד "הינו שדה הקרב של אלוהים", כאשר "בעיקר תקף הטרנס האיום ביותר את הכושיות הצעירות" וצעקתן היתה "התפרצות אחת מתישה, שנתנה סוף־סוף את רשות הדיבור בכל אחד מהם לישות שעד עתה היתה שתוקה לחלוטין".¹⁵ טקס הטרנס הזה הוא שלב מעברי לגיבור הסיפור, המהנדס, שמתכון להביא סיוע טכנולוגי לילידים, ונמצא מבקש, מבלי דעת, סיוע נפשי־רוחני לנפשו המתמוססת והולכת מסגירותה וממעצוריה, לקראת הפראי, הפגאני, ולקראת האמונה המלאה והגאולה.

האם הטרנס של באלדג'י והטרנס של קאמי אינם מספרים לנו משהו על עצמנו? על הדחף שלא גילינו לעצמנו, לשבור את הכלים ולהתפרע באופן המשוגע ביותר, המשוגע כביכול, כדי להיות בתוך האמיתי יותר?

ואני, מה קורה לי כאן? במקום להצטרף לשיגעון האנרכי הנהדר הזה, אני נבהלת וממהרת לנסח ולהסביר את כל זה בנוסחאות הדעת הישנות שלי, שהן קרש ההליכה שלי על פני התהום. ומה אם הייתי שבה לבאלדג'י, עוטה סארי, וכמו הנשים האחרות מטלטלת את ראשי וידי ושערותי, "מאבדת את הראש", מתמסרת אל הפראי יותר, חסר התחתית, כביכול משתגעת - כמעט מתאפשר לי לחוש את החירות הגדולה...

הערות

1. וייט, פטריק, ווס (תרגום: אהרן אמיר), זמורה ביתן, 1985, עמ' 32.
2. קרול, לואיס, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (תרגום: רנה ליטוין), הקבוץ המאוחד, 1998, עמ' 72.
3. בילו, יורם, "הדיבוק ביהדות: הפרעה נפשית כמשאב תרבותי", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ב(ד), 1983, עמ' 563-529.
4. Ions, V., Indian Mytology, Prakash Books, 1983.
5. Jung, Carl Gustav., Man and His Simbols, Aldos Books, 1964.
6. Ions, Indian Mytology, p. 207.
7. פנדזיק, סוזאנה, "הרהורים על שמאניזם, על דרמה ועל יישומים טרפיים", תרפיה באמצעות אמנויות, 1(2), 1993, עמ' 23-7.
8. Schechner, R., Between Theater and Antropology, University of Pensylvenia Press, 1985.
9. דוד שולמן, מצוטט אצל לב, ש', "אלים וזרים", מסע אחר, 1995, 70-64.
10. יונג, קרל גוסטב, על החלומות (תרגום: חנה שהם, אילנה תורן), דביר, 1982, עמ' 128.
11. שם, עמ' 122.
12. בילו, "הדיבוק ביהדות".
13. פנדזיק, "הרהורים על שמאניזם".
14. Jung, Carl Gustav, Civilization in Transition, Princeton University Press, Bollingen Series, 1967, pp. 515-525.
15. קאמי, אלבר, "האבן הצומחת", הנפילה, גלות ומלכות (תרגום: צבי ארד), ספרית פועלים, 1975, עמ' 218-217.