"דפוקים וזרוקים בלבנון"1
משמעות וצמיחה פוסט-טראומטית בקרב המשרתים ברצועת הבטחון
יעל מזור, אריאל עזרא, מיכל גטניו קלוש
מבוא
"רצועת הבטחון" הוא כינוי לשטח בדרום לבנון שהיה בשליטת צה"ל בין השנים 1985–2000. רצועה זו נותרה בשליטת צה"ל לאחר מלחמת לבנון הראשונה, במטרה להבטיח את ביטחון יישובי הצפון ולמנוע גלישה של העימותים האלימים בין צה"ל לחיזבאללה לשטח ישראל (מיכלסון, 2020). מספר חיילי צה"ל שירתו ברצועה בזמן נתון נע בין 1,000 ל-1,500. בשנים הראשונות גבתה הנוכחות ברצועה את חייהם של כ-15–20 חיילים בממוצע בשנה וגררה דה-לגיטימציה בינלאומית (סלע, 2007; Luft, 2000). בשנת 1997 אירעה שרשרת אסונות ששינו את התודעה הציבורית בישראל (בן דור, 2019; הר זהב, 2019). אסונות אלה, יחד עם כישלון הנוכחות הצבאית למנוע ירי קטיושות על יישובי הצפון, האיצו את הביקורת על השהייה בלבנון, שנתפסה יותר ויותר כמבוי סתום (בן דור, 2019). בשנת 2000, בעקבות המחאה האזרחית, נסוג צה"ל באופן חד-צדדי מרצועת הבטחון (גייסט-פינפולד, 2017).
מבחינה לאומית, ניתן לכנות את השירות הצבאי ברצועת הבטחון "תקופה שנשכחה". החברה הישראלית לא הכירה בה כמלחמה בפני עצמה, אלא כ"שהייה" וביצוע ביטחון שוטף בלבד. החוויה של המשרתים ברצועה תועדה בספרים שכתבו חיילים (לדוגמה: הר-זהב, 2019; לשם, 2005; פרידמן, 2017). בשנים האחרונות, בין היתר בעקבות הסדרה "מלחמה בלי שם" (רוזנר ופרידמן, 2020), החלו לצוף עדויות נוספות של לוחמים המבקשים הכרה. הד תקשורתי נרחב הוביל באפריל 2021 לחלוקת "אות המערכה" כהכרה רשמית.
גם מבחינה מחקרית, חוויתם של המשרתים ברצועת הבטחון "נשכחה". הכתיבה האקדמית ביחס לתקופה זו עוסקת בעיקר בהחלטות אסטרטגיות וביחסים הגיאו-פוליטיים באזור; מחקרים מעטים עוסקים בחוויות האוכלוסייה בדרום לבנון או בצפון ישראל. סקירתנו לא העלתה אף מחקר שבחן את החוויה הפנימית של המשרתים ברצועת הבטחון. מטרת המחקר הנוכחי היא לתת קול לחוויה האישית והקולקטיבית של הלוחמים ותומכי הלחימה שירתו ברצועה, לתאר את מורכבות חוויית השירות ואת ייחודה, ולעגן את חוויותיהם בספרות המחקרית.
ההשפעות של חשיפה ללחימה ממושכת – דחק טראומטי מתמשך
חלק מהמורכבות של הלחימה ב"רצועת הבטחון" נבע מכך שמדובר במצב לחימה שהתפרס על פני כ-15 שנה. חיילים המשרתים במציאות של דחק ארוך-טווח חשופים לתופעה הנקראת "דחק טראומטי מתמשך" - CTS (Continuous Traumatic Stress; Strong et al., 2015). CTS מתייחס למצב של איום ממשי ומתמשך על חיי האדם, ובעל השלכות מרחיקות לכת פיזיות ופסיכולוגיות. בין ההשלכות: כעס ותוקפנות (Forbes et al., 2022) ופגיעה בתפקודים קוגניטיביים בשל מחסור בשינה (גרוסמן, 2004). חוויות של היעדר ודאות ושליטה ותחושת חוסר אונים עשויות להפוך את CTS לגורם ישיר להופעת הפרעה פוסט-טראומטית (Stevens et al., 2013) ולהגביר את הפגיעות לטראומות עתידיות (Pat-Horenczyk & Schiff, 2019). במקביל, ההתמודדות עם CTS עשויה לעודד צמיחה פוסט-טראומטית, באמצעות תהליכי מציאת משמעות (Park, 2010; Tedeschi & Calhoun, 2004).
מציאת משמעות
משמעות היא מרכיב מכריע בהתמודדות עם מצבי דחק (Steger et al., 2006). לפי סטגר, משמעות בחיים היא מערכת אמונות, ערכים ויעדים המעניקים לאדם מטרה, תחושת קוהרנטיות וערך (Steger et al., 2009). כפי שהראה פראנקל, חוסר היכולת למצוא משמעות בחיים לאחר מפגש עם מצבי דחק טראומטיים עלול לגרום למצוקה קיצונית (פראנקל, 1970). במצבי דחק, אי-ההתאמה בין המשמעות המצבית של המצב המערער לבין המשמעות הגלובלית של האדם דוחפת לחיפוש משמעות, במטרה למזער את הנזקים למערכת המשמעות האישית (Park, 2010; Park & George, 2013). יתרה מכך, כאשר מצבי דחק פוגעים במערכת המשמעות בתחום חיים מסוים, מופיעה נטייה לבניית מערכת משמעות בתחום חיים אחר, כדי לצמצם את הפער (Heine et al., 2006). במחקר הנוכחי בחנו את המשמעות שיצרו החיילים ששירתו ברצועת הבטחון במרחק הזמן, וכיצד שימשה אותם בהתמודדות עם מצבי הדחק ועם השלכותיהם.
צמיחה פוסט-טראומטית
לפי מודל הצמיחה הפוסט-טראומטית של טדסקי וקלהון, צמיחה עשויה להתרחש בעקבות התמודדות עם אירוע מערער הגורם דחק ומצוקה רגשית (Tedeschi & Calhoun, 2004). הצמיחה באה לידי ביטוי בשינויים חיוביים בהשקפת העולם בחמישה מימדים: התייחסות לאחר, חוזק אישי, אפשרויות חדשות, רוחניות והערכת החיים (Taku et al., 2008). בתהליך זה, באמצעות רומינציה ומציאת משמעות לאירוע הדחק, חלק מהנחות האדם יחוזקו ואחרות ישתנו, לעיתים עד כדי החלפה מלאה (Tedeschi & Calhoun, 2004). צמיחה אינה מתרחשת כתוצאה ישירה מהאירוע, אלא מהמאבק הרגשי של האדם במציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו (Taku et al., 2008).
הצמיחה האישית נבחנה בספרות ביחס למגוון רחב של אירועים טראומטיים, כגון טראומות ילדות, אסונות טבע ואובדנים (Lev-Wiesel & Amir, 2006; Wu et al., 2016; Naliplay et al., 2017 [הערה: מקור זה אינו מופיע ברשימה הביבליוגרפית - נא לבדוק שם המחבר]; Zeligman et al., 2016 [הערה: בביבליוגרפיה מופיע Tolleson & Zeligman, 2019 - נא לבדוק שנה ורשימת המחברים]). בהקשר לשירות הצבאי, מחקרים רבים דיווחו על צמיחה לאחר חוויות לחימה (Farero et al., 2024; Mark et al., 2018; Saltzman et al., 2018) או שהייה בשבי (Dekel et al., 2012).
במחקר הנוכחי בחנו, לצד ההשלכות השליליות של חוויות CTS, את תהליכי מציאת המשמעות שנים לאחר חוויות אלה, ואת האפשרות של צמיחה פוסט-טראומטית בעקבותיהם.
שיטה
המחקר נערך במתודולוגיה איכותנית-קונסטרוקטיביסטית, באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים באוריינטציה פנומנולוגית. מסורת זו מחפשת את המהות והמשמעות היסודית של החוויה האנושית כפי שהנחקרים חוו אותה (שקדי, 2003). שאלת המחקר עוסקת במשמעות החוויה מנקודת מבטם של הלוחמים עצמם, והמסורת הפנומנולוגית מאפשרת להבין משמעות זו על כל רבדיה.
משתתפי המחקר
המדגם כלל 21 גברים, בגילאי 38–54, ששירתו כחיילי חובה או קצינים עד דרגת סרן באחד ממוצבי רצועת הבטחון בין השנים 1985–2002, למשך חודשיים לפחות, וחתמו על טופס הסכמה מדעת. 19 מהם נשואים עם ילדים, ושניים גרושים ללא ילדים. אף אחד מהמשתתפים לא אובחן, עת המחקר, עם אבחנה פסיכופתולוגית גסה הקשורה לטראומה. כולם רואיינו בראיונות חצי מובנים על ידי סטודנטים לעבודה סוציאלית בתואר ראשון, כחלק מסמינר מחקר; כל הראיונות עברו ניתוח תמטי וטריאנגולציה על ידי שלושת כותבי המאמר.
הדגימה נעשתה בשיטת כדור שלג - שיטה המשמשת לאיתור משתתפים מאוכלוסיות מוגדרות אך חבויות, שהנגישות אליהן נמוכה. שיטה זו יעילה במיוחד כאשר מחפשים משתתפים מאוכלוסייה בעלת אפיונים מוגדרים המוכרים בדרך כלל רק בתוכה (אריאלי וכהן, 2013).
אתיקה
המחקר קיבל אישור ועדת האתיקה של בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר בנגב, ישראל (מספר אישור: 170720205). האישור כיסה הן את השתתפות הסטודנטים בסמינר המחקר כעוזרי מחקר - תוך הבהרה מפורשת כי הם רשאים שלא להשתתף ללא כל פגיעה - והן את המחקר עצמו. כל המשתתפים חתמו על הסכמות מדעת שהבהירו כי ביטול ההשתתפות אינו כרוך בכל השלכה. חומרי המחקר נשמרו בנפרד מהסכמות המדעת, תחת שני מנעולים ועם שימוש נרחב בשמות בדויים.
איסוף הנתונים וניתוחם
הנתונים נאספו בין השנים 2020–2021 על ידי סטודנטים לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר בנגב, במסגרת סמינר מחקר שהנחתה הכותבת הראשונה. ניתוח הנתונים נערך על ידי שלושת כותבי המאמר - חוקרים בתחומי הטראומה, החוסן והצמיחה הפוסט-טראומטית, עם ניסיון רב במחקר איכותני. הגישה הייתה קונסטרוקטיביסטית, המכירה בכך שהמציאות האנושית היא פרשנית, סובייקטיבית ומתעצבת בתוך הקשרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים (צבר בן יהושע, 2016; שלסקי ואלפרט, 2007; שקדי, 2003). הניתוח נעשה על בסיס המסורת הפנומנולוגית - ניתוח תמות, קטגוריות וקודים - עם טריאנגולציה בין שלושת הכותבים.
ממצאים
מאמר זה הוא חלק ממחקר רחב-היקף; מפאת קוצר היריעה מוצגת כאן תמה מרכזית אחת שעלתה מתוך 21 ראיונות העומק. מאמרים עתידיים יעסקו בתמות נוספות.
התמה המוצגת במאמר הנוכחי היא צמיחה פוסט-טראומטית ברטרוספקטיבה, המורכבת משלוש קטגוריות:
- קטגוריה 1 - שינויים בתפיסת העצמי
- קטגוריה 2 - שינויים בתפיסת האחר ו/או קשרים בין-אישיים
- קטגוריה 3 - שינויים בסדרי העדיפויות ו/או הערכה מחודשת לחיים
קטגוריה 1 – צמיחה פוסט-טראומטית: שינויים בתפיסת העצמי
שינויים בתפיסת העצמי הם אחד ההיבטים המרכזיים של צמיחה פוסט-טראומטית, ובאים לידי ביטוי בתחושת מסוגלות, קשיחות ויכולת התמודדות. השהות המתמשכת בלבנון, ובפרט במוצבים חודרים, הייתה גם מבעיתה וגם מגדלת - מלאת כיעור והרג, אך גם גילוי של כוחות, התבגרות ויכולות. כך מתאר זאת גל:
"...אתה מתבגר שמה סומכים עלייך... אתה צריך להסתדר לבד [...] פתאום אתה מוצא את עצמך לבד בלי כל אממ.. בלי אף אחד. וזה מאוד יוניק [ייחודי] ללבנון... ... אני דווקא לי זה היה חוויה בסופו של דבר מעצבת, מחזקת כי התמודדתי. כי התמודדתי עם האתגרים האלה בהצלחה ויצאתי כאילו אממ.. הבאתי לידי ביטוי את כל המקצוענות שלי ואת כל המקצועיות שלי"
ארי מוסיף:
"שרדנות... אני יותר מחוספס לחיים גם. אהה כאילו זה משהו שעיצב אותי זה משהו גרם לי לראות את החיים גם אחרת. זה גרם לי לראות את החיים אחרת. זה תרם לי... תרם לי לאישיות שלי, זה היה נכון לאותו זמן מה שעשיתי ועשיתי. ואני לא מתחרט על זה."
גם אורן מתייחס ליכולת לשרוד ולחיות כהיבטים שעיצבו אותו ביסודיות ונתנו לו תחושות של מסוגלות ומשמעות:
"...אני מחזיק איזושהי עמדה שזה חלק גדול ממי שאני, מתחושת המסוגלות ... אז זאת חוויה שהיא מאוד משמעותית עבורי, אני חושב שזה עיצב אותי, עוד פעם לכאן ולכאן... תחושת המסוגלות הזאת... בשבילי, מאוד אהבתי את זה אוהב את זה עד היום, והייתי שמח שהילדים שלי יחוו את זה."
מאור מוסיף את התרומה הערכית:
"[...] אני חושב שמבחינה ערכית זה מאוד חיזק אותנו. כל מי ששירת בלבנון והיה סביב ההוויה הזאת הוא לדעתי הפך להיות בן אדם הרבה יותר ערכי הרבה יותר פטריוטי ... הרבה יותר חזק בנפש שלו באופי שלו."
שי מספר על לבנון כמרכיב מהותי בעיצוב זהותו:
"זאת חוויה מאוד מעצבת מאוד מבגרת אני התחלתי את הצבא כילד מפונק ילד שמנת, מבית מאוד מאוד מגונן ילד לא עצמאי שלא מכיר את הארץ. ופתאום וסיימת את הצבא ואלה בחור שאני יודע מה אני רוצה מהחיים ועם המון חברים מכל הארץ ומכיר טוב את הארץ ועם תחושת מסוגלות ועם תחושת כוח ועם תחושת הצלחה..."
- פרסומת -
דניאל מתאר כיצד החשיפה למראות קשים עיצבה את האדם שנעשה:
"היכולת להתמודד עם מצבי לחץ היא גם שאובה מניסיון, זה לא קשור רק לאופי. אז יש לך את היכולות הבן אדם יותר שקול, יותר קר רוח. כשאין לך ניסיון אתה מגיב בצורה מסוימת משיש לך ניסיון. אני היום בטח יותר בקיא ויכול להתמודד עם מצבי לחץ, אני בטח פחות נאיבי לגבי בני האדם."
השהות בלבנון בתנאים של דחק מתמשך תרמה לתהליכי צמיחה פוסט-טראומטית המתבטאת בתפיסת עצמי מחוזקת: משמעות מוגברת, רמת מסוגלות עצמית גבוהה ותחושות כוח והצלחה.
קטגוריה 2 – צמיחה פוסט-טראומטית: קשרים בין-אישיים
המשתתפים תיארו חברות עמוקה בין הלוחמים בצוות, את ההכרח לסמוך על מי שמאחוריהם, ואת הקשרים הייחודיים שהתעצבו תחת עשן הקרב וכאבי האובדן. היבט זה מוכר כמרכיב מהותי בצמיחה פוסט-טראומטית. כך מעיד יוסי:
"אני לא נשארתי בקשר כמעט עם אף אחד מהבית וגם עם מי שנשארתי מהבית זה חברים ששירתו באזורים שלי. היה משהו בחוויית הלחימה של השנים האלה [...] היה איזה משהו שונה מחברון או מג'נין או משכם של התקופה ההיא, אני חושב שזה פיתח שפה ואנשים בעיקר הסתכלו על אלה שלא באו משם שלא יבינו אותם והם כאילו זה החברות שנשארה, היא חברות מאוד קיצונית."
מאור מוסיף על אופי החברות שנרקמה: "וכמובן שחברויות שנרקמו שם אנשים שהיו ביחד בלבנון זה אין מה לעשות [במובן של קשר חיובי שאינו ניתן לתמלול], אני חושב שגם השיתוף פעולה שהיה לנו עם צבא דרום לבנון הוא היה דוגמה מצוינת לדו קיום שיכול להיות לך אינטרס משותף עם מישהו שנמצא מעבר לגדר .." אצל מאור, הקשר אינו ניתן לתמלול בשל עוצמתו; בד בבד, הוא מבחין בערך שיתוף הפעולה עם "הצד השני".
אייל מדגיש כיצד לבנון זיקק את ערך החברות וארגן את סדרי העדיפויות בהתאם:
"[בדיעבד היית עושה את אותו הדבר?] חד משמעית. זה ויותר. כי אין פה פוליטיקה ואין פה שום דבר מעבר. יש פה עבודה לעשות, יש פה אממ... חברים שצריך להיות איתם ולהילחם איתם ולשמור עליהם, ושום דבר חוץ מזה לא משנה."
לעומת זאת, יניב מציג נקודת מבט שונה - החוויות הקשות הרחיקו ביניהם לאחר הצבא, מחשש שעצם המפגש ישמש טריגר:
"...עד לפני ארבע או חמש שנים לא היינו בקשר, כמה זה, כבר קרוב לעשרים שנה, זאת אומרת בגלל כל הדברים המאוד מאוד לא קלים שעברנו וההרגשה שמפגש יחזיר אותנו לדברים שאנחנו לא רוצים לחזור אליהם אממ ואיכשהו התגלגל מפה לשם וקבענו מפגש ומהמפגש גילינו שהתגעגענו אחד לשני [...] את החוויות שעברתי עם אותם לא יודע שלושה עשרה ארבע עשרה איש שנשארו כנראה שאני לא אעבור עם אף אחד אחר בחיים אז (שתיקה ארוכה) וטוב שכך דרך אגב אבל אממ כן."
שי מסכם:
"[לבנון היא] ...חברים מאוד מאוד קרובים שעברו איתי את החוויות האלה אז אתה יוצר חברויות מאוד מאוד משמעותיות.."
דן מחדד את הייחודיות:
"...גם 30 שנה אחרי אנחנו חברים כמו אחים כי זה איזשהו משהו שהוא בדם שלנו היינו איפשהו שאחד שמר על השני אז זה משהו שנקשר בדם.. זה חברים שזה ברית דם כאילו...(שותק) אחד שמר על השני שחס וחלילה לא יקרה משהו אחד לשני. [...] זה מעבר לחברות רגילה זה כאילו... נלחמנו יחד, שמרנו אחד על השני. זה הקטע, זה קטע מטורף."
החברויות שהתעצבו תחת האש מכילות אפשרות של קרבה ואף ריפוי ברבות השנים, דרך בניית נרטיבים משותפים המשתנים ממפגש למפגש. בד בבד, הן עשויות לגעת בהיבטים ישרדותיים-קמאיים של היכרות ללא מילים - שעשויה אף לייצר טריגרים שחלק מהמרואיינים נמנעו מהם בשלבים שונים בחייהם.
קטגוריה 3 – צמיחה פוסט-טראומטית: שינויים בסדרי העדיפויות והערכה מחודשת לחיים (תוקף והכרה)
חלק מהמרואיינים התייחסו להיעדר תוקף והכרה לחוויות הלחימה - הן תוך כדי השהות בלבנון והן בפרט לאחר הנסיגה, שיצרה בפני עצמה שינויים עמוקים בתפיסות ביחס למשמעות האובדות והטראומה. היעדר תוקף והכרה עשויים לפגוע בתהליכי צמיחה פוסט-טראומטית ולחבל בבניית הנרטיבים המחודשים המקדמים צמיחה. דבריהם של המרואיינים מדגישים את חשיבות התיקוף: חוויות אובדן וקרב שבשל עמימות ההתייחסות החיצונית אליהן, עשויות "ליפול מחוץ לזמן" האישי ולעכב תהליכי שיקום.
האמביוולנטיות של חלק מהמרואיינים ביחס לתוקף מהמדינה עשויה לבטא גם את מורכבות תהליכי העיבוד האישי שלהם, והנכונות לשים שם למה שעברו. חלק מהשיח עוסק בשינויים בסדרי העדיפויות - מה חשוב ומה לא, במרחב הנפשי והחברתי - בהתייחס בפרט להענקת אות המערכה ב-2021:
שי:
"זה לא מעניין אותי כאות ואני לא מחפש את ההכרה של המדינה. היא זרקה אותי כשהייתי בן 18 לזה ותכלס גם היום, אז את ההכרה אני לא צריך. אבל כן אני כן רוצה את זה על הקיר שלי כי אני רוצה להסתכל ולהגיד ולזכור שהייתי שם ועשיתי את שלי."
בדברי שי ניכרת אמביוולנטיות: הגוף שלתפיסתו "זרק" אותו בלבנון ממשיך לזרוק גם כיום - ובה בעת, האות על הקיר נותן תוקף ומהווה עדות לחוויה.
גל: "יש צורך להכיר בה [לבנון], לא יודע אם מלחמה. אבל אממ.. איזשהו מלחמת התשה כמו התקופה של מלחמת ההתשה שיש לה את הטייטל שלה בהיסטוריה של הצבא. התקופה הזאת היא באמת מנסים לטאטא אותה. אני .. נראה לי ככה. כי היא הייתה מאוד לא נעימה ולא מוצלחת.. היא זכורה כלא מוצלחת בסיפור הלאומי." גם גל חש בצורך בהנכחה נרטיבית של התקופה; ההתלבטות נעה בין המרחב המדיני-פוליטי לבין המרחב הרגשי-קוגניטיבי.
אייל: "...מה שאני שמח שזה שינה את התודעה הציבורית [...] אני שמח רק מבחינה אחת, שסוף סוף אחרי לא יודע כמה שנים, סוף סוף מישהו מכיר בדבר הזה. .. זה היה משהו, לא צריך לזה אות [...] וצריך שזה יהיה בתודעה כדי שחלילה אף אחד יום אחד לא ידמיין לחזור למצב כזה כמו שהיינו שם." אצל אייל, הסכמת הצורך האישי באות מתנגשת עם הכרה בחשיבותו כאמצעי לשמירת הזיכרון הקולקטיבי ואזהרה מפני חזרה על אותם מרחבי לחימה.
דן:
"תראי, אני, לי אישית כמובן האות הזה לא... לא... זה לא נותן לי איזושהי... אני לא אוסף אותות ואיתורי כבוד, זה לא מדבר אליי ואני לא זקוק לזה ולא צריך את זה. אבל זה כן נותן איזושהי תחושה שלא שכחו. כי [...] זה באמת התחושה בציבור, גם באותה תקופה וגם מאז ועד היום, זה שזה לא רלוונטי למציאות של מדינת ישראל, לחיים האזרחיים, זה משהו שקרה בצפון, מעבר לקו הסגול, איפשהו בלבנון ומי שהיה שמה התעסק בזה ומי שבארץ לא התעסק בזה [...] ואתה עכשיו חודש שלם תקוע בתוך שיח או מאחורי איזה בולדר עם בוץ ושלג ו... זה משהו שונה לחלוטין והציבור לא מכיר את זה ולא מזהה את זה ולא מעניין אותו. אז אממ... אז זה שנתנו עכשיו את האות הזה, זה כן נותן איזשהו תחושה שוואלק לא שכחו ו... לקח רק 21 שנה, כן? אבל בסדר... אני מקווה שזה, עם האות הזה אולי גם יוכלו לעזור לאנשים שכן מגלים סימני סטרס ופוסט טראומה כאלה ואחרים, שיכירו בהם מבחינת נכות צה"לית כזאת או אחרת, אחוזי נכות, לא יודע... אני אישית לא צריך את זה ולא זקוק לזה אבל טוב לדעת וחשוב לדעת שאולי למישהו זה כן יעזור, אולי... אני מקווה."
גם אצל דן, האמביוולנטיות בין האות לבין השכחה ממחישה את הפיצול: תפיסת עצמי שאינה זקוקה לסמל, לצד הצורך שלא תהיה שכחה. העמדה הדיאלקטית - התנגדות לסמל הזוכר וכמיהה אליו למען "האחר הפגוע יותר" - מספרת גם את סיפור הטראומה המדוברת וזו שאינה מדוברת.
מאור:
"זה אירוע מכונן אני זה שהיום נלחם על זה שהמדינה תכיר בנו ואני זה שכרגע אומר ההכרה היא רק אחד מתוך 10 דברים שאני שמתי לעצמי בזמן שהמדינה לא מכירה ואני הקמתי עמותה שתעשה את זה." אצל מאור, הקמת העמותה עומדת בבסיס סדרי העדיפויות בחייו. גם גיא תיאר הבנה ביחס לסדרי עדיפויות ולזמניות: "והבנתי אוקי אני כבר פה ואם אני כבר פה אני אמצה כל יום מי שמכיר אותי אני חיי את החיים בטירוף אני בן אדם שטורף את החיים וחי כאן ועכשיו לא כקלישאה... מרגע מסוים בחיים החלטתי אני פה אני פה זה בסדר שאני פה ואם כבר אני פה אגב טוב לי וטוב לאחרים זאת אומרת האלטרואיזם שלי הוא גם חלק מזה."
משתתפי המחקר, ששהו בלבנון ביחידות לוחמות לפרקי זמן ארוכים, הצליחו ברבות השנים לפתח צמיחה פוסט-טראומטית דרך שלושת המרחבים: שינויים בקשרים בין-אישיים, שינויים בתפיסות עולם והערכה מחודשת לחיים, ושינויים בתפיסת העצמי. כפי שנמצא בספרות המחקרית, אין הכרח כי כל שלושת המרחבים יתקיימו; אצל חלק מהמשתתפים הצמיחה התבטאה במרחב אחד או שניים, ועדיין הייתה בעלת משמעות.
דיון
עשרים ואחד חיילים שירתו ברצועת הבטחון ורואיינו בראיונות עומק חצי מובנים. מהראיונות עלו שלוש תמות מרכזיות: משמעות לאובדן המשמעות בשירות לחימה מתמשך; מציאות של דחק מתמשך; וצמיחה פוסט-טראומטית. מאמר זה מתמקד בתמה האחרונה.
שינויים בתפיסת העצמי
השהות המתמשכת בלבנון והתנועה בין דחק אקוטי ל"שגרת חירום" יצרו שינויים בתפיסת העצמי. טראומה מתמשכת עשויה לשנות את האופן שבו אנשים תופסים את עצמם, ולהאיר חלקי עצמי שלא היו מודעים אליהם קודם. הממצאים מראים כי השירות הצבאי בלבנון הביא לשינויים מהותיים בתפיסת העצמי: תחושת מסוגלות גבוהה יותר, תפיסת חוסן מוגברת, מציאת משמעות, התחברות לערכים, אמון עצמי וגילוי של עצמי חדש. ממצא זה עולה בקנה אחד עם ספרות הצמיחה הפוסט-טראומטית ביחס לשינויים חיוביים בתפיסת עצמי לאחר שירות מתמשך בדחק קיצוני (לוי בלז, 2025).
ראוי לציין כי המרואיינים כמעט לא העידו על פציעות מוסריות, ותפיסת העצמי שלהם עברה טרנספורמציה חיובית על אף המגע הקרוב עם מוות והרג - בעיקר של מחבלים, וכמעט ללא מגע עם אוכלוסייה אזרחית. ממצא זה רלוונטי לאור המציאות במלחמת "חרבות ברזל", שבה דפוסי הפציעה המוסרית שונים במהותם (לוי בלז, 2023). יש להדגיש: נתוני המחקר הנוכחי נאספו לפני 7 באוקטובר 2023, ומסקנות לגבי אוכלוסיות לחימה אחרות מחייבות מחקר ייעודי.
קשרים בין-אישיים
המרואיינים דיווחו על חיזוק משמעותי של הקשרים הבין-אישיים עם חבריהם לנשק. טראומה עשויה להביא אנשים לבחינה מחודשת של קשרים קיימים וליצירת קשרים חדשים (Ramos & Leal, 2013). הממצאים מחזקים את חשיבות התמיכה החברתית בהתמודדות עם לחימה שוחקת: המרואיינים מתארים קשרים שאין להם אח ורע - חוויות שייכות, הבנה ״ללא מילים״, תמיכה הדדית ותחושה שהחברות נשמרת גם בהיעדר קשר ממשי. יחד עם זאת, המחקר מגלה גם את האמביוולנטיות בקשרים אלה: לצד ההבנה ללא מילים והנאמנות ללא תנאי, ישנם מרואיינים שתיארו את הקשר כמרחב שלעיתים מחזיר לטריגרים טראומטיים - עד כדי כך שקשרים קרובים נקטעו לאחר השירות. ממצא זה עולה בקנה אחד עם דפוסי הימנעות פוסט-טראומטיים, גם ללא אבחנה מלאה (Flack & Kite, 2021).
שינויים בסדרי עדיפויות והשקפת העולם
השינויים בסדרי עדיפויות והשקפת העולם מביאים עמם מרחב דיאלקטי מורכב. המרואיינים שבו משדה הקרב ועיבדו את חוויותיהם לאורך שנים, בתהליך שאיננו ליניארי. חוויות לבנון חותרות שוב ושוב תחת אמונות הבסיס - על עצמם, על העולם ועל דמויות משמעותיות. ניכר דיאלוג מתמשך בין חלק מהמרואיינים לבין "המדינה" - ישות המייצגת תפיסות עולם שנשברו ונוצקו מחדש אל מול מציאות לבנון, גם שנים לאחר סיום השירות. הדיאלוג החוזר סביב "מה היה שם" ותוקפו מייצג תנודות בהשקפת העולם ובמשמעות - משא ומתן מתמשך על מה שחשוב ומה שאינו חשוב.
סיכום
ממצאי המחקר מחזקים את הספרות בתחום הצמיחה הפוסט-טראומטית. גם ממבט של שנים לאחור, הטראומה של לבנון נוכחת בחייהם של המרואיינים, ועמה הם בדיאלוג מתמשך - בחיפוש אחר משמעות, הבניית נרטיב ומילים לחוויות שחלקן נותרות מעין ״חור שחור״ שסביבו נבנים החיים. שלושת האלמנטים המרכיבים צמיחה פוסט-טראומטית נותרים דינמיים ודיאלקטיים. עצם ההחלטה לקחת חלק במחקר שכזה מהווה בפני עצמה ניסיון למצוא פשר ולעבד את תפיסת העצמי. רבים מהמשתתפים דיברו על תחושת הערך שחשו - היכולת לחלוק את סיפורם ולחשוב על חייהם מפרספקטיבה נוספת.
סיכום והמלצות
המחקר נערך עם 21 מרואיינים בשיטת המחקר האיכותני, מתוך ניסיון לתת מילים ושם לתקופה שנותרה ללא שם. לצד ממצאים על צמיחה פוסט-טראומטית, עלה צורך מתמשך בשיום, תוקף והכרה. האמביוולנטיות שרוב המרואיינים חשים - ויחד אתה היעדר הקול לאורך שנים - מלווה אותם עד היום בתחושות מעורבות של משמעות והחמצה. הצמיחה הפוסט-טראומטית התקיימה בחייהם, אך שנים רבות שבהן לא ניתן מקום ל"מלחמה ללא שם" הותירו סימני שאלה פתוחים על מה שחוו ועל משמעות חוויות אלה.
המחקר נערך כשנתיים לפני אירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל". ממצאיו עשויים לשמש נקודת ייחוס, אולם כל הסקה ישירה לאוכלוסיות שירות שונות מחייבת זהירות מתודולוגית ומחקר ייעודי. המלצותינו נוגעות לבנייה של מרחבי שיח ועיבוד מתמשך - בחיים האזרחיים, ולא רק במעבר מהצבא לאזרחות - עבור חיילים שהשתתפו בלחימה עצימה ומתמשכת. המטרה היא לאפשר ייצור מתמשך של נרטיב אישי, לצד חבריהם לנשק, ומתן תוקף ישיר לחוויותיהם. לשיום (naming) של חוויות צבאיות - גם כאשר הן עומדות בניגוד לאתוס - ערך מהותי לאיכות חייהם וחוסנם של חיילים, חיילות וקהילות במצבי דחק מתמשכים.
הערות
- פרפרזה לכותרת הספר "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (אורוול, 2010)
מקורות
אורוול, ג' (2010). דפוק וזרוק בפריז ובלונדון. כנרת זמורה ביתן.
אריאלי, ת', וכהן, נ' (2013). סביבת קונפליקט כשדה מחקר: אתגרים ומדגם כדור שלג. פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, 22, 2-26.
בן דור, י. (2019). "לבנון איננה "משולש ברמודה" – מהו "סינדרום לבנון" וכיצד ראוי להתמודד עימו. בין הקטבים, 22-23, 201-226.
גייסט-פינפולד, ר'. (2017). יציאת ישראל מדרום לבנון וההתנתקות מרצועת עזה: ניתוח השוואתי. עדכן אסטרטגי, 20(3), 73-85.
גרוסמן, א' (2004). תפקוד וערנות במצבי חירום ממושכים. מגמות, 43(3), 577-588.
הר זהב, ח' (2019). לבנון: המלחמה האבודה. ליאור שרף הפצות.
לוי בלז, י' (2023). האויב שבפנים: פגיעה מוסרית והשלכותיה הנפשיות. שיחות, ל"ז(2), 173-180.
לשם, ר' (2005). אם יש גן עדן. זמורה-ביתן.
לוי בלז, י' (2025). כל החומות הגבוהות: האם יש לנו תפקיד במסע ממשבר לצמיחה בעקבות 7 באוקטובר?. בתוך ב, שלגי וש, זיו-ביימן, (עורכים), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה. עמ' 238-256. מודן.
מיכלסון, ב' (2020). 18 שנות צה"ל בלבנון. שריון: בטאון עמותת יד לשריון, 57, 8-16.
סלע, א. (2007). חברה אזרחית, צבא ומדיניות ביטחון: המקרה של אזור הבטחון בדרום לבנון. בתוך ג, שפר (עורך), צבא שיש לו מדינה? מבט חדש על מקום הבטחון ומערכת הבטחון בישראל. עמ' 21-34. מכון ון ליר.
פראנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה. דביר.
פרידמן, מ' (2017). דלעת: מוצב אחד בלבנון. כנרת זמורה-ביתן דביר.
צבר-בן יהושע, נ' (2016) מסורות וזרמים במחקר האיכותני: תפיסות, אסטרטגיות וכלים
מתקדמים. מכון מופ"ת.
רוזנר, י' ופרידמן, מ' (תסריטאים) רוזנר, י' (במאי). (2020). מלחמה בלי שם (עונה 1, פרקים 1-3).
בתוך לשם, י' (מפיק). כאן 11. https://www.kan.org.il/...n-11/p-13644
שלסקי, ש', ואלפרט, ב' (2007). דרכים בכתיבת מחקר איכותני: מפירוק המציאות להבנייתה כטקסט. מכון מופ"ת.
שקדי, א' (2003). מילים המנסות לגעת – מחקר איכותני תיאוריה ויישום. רמות, אוניברסיטת תל אביב.
Dekel, S., Ein-Dor, T., & Solomon, Z. (2012). Posttraumatic growth and posttraumatic distress: A longitudinal study. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 4(1), 94. https://psycnet.apa.org...037/a0021865
Farero, A. M., Blow, A. J., Bowles, R. P., Ufer, L., Kees, M., & Guty, D. (2024). What predicts personal growth following a deployment? An examination of National Guard soldiers through the lens of posttraumatic growth. Military Psychology, 36(3), 274-285. https://doi.org/10.1080...2021.2002105
Flack, M., & Kite, L. (2021). Transition from military to civilian: Identity, social connectedness, and veteran wellbeing. PloS one, 16(12), e0261634. https://doi.org/10.1371...pone.0261634
Forbes, D., Metcalf, O., Lawrence-Wood, E., & Adler, A. B. (2022). Problematic anger in the military: focusing on the forgotten emotion. Current psychiatry reports, 24(12), 789-797. https://doi.org/10.1007...-022-01380-x
Heine, S. J., Proulx, T., & Vohs, K. D. (2006). The meaning maintenance model: On the coherence of social motivations. Personality and social psychology review, 10(2), 88-110.
Mark, K. M., Stevelink, S. A., Choi, J., & Fear, N. T. (2018). Post-traumatic growth in the military: a systematic review. Occupational and environmental medicine, 75(12), 904-915. https://doi.org/10.1136...-2018-105166
Lev-Wiesel, R., & Amir, M. (2014). Growing out of ashes: Posttraumatic growth among Holocaust child survivors, in Calhoun, L. G. and Tedeschi, R. G. (eds), Handbook of posttraumatic growth (pp. 248-263). Lawrence Erlbaum Associates.
Luft, G. (2000). Israel's security zone in Lebanon-A tragedy?. Middle East Quarterly, 7. https://www.meforum.org...on-a-tragedy
Park, C. L. (2010). Making sense of the meaning literature: An integrative review of meaning making and its effects on adjustment to stressful life events. Psychological Bulletin, 136, 257-301. https://psycnet.apa.org...037/a0018301
Park, C. L., & George, L. S. (2013). Assessing meaning and meaning making in the context of stressful life events: measurement tools and approaches. Journal of Positive Psychology, 8(6), 483–504. 10.1080/17439760.2013.830762
Pat-Horenczyk, R., & Schiff, M. (2019). Continuous traumatic stress and the life cycle: Exposure to repeated political violence in Israel. Current Psychiatry Reports, 21(8), 71. https://doi.org/10.1007...0-019-1060-x
Ramos, C., & Leal, I. (2013). Posttraumatic growth in the aftermath of trauma: a literature review about related factors and application contexts. Psychology, Community & Health, 2(1).
Saltzman, L., Pat-Horenczyk, R., Lombe, M., Weltman, A., Ziv, Y., McNamara, T., ... & Brom, D. (2018). Post-combat adaptation: improving social support and reaching constructive growth. Anxiety, Stress, & Coping, 31(4), 418-430. https://doi.org/10.1080...2018.1454740
Steger, M. F., Frazier, P., Oishi, S., & Kaler, M. (2006). The meaning in life questionnaire: assessing the presence of and search for meaning in life. Journal of counseling psychology, 53(1), 80-93.
Steger, M. F., Oishi, S., & Kashdan, T. B. (2009). Meaning in life across the life span: Levels and correlates of meaning in life from emerging adulthood to older adulthood. The journal of positive psychology, 4(1), 43-52.
Stevens, G., Eagle, G., Kaminer, D., & Higson-Smith, C. (2013). Continuous traumatic stress: Conceptual conversations in contexts of global conflict, violence and trauma. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 19(2), 75-84. https://doi.org/10.1037/a0032484
Strong, J. D., Findley, P., McMahon, S., & Angell, B. (2015). What is war? Female veterans’ experiences of combat in Iraq and Afghanistan. Affilia, 30(4), 489-503. https://doi.org/10.1177/0886109915585383
Taku, K., Cann, A., Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2008). The factor structure of the Posttraumatic Growth Inventory: A comparison of five models using confirmatory factor analysis. Journal of Traumatic Stress: Official Publication of The International Society for Traumatic Stress Studies, 21(2), 158-164. https://doi.org/10.1002/jts.20305
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). " Posttraumatic growth: conceptual foundations and empirical evidence". Psychological inquiry, 15(1), 1-18. https://doi.org/10.1207...65pli1501_01
Tolleson, A., & Zeligman, M. (2019). Creativity and posttraumatic growth in those impacted by a chronic illness/disability. Journal of creativity in mental health, 14(4), 499-509. https://doi.org/10.1080...2019.1632769
Wu, X., Kaminga, A. C., Dai, W., Deng, J., Wang, Z., Pan, X., & Liu, A. (2019). The prevalence of moderate-to-high posttraumatic growth: A systematic review and meta-analysis. Journal of affective disorders, 243, 408-415. https://doi.org/10.1016....2018.09.023
