לגור בבטנו של הזאב / בינה בלנקה חיון ויילר

בינה בלנקה חיון ויילר

לגור בבטנו של הזאב

כריכה - סוכנות לסופרים

לגור בבטנו של הזאב הוא ממואר, המספר את המיתוס האישי שלי במלחמת העולם השנייה ולאחריה. בספר עולים חלומות, שירים וציורים, שלהם אני מעניקה פרשנות יונגיאנית.
הספר עוסק בילדותי הנפקדת, בשנות הכיבוש הנאצי בסרביה ובאיליריה, שם הופרדתי ממשפחתי וחייתי כשלוש שנים בחסות זרים.
כמי שהייתה פעוטה בשואה, המציאות לאורך שנים הייתה עבורי נעלמת ונאלמת ללא ביטוי. לאחר שנים רבות עלו בי חלומות. באחד מהם הופיעה ילדה כבת חמש המבקשת ממני: "תחזירי לי את הספר שלי", פירשתי את זה כהזמנה לכתיבת הספר.
כתיבה זו היא אריגה יצירתית של חיי, והביטוי של Active Imagination – דיאלוג של האגו עם הלא מודע.

בינה בלנקה חיון ויילר, היא פסיכולוגית יונגיאנית בכירה, מטפלת ומדריכה. ממייסדות התוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית בסמינר הקיבוצים. היא מציירת וכותבת שירים. זהו ספרה הראשון.

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

פרק שלישי - מחסה בין זאבים

יש בי כיום את הנכונות הרוחנית לכתיבה, נראה שזו דרישת הנשמה.

איך הכול החל?

פעם במלחמה ההיא הילדה מצאה מחסה בין הזאבים ברחוב. אף שידוע כי הזאב היא חיה טורפת, איש לא הזהיר אותה כי הזאבים עשויים לטרוף. בגיל שנתיים, בסמטת רחוב, פגשה בזאב, והוא שהוביל אותה למאורה שלו ביער.

כשאין בית, אמרה לעצמה, אז כל מקום הוא בית, אפילו מאורת זאבים.

אמה לא אהבה לחטט באופיו של הזאב כדי לא לגלות את סודות החיה, וכן לא אהבה לדבר בגנות הזאב כי אמרה: "הרי שמר עלייך, ועל זאת תהיי אסירת תודה". נשארתי כלואה בהודיה. גם הילדה לא רצתה שהזאב יקבל כגמולו, על כי בלע אותה. הרי בטנו הייתה לה מסתור עמוק עד שהמלחמה הגיעה לקיצה.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אחר כך הוציאו אותה מבטנו של הזאב. בעצם אבא שלה חילץ אותה מקרביה של החיה. דבר זה לא נמחק בקלות מהזיכרון.

אמא

הילדה הרכה בשנים הזו ששערותיה צבע דבש, בנפשה פנימה היא באה בימים.

כולם חושבים שהיא חזקה ואמיצה, אך היא מבוהלת ומבועתת. קודם לכן הנער בן ה־18 הכה אותה חזק עם אגרופיו בחזה ובבטנה. הנער הוא בן משפחה שאליה נמסרה הילדה לפני שלוש שנים וחצי למסתור ולהצלה בגלל המלחמה שאין לה סוף. היום, זה היום שהוריה הודיעו שיבואו לקחת אותה סוף־סוף. קשה לה. שלוש שנים וחצי היא מחכה להם יום־יום, ואיש לא בא.

פעם בחודש אמא הגיעה כדי לשלם למשפחה שהסתירה אותי לחודש נוסף, וכדי לראות אותי. אחזתי ברגלה וביקשתי: "קחי אותי עכשיו". היא ליטפה את ראשי ואמרה: "את תראי שאני ואבא נבוא לקחת אותך". רק בגלל התקווה הזו כל השנים האלו לא הטבעתי עצמי בנהר הגועש שליד הבית.

הם הבטיחו שיבואו, וברגע האחרון ביטלו שוב ושוב... הם... בוששים לבוא. אני עומדת בחוץ ומחכה. הנער הכה אותי קודם, הוא מכה אותי על כל שטות.

נראה לי כי הוריי הפקירו אותי אצל המשפחה הזו. הם בכלל לא יודעים מה קורה לי.

אבל כשיבואו לקחת אותי אני אספר להם הכול, כל מה שקרה. אני אספר להם ואראה להם שאני יודעת לשיר ולרקוד. לפעמים המשפחה ובעיקר הנער ואחיו מבקשים ממני לרקוד ולשיר לפניהם.

כשאני עצובה אני לוקחת את התוף שלי, שרה, רוקדת ומתופפת ועוברת לעולם אחר, וכל השכנים מוחאים לי כפיים. אני עושה כל מה שהוא אומר ודורש ממני. לפעמים גם אחיו בן ה־16 בא אליי. האחים שניהם אוהבים אותי מאוד וכל הזמן רוצים לשחק איתי בבובות.

הוא אמר שזה סוד שלנו ואסור שמישהו ישמע שאני צועקת. לכן אני שותקת חזק. אפילו מצאתי דרך איך לעבור את המשחק הזה איתו בלילות. בלילה אני פורמת את גופי מנשמתי, וזה מה שאני עושה כבר אלף לילות.

ברגע שהוא מופיע ובא לשחק איתי בבובות נשמתי מפרפרת ויוצאת לשוטט בסמטאות העיר החשוכות, ורק גופי נשאר כלוא עימו.

לבסוף הוריי באו לקחת אותי וחיי טובים. אולם כל פעם שמישהו נותן לי בובה במתנה, אני קודם זורקת אותה אל הרצפה, ואחר כך שוברת ומועכת את ראשה ובטנה ברגליי. אמי עד היום לא מבינה למה אני נוהגת כך.

לא סיפרתי, והם מעולם לא שאלו אותי איך היה אצל המשפחה המצילה במסתור. ברור, זאת הייתה הצלה, וחייבים תודה. מי שהציל יהודים במלחמה הסתכן.

באחד מימי המלחמה, בעודי במחבוא כשאיליריה תחת השלטון הנאצי, הגיע צו המורה על כך שכל בית אב ישים לפני ביתו שלט, ובו רשימת כל בני הבית המתגוררים בו. הנער שאל את אבי אם הוא צריך להוסיף את שמי לרשימת בני הבית? אבי אמר לו, בפירוש לא, ושמי לא היה ברשימה. יום אחד נכנסו נאצים הביתה וספרו את כל הנפשות בבית. בני המשפחה הסתירו אותי מתחת לשידה, וביקשו ממני להיות שקטה.

מתוך לימודי היונגיאניים, הבנתי עד כמה השימוש שלי בדמיון פעיל בילדותי, באמצעות הריקוד, השירה והציור, הציל את נשמתי באותן שנים.

ג'ואן חודורוב, אנליטיקאית יונגיאנית, בספר שערכה Active Imagination,¹ על פי יונג, מצטטת את :Sachs "הריקוד הינו אם האומנויות. המוזיקה והשירה קיימות בממד הזמן. הציור והארכיטקטורה קיימים במרחב, אבל הריקוד חי בו זמנית בזמן ובמרחב". חודורוב ממשיכה, "התנועה והריקוד הם סוג של דמיון פעיל, שקשור להיסטוריה המוקדמת של האדם כשהמחלה עדיין הובנה כאובדן הנשמה".

על המוזיקה והשירה - מרק ויינבורן, בספרו Deep Blues,² מצטט את הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן שאמר: "המוזיקה הינה רגש, תנועה, רוח – מופיעה בצורה של משהו שאינו פסיכי טהור אלא הוא מעבר לעצמו והוא 'Unitary Reality' (המציאות האחדותית). זהו הרגש הראשוני החיובי שתינוק יוצר עם האם כשהקשר הוא חיובי. קשר של אהבה – ארוס. קשר זה מעניק תחושה של חיבור, חוויה שקודם הייתה בגלות ובנתק ועכשיו נגאלת. המוזיקה והשירה יכולות להביא אותנו לתחושת חיבור עם רגשות מודחקים ועם תשוקות".

אם כן, למוזיקה ולשירה יש פוטנציאל לריפוי פנימי, והן מעניקות לנו את איכות הנשמה שלנו. כך הן יכולות לחולל תפנית רגשית מעצב לשמחה, וזה כנראה מה שקרה לי כשרקדתי ושרתי באותה עת.

המוזיקה מעוררת ותומכת במסע הארכיטיפי של הנפש. היא מחוללת הרמוניה ואת איחוד הניגודים בנפש. באופן לא מודע, הלא מודע טיפל בי. נראה שהריקוד, המוזיקה והשירה שלי שמרו על האינטגריטי של אישיותי. בנוסף, ציירתי במשך שנות המלחמה כל הזמן בעיפרון על דף. רק לאחר שנים הבנתי עד כמה הציור תמך בי.

קחו את העבודה שלכם עם הורים לשלב הבא
ספר מעשי ומאויר שנותן, שלב אחר שלב, כלים מקצועיים וברורים לטיפול בהורות

יונג פיתח את הטכניקה של דמיון פעיל, מתודה חשובה שהיא חלק מהתיאוריה הפסיכולוגית שלו. הוא קרא לה active imagination, הדמיון הפעיל, שבו האגו משוחח עם הדמיון (הלא מודע) כדי לחקור את הנפש הלא מודעת ואת העולם הפנימי.

מטרת הטכניקה היא להביא את החומר הלא מודע לתודעה, ולאפשר הבנה והיכרות טובה יותר של המחשבות, הרגשות והפוטנציאל היצירתי.

כשיונג הרגיש חוסר מנוחה הוא נהג לפנות ללא מודע, לאנימה ולשאול אותה: "מה את זוממת? מה את רואה? הייתי רוצה לדעת". אחרי התנגדות, האנימה יצרה דימוי. ברגע שהדימוי הופיע, יונג דיווח כי חוסר המנוחה או תחושת הדיכאון נעלמו אצלו. כל האנרגיה של האמוציות שלו עברה טרנספורמציה לעניין ולסקרנות בדימוי. זהו תהליך ריפויי והתפתחותי.

אישה ללא עור

לאחר שנים שאלתי את עצמי, האם זאת טראומה?

חשתי כאילו פשטו את עורי בשוק בהמות. זה הנזק שכנראה נגרם לי בעטייה של המלחמה ההיא. כן, לפעמים אני ללא עור לגופי.

למזלי חזרתי לצייר, וגיליתי את הכתיבה. הכתיבה היטיבה עימי. אני יושבת מול המחשב, כותבת את סיפורי, ומרגישה כעוטה מעטה עור לגופי, מוגנת מהתוהו ובוהו שסובב אותי.

שנים לא ממש ידעתי כי הגעתי מהשואה, הוריי לא סיפרו לי. אך לימים מעשה שהיה כך היה.

בליל חורפי גשום וקר בתשע בערב צלצל הטלפון בביתי.

נשמע קולו של גבר השואל: "האם זאת את?"

"מי אתה... זאת אני", אמרתי.

"סיפור ארוך... אך את שמך קיבלתי מ־ל', והוא ביקש אותי למצוא אותך... אני מחפש אותך כבר כשנה", אמר האיש.

"מי אתה?..." נדהמת חזרתי על שאלתי.

"קוראים לי בארי, ויש לי מכתב עבורך ותמונות ש־ל' שולח לך... הטלפון שלו הוא..."

ל' היה הנער בן ה־18 שבאביב 1943 הסכים לקבל אותי בת השנתיים לבית אמו ואחיו. המשפחה הזו הסתירה אותי בביתם עד שהמלחמה הסתיימה בשנת 1945. הוריי נדדו, נרדפו והסתתרו כל אותה תקופה. שהיתי אצל המשפחה שלוש שנים וחצי. הוריי חזרו כמה חודשים לאחר סיום המלחמה, בסוף 1945, ולקחו אותי בת החמש וחצי עימם.

אני ניצלתי והוריי ניצלו. אך כל המשפחה היקרה נספתה בשואה, למעט סבתא רחל ודוד אליעזר, אחיו של אבי, ועוד כמה קרובים רחוקים ששרדו ועלו לישראל.

סבתא רחל מצד אמא היא דמות טרגית. לסבתי, עד שנת 1940, היה מכל טוב העולם. היה לה בעל אוהב, יופי, כסף, משפחה, מעמד חברתי ומחזרים רבים בגלל יופייה. היא הייתה אישה חכמה ואינטליגנטית מאוד. היא דיברה שבע שפות, והנהיגה בביתה סלון ספרותי. בשנת 1940 סבי ניסים קלדרון נפטר. בשנת 2010, בפעם הראשונה, עליתי לקברו בבלגרד. סבתא רחל איבדה בשנים 1943-1941 את בתה מרים, נכדה מילה, בנה ז'אק וחתנה בנקו, וכן את אחיה ואחיותיה למעט אח אחד ואחות אחת. זהו סיפור איוב.

הנפילה

לאחר כשנתיים מהשיחה עם בארי, הגיעו ל' ובתו ג' לארץ. באותו יום עבדתי במוסד ציבורי כפסיכולוגית. המטוס היה צריך לנחות בחמש. החלטתי לצאת כבר בשלוש לנתב"ג. התרגשתי מאוד מכך שהם מגיעים לארץ, לא ידעתי איך ל' נראה.

יצאתי מדלת המשרד ורציתי לרדת במעלית, אך היה נדמה לי שהיא תפוסה, אז החלטתי לרדת במדרגות. ברגע שהנחתי את הרגל, היא הסתובבה, והתגלגלתי במורד שלושה גרמי מדרגות. ראיתי שלפניי על הרצפה נמצא לוח מתכת, והצלחתי להסתובב כדי שראשי לא ייפגע. מהנפילה. קיבלתי מכות יבשות בגב, ובכתף קיבלתי מכה חזקה מאוד שכואבת לי מדי שנה, כתזכורת. הייתי כאובה, קמתי ויצאתי לפגוש את חסיד אומות העולם שלי.

על תאונות – לפי יונג,³ כאמור, הלא מודע יכול להפוך למסוכן, הן באנליזה שיכולה להציף, וכן יכול להפוך למסוכן בעצמו. אחת הצורות הידועות והשכיחות מתבטאת בתאונות. "מספר רב של תאונות, יותר ממה שאנשים יכולים לנחש הן מסיבה נפשית. החל מפגיעות קטנות ועד לתאונות נוראיות. יכולה להיות הטרמה שבועות או אפילו חודשים לפני". יונג בדק מקרים רבים וחלומות של אנשים שביטאו הרבה קודם את הנטייה לפגיעה עצמית.

"תאונות שמתרחשות כביכול על ידי אי־זהירות צריכות להיבדק. אנחנו יודעים שאם אנחנו חסרי מצב רוח, אנחנו יכולים לעשות תאונות קטנות וגם מסוכנות.

גם מחלות הגוף יכולות להתהוות מסיבה נפשית. תפקוד לא נכון של הנשמה יכול לפגוע בגוף, כיוון שהגוף והפסיכה אינם ישויות נפרדות אלא אותן המהויות ואותם החיים".

לדעת יונג, "הלא מודע מזוהה עם אנרגיה אינסטינקטואלית – כשהתודעה (האגו) מנוגדת ללא מודע, ויש ניתוק ביניהם, זה כמו מצב שבו אתה מאבד את השורשים והאינסטינקטים". יונג מוסיף ש"אם אנחנו יכולים לפתח את הפונקציה הטרנסצנדנטית – מעין סינתזה לקונפליקט, נוצר חיבור בין האגו ללא מודע, וזו העמדה השלישית שנולדת – הסינתזה. אז האיזון יחזור לפסיכה והדיסהרמוניה תיעלם. אז יחזור אלינו הצד הנעים והמדריך של הלא מודע, ויעזור באומץ ובאפשרויות חדשות".

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

עם הגעתם של ל' ו־ג' בתו דברים החלו להתבהר אצלי. כש־ל' הגיע בעצם יכולתי לתקשר רק עם בתו, שדיברה אנגלית מצוינת. כל האילירית שידעתי נמחקה והודחקה כשההורים באו לקחת אותי. בהתחלה לא זכרתי גם את הסרבית, אבל מהר מאוד חזרתי אליה.

ג' ו־ל' התארחו בביתי, ובאותו יום בערב הגיעו הוריי לבקר. הם דיברו איטלקית כי איליריה – ארץ העיטים, הייתה שטח כיבוש איטלקי עד 1943. עד אז ל' נחשב במשפחתנו כאיש הטוב, אך לי הייתה אינטואיציה שיש שם משהו, לא שמחתי לראות אותו.

בפעם הקודמת שראיתי אותו הייתי בת שש וחיינו בבלגרד. הוא הגיע מאיליריה לביקור של חודש. ההורים הזמינו אותו כמתנה על כך ששמר עליי. אני לעומת זאת שאלתי את אמא, "למה הוא בא? אני לא אוהבת אותו".

הוא נראה לי מוכר, אך לא הבנתי למה הוא הגיע.

אמא אמרה: "הוא שמר עלייך, תהיי נחמדה אליו".

כשהגענו מנמל התעופה אלינו הביתה, סידרתי לבתו מיטה בחדר הטיפולים, והוא ישן בסלון. בלילה הראשון שלהם אצלנו, הזמנתי את חברתי, רות.

רות ואני דיברנו עם בתו באנגלית. בתו שאלה את רות מה היא עושה, ורות סיפרה לה על הפעילות שלה עם נשים מוכות שעברו התעללות. ג' הרגישה לא נוח, ו־ל' ניסה להרגיע אותה, ראינו שמשהו לא בסדר. רות אמרה שיש אבות שפוגעים בבנות שלהן. לאחר יומיים ל' קרא לבתו וביקש ממנה להגיד לי: "אנחנו רגילים לישון יחד באותה מיטה".

ברגע שהוא ביקש לישון עם הבת שלו התעוררה אצלי התובנה שאני נפגעתי גם. הבת רצתה להגיד לי משהו, היא כמעט התמוטטה מרוב בכי, אבל היא לא הצליחה. בבוקר למחרת הוא כבר עבר לישון איתה.

למחרת חלמתי – אני עומדת בכביש בארץ לא מוכרת, ומתקרבת משאית, ונעצרת לידי. בפנים אני רואה את ל' ואת אחיו. הם אומרים לי: "תעלי, את רוצה להגיע לאנשהו?" אני עונה: "כן", ועולה למשאית בתום לב. אני יושבת מקדימה לידם, הם מחייכים אליי ואני אומרת להם: "זו כנראה חטיפה".

בתום החלום הבנתי שבעצם עליתי לטרמפ עם שני גברים בעלי "ראש כחול", שחטפו אותי. כמו התמה שעלתה בחלום נוסף.

כשבוע לפני הביקור של ל' ו־ג' חלמתי: אני גרה בירושלים בדירה שיש בה פתחים ללא דלתות, והיא פרוצה לכל רוח, זוהי דירת קרקע. ל' ואחיו הצעיר עומדים בחוץ על המדרכה, ואני יוצאת ואומרת להם, כמטפלת: "בואו עכשיו לטיפול". כשאני יוצאת החוצה אני מופתעת שראשם כחול. אני אומרת להם, מוזר שיש לכם "ראש כחול", הם מחייכים ושותקים.

באותה עת לא הבנתי את החלום. בעקבות המפגש עם ל' ו־ג' הבנתי אותו. הדירה הפנימית מצביעה על מצב נפשי חשוף, הגברים בעלי הראש הכחול מסמנים את התוכן המיני. חשיבות החלום היא בכך שהאגו רוצה לטפל בדמויות ובתכנים שעלו בחלום, עוד בטרם בואו של ל'. בעקבות התחושות והחלומות, פניתי למטפלת מעמיקה וחכמה, אלה עמיצור היקרה, שאמרה לי, תבואי עם כל החלומות ונשב לדבר.

כשאלה עמיצור באה לבקר, לאחר מות אבי, בשבעה, היא ראתה תמונה שלי בגיל חמש ואמרה: "זה מה שהציל אותך, העולם הפנימי שלך שהיה לך מקום להיות בו".

לאחר מחשבה, הבנתי שהאגו שלי בחר במילה חטיפה, כדי לציין את המצב של אובדן הנשמה, loss of the soul, שחוויתי בהיותי עם ל' ואחיו בילדות, וכן בעת הביקור של ל' ובתו בארץ. זו חוויה שמחברת אותי אל יונג בנושא אובדן הנשמה.

על אובדן הנשמה – יונג

יונג כותב ב"ספר האדום" על אובדן הנשמה שלו: הקרע הגדול עם פרויד והפרדה והנתק ממנו מעוררים ביונג חוויה קשה וכאוטית בעיקר בשנים 1917-1913.

ב"ספר האדום", בפרק ה־Scrutinium, מושג שפירושו: לבחון, למיין ולחפש.

יונג אכן בוחן וחוקר את עצמו, ושואל שאלות. שאלה שהוא שואל בכאב גדול היא:

"Who am I? I cannot accept the hollow nothing that I am".

"מי אני? אני לא יכול לקבל את החלל הנבוב והריק שבתוכי".

זוהי שאלה מהותית ונוקבת, אנו מכירים אותה כשאלה אוניברסלית לבני אנוש. ואומנם בהמשך יונג מדווח לנו כי ה־soul שלו נעדרה ממנו לתקופה ארוכה, ואולי לכן תחושת הריקות וה־emptiness שאופפת אותו. יונג ממשיך ומדגיש כי תחושת הריקות וה־emptiness זהו טבע השטן, החלק השטני והמכלה שבנפש.

תכנית ללימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית "ברזילי"
מחזור 2026-2029 - ההרשמה בעיצומה | מקום הלימודים: אשקלון

אלחנדרה פיסארניק, משוררת ארגנטינאית יהודייה הנחשבת לאחד הקולות החשובים והמשפיעים באמריקה הלטינית, מבקשת בשירה "המשכיות":⁴

רפא אותי מהריקנות – אמרתי

רפא אותי – אמרתי.

נראה כי ה־soul של יונג הטתה אוזן, וקלטה את השאלה שלו: "מי אני?" שהוא זרק לחלל. היא, ה־soul מופיעה לפתע, יונג שמח לפגוש אותה ואומר לה: "החיים השיבו אותך אלי נשמתי הנשכחת" (my forgotten soul). וה־soul שואלת אותו, "כמה רחוק אתה נמצא?" הכוונה בוודאי, כמה רחוק הוא מנשמתו ומעצמו.

ושוב אלחנדרה פיסארניק מבטאת אותו מוטיב בשירה "הצלה":⁵

וזה תמיד גן הלילכים שמעבר לנהר.

אם תשאל הנשמה אם זה רחוק

יאמר לה: מעבר לנהר, לא כאן אלא שם.

המשוררת מבטאת את כאבה של מי שחלפה בעולם כנוכרייה וכגולה ויודעת שהגאולה תמיד מעבר לנהר, לא כאן אלא שם.

יונג בצר לו שואל את ה־soul "מהי הדרך הנכונה?"

ה־soul משיבה לו, "הדרך הלא בטוחה, היא הדרך הטובה, היא הדרך הנכונה".

כלומר היא תומכת בו ללכת בדרכו הסוליטרית הלא בטוחה שאין בה שום ערבויות. כאילו שה־soul מצהירה על כעין הבטחה...

ואכן יונג מחליט על התפטרות מתפקידו כנשיא האגודה הפסיכואנליטית וכן מהאוניברסיטה ומכתב העת. מכל הקולקטיב של עולם החיים.

חשוב שנעצור כאן ונבין, מה קרה לנפשו של יונג בהיעדרה ממנו? איפה היא הייתה?

התשובה שלו "היא שקעה אל הלא מודע".

כך כותב יונג על מושג "אובדן הנשמה" –loss of the soul CW9.1), פסקה 213):

המצב המיוחד הקשור למונח זה הנו בקשר לנפש של אנשי השבטים, המניחים שהנשמה יכולה להסתלק ממש כמו כלב שבורח מאדונו בלילה. אז זאת משימת השמאן להחזיר את העריק בחזרה... משהו דומה יכול לקרות גם לאדם המתורבת והמאולף, רק שהוא, המודרני, לא מתאר את זה כאובדן הנשמה אלא כמצב של – mental abaissement du niveau, כלומר ירידה של מפלס התודעה.

למחרת באתי להוריי לבדי, ל' ובתו יצאו לטייל עם בן זוגי. סיפרתי להוריי על הבקשה שלו לישון עם בתו, ושעכשיו אני מבינה שהוא פגע בי. אמא התנגדה וכעסה: "איך את מעיזה לחשוב ולדבר כך, הוא הציל אותך".

אמרתי לה: "זה לא יפה שאת מכחישה, את אישה בעצמך, ואת אמא".

אבי שתק. בכל זאת, כשאני אמרתי לו: "אבא, האם עכשיו אפשר לסדר את התעודה של חסיד אומות העולם?" אבא אמר: "לא ולא, ניתן לו כסף כל חודש, אבל לא ניתן לו את הכבוד".

אני עדיין שאלתי את אבא מדי פעם בנושא חסיד אומות העולם, והוא אמר שהוא לא מוכן. יום אחד הוא אמר ש־ל' הוא איש צבוע ומניפולטיבי. לאחר שהחומר עלה לתודעה, התחילו להופיע אצלי חלומות שתמכו במה שעברתי, ואז התחלתי להבין גם את המשמעות של החלומות שחלמתי טרם הידיעה.

בובות שבורות

בשלוש השנים וחצי ששהיתי אצל זרים הייתי בחוסר כול. כל הזמן זכרתי שאני רוצה לחזור לאמא, ושאני רוצה שתיקח אותי מהזרים.

בתום המלחמה, כשחזרנו לבלגרד, אמא החלה לקנות לי כל מיני בובות מבד ואחרות. אולם אני שברתי עם רגליי כל בובה שנקנתה לי, וכך היה לי חדר גרוטאות לבובות.

במצרים, הבובות נקברו עם המתים כקונקובינות, כך שהגבר ייהנה מהמין גם במותו. בתקופת המלכה אליזבת הראשונה, בובה הייתה שם נרדף לזונה.

בובות שותקות הן עדוֹת אילמות למה שקרה לילדה.

אך לגבי בובה אחת זכורני שגורלה היה אחר, הבובה האחרונה שאבא קנה לי בצ'כיה, עקב נסיעתו לשם מתוקף עבודתו במשרד התחבורה. גם לאותה בובה שברתי את פניה, אולם הפעם לאחר שממש שברתי את ראשה, ביקשתי מאמא לקחת אותה לתיקון. כך הגענו אמא ואני לקליניקה לבובות ושם היא תוקנה. היא הייתה לבובה מתוקנת כפי שדליה רביקוביץ כותבת בשירה:⁶ "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת".

הבובה היא אספקט חשוב בנפש. היו שנים שבהן חלום אחד חזר שוב ושוב:

אני מגיעה לחדר ילדים או לגן ילדים, ושם אני רואה תמיד חדר עם בובות שבורות. ממש חדר עמוס בגרוטאות של בובות, ראשי בובות, רגליי וידיי בובות זרוקות בחדר על הרצפה.

חלום זה העלה בי רגש של צער. החלום הראה את גודל השבר שחוויתי בתקופת הילדות הנפקדת שלי. בובות מבותרות, זו נפשה המבותרת של הילדה הפנימית ושל הילדות הפנימית. גם בציוריי הופיעו אז דימויים מבותרים, ראשים מבותרים, בעלי חיים מבותרים המסמלים – dismemberment – ביתור.

לפי הפודקאסט this Jungian life, הביתור מסמל פרגמנטציה, כלומר קיטוע, דיסאינטגרציה וקהות רגשית. אלו דיסוציאציות וניתוקים שהם ביטוי לטראומה מוקדמת. אלו הגנות כנגד החוויות המציפות שחוויתי.

מזל שהיו גם חלומות מפצים שגם חזרו, כמו אני עפה מעל גגות הבתים בלילה בעיר זרה. חלום זה תמיד נתן לי תחושה של כוח בחלום וכן בערות. החלום סייע לי כנראה להתנתק מהמציאות.

באחד המשחקים ששיחקתי עם נכדתי בת החמש, בבובות, היא אמרה: "במופע הזה את תהיי הסבתא וגם הילדה שהלכה לאיבוד, הילדה האבודה".

אני שאלתי: "אני אהיה גם ילדה וגם סבתא?" היא אמרה לי: "כן, ככה זה". היא לא ידעה עד כמה היא צודקת.

הערות

1.  C. G. Jung, Jung on Active Imagination, Edited by Joan Chodorow, Routledge, 1997.
2.  Mark Winborn, Deep Blues, Fisher King Press, 2011
3.  Carl Jung, CW7: Two Essays on Analytical Psychology, Princeton University Press, 1972.
4.  המשכיות, אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה בעולם הזה, תרגום: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. ע"מ 81
5.  הצלה, אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה בעולם הזה, תרגום: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. ע"מ 79
6.  דליה רביקוביץ, "בובה ממוכנת" מתוך כל משבריך וגליך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 33.