מבניות והתמרה (form and transform)
היבטים פסיכודינמיים בפסיכותרפיה גופנית במצבי טראומה
רונן לוי
רעיונותיו של מאמר זה הוצגו לראשונה בהרצאה עבור ה"ארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית" ב: 19-8-2025 במסגרת סדרת ההרצאות של הארגון העוסק ב: ”מבט לתקווה- טיפול לאחר ה-7/10" (לוי, 2025)
“If you don't become the ocean you'll be seasick everyday”(לאונרד כהן)
מבוא
בשבט הנדמבו בזימבבואה ישנה מסורת של טקסי מעבר בהם מקיימים בני השבט משחק תיאטרלי בו כל חבר בשבט משנה את זהותו ואת תפקידו שבשגרה. בזמן הטקס הצ'יף הופך להיות פשוט עם, פשוט העם הופך לצ'יף, בעלי המעמד הגבוה בהיררכיה החברתית הופכים הפשוטים ולהפך. הטקס יוצר תחושה של לימינליות, של מגע עם אזורי דמדומים, בהם מטשטשים הזהויות הנוכחיות של בני השבט, עד לסיומו של הטקס - אז חוזר כל אחד מבני השבט למקומו הקודם. ואולם, החזרה למעמד לתפקיד ולזהות הישנה משנה צורה. תחושת השוויוניות, או כפי שכינה זאת האנתרופולוג ויקטור טרנר ה"קומיוניטס", מייצרת טרנספורמציה במבנה הישן של המבנה החברתי והאישי והיא זו המאפשרת לחברה כולה להתהוות ולהיות בתהליך מתמיד של צמיחה, התפתחות וכבוד הדדי לבני המעמדות השונים בשבט (טרנר, 2004).
בני שבט הנדמבו מבטאים באופן חברתי תהליכים טרנספורמטיביים שמתקיימים אף בתהליכים טיפוליים בפסיכותרפיה. תהליכי ההתמרה של בני השבט מתארים את המסע הטיפולי שאנחנו עוברים עם מטופלינו כאשר אנחנו מרשים לעצמינו לשהות איתם במרחבים לימינלים באופן שמשנה את תחושת המבניות של העצמי שלהם, באופן שמאפשר התמרה. ההגדרה המילונית של המושג התמרה היא "שינוי צורה, טרנספורמציה; בפיזיקה וכימיה: שינוי חומר אחד לחומר אחר" (אבן שושן, 2003). במובן הפסיכולוגי, מדובר בשינוי מבנה האישיות אשר מאפשר למבנה הישן לשנות צורה ולהפוך למבנה חדש, בריא יותר. כך הראה לפני כאלפיים שנה אובידיוס (1965) בספרו המופתי "מטמורפוזות", כאשר תיאר התמרות וגלגולים רבים שעוברות דמויות אנושיות ומיתולוגיות של יוון העתיקה.
לא כל מטמורפוזה היא בעלת משמעות או בעלת משמעות חיובית. אפשר להגיע למרחבים לימינלים, החורגים מצורת ההכרה הרגילה, שהם בעלי פוטנציאל התמרתי, מבלי שתהיה השפעה מבריאה או התפתחותית על מבנה האישיות. לדוגמה, אנשים המתנסים בחומרים משני תודעה, מתרגלים מדיטציות או פרקטיקות רוחניות עוצמתיות חווים חריגה ממבנה העצמי שלהם בזמן ההתנסות החווייתית, אך כל עוד חזרתם למבנה המוכר של האישיות נותרה כשהייתה, לא באמת מתרחשת התמרה שלמה. התמרה מלאה היא זו אשר מאפשרת תנועה, השתנות, התגמשות או התרככות של מבנה האישיות, של תחושת העצמי המבני של האדם.
כמו כן, ניתן להגדיר טראומה, המחוללת לעיתים פוסט טראומה, כחריגה ממבנה אישיותי המוכר והידוע לאדם, אל עבר תודעה החורגת מגבולות תחושת העצמי המוכר. במקרה זה, מדובר בהידרדרות, לפחות בהיעדר טיפול. האישיות הופכת הגנתית יותר, נוקשה ומקובעת יותר, וחוזרת באופן כפייתי על החוויה הטראומטית, האורובורית, באופן שאינו מאפשר תנועה נפשית גמישה, הזורמת עם אוקיאנוס החיים.
יש מקום להבחין במקרים שבהם המטמורפוזה קשורה להתפתחות אישית. המילה התמרה בעברית מרמזת על התעלות: להתמיר, להיעשות גבוה יותר, לעלות, לגדול, לחרוג מעבר למצב הקיים. גם באנגלית מתקיימת דו משמעות: המילה trans form פירושה לחרוג מעבר לצורה. כלומר, התמרה היא תהליך המאפשר מפגש מחודש של מודעות החורגת מהמודעות הרגילה. פרויד (1988) החל את הפסיכואנליזה מתוך בקשה לייצר העלאה של תכנים נפשיים מהמרחב הלא מודע לעבר מרחב מודע, מתוך רצון לאפשר לחוויה הלא מודעת של האדם להשפיע על המודע שלו ולאפשר לו שינוי.
בפסיכותרפיה גופנית מכנים תנועה זו של מבנה האישיות הצרנה. מושג זה מגיע מהמילה האנגלית formative, אשר לוקחת את שם העצם "צורה" או "מבנה" והופכת אותה לפועל, לתהליך. הפסיכותרפיסט הגופני האמריקאי סטנלי קלמן (Keleman, 1985) פיתח, על סמך עקרון ההצרנה, שיטה טיפולית המתארת את התקבעות מבנה האישיות בגוף כתהליך פתולוגי, מול תהליך בריא של השתנות והגמשת מבנה הגוף כחלק מתהליך התהוות נפשית אשר מגולמת אף בהתהוות הגופנית.
התהוות נפשית המתרחשת במפגש הטיפולי ביחסים התוך-אישיים ובעיקר בבין-אישיים הופכת בעשורים האחרונים למושג מפתח בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית. תומס אוגדן הוא אחד ההוגים הפוריים כיום המדברים על תהליך ההתהוות במה שהוא מכנה רגישות אונטולוגית לתהליכי התהוות. מדובר בהתהוות המאפשרת העשרה של תפיסת המציאות דרך זוויות תפיסה חדשות (אוגדן, 2020, 2022).
התפתחות נפשית מתבטאת בחופש לשנות ולהעשיר את נקודות המבט של התודעה על המציאות מבלי להתקבע על צורת יחס אחת על נקודת מבט אחת. ביון (2004) תיאר זאת כיכולת לחשוב ולהעניק משמעויות חדשות למחשבות, לנסיבות החיים ולמציאות הנפשית. ניתן לראות התפתחות כיכולת לעבור ממבנה נפשי אחד למבנה אחר חדש, עשיר וחי יותר ובעל חשיבה עשירה וחופשית יותר. זאת לעומת פיקסציה התפתחותית, מצב של קפיאה נפשית על נקודת מבט אחת או על נקודות מבט בודדות דרכן נתפסת המציאות, וחזרה כפייתית עליהן. התפתחות מתרחשת כאשר מתאפשרת תנועה מנקודת מבט קפואה השייכת למבנה הנפשי הנוקשה וכניסה למחוזות נפשיים רפויים יותר בהם האדם תופס את עצמו ואת המציאות באופן חדש ורחב יותר ואז חוזר למבנה העצמי שלו באופן שונה. משל האורובורוס (נחש הבולע את זנבו) ממחיש יפה את העדר ההתפתחות כמתאר מעגל סגור בו האדם נשאר במבנהו ללא התרחבות וללא יציאה מצורתו המוכרת (Jung, 1970).
בשירו מציע לאונרד כהן כי בריאות נפשית היא היכולת להיעשות האוקיינוס. כאשר אין לנו את היכולת להתמזג עם האוקיאנוס אנחנו עלולים לסבול ממחלת ים כל יום. כהן, המתאר בריאות בשפה שפינוזיסטית מציע לנו לפתוח את התודעה לרמת הכרה המתמזגת עם מה ששפינוזה מכנה "סיבת עצמו". שפינוזה טען כי האדם אשר רואה את עצמו כנפרד משרשרת הנסיבות של חייו הוא זה שיסבול ממחלת ים נוירוטית, כיוון שהוא יהיה עסוק אך ורק בנפרדותו. התעקשותו של האדם להישאר סיבת עצמו היא זו האחראית לסבלו. הישות היחידה שקיומה נובע מעצם מהותה, שהיא סיבת עצמה ואינה תלויה בשום גורם אחר, לפי שפינוזה, היא אלוהים (שפינוזה, 2003).
הכרה בשרשרת הסיבות והנסיבות שהביאו את האדם למצבו הנוכחי משחררת את התודעה מעיסוק עצמי נפרד ומחברת אותו אל מה שמכנה שפינוזה "אהבת האל השכלית" (שם, שם). חיבור לשרשרת הנסיבות, ולתפיסה העצמי כישות בתנועה, כישות מתהווה אשר לא קיימת כישות קבועה ונפרדת אלא מתקיימת כתהליך, כחיבורים פועמים הפוגשים את החיים ללא הרף, תואמים גם לאשליית העצמי הנפרד המוזכרת בבודהיזם ובמדעי המוח (Harris, 2014). ככל שהאדם לומד להתמסר לרצף חוויות חייו ללא הזדהות אישית, יש לו סיכוי גבוה יותר להתמזג עם אוקיאנוס החיים. התמזגות זו תביא אותו, לפי שפינוזה, לדרגת הכרה גבוהה יותר, שתאפשר חיבור אינטואיטיבי אל מהות החיים הלא פרטי, האוקיאני, והיא זו המאפשרת רווחה נפשית. זהו סוד האושר לפי שפינוזה.
החוויה האוקיאנית, שמציע לאונרד כהן, מזכירה את הוויכוח הצורם שהתנהל בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת בין פרויד ורומן רולן. בשנת 1927 כתב פרויד את מאמרו "עתידה של אשליה" בו הוא מתייחס אל הדת כמספקת מענה למשאלות הפסיכולוגיות של האדם (פרויד, 2005). מענה זה, לפי פרויד, מתקשר לצורך בתחושת ביטחון מהאב הגדול, שאמור לענות על השאלות הקיומיות. במאמר זה הזהיר פרויד מפני הישענות יתר על הדת כאמצעי להתמודד עם משאלות נפשיות, כיוון שאז האדם מתרחק מהמבט פנימה בדחפיו ובעולמו הפרטי הלא מודע, ומטשטש את המציאות דרך פנטזיות ומשאלות דתיות שמספקות לו נחמה ותחושה אוקיאנית. הוא הזמין את האדם לפנות פנימה אל עצמו כדי להשיב על שאלות אלה.
בתגובה למאמר זה שלח רומן רולן, סופר ואמן צרפתי, זוכה פרס נובל לשלום, מכתב לפרויד, ובו ביקש ממנו להבחין בין הדת והממסד הדתי לבין החוויה הדתית (1966, Rolland). חוויה דתית, אותה כינה רולן "התחושה האוקיאנית", אינה שייכת לממסד הדתי, אלא מתארת ומבטאת חוויה עמוקה של חיבור ואחדות קוסמית שהיא המקור לכל הדתות. במידת מה, זהו תיאור שהזכיר את ניסוחו של ויליאם ג'יימס (2010) אודות החוויה הדתית לסוגיה. לא זאת בלבד שפרויד נמנע מביטויי הסכמה לדבריו של רולן, הוא הזהיר בשנת 1930, בספרו "תרבות בלא נחת", שהחוויה האוקיאנית היא רגרסיה לחוויה ינקותית של החיבור בין התינוק ואימו ומשאלה לאב גדול יציב וחובק כל (פרויד, 2002 א). הפרק הראשון בספר מוקדש לאזהרה מפני דמויות דומיננטיות דוגמת רולן, אשר הוא ושכמותו, לפי פרויד, הינם אנשים מסוכנים, כיוון שהם מרחיקים את בני האדם מחיבור בריא וצלול עם עקרון המציאות ומבטיחים מציאות אוטופית, לא בוגרת, המונעת את התפתחות התרבות ומעודדת רגרסיה.
להבנתי, פרויד לא הביע התנגדות מוחלטת לחוויה האוקיאנית העומדת בפני עצמה, אלא הזהיר ממצב שבו רואים בה תכלית. התכלית, לפי פרויד, היא לנוע, להכיר את הלא מודע ולחזור אל המבנה הפרטי, באופן שמחולל שינוי במבנה הקיים. בחוויה אוקיאנית ה"אני" עלול להיעלם לתוך אחר גדול. במצב בריא ה"אני" נמצא במידה נכונה של ריחוק: הוא אגו-דיסטוני ביחס לתופעה וכך מסוגל לתת לה להגיע אליו ולהתהוות איתה. במקרה כזה, ההתמזגות לא מבטלת את המובחנות אלא משנה אותה לצורה חדשה מפותחת יותר.
כלומר, אפשר לדבר על שני קטבים: קוטב המבניות וקוטב ההתמרה. כאשר אנחנו מצויים בתודעת "להיות", בבחינת להתהוות, אנחנו שומרים על הפעימה של המבנה – מצד אחד ניתן לדבר על האני המשתנה והנהיה, ומצד שני ניתן לדבר על האוקיאנוס שהוא המרחב בו האני מתהווה בתוכו, מרחב ההתמרה.
פעימת המבנה וההתמרה
מבניות והתמרה הנם מושגים שעוסקים בשני מצבי תודעה משלימים. רענן קולקה ניסח זאת בפשטות המופלאה הבאה: "עצמיות היא מצב של רטט קבוע בין הוויה אימננטית סופית, לה אני מבקש לקרוא הפצעה, לבין התהוות טרנצנדטית אינסופית לה אני מציע לקרוא התמוססות" (קולקה, 2017). העצמי המפציע מחזיק בתחושה שיש לו מבנה מובחן, החווה את עצמו נבדל מהאוקיאנוס. בו זמנית, על מנת שעצמי זה יהיה בריא הוא נדרש ליכולת לחרוג מגבולות עצמיותו ולחוות את העולם שמעבר אליו (trans- form), אל מרחב ההתמרה. כלומר לעבור למרחב פוטנציאלי (ויניקוט, 1995). זהו אזור דמדומי הנפש בו האדם מתמזג עם מציאות שמגיעה מ"האין", ומזמינה אותו לחוות חווית התהוות.
העצמי המתהווה, הנמצא כל הזמן במצב של התמזגות והתמוססות עם ההוויה, מתקיים בתוך חדר הטיפולים במפגש הבין אישי בין המטפל והמטופל, כאשר המטפל מסכים לשמש זולתעצמי למטופל, ובכך משהה את העיסוק העצמי לטובת עיסוק במטופל לטובתו. בשעה שהמטפל מתמוסס מעצמו ומקיים בתוכו את עצמיותו של המטופל בעצם ההתכוונות האמפתית, המטופל יכול לחוות את תחושת המבנה העצמי שלו באופן חד וברור יותר, ולהרגיש בטוח במי שהוא. ההנחה היא שככל שהעצמי חש ביטחון בעצמו, כלומר חווה מושקעות ליבידינלית של הזולתעצמי בו, הוא יכול לאפשר לעצמו, מאוחר יותר, להרפות מאחיזתו במבנה העצמי שהתגבש ולהתמיר עצמו לטובת אחר פוטנציאלי.
במאמרו המכונן "צורות והתמרות בנרקסיזם", תיאר קוהוט (2007) את המבניות של העצמי באמצעות שני מבנים, או, במילותיו, שתי צורות בסיסיות של נרקיסיזם, בריא ושאינו בריא. הצורות הבריאות של הנרקיסיזם באות לידי ביטוי ביכולת לדעת את גבולות האגו ובהחזקה של אני אוטונומי, מובחן ויציב בחיבורו למציאות. צורת נרקיסיסטית בריאה נוספת היא היכולת לאידיאליזציה שדרכה האני משתחרר מהשקעת הליבידו באני ומעביר אותה לאידיאלים, בתחילה לדמות מואדרת ומאוחר יותר לערכים.
צורות לא בריאות של נרקיסיזם מתבטאות בפנטזיות גרנדיוזיות מודחקות בעלות השפעה הרסנית בשל היותן בלתי מודעות, כאלו שלא ניתן לעבוד איתן ולמתנן. כמו כן, במצב של נרקיסיזם לא בריא האדם חווה הערכה עצמית לא יציבה ונע באופן מתמשך בין הערכה עצמית לא רציונלית, גרנדיוזית, לבין רגשי נחיתות שמתבטאים בתחושת בושה פתולוגית. בושה זו מדגישה את המרחק של האני מהאידיאלים שלו באופן שפוגע אף יותר בערך ובדימוי העצמי של האדם.
צורה או מבנה בריא של עצמי מתבטא אפוא, לפי קוהוט, ביכולתו של העצמי, בשלבים מוקדמים של החיים, להתמסר למה שהוא מכנה במאמר זה (שם,שם) "האימגו" ובספרו הבא שלו "זולתעצמי" (קוהוט, 2022). התחברות אל קשר בטוח ואידיאלי מאפשר לעצמי להימצא בתנועה ובהשתנות מתמדת, והיא תולדה של מפגש עם האחר. הזולתעצמי, "האימגו" או הדיוקן ההורי מחזיק מרחב אידיאלי של חריגה ממבנה פרטי אל עבר מרחב לא אישי, המתקיים במפגש בין אישי, והוא זה המאפשר תנועה נפשית והתפתחות. בריאות נפשית תקינה, לפי פסיכולוגיית העצמי, מתבטאת ביכולת לשהות במרחבי זולתעצמי, אשר הם מרחבי התמרה ומרחבי רוח. בניגוד לסברה המקובלת, עניינה המהותי של פסיכולוגיית העצמי הוא לא העצמי כי אם הזולתעצמי. זוהי היכולת להתמסר אל מרחבי הרוח הנמצאים ברווח שבין העצמי לאחר, לאותו זולתעצמי. בעמדה ילדית, הדבר בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להתמסר אל מבוגר מיטיב, ובעמדה בוגרת זוהי היכולת של האדם להשהות את העיסוק בעצמו ולפנות מקום נפשי בתוכו לטובת קיומו הנפשי של האחר (קולקה, 2025). לשתי עמדות אלו יש מקום.
בדומה לקוהוט, גם אצל הוגים מהזרם האינטרסובייקטיבי-ההתייחסותי ניתן לראות כי מוקד הטיפול עובר למרחב הפוטנציאלי, ובאופן ספציפי למרחב הטרנספרסונלי המתקיים בתוך קשר (מיטשל, 2009; לוי, 2013; לוי, 2013 ב'). לפי קולקה (2025) הזרם ההתייחסותי מהווה דוגמה מובהקת להשפעתה של פסיכולוגיית העצמי-זולתעצמי על הפסיכואנליזה. למשל, תומס אוגדן הוא דוגמה מעולה לעבודה במרחבי ההתמרה ולהשפעתה הטרנספורמטיבית של ההתמרה על מבנה האישיות.
לפי אוגדן (2020), מבנה נפשי פתולוגי בא לידי ביטוי בהגנות נוקשות ובהעדר גמישות מחשבתית ורגשית. הוא מכנה עודפות הגנתית זו "חשיבה מאגית" אשר: "נשענת על פנטזיה אומניפוטנטית שנועדה ליצור מציאות שהאדם חווה 'אמיתית יותר' מהמציאות החיצונית". היא נועדה לשמר את המבנה של העולם הפנימי מוגן, מה שלא מאפשר לה להיות בקשר עם מי שנמצא בתנועה, עם העולם האמיתי ועם האחר. זוהי עודפות הגנתית שלא מאפשרת יצירה של חיים אלא רק שכבות נוספות של מבנים מאגיים. הפנטזיה האומניפוטנטית חוסמת את היכולת להיות מופתע רגשית ולהיתקל בכל דבר בלתי צפוי. כך לא ניתן "ללמוד מן הניסיון" ומבנה האישיות מקשיח את דפנותיו; האדם מאמין לדפנות אישיותו ותופסם כאמת מוחלטת, כעובדה, ולא כחוויה סובייקטיבית ברת חלוף.
בטיפול אנחנו מבקשים להיות עם האמת המבנית של המטופל. המבנה של המטופל משתקף דרך מה שאנו רואים באופן בולט בדברים הגלויים שלו, בצורת החשיבה והמושקעות הליבידינלית שלו בעצמו, בסימפטומים שלו, בצורת התפיסה שלו את הסביבה, ובאופני החוויה שלו. אנחנו רוצים לתקף את המבנה שלו ולשהות עמו, כיוון שזו הדרך של המטופל לפגוש ולהראות את עצמו. ואולם, זו גם הדרך להשתנות: לפי ברומברג (2013), המטפל מאפשר למטופל לחוש שהוא יכול להישאר אותו דבר בזמן שהוא משתנה. עצם הנוכחות שלנו איתו במבנה שלו מייצרת באותו מבנה הזדמנות או אפשרות לתנועה. ככל שהמטופל חש פחות צורך להגן על מבניות העצמי שלו במפגש איתנו כך מבניות זו יכולה להגמיש את דפנותיה ולשוטט במרחבי ההתמרה.
אוגדן הבחין בין שתי צורות יחס אל הנפש. בטיפול, ניתן להתבונן בנפש כמנגנון לעיבוד התוכן הנפשי, ולהתייחס אליה כפונקציה אפיסטמולוגית, כמבנה שנועד לאפשר עיבוד (אוגדן, 2022). מול צורת יחס זו ניצבת צורת יחס אחרת אשר רואה בנפש מרחב של תהליך של התהוות והתגלות. מרחב זה שייך אפוא לקוטב השני בפעימה הנפשית, קוטב ההתמרה.
התמרה נפשית מתרחשת במרחב בו ישנה חריגה ממבנה מוכר ידוע וברור אל עבר מרחב לימינלי, ששוכנת בו אי הידיעה, הפוטנציאל להתרחשות חדשה ומפתיעה. במרחב זה מתקיימת התמזגות, התמוססות והתמסרות עם משהו גדול יותר המאפשר הרחבה של התודעה (קולקה, 2017; Ghent, 1990). בהתמוססות בובריאנית זו נפתח צוהר לעולם פנימי לא מודע אשר מפגיש אותנו כמטפלים עם אמת שלא בהכרח תגיע מעברו של המטופל, אלא דווקא מעתידו, ממה שהוא עשוי להיות (בובר, 2013). כלומר ישנה התמרה, טרנספורמציה, של חומרי ביטא, לא רק של חומרי נפש לא מעובדים של המטופל מהעבר שלו, אלא אף ממרחב גבוה יותר. מרחב זה מאפשר למטופל להיעשות אדם חדש המתמזג עם אמת גבוהה מזו שהוא מכיר בתוכו. זו ה"היות" עליה מדבר ביון (2018) כשהוא מדבר על להיות ה-O. זוהי היעשות אונטולוגית או התהוות.
מרחב ההתמרה הוא מרחב שבו ישנה התהוות ב"כאן ועכשיו" של הטיפול. זהו מרחב על אישי, לא מוגבל לצורה ולמבנה. חרף היותו חורג מהאישי הוא עדיין ניתן להשגה תודעתית. ביון, אשר תפס את המהות האונטולוגית האנושית במושגים קאנטיאניים, רמב"מיסטיים (הורוביץ, 2019), טען כי לא ניתן לומר על מרחב זה דבר, רק לחוות את התהוותו מתרחשת במהלך הטיפול כתהליך של היות דבר שאינו דבר הנעשה מתוך פניות, מתוך אינטואיציה עמוקה. ככל שהמטפל פנוי יותר מעצמו, מרצונות פרטיים, מזיכרונות ותשוקות ביחס למטופל וביחס לטיפול יש לו סיכוי לחוות את הרטטים העדינים, האונטולוגים, המגיעים למרחב.
קוהוט טען כי במרחב ההתמרה באות לידי ביטוי איכויות על אישיות, שניתן להמשילן לספירות האלוהיות (במובן זה האונטולוגיה של קוהוט היא אימננטיות ומזכירה את החשיבה הקבלית). איכויות אלה הן התמרות של הנרקיסיזם האישי ל"נרקיסיזם קוסמי" ובאות לידי ביטוי במה שקוהוט מכנה "השתתפות בקיום על אינדיבידואלי חסר זמן" (קוהוט, 2007). התמרות אלה הן: אמפתיה, חכמה, הומור, יצירתיות ומפגש עם חלופיות החיים.
קוהוט התייחס להתמרה כאל מרחב בו האדם פעיל ולוקח חלק בתהליך ההתהוות. לטענתו, בניגוד לרגש האוקיאני שהוא פסיבי במהותו, בהיותו מתקשר עם חוויה ראשונית ביחס לאם, במרחב ההתמרה ישנה "פעילות מתמידה של אני אוטונומי". החיבור למימד קוסמי מתרחש כאשר אנחנו נעשים אמפתיים, יצירתיים, מתחברים לחכמה עילאית, ולא לוקחים את עצמנו ברצינות גדולה מידי אלא משחקים וצוחקים עם החיים כשהם חולפים לפנינו.
אחת מספירות החסד האלוהיות שעליה דיבר קוהוט, האמפתיה, היא אולי המפתח המרכזי והחשוב ביותר כדי לחרוג מהמושקעות העצמית אל עבר מציאות אחרת המצויה מחוץ לעצמי. בהתבססו על המאמר הראשון שלו, הזכיר קוהוט כי אמפתיה היא האמצעי העמוק ביותר שיש למטפלים על מנת לתצפת על עולמו הפנימי של המטופל ולתפוס את הקונפיגורציות הנפשיות שלו (Kohut, 1959). דרך הסכמה של המטפל לחרוג מעצמו ולעבור למרחב הנפשי של המטופל מתחילה להתרחש תנועה נפשית שיכולה להוליד שינוי טרנספורמטיבי במבנה האישיותי.
לאפשר להתהוות לבוא – השתנות בנפש ובגוף
טרנספורמציה מתרחשת כאשר ישנה הרפיה מהחשיבה המאגית, האוחזקת בחוזקה במבנה עצמי ופיתוח של חשיבה חולמת. התארגנות חולמת היא תודעה של חשיבה, רגש וחוויה הפועלים בשדה הלא מודע של הנפש. היא מאפשרת לאדם "לחלום את חוויותו החיה" (ביון, 2004) כדי לייצר משמעות נפשית אישית לחייו. במצב תודעה זה אנו יכולים לראות את עצמנו, בו זמנית, מנקודות מבט רבות, שונות ומגוונות (אוגדן, 2020), דבר שמאפשר תנועה והתפתחות נפשית. התפתחות נמדדת בכך שהאדם חש את עצמו חי יותר, מתהווה יותר, אמיתי יותר, מודע יותר ומקורקע יותר למציאות הפנימית והחיצונית.
אפשר להימצא לבד בחשיבת חלום, אך עד גבול מסויים. חשיבה מסוג זה מעמיקה הרבה יותר כאשר חושבים אותה בשניים. בשלבים הראשוניים של החיים היא מחייבת מיכל נוסף שיחשוב איתנו באופן חולם. לפי ביון "היחידה האנושית היא זוג, יש צורך בשני בני אדם כדי ליצור אחד" (Bion, 1987). זוהי מהות החלימה המשותפת איתה משתתף המטפל כשהוא נכנס למצבים של רוורי (Reverie). במצב זה הוא חולם בתוכו את עולמו הלא מודע של המטופל ושל המרחב שנרקם ביניהם, וכך מסייע למטופל להתמיר את עולמו הנפשי הגדוש.
התארגנות חולמת המתרחשת במרחב הטיפולי מבקשת מאיתנו להכנס לעמדה שהיא מעל הרובד המבני - היא מבקשת התעלות. ג'יימס גרוטשיין, תלמידו של ביון, כינה זאת "עמדה טרנסצנדנטית". ככל שאנחנו מצליחים לשהות ביחד עם המטופל בעמדה טרנסצנדנטית, טראנספרסונלית, יש סיכוי גבוה יותר שתתחולל טרנספורמציה (1997,Grotstein; לוי, 2013). אוגדן מכנה שהות ממושכת כזו בחשיבה חולמת "חשיבה מתמירה" (אוגדן, 2020).
"חשיבה מתמירה מתרחשת כאשר ישנה הפנמה של חשיבת חלום ושל עמדה טרנצנדנטית ממושכת. בחשיבה כזו אנחנו מתעלים וחורגים מעל הקטגוריות שבהן נהגנו לתפוס את המחשבות שלנו, כך שנוצרים איכויות חדשות של רגש, התייחסויות אובייקט, רגש, חוויה ותחושות גופניות" (אוגדן, 2020, עמוד 46-47). למשל, אנשים שלא הצליחו לחוות עד היום רגשות של רוך, אהבה וחיבור יכולים לחוות זאת יותר בעקבות תהליך של חשיבה מתמירה. מרחבי ההתמרה מייצרים תפיסה חדשה על העולם ומעשירים את זוויות המבט, בניגוד למרחב הטראומטי המייצר חוויה מקובעת המצמצמת את נקודות המבט ומקבעת את מבנה האישיות.
השינוי הוא במידה רבה גם שינוי גופני, דבר ש בפסיכותרפיה הגופנית מאוד ערים לגביו. וילהלם רייך וממשיכיו ראו במבנה האישיות מרכיב מרכזי בטיפול הפסיכותרפי הגופני. הם נשענו על התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד והוסיפו לה תובנות משל עצמם על התקבעות האופי במבנה הגופני: לפי התיאוריה, דפוסי האופי מגולמים גם במבנה הגופני, בהתארגנות השרירית, בצורת הנשימה, ובהתארגנות הואזו-ואגלית של המטופל. כשם שהפסיכואנליטיקאים ביקשו לשהות עם האמת הרגשית, הפנומנולוגית של המטופל, כך הדור הראשון והשני של הפסיכותרפיסטים הגופניים ביקשו לשהות עם אותה אמת רגשית ולעיתים אף לאתגר אותה במרחבי הגוף (Reich, 1991; Lowen, 2003; Boadella, 1987; Johnson,1994).
כך, אלכנסדר לואן, תלמידו של רייך, ביקש מתלמידיו להתבונן במטופליהם כבתא פועם. כלומר, להיות ערים לתנודות הגופניות הנעות תדיר בין כיווץ והרפיה בשעה הטיפולית, ולהבחין באופן זה בהתהוות (Lowen, 2003). בכתיבה של סטנלי קלמן (Keleman, 1985) מפתח הפסיכולוגיה הצורנית, ניתן לראות עיסוק נרחב בהתהוות הנפשית המשתקפת היטב במרחבי הגוף: כך, העובר או הפעוט הם בעלי איכות כמעט נוזלית, שבריריים אך גמישים להשתנות, לעומת האדם שכבר גדל, שנעשה בעלת איכות מוצקה יותר. קלמן טען שאותו מצב צבירה נוזלי מגלה את האופי של האדם: בניגוד לעובר ולפעוט שמחזיקים באיכות נוזלית, ומתאפיינים בשבריריות ובגמישות, גדילה הופכת את היצור החי לדחוס יותר, ובמילותיו של קלמן עצמו – לסיבי ולמוצק (שם,שם). כלומר, ככל שנוזליות זו "אובדת" עם ההתבגרות מתקבעים דפוסים גופניים ונפשיים. רון קורץ, אבי שיטת האקומי, ראה במחוות הגופניות הזעירות דרך של הלא מודע להגיח אל העולם ולספר סיפור נפשי המבקש להתהוות. באמצעות טיפוח של ערנות קשובה (Minfullness) כלפי הגחות והתהוות גופנית יוצרים המטפל והמטופל את סיפורו הנפשי של המטופל (Kurtz, 2007).
התבוננות על המבניות וההתמרה המתהווים במרחבי הגוף, במקביל למרחבי החוויה התוך נפשית והעברתית, המתרחשת בשעה הטיפולית, היא ביטוי לניסיון של הפסיכותרפיה הגופנית לאחות את הקרע שדיבר עליו דניאל סטרן (2000) בין תחושות העצמי הטרום ורבליות ותחושות העצמי הוורבליות. קרע זה, אומר סטרן, נוצר עם הופעת השפה. לפי סטרן, בתהליכי התפתחות התינוק והפעוט חווה את עצמי באופן חי, גופני ורגשי בתוך הגחות של תחושות עצמיות ובתוך מרחבים אינטר-סובייקטיבים. בשלב זה, נפשו גופנית באופן מובהק. כאשר הפעוט מתחיל לדבר מתפתחת אצלו תחושת העצמי הנרטיבית אשר מאיימת לפצל את תחושות העצמי הלא ורבלית העשירה ולנתקו מנפשו הגופנית. התהוות במרחב הטיפולי קיבלה אצל סטרן מקום של כבוד כאשר הביאה לידי ביטוי בהנכחת המודעות לכאן ועכשיו הטיפולי באופן אינהרנטי לשדה הטיפולי. הפסיכותרפיה הגופנית מבקשת להוסיף להתהוות זו גם את המדיה הגופנית ובכך להעשיר את מרחבי הנפש עוד יותר ((Stern, 2004.
מרחבי התמרה ומרחבי הטראומה
מרחב הטראומה וההתמרה חולקים מרכיבים משותף. בשני המצבים ישנה חריגה של גבולות העצמי ושהות באזור דמדומים עם גבולות אני רופפים. את שני התהליכים האלה ניתן לראות כמתקיימים באזורי חלימה. אך בשעה שהחלום הוא מרחב התפתחותי המביא להתמרה, מבנה טראומטי של חלימה מייצר סיוט ומביע בעיקר משאלה של הנפש להתרוקן מהתוכן הנפשי הבלתי נסבל.
חלום, לפי אוגדן (2011, 2020), נחשב לכזה רק אם הוא מייצר שינוי וצמיחה נפשית. סיוט פוסט טראומטי לא נחשב חלום כיוון שאין בו התפתחות: זוהי חוויה החוברת לאותו מרחב של דמדומי הנפש בו אין תנועה אלא פעילות אכזרית של האורובורוס. במסגרת סיוט כזה נוצרת חזרה כפייתית על הטראומה, וניסיון של הנפש להתרוקן מהתוכן הנפשי הקשה מבלי לעבדו.
כאמור, השהות במרחבים הלימנלים הינה בעלת פוטנציאל להשפעה טרנספורמטיבית על העצמי אך מנגד גם בעלת פוטנציאל טראומטי. בעוד שמרחבי ההתמרה הטיפוליים הינם בעלי פוטנציאל לריפוי, ישנם מצבים טיפוליים המציבים את המטופל בסכנת עמידה מול מציאות נפשית מאיימת-קטסטרופלית בשפתו של ביון. זכורה הדוגמה שנתן בסמינר באיטליה על מטופלים שהוא פוחד לשבת איתם ליד חלון מהחשש שיקפצו ממנו בשעת הפגישה (Bion,1987). היינו רוצים לחשוב על המרחב הטיפולי כמזמין טרנספורמציה של המבנה האישיותי, אך שהות לא אמפתית, שאינה מזהה מתי המטופל אינו מסוגל לחלום את עצמו במרחבי הדמדומים, עלולה להגביר את חרדת ההתאיינות ולייצר חוויה טראומטית בפני עצמה - ההתאיינות של העצמי מערערת את זהותו של המטופל ואת תפיסתו את עצמו באופן בלתי נסבל, מעל לכוחותיו.
במושגים קוהוטיאניים, טראומה היא אובדן תחושת העצמי (קוהוט, 2014). בניגוד להתמרה שמאפשרת חריגה מהעצמי וחזרה למבנה מתפתח, בטראומה עלול להתרחש ההיפך, במסגרת רגרסיה ואף רגרסיה ממאירה (באלינט, 2006) אשר מבטאת
כמיהה להשבת תחושת העצמי באמצעות קשר מיטיב.. על ההבחנה בין סוגי הרגרסיה הצביע לראשונה פרויד באחד המאמרים המכוננים ביותר שלו, "אבל ומלנכוליה" (2002): גם האבל והמלנכוליה הם תופעות נפשיות שמגיעות אחרי אובדן, אך האבל תואר כמהלך טבעי של צבירת כוחות והתאוששות, ואילו המלנכוליה תוארה כשקיעה במהלך נפש רגרסיבי.
באבל, האדם לומד לעבד את האובדן במסגרת "עבודת האבל". הוא עובר דרך רגשות הפרידה והאובדן כך שה"אני" לומד להשתחרר מהאובייקט האהוב, מכיר בחוסר שלו בעולמו וחי עם החוסר והריק באופן שמאפשר לו חיים נפשיים בעלי תנועה וחיות. לעומת זאת, במצב של מלנכוליה, ה"אני" משתקע באובדן עד כדי כך שהאובדן מגדיר את ה"אני". במצב זה "האני" מתחיל לתקוף את עצמו ולהתבוסס ברגשות אשמה וכך נותר תקוע עם דימוי עצמי שלילי: "באבל מדובר בעולם הנעשה ריק ודל ואילו במלנכוליה מדובר באני הנעשה כזה" (שם, שם). הריפוי שהציע פרויד הוא להתמיר את הדיכאון לאבל כך שניתן יהיה לעבד את הפרידה מהאובייקט האהוב וכך להשתחרר ממנו.
לדברי קוהוט (2022), במצבים האלה האני נעשה ריק ודל מכיוון שהוא איבד את עצמו. כאשר העצמי מאורגן דיו הוא לא מאויים מהאובדן שלו עצמו, אלא יש לו מקום לשאת את הריק והדלות של החיים ולעבור את עבודת האבל בשלום. על מנת שתהליך זה יתרחש האני זקוק לעוד אדם שילווה אותו ברגעי הדלות והריק, למשל במסגרת טיפולית. "עבודת האבל" אותה ניסח פרויד היא למעשה החזרה אל המבנה האישיותי באמצעות תנועה במרחבי הטרנספורמציה.
"אדם בתוך עצמו הוא גר?" - וינייטה טיפולית
אדם (שם בדוי, הפרטים שונו לצורך מניעת זיהוי), עבר טלטלות רבות בחייו לפני שהגיע לטיפול בגיל 60. את הטלטלות אותן לא חווה באופן מודע: את רוב חייו הוא חי בניתוק רגשי, ועסק במודע בעיקר ברצונו להשיג כמה שיותר שליטה, כסף וכוח. יחסיו עם ילדיו ועם אשתו לא העסיקו אותו, וניהול מערכות יחסים רגשיות היה ממנו והלאה. בסופו של דבר יחסיו עם אישתו הסתיימו בטריקת דלת ועם ילדיו הוא נשאר בקשר טכני ובעיקר עם תחושת מחויבות לרווחתם הכלכלית.
בגיל 58 אדם עבר תאונת דרכים אשר ממנה ניצל בנס. לאחר התאונה החל לשקוע בדיכאון. המפגש עם המוות ועם חוסר האונים הקיצוני שפגש טלטלו את נפשו באופן עמוק. הוא החל לקפוא ולקרוס אל תוך עצמו. את תחזוקת הבית הזניח כמו גם את ההיגיינה האישית ואת קשריו החברתיים. באופן כללי הרגיש צער על כך ששרד את התאונה. הדיכאון של אדם לווה בזעם עצמי על מצבו העגום. הוא בודד את עצמו מהסביבה ובכל זמנו הרב הפנוי ניהל חשבון נפש מאשים שהוביל לקריסה להתבוססות דיכאונית. הוא כעס על עצמו ועל חייו שחלפו, בראייתו ללא שום דבר טוב אחד שעשה בהם. בעיניו מצבו הנפשי הנוכחי היה עונש מתבקש על כל העוולות שעולל לסביבה, בעודו מרוכז בעצמו ובסיפוק צרכיו בלבד.
הטראומה של אדם הייתה אובדן של תחושת הכוח והשליטה שהרגיש. ביום בהיר אחד הפך מאדם אומניפוטנטי לאדם אימפוטנטי. הפגיעה הנרקיסיסטית הותירה אותו מובס ואבוד. הוא הזכיר לי את דבריו של וויליאם ג'יימס (2010) שאמר שיש שני סוגי אנשים: את אלה שנולדים פעם אחת ומתים פעם אחת בחייהם ויש את אלה שנולדים ומתים במהלך חייהם פעמים רבות. אדם נולד ומת פעם אחת, וכך לא למד למות.
הפגישות עם אדם לוו במוות ובקריסה אותן חש במהלך חייו. את כל אחד ממפגשינו הוא פתח באמירות חזרתיות שהכרתי כבר היטב: "אני לא יכול לסבול את עצמי יותר, תראה אותי, איך אני נראה, אני לא מאמין שהגעתי למצב הזה". נראה היה שאדם הסתיר בתוכו תהום בדידות עמוקה, אותה מיסך באמצעות עשייה ודימוי עצמי מוצלח ועוצמתי. כעת המבנה החזק והעוצמתי שלו התחלף במבנה הופכי, קרוס וכנוע, אבוד ונואש. החשיבה המאגית שלו אודות עצמו קרסה.
אדם, איש גדול מימדים, נהג לשבת בנוקשות על הכורסה ולא הניע את גופו במהלך הפגישה כמעט בכלל. מבטו, לרוב, היה מרוחק, ממוקד בנקודה כלשהי בחלל. מבעד לסנדליו בצבצו בהונות רגליו, אשר לכדו את מבטי. למדתי שברגעי אי שקט פנימי בהם הוא שרוי, בוהן רגלו השמאלית נעה במהירות כאילו מבקשת לחרוג מגבולות הנעל הנועלת אותה. בהדרגה הבנתי הבהונות הן האיבר הכי חי בגופו של אדם במפגש שלנו: נעות מעלה מטה בעצבנות ומעלות בי דימויים של אסיר המבקש לצאת לחופשי מהסורגים של רצועות הסנדלים.
מול התמונה הזו של הבהונות, אמרתי לו: "הפכת לאסיר בכלא נפשי. גזרת על עצמך מאסר עולם. אתה חש שאינך זכאי לחנינה. הצורך שלך להחזיר שליטה לחיים שלך גרם לך להקריב את הנפש שלך לטובת הצורך בשליטה על החיים שאבדו לך." ואז, כמו מתוך מקום לא ברור, ובהחלט לא מתוכנן, מצאתי את עצמי מוסיף: "אתה ממשיך לחשוב את החיים שלך עכשיו כמו שחשבת אותם לפני התאונה. רק שעכשיו אתה חושב אותם במתקפה פנימית: במקום לרמוס אחרים, כפי שאתה אומר שנהגת לעשות, אתה היום רומס את עצמך". אדם הביט בי מופתע, ונראה כי הוא מסכים עם הדברים. ההבנה כי החשיבה המאגית שניהלה את חייו בעבר ממשיכה לנהל אותו גם לאחר התאונה, בשינוי צורה לחשיבה מאגית אוטואימונית, העירה אותו מהתבוססותו.
מהמעט שאדם סיפר על ילדותו התקבלה תמונה של ילד בודד שאת רוב חייו חי ברחובות של עיירת פיתוח, חשוף להזנחה וחוסר בנוכחות הורים המושקעים בו רגשית. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו להתרחק מהבית בגיל ההתבגרות הוא עזב ולא חזר עוד. אדם התעקש להתבגר מהר. התנסויות מיניות בגיל ההתבגרות שבו את נפשו ועיקר הטעינה הנפשית שלו עברה לכיבוש נשים. נראה היה שאדם לא חווה סביבו דמויות חיות מבחינה רגשית וכך לא מצא אנשים שאיתם ירגיש שהוא חי. חייו הנפשיים היו בודדים ונטולי תנועה נפשית, אך הוא הצליח להסתיר מוות נפשי מתחת לשכבת הגנה קשיחה של תפקוד הצלחה וריגוש גבוהים. כל אלה קרסו עם הטראומה שעבר. הפגיעות הנרקיסיסטית של אדם חשפה אותו לפוסט טראומה של התאונה באופן שהפתיע אותו, זו הייתה הפתעה מטלטלת. הוא הלך והידרדר מבחינה נפשית. נסוג לתלות איומה שבה לא היתה לו שום מסוגלות לסמוך על אף דמות אחרת בחייו.
הרגשתי שאדם מתקשה להיות האוקיינוס. הוא כאילו נשאר עם מחלת ים: משתוקק למים אך נותר בודד על החוף. הטראומה של אדם התפתחה עם הזמן לפוסט טראומה. כאשר יש למטופל משאבים סביבתיים ומשאבים תעסוקתיים שגרתיים הסיכוי שלו לפתח פוסט טראומה קטנים משמעותית, אך מטופל כמו אדם שבודד את עצמו מהסביבה סירב להיתמך על ידי הסביבה הקרובה אליו. בשל היותו בעל אמצעים לא היה לו עניין בתעסוקה שתביא לו פרנסה והוא מצא את עצמו שקוע בתוך עולם מבני. עם התארגנות מאגית שאין בה התהוות, אין גם חלימה.
את המפגש הבא אדם פתח שוב במשפט: "לא קורה כאן כלום, אני לא מתקדם לשום מקום." הוא נראה כואב ומיואש, רדוף על ידי עצמו, חסר מנוחה ומותש. השבתי לו: "אתה חווה כאן תקיעות, אתה מרגיש כבול, שאתה לא מתקדם לשום מקום". אדם שתק זמן מה, ובאותן דקות עולה בראשי שורה משירו של שלום חנוך "אדם בתוך עצמו הוא גר בתוך עצמו הוא גר". הבטתי בגופו והוא קפוץ מאוד, בהונות רגליו חסרות שקט, הוא נוגע במשען הכורסא אך לא נשען עליו. גופו הקפוץ של אדם תפס את מבטי וכמו חטף את תודעתי, מצאתי את עצמי מדמיין את עצמי מערסל אותו, מבקש מגבו לנוח לאחור ולהרפות אל כפות ידי. היה נעים לדמיין את עצמי מצליח להשפיע עליו בשעה בה הבדידות נכחה בעוצמה כה חזקה בחדר.
ואז, כמו הקצתי מתוך הזיה של חשיבה מאגית המבקשת ליצור לאדם מציאות של החזקה קונקרטית, מצאתי את עצמי מאבד את המגע עם אדם. ההזדהות ההשלכתית הזו איימה על המפגש. היא סימנה לי את עוצמת המבניות של הטראומה. הרגשתי כאילו אני עלול להישאר אחוז בעצמי, בתפקיד "המציל" ולנטוש אותו. זה היה הרגע בו חזרתי אליו באופן מודע: הרפיתי עמוק לתוך הכורסא, והזכרתי לעצמי לחזור אליו ואל הרגע הזה.
זה לא היה חד-פעמי. במפגש מול אדם מצאתי את עצמי נכנס לסירוגין למצבים קפואים בהם תודעתי מתאבנת ונלכדת בתוך מצוקתו, לבין רגעים שאני משחרר את עצמי מהקפיאה, מכוונן את עצמי אליו ומבקש להרגיש אותו, את הלא מודע שלו, את עולמו הפנימי הכאוב. באחת הפעמים שעברתי אליו חלפה בראשי התמונה הבאה: אני הולך בעיר חרבה שכל הבניינים בה הרוסים, כמו עיר אחרי מלחמה. זיהיתי שזו תמונה חזקה שמהדהדת את עולמו הלא מודע ולכן אמרתי: "אתה הולך בתוך עצמך כאילו אתה משוטט בעיר הרוסה ולא מצליח לצאת ממנה." תוך כדי המילים שלי המשכתי לדבר ואמרתי לו: "אתה בעצם מחפש את הדרך החוצה מהעיר הזו. אתה תקוע בה ולא מוצא את הדרך החוצה." אדם הביט בי ונראה שמשהו בו מתעורר: "בדיוק ככה, אני תקוע בעיר ההרוסה הזו ולא מצליח לצאת מפה". כשראיתי שהדימוי הזה תופס אותו אמרתי: "אתה רוצה לצאת ולא מצליח", הוא אישר, המשכתי: "וואו, אני לא רגיל לשמוע את הרצון שלך להשתחרר מהכלא הפנימי שלך".
"כן", הוא השיב. "גם אני לא".
"אז אתה רוצה לחפש שביל היוצא מהעיר החרבה הזו," אמרתי, ספק שאלתי.
"כן".
כששאלתי איך נראה שביל כזה, אדם השיב, "הוא יוצא מהעיר ועובר לטבע". אחר כך, בתגובה לשאלתי, הוא השיב שהוא רואה את השביל הזה, וגופו החל להתרווח בכורסא.
יחד התחלנו לדמיין שביל ירוק שיוצא מעבר להריסות האפורות של העיר, יכולתי ממש להרגיש את הטבע ואמרתי משהו על עוצמת הטבע ואהבת הטבע. שאלתי אותו אם הוא מתגעגע לטבע הירוק, לפרחים ולאווירה החיה, הפורחת. הוא השיב בחיוב וחייך. לראשונה מזה חודשים ראיתי שהוא לוקח נשימה עמוקה. נשמתי עמוק כמוהו והוא הביט בי בעיניים, מחזה די נדיר. גופו נראה רך וקליל ונשען על הכורסא בנינוחות חדשה.אחרי מספר דקות אדם זיהה את עצמו רפוי והתקשה למצוא את עצמו במצב החדש, המוזר, שהרי היה רגיל להיות קפוץ ורדוף. רגע לפני שיצא מהחדר אמר לי: "אני מרגיש שקרה כאן משהו אחר היום".
למפגש הבא אדם הגיע שוב כבוי ונטול כוחות, והחלה תנועה טיפולית מרכזית בין אותו מצב מדכא לבין רגעי חלימה שהלכו והצטברו בטיפול. דרך היכולת שלו לחלום, התודעה שלו השתחררה לרגעים מהזכרון הטראומטי כך שחווה את עצמו בתוך קשר שיש בו חיות, תנועה והתהוות. אלה גם הרגעים שאפשרו לנו לחזור אל המבנים הנוקשים והלא מעובדים של חייו: הדימוי העצמי הנמוך שלו, הבדידות כילד וכנער, הרגעים בהם נדרש ממנו לחוות ריגוש חזק כדי לזהות את עצמו ולשרוד נפשית. בתנועה הזו שבין המבנה לבין ההתמרה נוצרו גם חלקי עצמי חדשים וגמישים יותר.
סגירה
ביון (2018) טען שמציאות חושית, גופנית ורגשית מתכתבת עם העבר, עם הזיכרון, עם הפנטזיה ועם עקרון העונג ולא עם עקרון המציאות החי. הוא ביקש להתחבר אל הלא המודע, אל התהוות הנפש דרך אינטואיציה חיה המשוחררת מהגוף ומהרגש - זו המגיעה ממרחב שנמצא מעל החושים, מעבר לאישיות. מבחינת ביון הנפש והמציאות המתהווה האונטלוגית נמצאים מעל הגוף, טרנסצנדטיים לגוף. מתוך תפיסה זו פסיכותרפיה שמבקשת להתהוות דרך הגוף מהווה סתירה לעצם ההגדרה התהוות. זאת ועוד: נהוג לתפוס את הפסיכותרפיה הגופנית ככזו שעדיין נשענת רק על תאוריית הדחפים של פרויד ולא עברה לתיאוריה של יחסים (מיטשל, 2009; לוי, 2022).
התהוות מתאפשרת, לפי ביון, כאשר אנחנו נפתחים לאינטואיציה שנמצאת מעבר לחושים. כלומר, כשאנחנו מרפים מהאחיזה בחושים ונפתחים לדרגת הכרה שלישית, כמו שכינה זאת שפינוזה, דרגת הכרה אינטואיטיבית שתופסת את המציאות השלמה של החיבור האונטולוגי. מתוך תודעה זו אנחנו נפתחים אל מרחבי ההתמרה, עליהם דיבר קוהוט, ועשויים לפגוש איכויות על זמניות ועל אישיות השייכות לתודעה רוחנית שתתבטא באמפתיה, חכמה, יצירתיות, הומור או מפגש עם חלופיות החיים. פתיחה זו יכולה להיות מורגשת בחוויית הרגע במפגש הטיפולי ויש לה גם הדים וביטויים גופניים שמתהווים כל העת בטיפול.
ואולם, ניתן גם לפתח אינטואיציה הפתוחה למצבי התהוות המתרחשים מעל החושים ומתוך החושים כאחד. פתגם ידוע אומר כך: "אם אתה מעל גיל 50 וקם בבוקר בלי כאבים בגופך סימן שאתה מת". כלומר, כאב פיזי קשור לעובדת היותנו חיים, לפי הפתגם. להבנתי הגוף יכול לספר לנו את היותנו חיים וגם את עובדת היותנו "מתים". כמו הנפש גם הגוף נמצא כל הזמן בהתהוות. ההצרנה שדיבר עליה קלמן (Keleman, 1985) מתארת מצב בו הגוף מדבר כל הזמן עם הקיבעון, המוות והסטטיות ובמקביל גם עם החיות הדינמית שנמצאת בזרימה עם החיים, בבחינת "Panta rhei" (או בעברית – "הכל זורם") של הרקליטוס (Guthrie, 1978). כאשר אנחנו נפתחים לאפשרות שתהליכים לא מודעים מתהווים גם במימד הגופני ושבעצם הגוף הוא תמונת מראה לנפש, אז הנפש או הגוף הם בעצם היבט של אותה מהות, ולכן, כשם שהנפש מתהווה, כך גם הגוף מתהווה ללא הרף.
הגוף בטיפול יכול לספר סיפור של התארגנות מאגית או סיפור של התארגנות חולמת. בהונות הרגליים חסרות המנוחה של אדם ביקשו מצד אחד תחושת עצמי בעלת שליטה ונוכחות, כלומר רצון להתקרקע. עם זאת הן סיפרו גם סיפור של רצון ללכת, להיות בתנועה, לחלום, לשוטט ביער ולהרחיב את תנועת החיים החזרתית שהוא כלוא בה.
הנפש או הגוף מבקשים לספר סיפור של מוות לצד חיים, מבניות לצד התמרה. אלו קטבים המבקשים לנוע ביניהם בבחינת רצוא ושוב. ככל שאנחנו כמטפלים יכולים להרשות לעצמנו לנוח, להימצא ב"תודעה פנויה" כמו שקרא לכך יוסי מידן (2025), האינטואיציה, החלימה וההתהוות יכולים לספר את סיפורם באמצעות דימוים, תחושות גופניות, תנועות, מחשבות או רגשות שמתהווים בטיפול. ככל שאנחנו חוששים פחות לטעות, מתגברים על הפחד לתת לטיפול להגדיר את זהותנו האישית, מעיזים להישאר פתוחים להפתעות, וקרויים לחיבורים אפשריים, אנחנו יכולים להיות יותר פתוחים לקלוט רשמים המגיעים ממרחבי הרוח שבכוחם לחולל טרנספורמציה במבנים הקיימים של המטופל ולהניע את תהליך הטיפול. במילים אחרות, עלינו לאפשר לעצמנו להימצא במרחב הטיפולי קצת כמו חברי שבט הנדמבו, המאפשרים לעצמם לאבד את זהותם.
ועם זאת, ראוי לסיים בהסתייגות ובאזהרת מסע, שכן מרחבי ההתמרה יכולים לסחוף, לבלבל ולגרום לנו לשקוע ולהזדהות עם מרחבי ההתאיינות. ממש כשם שניתן להתקבע ולהזדהות יתר על המידה עם מבניות נפשית נוקשה והגנתית, כך גם מרחבי ההתמרה עלולים לפתות ולמנוע מאתנו לחזור לקרקע, לשוב לארציות ולזכור שתנועת החיים היא מטוטלת בתנועה מתמדת בין שמים וארץ, פנים וחוץ, מרכז והיקף.
הסיפור התלמודי על ארבעה שנכנסו לפרדס יכול לשמש לנו סיכום לאפשרויות הארכיטיפיות העומדות בפנינו בעקבות כניסה למרחבי ההתמרה וחזרה למבניות תחושת העצמי. וכך כתוב בתלמוד מסכת חגיגה: "אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ' עֲקִיבָא.אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם! מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהילים קא, ז). בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (שם קטז, טו). בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ" (משלי כה, טז.). אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת, רַ' עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם (תלמוד בבלי, חגיגה י"ד ע"ב).
רבי עקיבא אומר לתלמידיו שכשהם נכנסים להיכלי ההתמרה חשוב שלא ימהרו להגדירם, כלומר לא יכניסו אותם למבנים טרם זמנם: "אל תאמרו מים מים". מתן שם ומבנה טרם הזמן נחשב לשקר, להתעוררות מחלימה, במקום לתת לאמת לבוא מתוך החלום. הוא אומר להם: "תנו לחלום להתהוות ותעברו דרכו". אך שלושת תלמידיו לא עומדים בהוראת המורה וכושלים במשימה ומלמדים אותנו מה הן ההשלכות של כשלים אלה.
בן עזאי הציץ ומת – נעלם בתוך ההתמרה בלי להתמיר. הוא נעלם בתוך הרוח והתאיין, התאחד עם האוקיאנוס מבלי לחזור למבנה הארצי. בן זומה הציץ ונפגע - פגש את כאב ההתאיינות ונפגע נרקיסיסטית חזק מידי, אולי לא היה יכול לשאת את הפער בין הזולתעצמי המואדר ובין העצמי הנחות ונפגע מהקטסטרופה, והשתגע, לפי חז"ל. אחר (אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות - ביטל את עצם ההתמרה, את עצם ההשתנות, אחז במבנה וקיצץ במשמעות הטרנסנדנטית ובחזרתו התקבע באופן נוקשה והגנתי במבניות - לפי חז"ל כפר בעיקר ויצא בשאלה. ואילו רבי עקיבא עבר טרנספורמציה, יצא בשלום, יצא שלם מכפי שנכנס, עלה מדרגה שלמה של התפתחות, והמשיך בתנועה. כך ניתן לאחל גם למטופלינו.
מקורות
אבן שושן, א'. (2003). המלון החדש: מילון עברי-עברי. קרית ספר.
אובדיוס, פ"נ., (1965). מטמורפוזות. מוסד ביאליק.
אוגדן, ה"ת. (2011). על אי היכולת לחלום. עם עובד.
אוגדן, ה"ת., (2020). להשיב חיים שלא נחיו – התנסויות בפסיכואנליזה. עם עובד.
אוגדן: ה"ת., (2022). להתעורר לחיים בחדר הטיפולים – לקראת רגישות אנליטית חדשה. עם עובד.
באלינט, מ'. (2006). השבר הבסיסי – היבטים טיפוליים של רגרסיה. עם עובד.
בובר, מ"מ. (2013). אני ואתה. מוסד ביאליק.
ביון, ו"ר. (2004). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.
ביון ו"ר. (2018). קשב ופרשנות. תולעת ספרים.
ברומברג, פ"מ. (2013). צל ומהות: השקפה התייחסותית על התהליך הקליני. בתוך ס"א מיטשל ולואיס, א' (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. תולעת ספרים.
ג'יימס, ו' (2010). החוויה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם. מוסד ביאליק.
הורוויץ, ג'. (2019). על מציאות חושית ונפשית: עיונים בכתבי וילפרד ביון. רסלינג.
התלמוד הבבלי, מסכת חגיגה, דף י"ד ע"ב.
ויניקוט, ד"ו. (1995). משחק ומציאות. עם עובד.
טרנר, ו'. (2004) לימינליות וקומיוניטס, התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה. רסלינג
לוי, ר'. (2013 א'). פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טראנס-פרסונלי: התמסרות הדדית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3002
לוי, ר' (2013 ב'). פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טראנס-פרסונלי: הדיאלקטיקה של השינוי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3019
לוי, ר'. (2022). אם אני לא אני - תהליכים פנימיים שעובר המטפל במהלך טיפול והשפעתם על המטופל. בתוך: ש' פנקס (עורכת), ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על הגוף בטיפול. פרדס.
לוי ר' (2025, אוגוסט 19). מבניות והתמרה – היבטים פסיכודינמיים בפסיכותרפיה גופנית במצבי טראומה [הרצאה מצולמת]. יוטיוב.
מידן, י'. (2025, ינואר 10). טרנספרנס וחלומות זועקות אמת [הרצאה]. כנס במכללת רידמן בנושא השפעת ה-7 באוקטובר על חדר הטיפולים.
מיטשל, ס"א. (2009). התייחסותיות: מהתקשרות לאינטרסובייקטיביות.תולעת ספרים.
סטרן, ד'. (2000). עולמם הבין-אישי של תינוקות. מודן.
פרויד, ז'. (1988). מבוא לפסיכואנליזה.דביר.
פרויד, ז'. (2002 א'). תרבות ללא נחת. דביר.
פרויד, ז'. (2002 ב). אבל ומלנכוליה. בתוך ז' פרויד, כתבים נבחרים: פסיכולוגיה של חיי הנפש. עם עובד.
פרויד, ז' (2005). עתידה של אשליה.דביר.
קוהוט, ה'. (2007). צורות והתמרות בנרקיסיזם. בתוך צ' סטרוזייר (עורך), פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. תולעת ספרים.
קוהוט, ה' (2014). השבתו של העצמי. תולעת ספרים.
קוהוט, ה' (2022). האנליזה של העצמי: גישה שיטתית לטיפול הפסיכואנליטי בהפרעות אישיות נרקיסיסטיות. כרמל.
קולקה, ר'. (2017). בין הפצעה להתמוססות – מבט עכשווי על גדולה ואידיאלים במשנתו של קוהוט, בתוך: כתבים: פסיכולוגיית העצמי - התרומה הישראלית. כרמל.
קולקה, ר'. (2025). מסעה ההיסטורי של פסיכולוגיית העצמי: התרומה הישראלית [הרצאה]. בטיפולנט. http://www.betipulnet.co.il
שפינוזה, ב'. (2003). אתיקה. אוניברסיטת תל אביב.
Bion, W.R. (1987). Clinical seminars. In F. Bion (Ed.), Clinical seminars and other works (pp. 1-240). Karnac.
Boadella, D. (1987). Lifestream: An introduction to biosynthesis. Routledge & Kegan Paul.
Cohen L. (n.d). Good advice for someone like me [Attributed] https://sarahwilson.com...ck-every-day/
Ghent E. (1990). Masochism, submission. Surrender: Masochism as a perversion of surrender. Contemporary Psychoanalysis, 26, 108-136.
Grotstein, J. (1997). Bion's “transformations in ‘O’” and the concept of the “transcendent position”. In WR Bion (pp. 129-144). Routledge.
Gutherie, W.K.C. (1978). A history of Greek philosophy (Vol. 5, The later Plato and the Academy). Cambridge University Press.
Harris, S. (2014). Waking up: A guide to spirituality without religion. Simon & Schuster.
Johnson, S.M. (1994). Character styles. W.W. Norton & Company
Jung, C.G. (1970). Mysterium Coniunctionis: An inquiry into the separation and synthesis of psychic opposites in alchemy. In The collected works of C.G. Jung (Vol. 14, para, 513; R.F.C. Hull, Trans.). Princeton University Press.
Kelman, S. (1985). Emotional anatomy. Center Press.
Kohut, H. (1959). Introspection, empathy, and psychoanalysis: An examination of the relationship between mode of observation and theory. Journal of the American Psychoanalytic Association, 7(3), 459–483.
Kurtz, R. (2007). Body-centered psychotherapy: The Hakomi method (Rev. ed.). LifeRhythms.
Lowen, A. (2003). The language of the body. Bioenergetic Press.
Reich, W. (1991). Character analysis. Farrar, Straus & Giroux.
Stern, D.N. (2004). The present moment in psychotherapy and everyday life. W.W. Norton & Company.
Rolland, R., & Freud, S. (1966). Correspondance Remain Rolland-Sigmund Freud (1923-1936) (E. Freud E., Ed.). Presses Universitaires de France
