שלמה מנדלוביץ
ממדי הנפש
איך פועל עולמנו הפנימי?
הוצאת מודן
לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "נפש"? מה מניע אותנו לפעול, לחשוב, להרגיש, ולהיות מי שאנחנו?
בממדי הנפש: איך פועל עולמנו הפנימי? פורשׂ שלמה מנדלוביץ תאוריה מקורית של הנפש האנושית – לא כתופעה מסתורית אלא כמערכת חיה, דינמית ובת־חקר, הבנויה מחמישה ממדים: פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה. בין הממדים הללו שוררים יחסים עדינים של השפעה הדדית, הנשלטים בידי חמישה עקרונות הפעלה שמתווים את האיזון, התנועה והצמיחה של חיי הנפש.
הספר הוא מסע מרתק אל מבנה הנפש ואל חוקי פעולתה תאוריית הממדים ,מאפשרת לנו להבין לעומק את עצמנו ואת האחרים ולהכיר ביכולתנו לנוע, להשתנות ולהתפתח.
באמצעות סיפורה של חיילת מצטיינת הנתקעת לפתע במצב של קיפאון מוחלט מתגלה, למשל, כיצד אחריות־היתר שהוטלה עליה ממוטטת את רצף הממדים ומקפיאה את תנועת נפשה; ושיחה בין מטופלת הסובלת מדיכאון קשה לבין מטפל מדגימה את האופן שבו רגש, מחשבה ופעולה שזורים זה בזה, וחושפת כיצד ניתן להפוך עימות טיפולי למרחב של קִרבה.
ממדי הנפש נכתב מתוך עולמה של הפסיכיאטריה, אך נועד לכל מי שמבקש להבין את עצמו ואת הזולת ברובדי העומק של החוויה האנושית. הוא פונה אל אנשי מקצוע ואל הקוראים הסקרנים כאחד, ומזמין להתבוננות מחודשת באחת החידות העתיקות מכולן – חידת נפש האדם.
פרופ' שלמה מנדלוביץ הוא פסיכיאטר, חוקר ומרצה, מנהל המרכז לבריאות הנפש "שלוותה" וממקימי "אלומות: ידע, יצירה ומנהיגות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית".
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
ממדי הנפש: פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה סקסופון
בגיל ארבעים משהו השתבש אצלי, וחוויתי, עשור מוקדם מהצפוי, את משבר גיל החמישים. אותותיו של המשבר היו רבים, אבל סימנו המוזר ביותר התגלם בהחלטה ללמוד לנגן בסקסופון. ככה, משום מקום, לאחר שני כישלונות ילדות צורבים בלימוד נגינה (אקורדיון, גיטרה), נפל הפור על הסקסופון. "תפרגן לעצמך," אמרו לי כולם, וכך עשיתי. פניתי לאחד המורים הטובים בארץ והתחלתי ללמוד סקסופון.
אבל העניין, נאמר בעדינות הראויה, "לא ממש הסתייע". התברר לי (שוב?) שאין לי אף אחד מהמרכיבים הבסיסיים הנדרשים לעיסוק במוזיקה: חוש הקצב שלי מעורר חמלה, והיכולת שלי לזהות תווים חסרה כל כך עד שאני משוכנע שאם יש במוח אזור שזה תפקידו, אצלי הוא חסר פעילות עצבית כלשהי. המורה המסור שלי הבין ששנינו בבעיה, ולאחר חודשים אחדים החל לרמוז לי: "אתה יודע, שלמה, מוזיקה זו פעילות שיש בה גם עשייה וגם הקשבה; יש כאלו ש'עושים' מוזיקה, ויש כאלו ש'מקשיבים' למוזיקה." מאחר שספק אם אי־פעם מצא את עצמו המורה המסור בסיטואציה המוזרה שחייבה אותו להודיע לתלמיד שהוא כישלון חרוץ, וזה אינו קולט את כוונתו, הוא נעשה בוטה יותר: "מהניסיון שלי, אני חושב שאולי כדאי לך להיות יותר בצד של ה'מקשיבים' ופחות בצד של ה'עושים'..." הרמז היה גדול מכדי שאתכחש לו. כדי לנעוץ את הרמז ולהבטיח שהשפעתו תהא ודאית, אָזַר המורה אומץ והוסיף: "כשאתה בצד של אלו ש'עושים', אתה מְעַנֶּה את עצמך... הרי אתה מתאמץ כל כך, וההישגים הם, נאמר בעדינות, צנועים... ו... כן... גם לי זה לא כל כך פשוט."
גילוי הלב של המורה הנערץ היה בו די כדי להכריע אותי ולהניע אותי לפעולה. החלטתי להפסיק, אבל, כהשלמה למתנת יום הולדת ארבעים, ביקשתי ממנו עוד שני שיעורים שבהם הוא, המורה, יראה לי איך הוא מנגן. הוא הסכים.
השעתיים הנוספות שביליתי בהן במחיצתו של המורה המוחמץ שלי לסקסופון הוקדשו לשיחה חופשית ועתירת הדגמות. המורה הסביר לי "איך זה עובד": במקום לנסות לאלץ את אצבעותיי לנוע על מפתחות הסקסופון, פשוט הקשבתי לו. הוא הסביר לי מה ההבדל בין קצב, הרמוניה ומלודיה, הוא סיפר לי איך סולמות מוזיקליים בנויים ולמה הם חשובים כל כך, והדגים לי איך כל ההסברים הללו נשמעים כשהם מנוגנים בסקסופון. פתאום, מכוח ההסברים והקטגוריות השונות שעליהן סיפר לי המורה, הפך האינסוף של הצלילים לסופי, למובן ולמנוהל. שיתפתי את המורה בתובנה הזו, והוא אמר: "נכון... וכשזה 'סופי', מוגדר וברור עם גבולות, אפשר גם ללמוד את זה, להתאמן על זה ולהצטיין בזה."
"וכל המונחים והתווים והסולמות... כל אלו לא לוקחים משהו מהחיים של המוזיקה?" שאלתי, והמורה צחק, ואמר: "ממש לא... אם לא מפחדים מכל המונחים והתווים והסולמות, לא רק שהם לא 'לוקחים חיים', אלא שהם עושים אותם, את החיים, הרבה יותר נעימים ויצירתיים." מבטי המפקפק כנראה גרם לו להמשיך: "בוא, אני אתן לך דוגמה. יצירות מוזיקליות לרוב מסתיימות בתו המרכזי של הסולם שהן כתובות בו." "מה?" שאלתי נבוך, והמורה מיהר להתאים את עצמו לרמתו של התלמיד הכושל: "סליחה, זה באמת יצא לי טיפה מבלבל. יצירות לרוב מתחילות ומסתיימות באותו צליל. תחשוב על זה כעל נקודת התחלה וסיום זהות שמאפשרות לך, למאזין, להרגיש תחושת ביטחון, יציבות ושלמות."
מבטי המבולבל הביא את המורה להדגים: "הנה, תקשיב ליצירת המופת הזו." הוא נטל את הסקסופון שלו וניגן בקלילות מעוררת קנאה את 'יונתן הקטן'. "היצירה הזו מתחילה בתו מסוים," הוא אמר, ונשף את הצליל בסקסופון, "ואז 'חוזרת הביתה'," ושוב נשף את הצליל. "המון יצירות עובדות בחוקיות הזו," המשיך. "הן מתחילות ומסתיימות באותה נקודה." הנהנתי בהבנה, והמורה הסביר: "ועכשיו, תחשוב כמה הסדר הזה מאפשר בלגן... היצירה מקבלת את החופש שלה ואת החיים שלה מזה שאתה, שלמה, יודע שהיא תמיד תסתיים במקום שהיא התחילה בו. אז לפעמים, כל המונחים והתווים והסולמות לא רק שהם לא לוקחים חיים, אלא הם עושים אותם!"
וכך קרה שאמנם ההתנסות הכושלת שלי בנגינה בסקסופון סתמה את הגולל על תקוותיי המוזיקליות, אבל יצאתי ממנה מצויד במתנה: התובנה שבהבנה "איך זה עובד" יש עוצמה יוצאת דופן. ההסבר של המורה הוביל אותי לתובנה שהיא שימושית עד מאוד בחיי: מושגים, חוקים, מבנים תיאורטיים אינם בהכרח "סוגרים", "מצמצמים" או "נוטלים את הקסם" של הדברים. לפעמים הם מעניקים יציבות, פותחים אפשרויות ומאפשרים לך, המתבונן הסקרן, לתפוס את הקסם הפרוש לפניך.
משום כך, כדי לעזור להבין איך הנפש עובדת, אני מציג מודל הבנוי מחמישה ממדים: פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה.
ממד הפעולה
הממד הראשון בנפש הוא ממד הפעולה. ממד הפעולה מתאר את "מה שהאדם עושה בעולם". ההגדרה הפשוטה הזו נדרשת לדיוק, מאחר שבהקשר של פעילות הנפש, ראוי שאלומת העניין שלנו תתמקד בפעולות שיש להן קשר לדינמיקה הנפשית. פעולות אחרות, כאלו המצויות בשולי הנפש, אינן במרכז ענייננו. כך, לדוגמה, פעולת הנשימה. זוהי פעולה קבועה, רציפה, שאינה מצויה בקשר ישיר לפעילות נפשית. אמנם הנשימה יכולה להיות מושפעת מחיי הנפש – לדוגמה, בעת חרדה אנחנו נושמים מהר יותר – או להשפיע עליהם – תרגול נשימתי הוא דרך בדוקה להקל מתח נפשי – אבל הנשימה בעיקרה היא פעילות קבועה, לא מודעת, "תחזוקתית", שמטרתה לאפשר את פעילות הגוף והנפש ואינה מצויה בליבת ממדי הנפש. לא רק הפעולות הקבועות וה"תחזוקתיות" שלנו מצויות בהיקף הפעילות הנפשית אלא גם הפעולות התגובתיות, האוטומטיות, הרפלקסיביות שלנו, שבהן אנחנו "מגיבים" באופן שהוא עצמאי יחסית לחיי הנפש. כשאנחנו מושכים את כף ידנו לאחר שנגענו בסיר רותח אנחנו מבצעים פעולה שנוכחות הנפש בה שולית. אמנם מצבי נפש שונים, לדוגמה, היסח דעת, יכולים לשנות את עוצמת התגובה הרלפקסיבית, אבל, ממש כמו בהשפעתו של המתח על הנשימה, מדובר בהשפעה שולית בלבד. פעולות אוטומטיות אינן פעולות "שחושבים אותן", ולכן אינן מענייננו.
מהן אפוא הפעולות המעניינות אותנו במודל ממדי הנפש? ענייננו בפעולות המצויות בהקשר ישיר לפעילות הנפשית, כלומר פעולות המצויות בקשרי גומלין עם ארבעת הממדים האחרים. במערך ממדי הנפש תוגדר פעולה התנהגות מכוונת: התנהגות שיש לה מטרה, שהיא כזו שחושבים עליה, כלומר היא אינה אוטומטית. הפעולות הרלוונטיות למודל ממדי הנפש הן פעולות שהאדם רואה להן סיבה בין שמנוסחת ומנומקת (קמתי לפתוח את החלון כי היה לי חם), ובין שלאו (קמתי והלכתי מהמקום... אני לא ממש יודע למה, אבל קמתי והלכתי כי היה לי ברור שאני לא רוצה להישאר שם). הגדרה זו מדייקת את גבולות הפעולה. חשבו לדוגמה על אדם ההולך בפארק העירוני בשעות הערב המוקדמות. להליכתו בפארק יש תכלית (ברורה [רציתי להירגע], או לא ברורה [אני לא יודע למה, אבל הרגשתי שזה מה שאני צריך]), ולכן היא רלוונטית לנו. פעולה זו נפרטת לשלל פעולות משנה, שהן בחלקן אוטומטיות (בהליכה אני נושם) או רפלקטיביות (בהליכה תנועות הידיים והרגליים שלי מסונכרנות), ואלו האחרונות חורגות מענייננו.
לכאורה, ממד הפעולה נראה כתוצר סופי של תהליכים נפשיים מורכבים. אלא שהפעולה אינה רק פריטתה של התנהלות נפשית לכלל מעשה. פעמים רבות הפעולה היא הדבר עצמו, ויש בה כוח מכונן בתוככי העולם הנפשי. ילד קטן שעושה כאילו הוא משוחח בטלפון מושקע כל כולו בפעולה. הפעולה הזו, על אף היותה מכוונת, היא תוצר של חיקוי. הילד רואה את ה"גדולים" משוחחים בטלפון, והוא מִתְנַסֶּה, תוך משחק, באותה פעולה ממש. הפעולה שהוא עושה ("לעשות כאילו הוא משוחח בטלפון") לא נותרת בטווח הפעולה. היא מעוררת אותו לחשיבה שואלת (איך המכשיר הזה עובד? ובכלל, למה הוא נועד?), לרגש מעריץ (איך ה"גדולים" יודעים להפעיל את המכשיר!), לחוויית מסוגלות (גם אני יכול!) ולהוויית קיום (הנה, אני כאן, בעולם, ממש כמו המבוגרים!). הפעולה יכולה אפוא להיות התוצר של פעילות נפשית מורכבת, אבל יכולה גם לעמוד בראשיתה.
ממד הפעולה הוא הממד הבולט והגלוי בחיי היומיום שלנו. הסובבים אותנו רואים את הפעולות שאנחנו עושים, ואנחנו רואים את הפעולות שעושים אחרים. לכן ממד הפעולה הוא ממד החשוף לעיני כול. מלבד העובדה שהוא "פועל" בעולם, כלומר יש לו תוצאות גלויות, ונוסף על היותו תוצאת - ולעיתים אף סיבת - הממדים האחרים, לממד הפעולה חשיבות בין־אישית. "מה שאנחנו עושים" חורץ פעמים רבות גם את "מה שחושבים עלינו" ("מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך", נהוג לומר). אם כן, ממד הפעולה אינו רק ה"פלט" של הנפש, אלא מצוי בעומק הדינמיקה הפנימית והבין־אישית המנהלת אותה.
ממד המחשבה
ממד המחשבה עניינו מחשבותינו שלנו. על אף האינטואיטיביות שיש בהגדרה הזאת, ראוי להעמיק ולדייק אותה.
יש בממד הזה מחשבות גלויות ומנוסחות. אלו אותן מחשבות שביכולתנו להניח, באופן גלוי, ברור ומדויק, במשפט או במספר משפטים. אף על פי שהמחשבות האלה עשויות להתייחס לתכנים שיש בהם מורכבות, אנחנו מסוגלים ליצוק אותן במילים ולעיתים אף להסביר אותן. שערו בנפשכם, למשל, את תשובתכם לשאלה בדבר עמדתכם בעניינים פוליטיים שונים. על אף מורכבות הנושא, נצליח על פי רוב לנסח את עמדתנו, לנמקה ולהבהיר בכך בגלוי (לאחר או לעצמנו) את מחשבותינו בנושא.
נוסף על המחשבות הגלויות והמנוסחות, קיימות גם מחשבות אחרות. אלו המחשבות הנסתרות שלנו. הן מנוסחות, אבל הגישה שלנו אליהן חסרה. מחשבות אלו, המכוננות בפסיכולוגיה הקלאסית את תחום הלא מודע, נעלמות מהמודע שלנו נוכח הקושי שהן מציבות. בהיותן "בלתי קבילות למודע", הן מסולקות ממנו ועוברות לשכון לבטח בלא מודע, הרחק מתשומת הלב שלנו. כך, לדוגמה, המחשבות שלנו לגבי סיום החיים. המוות מאיים עלינו כל כך שאנחנו מקפידים לסלק את מחשבותינו על אודותיו מחיי היומיום שלנו. הפיכת מחשבות המוות שלנו לסמויות מאפשרת לנו לחיות את חיינו "כאילו נחיה לעד", ולהשתחרר אגב כך מהקושי שהמוות מציב בפנינו. המחשבות שלנו על המוות אינן מצויות במודע שלנו, ואנחנו מקפידים להתרחק מהן ולהותיר את הגישה אליהן חלקית. עם זאת, הן מנוסחות, כלומר בהפניית קשב אליהן נוכל "לדבר" אותן.
"המחשבות שלנו" כוללות אפוא מחשבות גלויות ומנוסחות, ומחשבות שאינן גלויות אבל מנוסחות. לאלו יש להוסיף סוג שלישי של מחשבות: כאלו שאינן גלויות ואינן מנוסחות. אלו הן "מחשבות לא נחשבות", מחשבות ראשוניות ורבות־עוצמה כל כך עד שלא ניתן לעבד אותן כמחשבה מנוסחת ובוודאי לא לתמלל אותן. אלה הן מחשבות שבמובן הפשוט של המילה "אינן עולות על הדעת", כלומר אין לנו אפשרות "להעמיסן" על השכל שלנו. הן "חסרות צורה", ונדמה שהן מסתובבות בנו בלי שאנחנו יכולים למסגר אותן באופן גלוי ומנוסח. לעומת מחשבות מנוסחות, שאנחנו חווים אותן כ"פתרון של בעיה", מחשבות לא מנוסחות אנחנו חווים כהרהורים חסרי כיוון. השאלה "אם א' שווה לב', וב' שווה לג', מהו היחס שבין א' לג'?" מעוררת בנו מחשבה מנוסחת, שבסופה פתרון ברור ("א' שווה לג'"); זוהי "מחשבה מנוסחת". לעומתה, השאלה: "מהי תכולתו של כלי שיש בו ריק מוחלט?" היא שאלה שאין לנו כלל אפשרות לנסח. מאחר ששאלת "תכולתו של כלי שיש בו ריק מוחלט" מכילה פרדוקס מובנה (שהרי אם בכלי יש ריק מוחלט, אין בו תכולה), השאלה "זורקת" אותנו למחשבות לא מנוסחות שכל מגע שלנו עימן הוא מבלבל, מערפל, ובסופו של דבר מותירה אותנו בחוויית ההרהור חסר הכיוון.
ממד המחשבה שנתרכז בו עניינו במחשבות הגלויות והמנוסחות. מחשבות מנוסחות שאינן גלויות או מחשבות שאינן מנוסחות יהיו מחוץ לתחום ענייננו. המחשבות הללו, הלא גלויות והלא מנוסחות, עמוסות בתוכֶן ובחשיבות בעולם הנפש, אלא שאופיין הנסתר, או הלא מנוסח, מותיר אותן "מחוץ" לדיון הממדים שלנו, המבקש את המנוסח, המנומק והסיבתי. לכן תיוותר הדינמיקה הבין־ממדית שאנו מבקשים עם המחשבות הגלויות והמנוסחות, והגדרתנו את ממד המחשבה תהא מחשבות הניתנות לניסוח.
ההכרעה להצטמצם במודל הממדים למחשבות הניתנות לניסוח דורשת הנמקה, ונדגים אותה באופן שאנחנו מנהלים בו את ההכרעות הפוליטיות שלנו. מיצויה של הכרעה פוליטית הוא בהכנסת פתק לקלפי. זוהי פעולה (אני שם בקלפי פתק!) שהיא תוצר סופי במהלך נפשי מורכב. ברור שההכרעות הפוליטיות שלנו אינן תוצר שכלתני מובהק. אנחנו לא בוחרים את המפלגה החביבה עלינו מכוח מהלך רציונלי מובהק, אלא מכוח רבדים עמוקים יותר, המשקפים ממדי עומק לא מנוסחים שאין לנו מגע ישיר איתם. ממדי עומק הנגזרים, לדוגמה, ממי שאנחנו או מהאופן שאנחנו חווים בו את עצמנו. ממדי העומק הללו, ממדי החוויה וההוויה שנדון בהם בהמשך, הם המכריעים את בחירתנו הפוליטית. ובכל זאת חשוב לנו "לנמק" את עצמנו, להפוך את ההחלטה הפוליטית שלנו לתהליך מנומק לכאורה, המבוסס על נימוקים הגיוניים שיש בהם כוח משכנע. לכן אנחנו מבקשים לנמק את הכנסת הפתק לקלפי (ממד הפעולה) בהנמקה מנוסחת (ממד המחשבה). ההנמקה הזו, שעניינה "מחשבות הניתנות לניסוח", נותנת לנו תחושת סדר (אני יודע בבירור למה אני מחליט מה שאני מחליט!) ובַּעֲלוּת (ההחלטה הפוליטית שאני מקבל היא ההחלטה שלי, ואני יודע לנמק אותה!). ממד המחשבה (אני מחליט להצביע למפלגה מסוימת) מתווך עבורנו את ממדי העומק שלנו (מי אני? מה החוויות שלי?) עם הפעולות שלנו (ומכיוון שאני מי שאני, ולנוכח חווייתי את עצמי, אני בוחר את מה שאני בוחר!). בחירות פוליטיות מדגימות את האופן שבו ממד המחשבה "מתפקד" בנפש שלנו: כמבהיר, כמסביר, כמנמק וכמתווך. מודל ממדי הנפש מבקש להדגיש את אותה פונקציונליות של ממד המחשבה, ועל אף הצמצום שבה, להציג אותה כיסודית בדרך שאנחנו תופסים בה את המחשבה.
ממד המחשבה מנווט חלק גדול מההתנהלות היומיומית שלנו; אנחנו עסוקים ללא הרף במחשבות שלנו. הדילמות, השאלות הפנימיות שלנו, ההרהורים – כל אלו מלווים אותנו בכל צעד בחיינו. בהתנהלותנו אנחנו מבקשים להקדים את המחשבה לפעולה ("סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא משפט שכל אחד מאיתנו שמע בילדותו או השמיע בבגרותו) ומבקשים לראות בה את ראשית הפעולה. כך, בהינתן שני ממדי נפש, פעולה (מכוונת) ומחשבה (ניתנת לניסוח), נוצרת לה ראשית של מפל ממדים, שנדון בו בהרחבה בהמשך, שבו המחשבה מקדימה את הפעולה ומנמקת אותה.
ממד הרגש
ממד הרגש, המצטרף לממדי הפעולה והמחשבה, הוא הממד השלישי. עניינו של ממד הרגש ב"משהו שאנחנו מרגישים ויכולים לנסח כלפי דבר המצוי מחוץ לנו". כמו ממדי הפעולה והמחשבה, גם ממד הרגש מנוסח, הוא "משהו שאנחנו מרגישים ויכולים לנסח". לפעמים ניסוחו של הרגש יהיה פשוט ומיידי, לדוגמה, האמירה "אני כועס עליו!"; ולפעמים מורכב יותר, באופן הדורש מספר תיאורים שידייקו את טבעו, לדוגמה, "אני מרגיש שהוא היה לא הוגן כלפיי... ככה לא מתנהגים... אולי 'אכזבה' יהיה מונח מתאים יותר למה שאני מרגיש..." כך או כך, רגש, שאותו נגדיר משהו שאנחנו מרגישים, ויכולים לנסח, כלפי דבר המצוי מחוץ לנו, הוא מובחן. אנחנו יכולים "לגעת" בו, "להתייחס" אליו ולסמן אותו, לדוגמה, לומר מתי הוא התחיל ומתי הסתיים.
לא אחת הרגש קשה להגדרה ולתיחום. רוני, בתי בת השלוש־עשרה, היא ללא ספק ילדה מוכשרת עד מאוד, אלא שבינה לבין משולשים קיימת איבה בלתי מוסברת. ליתר דיוק, הקושי של רוני אינו טמון במשולשים ככלל, אלא במשולשים המתגלים לה בלימודי הגיאומטריה. וחביבים אף פחות על רוני הם משולשים שמוטלת עליה משימת חפיפתם. "חפיפת משולשים" קוראים לאזור הפחד שלה. שלושת עקרונות החפיפה (לאלו המבקשים להיזכר: צלע־זווית־צלע, זווית־צלע־זווית, צלע־צלע־צלע) פשוט מתקשים, במוחה הקודח של רוני, להתחבר להוכחה אחת, סדורה, שתוכיח שמשולש ABC חופף את משולש DEF. אבל, במבט מפוכח, הבעיה האמיתית כלל אינה נעוצה ברוני, או במשולשים, אלא בי, שמסרב להרפות. אני חוזר ואומר לעצמי: "תרגילי חפיפה מלמדים אותנו לזהות קשרים בין אלמנטים שונים במבנה גיאומטרי; הם מחייבים שימוש בהוכחות לוגיות, הבנת עקרונות גיאומטריים והסקת מסקנות; תרגילי החפיפה מבטיחים שרוני תפתח חשיבה לוגית ומבנית." ומכוח נימוקים אלו מתעקש שרוני לא תרפה. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים, עוד ועוד, ופותרים תרגילי חפיפת משולשים. דמו את אחת משעות הלימוד ושאלו את עצמכם: "מה שלמה מרגיש כלפי רוני? מהו הרגש המופעל בסיטואציה הזו?" העמיקו בשאלה: אתם, המתבוננים מהצד, מבינים מהו ממד הפעולה (רוני ושלמה יושבים ולומדים) ומהו ממד המחשבה (רוני ושלמה מנסים לפתור את חידת חפיפת המשולשים), אבל מה קורה בממד הרגש? האם אפשר לומר במדויק מהו הרגש ששלמה מכוון כלפי רוני? ובכלל, האם יש רק אחד כזה? דומיננטי? או שאולי ממד הרגש של שלמה כלפי רוני מורכב מערב־רב של רגשות, שאף אחד מהם אינו מרכזי יותר מהאחר? אכן, כל ניסיון לברר את ממד הרגש יעלה מייד מניפת רגשות כמעט בלתי נגמרת (דאגה להישגיה של רוני בבחינה הצפויה, צער על המאמץ שהיא משקיעה, גאווה על ההשקעה שלה, חמלה בכל ניסיון כושל שלה לתשובה, אכזבה על כך שאינה מממשת את הפוטנציאל הטמון בה, ועוד לא דיברנו על אהבה...). הרגשות השונים אינם מתחרים זה בזה, אלא עומדים זה לצד זה ומרכיבים יחדיו את "כל מה ששלמה מרגיש כלפי רוני כשהם מנסים ללמוד איך חופפים משולשים". כך הוא ממד הרגש: מרובה, רב־ערוצי, ופועל מתוך מורכבות שקשה להסדירה. בעוד פעולה היא על פי רוב יחידה (אני יושב עם רוני ומלמד אותה על חפיפת משולשים), ומחשבה נעה בין אפשרויות מצומצמות (אני חושב איך אני יכול להסביר לרוני כיצד מתקיימת חפיפת משולשים), מניפת הרגש היא מרובה וקשה יותר להגדרה. כך הם רגשות: עניין פרטי ואישי, שהנגיעה בו קשה; ומאחר שמילון הרגשות שלנו "רך", נדרש מאמץ ניכר לניסוחו.
למרות הקושי שבניסוח הרגשות, הגדרתנו לרגש היא כאמור: משהו שאנחנו מרגישים, ויכולים לנסח, כלפי דבר המצוי מחוץ לנו. ההתעקשות לשמר את ממד הרגש מנוסח מבקשת לשמר את ממדי הנפש מנוסחים ככל האפשר. ניסוח הפעולה ("אני יושב עם רוני ומלמד אותה על חפיפת משולשים") הוא מיידי; ניסוח המחשבה ("אני חושב איך אני יכול להסביר לרוני כיצד מתקיימת חפיפת משולשים") דורש מעט מאמץ; ניסוח הרגש ("בזמן הלימוד עם רוני מתקיימים בי רגשות שונים כלפיה") הוא מסובך יותר, אבל עדיין בחזקת האפשר. למאמץ זה תועלת רבה. כשממד הרגש מנוסח ניתן לבחון אותו, לתקף אותו, לבקר אותו, ובזכות זאת לנהל אותו. טרם ניסוחם של חוקי הכבידה על ידי ניוטון, בני אנוש ידעו ש"אבן נופלת לקרקע"; לאחר ניסוחם הם הבינו כיצד ניתן לנהל את הכבידה ולנצלה לתועלת האדם. כך בתחומי הידע השונים: המנוסח הוא מנוהל, ומכאן המאמץ לנסח גם את ממד הרגש.
היחסים שלנו עם – כלומר, הרגשות שלנו כלפי – חברים, משפחה, קהילה ואפילו אנשים זרים הם מרכיב מרכזי בחיינו. כמעט בכל סיטואציה שאנחנו מעורבים בה, התשובה לשאלה "ומה אנחנו מרגישים בסיטואציה זו כלפי הזולת?" מאפשרת לנו לנסח רגש (אחד או יותר) ברור. מעבר לכך שהרגש שזור בחיינו, לא אחת יש בו משקל סגולי המכריע את ממדי הנפש האחרים. בהיבט זה, מקום מיוחד שמור לאהבה, שמאפילה על הממדים האחרים. לכן מניפת האהבות שלנו (כלפי הילדים שלנו, כלפי בני/בנות הזוג, כלפי בני המשפחה המורחבת שלנו, כלפי ידידי הנפש שלנו) היא גורם מכריע בחיינו המביא אותנו לפעול באופן חסר פשר (פעולה), לחשוב באופן נטול היגיון (מחשבה), להרגיש עם עצמנו חוויות ייחודיות ונדירות (חוויה), ולעיתים ממש להגדיר את "מי שאנחנו" (הוויה).
ממד החוויה
ממד החוויה מצוי בקרבה גדולה לממד הרגש, אבל שונה ממנו: בעוד ממד הרגש מכוון "החוצה", כלומר כלפי אדם, חפץ או סיטואציה המצויים מחוץ לנו, ממד החוויה מכוון "פנימה", כלומר כלפי עצמנו; ובעוד ממד הרגש מתרכז במנוסח, ממד החוויה פוטר את עצמו ממחויבות לניסוח בהיר.
ראשית, על מיקודה של החוויה "פנימה". חשבו לדוגמה על ההבדל שבין בושה (רגש) לאשמה (חוויה). בושה היא משהו שאנחנו מרגישים כלפי חוץ – "אני מתבייש שיראו אותי עירום" או "אני מתבייש שאחרים ידעו מה עשיתי" – ואילו אשמה היא משהו שמרגישים כלפי פנים – "אני מרגיש אשם שעשיתי משהו לא ראוי". בעוד רגש הוא אירוע בין־אישי (ביני לבין האחר; "לא נעים לי מ..."), חוויה היא אירוע תוך־אישי (ביני לבין עצמי; "לא נעים לי עם עצמי"). לכן רגשות כוללים בתוכם מילת יחס ("בושה מ...", "כעס כלפי", חיבה אל"), ואילו חוויות עומדות בפני עצמן ואינן כוללות מילת יחס ("אני מרגיש אשמה").
שנית, על ניסוחם של רגש וחוויה. רגש הוא אירוע בין־אישי; "אני מרגיש משהו כלפי מישהו" היא נוסחת היסוד של הרגש. מאחר שהרגש ממוקם באינטראקציה ש"ביני לבין מישהו אחר", הוא נדרש לניסוח. כשאוהב אומר לאהובתו "אני אוהב אותך" הוא מחולל מהלך המותנה בכך שהאהובה, נמענת האמירה "אני אוהב אותך", תבין אותה. מכאן שרגשות עניינם על פי רוב במובן, במנוסח, בדברים שיש להם משמעות שהאחר יכול להבין. חוויה איננה אירוע בין־אישי אלא אירוע תוך־אישי. החוויה נותרת מוגבלת בנפשו של החווה אותה ואינה מבקשת לצאת מחוצה לו. משום כך שפת החוויה היא שפה פרטית, שפה שתוכנה ותפקודה נגישים ומובנים רק לדובר עצמו, ואינה בהכרח ניתנת לתקשורת או להבנה על ידי אחרים. לכן, ובהבדל מעולם הרגשות, עולם החוויות עניינו בתכנים שאי אפשר בהכרח לנסחם. חשבו לדוגמה על הפער שבין תשובות לשאלות שעניינן רגש לאלו שעניינן חוויה. "מה אתה מרגיש כלפי קולגה שלך בעבודה?" שאלה המכוונת לממד הרגש היא שאלה שקל יחסית לענות עליה; אבל השאלה "מהי החוויה שמתעוררת בך כשאתה רתום לרכבת הרים בפארק שעשועים?" היא שאלה שהתשובה לה מורכבת בהרבה. בשאלה כזו נידרש כנראה לתשובה חסרת ניסוח, משהו מסוג "זה הופך קרביים... וגם מפתיע... זה היה גם סבל וגם הנאה... גם תחושה של 'להיות קשור לכיסא', אבל, באופן מוזר, גם הרגשה של חופש גדול..." כך, החוויה הלא מודעת והלא מתומללת מיתרגמת לעושר של ביטויים מודעים ומתומללים, ומהם ניתן לחלץ מושג, אף כי עדיין מעורפל משהו, מהי החוויה של להיות על רכבת הרים.
לגוף יש נוכחות בולטת וכפולה בממד החוויה. ראשית, מאחר שעניינה של החוויה הוא "פנימה", כל הדברים שאנחנו מרגישים כלפי גופנו גם הם מוכללים בממד החוויה. שנית, מעבר להיותו של הגוף מקור לחוויה, הוא יכול להיות גם כלי לביטויה. בהינתן חוסר היכולת לנסח את ממד החוויה, הגוף הוא אחד האמצעים שממד זה יכול להתבטא בהם. חשבו לדוגמה על האופן שבו מחוות גוף מביעות חוויות עמוקות שחווינו ושאין בכוחנו לתמלל: אנחנו מניחים יד על בית החזה כשאנחנו מתרגשים עד כדי החסרת פעימת לב, מרימים מבט לשמיים כשאנחנו מחפשים השראה או תקווה, משלבים זרועות כשאנחנו חווים פגיעוּת, מניחים יד על הראש כשחוויית בלבול מציפה אותנו או מכסים את הפה בידנו כשאנחנו מרגישים ש"ברח לנו" משהו. דוגמאות אלו מצביעות על האתגר שבחוויה, אשר בהיותה משהו שאנחנו חווים, באופן שאינו בהכרח מנוסח, בתוך תוכנו נדרשת לביטוי ייחודי שהגופני מעורב בו.
ממד החוויה הוא ממד בעל נוכחות מתמדת בחיינו. אנחנו יכולים להיות נטולי פעילות, להתרחק ממחשבה מנוסחת ולכפות על עצמנו בדידות שלא תביא אותנו לרגש, אך אין ביכולתנו שלא לחוות את עצמנו. מלבד העובדה שהחוויה היא מתמשכת ואין ביכולתנו להימלט ממנה, יש בנו ציפייה שחיינו יתנהלו על בסיסה של אותה חוויה פנימית. "לך עם הלב שלך!" מציעים לנו; "תהיה מי שאתה!" אומרים לנו. החוויה הפנימית משמשת אותנו כ"סוג של מצפן", וגם ביודענו שלא תמיד ביכולתנו לפעול לאורה, אנחנו רואים בה את מרכז מי שאנחנו בכל רגע.
ממד ההוויה
ממד ההוויה הוא הממד החמישי. ההוויה היא הממד המתייחס ל"מי שאנחנו", לאותם דברים קבועים, יציבים, בעולמנו, או לאופן שאנחנו נמצאים בו, באופן מתמשך, בעולם. ההוויה היא "אנחנו אחרי שהופשטנו מהפעולות, מהמחשבות, מהרגשות ומהחוויות" שלנו, "מי שאנחנו בחושך", כשאנחנו לבד לגמרי, חופשיים מכלל העטיפות שיש עלינו ומגירויי הסביבה המופעלים עלינו. ההוויה היא מעין קנבס שעליו מצייר הצייר את ציורו. הקנבס אינו הציור עצמו אלא רק המצע לציור שיהיה עליו. אבל הקנבס הוא שקובע את גבולותיו של הציור ואת איכויותיו (מרקמו, קשיחותו). כך גם ההוויה. היא אינה ה"נפש עצמה", אבל היא המכתיבה את גבולותיה ואיכויותיה של הנפש. ממש כפי שסולם מוזיקלי אינו "מנסח" או "אומר" יצירה מוזיקלית, אלא קובע את מרחב האפשרויות שלה, לדוגמה, קובע אילו צלילים אפשריים בה. ואולי, לנוכח מורכבות הגדרתה של ההוויה, המזמינה את השימוש במטפורות רבות, מצטרפת מטפורה שלישית לבד הקנבס ולסולם המוזיקלי: עשרים ושתיים אותיות האל"ף־בי"ת המסמנות את מרחב אפשרויותיה של השפה העברית. אותיות האל"ף־בי"ת הן התשתית לשפה, וכך גם ממד ההוויה: ההוויה היא התשתית לחוויות (שגם אותן רק לעיתים ניתן לנסח), לרגשות (המנוסחים), למחשבות (שניתנות לניסוח בר בחינה) ולפעולות (הגלויות בעולם ולכן נצפות מן החוץ). ממד ההוויה מתייחס אפוא אל התשתית הסמויה, המתמשכת והיציבה של הנפש, המגדירה את תחום אפשרויותיה.
חשבו לדוגמה על האנטומיה שלנו. קביעתו של פרויד ש"אנטומיה היא גורל" נכונה. האנטומיה שלנו, הזכרית או הנקבית, למשל, היא גורלנו. היא קובעת "מי אנחנו" וקובעת גם "מי אנחנו לא". האנטומיה הזכרית שלי קבעה את המִסְלוּל החברתי שלי, שקבע את דרכי בחיים: כתינוק, כילד, כנער וכמבוגר. הווייתי כגבר, שהיא קבועה ויציבה, מביאה אותי לפעול כגבר, לדוגמה, לאמץ עמדות חברתיות הנתפסות כגבריות, ומרחיקה אותי מלפעול באופן המזוהה חברתית עם המין הנשי. המין שלי (כרומוזומי המין, איברי המין) חרץ את המגדר (כלומר את הציפיות, התפקידים, ההתנהגויות והזהות שמיוחסים לי). אמנם בעשורים האחרונים חלחלה לה ההכרה שהרבה ממה שנתפס כ"השפעת הביולוגיה" הוא למעשה נורמות חברתיות נלמדות ולא הכרח פיזיולוגי, עם זאת, ולמרות מגמת הדה־מגדריזציה (פירוק תפקידים מגדריים), המין הביולוגי שלי הוא בכל זאת בבחינת תשתית סמויה, מתמשכת ויציבה, המגדירה את תחום אפשרויותיה של הנפש שלי, כלומר היא בממד ההוויה של "מי שאני". אל המין והמגדר אני יכול להוסיף מרכיבי הוויה נוספים, הקובעים את תחום מי שאני: אני אב משפחה, רופא־פסיכיאטר, בן הדת היהודית, אזרח מדינת ישראל ועוד. לא אחת בין מרכיבי הוויה שונים קיים מתח שיש לנהלו. כך, בכל יום בשעה 16:00, כשאני אמור לסיים את יום עבודתי בבית החולים ולהגיע למשפחתי, נוצר מתח בין "שלמה הפסיכיאטר", שמבקש להישאר עוד מעט בבית החולים כדי להשלים את משימותיו, לבין "שלמה איש המשפחה", המבקש להגיע סוף־סוף הביתה. מרכיבי ההוויה, והמתחים שביניהם, הם שמייצרים את הווייתי, "מרצפים" את תשתית הנפש שלי וקובעים את תחום אפשרויותיה.
חמקמקותה של ההוויה מקשה את סימונה בחיי היומיום, אבל ההוויה היא, הלכה למעשה, הזהות המתמשכת והמתמידה שלנו. השאלה הפשוטה: "מי אתה באמת?" (או "מה מאפיין את מי שאתה?") מתייחסת לממד ההוויה. שאלה זו גם מגלה את מורכבותו של הממד הזה. על פי רוב, בתנועתנו הטבעית בחיינו, אנחנו לא מפנים קשב לממד ההוויה, ממש כפי שהמתבונן בציור אינו מפנה את מבטו לקנבס, המקשיב למוזיקה אינו מודע לסולם המוזיקלי שבו היא מתנגנת, והקורא ספר רואה את אותיות האל"ף־בי"ת כאמצעי לסיפור הסיפור ותו לא. עם זאת, וכפי שיתבהר בהמשך, במצבי חולי העיסוק בממד ההוויה הוא לא אחת בחזקת ההכרחי.
ממדי הנפש: פעולה, מחשבה, רגש, חוויה, הוויה
לנפש אפוא חמישה ממדים: פעולה (התנהגות מכוונת וגלויה לעולם), מחשבה (מחשבות הניתנות לניסוח), רגש (משהו שאנחנו מרגישים, ויכולים לנסח, כלפי דבר המצוי מחוץ לנו), חוויה (משהו שאנחנו חווים, באופן שאינו בהכרח מנוסח, בתוך תוכנו) והוויה (התשתית הסמויה, המתמשכת והיציבה של הנפש המגדירה את תחום אפשרויותיה).
ממדי הנפש הם בחזקת "מודל כללי" של הנפש. הם אינם מיועדים להסביר אירוע מסוים, אלא כוחם יפה בכלל פעילותה של הנפש. חשבו לדוגמה עליכם, ממש ברגע זה. הפעולה שלכם היא "פעולת הקריאה" – אתם קוראים את הכתוב. זוהי הפעולה המכוונת והגלויה בעולם. לצד פעולת הקריאה נמצאת המחשבה: אתם מתאמצים להבין את כוונת הכתוב, שוקלים בדעתכם את סבירותו, ואולי אף מבקרים אותו. ממד המחשבה שלכם מנוסח וניתן לתמלול. ממד הרגש גם הוא נוכח בצורה זו או אחרת. אתם מתרגזים ("למה הוא כותב כל כך מסובך?"), מעריכים ("הוא מנסה בכל דרך להסביר מה הכוונה שלו"), מתאכזבים ("היינו בטוחים שזה יהיה משהו אחר.") או מכירים תודה ("זה בול!!!") לכותב הספר, ובכך מכוננים את הממד הרגשי. העולם הרגשי שלכם מכוון החוצה, לדוגמה, אליי, כותב הספר, אבל גם פנימה. זהו ממד החוויה. אתם יכולים לחוות את עצמכם מותשים ("הקריאה מאומצת מבחינתי ומרוקנת אותי") או מוטענים ("אחלה של רעיונות! מעורר אותי להמון מחשבות."), לחוות את עצמכם "אסופים" ("רעיון הממדים הזה גורם לי להרגיש שאני פתאום יותר מסודר מבפנים") או "מפוזרים" ("אני מרגיש שהעומס הזה הוא כמו הפצצה שמפצלת אותי להמון חלקים"). ו"מתחת" לפעולת הקריאה, למחשבות על הכתוב, לרגשות המוכוונים לכותב ולחוויות שלכם עצמכם, מצויה ההוויה שלכם, זו שהביאה אתכם לקרוא את הספר 'ממדי הנפש: איך פועל עולמנו הפנימי?' (מבלי להכיר אתכם, בסבירות גבוהה מאוד אתם קוראי עברית, מתעניינים בעולם הנפש, מוכנים להרפתקאות שכלתניות ובעלי סקרנות אינטלקטואלית).
האם ממדי הנפש, פעולה־מחשבה־רגש־חוויה־הוויה, אכן "מרצפים" את הנפש כראוי? האם הם "מכסים" את הנפש בלי להותיר בה "רווחים", כלומר בלי שיהיו בה אזורים שהם אף לא אחד מהממדים? והאם ממדי הנפש אינם מייצרים כפילויות? אזורים שישויכו לשני ממדים באותה עת ממש?
לכאורה, חמשת הממדים מובחנים זה מזה. אמנם הַמְשָׂגוֹת משלימות (המשגות שבהן יש קריטריון והיפוכו; לדוגמה, מודע–לא־מודע) הן לעולם מובחנות יותר ו"מרצפות" את חיי הנפש ביתר דיוק (זה מודע או לא מודע; זה לא יכול להיות לא־מודע ולא־לא־מודע, ולא יכול להיות באותה עת גם מודע וגם לא מודע). ממדי הנפש אינם הופכיים אלו לאלו, לדוגמה, ממד הפעולה אינו הופכי לממד המחשבה, אך הם "מרצפים" את הנפש באופן שיש בו דיוק אינטואיטיבי. נתקשה להעלות על הדעת "אירוע" נפשי שאינו "נופל" באחת מקטגוריות הממדים (פעולה־מחשבה־רגש־חוויה־הוויה), ובאותה עת ממש נתקשה לשער דבר נפשי שהוא יותר מממד אחד. כפי שנראה בהמשך, ישנם אירועי נפש שאפיונם דורש מאמץ, או שהם מתנהלים ביותר מממד אחד באותו פרק זמן. מאמץ נוסף ישייך אירועים אלו לאחד מהממדים. מאמץ זה שכרו בצידו: הוא יאפשר לנו להבין את האירוע ולהבהיר את הדינמיקה הנפשית שמכוננת אותו. הדבר שקול לפירוקה של קרן אור במנסרה: הפירוק מאפשר לנו להבין את הרכבה ואת האופן שבו היא נוצרת. חשבו לדוגמה על הדוגמה שפתחה את הפרק הראשון – אירוע המפגש שביני לבין גלידת צ'אנקי־מנקי. חקר פעולת ה"חפירה" בגלידה, המחשבות על המחיר הקלורי שלה, רגשות הגעגוע שהיא מעוררת, חוויית ההתמלאות המלווה אותה ושאלת היחס שבין הגלידה לבין "מי שאני", היא המאפשרת לי להבין את ה"אירוע" (אכילת הגלידה) על מורכבותו. זהו ממש התהליך שמבקשים ממדי הנפש לחולל: מעבר מהמורכב שאינו מובן לפשוט שיש בו הסבר.
מחדר הטיפול: "ככה, עם הדיכאון הזה,
לא הייתי נשאר איתָּךְ עוד חודש!"
היא הייתה אישה מרשימה, בשנות החמישים לחייה. אישה נאה מאוד, מטופחת, שפשוט לא יכלה יותר. עברה היה "רגיל": ילדות רגילה, שירות צבאי, אוניברסיטה, נישואין, טיפוחן של שתי בנות שידעו להחזיר אהבה, מעגל חברתי הדוק, נסיעות לחו"ל, אפילו פעילות בגוף התנדבותי שעוזר לילדים במצוקה. את הדיכאון פגשה לראשונה בהיותה בת ארבעים וארבע. אז, כאילו "משום מקום", צנח עליה דיכאון קשה, כזה שהפסיכיאטריה מסמנת את עוצמתו בשם המאיים "דיכאון מז'ורי". היא טופלה על ידי רופא המשפחה בתכשיר אנטי־דיכאוני, והגיבה לו באופן מרשים. בתוך שישה שבועות של טיפול היא שבה לעצמה. בעלה, איש עסקים אמיד, אמר לה בצחוק: "מזל שהתרופות עשו את העבודה; ככה, עם הדיכאון הזה, לא הייתי נשאר איתךְ עוד חודש!" ושתי הבנות, שהיו אז בעיצומו של גיל ההתבגרות, שמחו על חזרתה של אימן לחיים. היא עצמה יצאה מהאפיזודה מבועתת. "עוד אפיזודה כזו אני פשוט לא עוברת!" אמרה, והמשיכה לקחת את התרופות נוגדות הדיכאון שלוש שנים. היא עלתה במשקל, תופעת לוואי של חלק מהתרופות, ומאישה רזה וספורטיבית נעשתה "מלאה"; היא שכחה את עוצמת העינוג שיש באורגזמה (עוד תופעת לוואי נפוצה, גם אם לא מדוברת, של תרופות נוגדות דיכאון), אבל "זה בסדר לי," היא אמרה. "הכי חשוב לא להיות בתופת הזה, בדיכאון." בהיותה בת חמישים, בעלה, שכבר באפיזודה הדיכאונית הראשונה רמז שהקשר הזוגי איתה הוא "על תנאי", עזב. הם התגרשו. ושלוש שנים מאוחר יותר, כשהתברר שהיא חולה במחלה כרונית, וכשהבת הקטנה עזבה את הבית, זה הגיע שוב, ובגדול.
רופא המשפחה הזדרז לרשום לה תרופה נוגדת דיכאון חזקה. הטיפול עזר במעט, אבל הריקנות והבדידות הכריעו אותה. "טוב," אמר רופא המשפחה, "זה הזמן להפנות אותך לפסיכיאטר."
ההגעה שלה למערכת בריאות הנפש, העמוסה, זו שתורי ההמתנה שלה נמשכים נצח, הייתה קשה. הדבר האחרון שהייתה פנויה אליו היה לכתת רגליים ולמצוא מזור לקור הארקטי שאפף אותה. הסתבר שמעבר לחולי הנפשי, לאותו "דיכאון" שהוכתר כבר באפיזודה הקודמת "מז'ורי", עליה להתמודד גם עם חולי גופני. היא הרגישה שהשילוב של "נפש מדוכאת" ו"גוף חולה" מכריע אותה. היא שקעה במהירות. החברות שתמכו בה ניסו לעזור בשיחות טלפון אינסופיות, אבל היא הייתה צריכה הרבה יותר מזה. מיואשת הגיעה למיון בית החולים הפסיכיאטרי. "די, אני לא יכולה יותר." הרופא התורן שראה אותה הציע לה להתאשפז, אבל סיור קצרצר במסדרונות בית החולים הפסיכיאטרי הבהיר לה שמה שנראה במבט ראשון סביר הופך, במבט שני ונוקב יותר, לסביר פחות. וכך, חסרת כוחות ונטולת עתיד, היא הגיעה לטיפול אינטנסיבי במרפאת המעקב הדחופה של בית החולים.
שעות המפגש עם המטופלת היו תמונת מראה של מצבה בעולם: חלולות, מייאשות, ריקות, כמו הדהוד של חלל קפוא שאין בו קול ואין בו הד. היא הייתה נכנסת, לבושה בהידור מוקפד ("על הכול אני מוותרת, אפילו על להכין לעצמי כוס קפה, אבל לא על זה," היא אמרה כמעט בלחישה). היא ישבה באצילות אדנותית על הכיסא, כאילו מגייסת את שארית כוחותיה למראית עין של צורה, ואז קורסת לתוך עצמה. היא פשוט דהתה בחדר, ומדמותה העשירה נותרו רק קווי מתאר עדינים. היא לא הייתה צריכה לדבר על הפחד, על התקווה שחסרה, על המשמעות שאיננה; הכול היה נוכח בחדר, במלוא העוצמה ובמלוא הכאב. "אני חברה חדלת פירעון," היא אמרה בשקט מקפיא. "אין לי כלום יותר." לא היה בכך ייאוש דרמטי, אלא הכרזה מדויקת, חדה, כמעט חשבונאית – כמו דוח מאזני־חיים שנסגר בגירעון תמידי. וכך, בלית ברירה, בחוסר אנרגיה ובייאוש מוחלט, הפסקנו, היא ואני, המטפל שלה, לחשוב על הטיפול בדיכאון שלה כעל סרט הוליוודי קלאסי: גיבור רע (הדיכאון), גיבור טוב (התרופה), קונפליקט, קתרזיס. התחלנו לחשוב עליו במונחים של מסע. "את לא צריכה להתעסק עם המחלה; את צריכה להתעסק עם עצמך," אמרתי לה, והיא, כבויה, אמרה לי: "אבל אין לי כוח." ואני עניתי לה: "אבל אין לך ברירה."
היא הבינה. היא ידעה שדיכאון הוא כמעט כמו כל דבר אחר בחיים: כשאתה חי איתו מספיק זמן, הוא נהפך לחלק מהריהוט, ולכך לא הייתה מוכנה. היא התחילה בסיכום קצר של מצבה. המטופלת, שבברוטו יש לה המון (ילדים, יופי, אצילות), אבל בנטו אין לה כלום, אמרה בכאב נוראי: "באף חלק של החיים שלי אני לא באמת חיה... אני לא פעילה, בקושי זזה... והמחשבה שלי ב־shut down מלא. אני פשוט לא חושבת כלום... אין לי פעילות מוחית..." אחר כך השתתקה.
"ומה את מרגישה?" שאלתי.
"כלום... אני רואה את הַיְּלָדוֹת שלי, ו... כלום... אני פשוט לא מרגישה שום דבר. והכי נורא זה עם עצמי... אני כאילו מתה מבפנים... אני לא מרגישה שום דבר."
"וואו," אמרתי, והיא הסכימה: "אתה יודע, זה מוזר... אנשים חושבים שלהיות בדיכאון זה להיות עצוב... להרגיש עצב עמוק. וזה לא... להיות בדיכאון זה משהו אחר... זה כשכל המערכות שלך נסגרות. מה שאתה עושה, מה שאתה חושב, מה שאתה מרגיש לאנשים שפעם היו חשובים לך, מה שאתה מרגיש כלפי עצמך." היא התבוננה בי במבט עייף וסיכמה בפשטות: "דוקטור... פשוט נעלמתי. הייתי, והיום אני לא."
שתיקה כבדה השתררה בחדר. ניכר היה שההסבר המפורט שנתנה המטופלת התיש אותה, והיא נזקקה לפרק זמן של התאוששות. היה נדמה כי בהשתהות השקטה המטופלת אוגרת בחזרה את כוחותיה, אולם אני הרגשתי כאילו כוחותיי שלי אוזלים ממני. מצאתי את עצמי משותק מפעולה, ממחשבה, מרגש, מחוויה, ושאלתי את עצמי אם אני קיים כמטפל, כזה שיש לו השפעה כלשהי על מצבה של המטופלת. הרהרתי לעצמי עד כמה דיכאון הוא מחלה מידבקת, עד כמה הוא קשה לי, ועד כמה הוא (בוודאי) בלתי אפשרי עבורה.
"אז..." העירה אותי המטופלת משיטוטיי־מחשבותיי, "אתה אומר שאני לא צריכה להתעסק עם המחלה שלי, אלא צריכה להתעסק עם עצמי."
"נכון," אמרתי.
"אין לי כוח," היא הצהירה בטון לאה, "לא להתעסק עם המחלה, ובטח לא להתעסק עם עצמי."
"אני יודע," אמרתי, "וכשאני אומר לך שאת אמורה להתעסק עם עצמך אני לא מתכוון שתעשי משהו..."
"אלא מה? מה אתה מתכוון?" היא שאלה.
"אני מתכוון שבמקום להפנות מבט לתסמינים שלך, תפני מבט לעצמך. שבמקום שתחשבי 'מה אני לא יכולה לעשות?', 'למה אני לא מצליחה לחשוב?' או 'למה אני לא מרגישה כלום כלפי אנשים שחשובים לי בחיים?' תחשבי מה קורה לך ב'בפנים' שלך, איך את עכשיו בעולם."
"אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני," היא אמרה מתוסכלת, והוסיפה: "אתה כנראה לא באמת מבין מה זה דיכאון."
"את מרגישה לבד?" שאלתי.
"אני לבד," היא ענתה בהצהרתיות.
שתקתי, והיא התכנסה בעצמה, מנתקת מגע ממני. נראה שתחושת ה"לבד" התעצמה יותר ויותר. "לזה בדיוק אני מתכוון," אמרתי, "כשאת נוגעת בלְבַד־יות שלך, באופן שבו את מרגישה את עצמך, באופן שבו את נמצאת בעולם, את לא מתעסקת במה את עושה, חושבת או מרגישה. את מתעסקת במשהו עמוק יותר ואישי יותר... את מתעסקת בעצמך."
"ולמה זה טוב?" היא שאלה.
המשכתי: "כי אפשר לפעול שם, במקום הקשה הזה, שבו את ב'עמוק' שלך. ובשלב ראשון אני רוצה שגם כשאת בבור השחור הזה, שאנחנו קוראים לו 'דיכאון', מישהו יהיה איתך, אפילו באופן חלקי."
"ומי זה המישהו הזה?" היא שאלה.
"בשלב ראשון," אמרתי לה, "זה אני. אנחנו יושבים פה ביחד, וככל שעובר הזמן, אני מרגיש איך אני נופל למקום הזה שאת נמצאת בו."
"כלומר?" היא שאלה.
"כלומר," חזרתי אחריה, "אני מרגיש איך אני צונח למקום שבו קשה לי לפעול, לחשוב, להרגיש ואפילו להרגיש את עצמי. אני כאילו נעלם... ממש כמו שאת מרגישה."
"ו..." היא שאלה בטון שהיה בו מן הציניות המאתגרת.
"זה טוב פעמיים," עניתי. "קודם כול, את כבר לא לגמרי לבד. יש מישהו איתך, וזה כשלעצמו נורא חשוב. ושנית, אני חושב שמה שאת לא מסוגלת לעשות לבד, לפעול־לחשוב־להרגיש־להרגיש־בפנים־להיות, אנחנו נוכל לעשות ביחד."
"כלומר," היא המשיכה את קו המחשבה שלי, "אם אתה תהיה איתי, אנחנו נוכל להוציא אותי מהסיפור הזה?"
"כן," אמרתי בפשטות. "אנחנו נוכל לעזור לך לצאת מהסיפור הזה."
הדיכאון, ובוודאי הדיכאון המז'ורי, כלומר, הקשה, העמוק, פוגע בכל תפקודי הנפש. פגיעתו היא בכל חמשת הממדים שבהם פועלת הנפש: הפעולה, המחשבה, הרגש, החוויה וההוויה. המטופלת, שמצהירה על עצמה שהיא "חֶבְרָה חדלת פירעון", מצטמצמת בפעולותיה בעולם, ולמעשה, להוציא את טיפוחה העצמי, כמעט אינה מצליחה לעשות דבר; המחשבות שלה ב־shut down כהגדרתה; היא אינה מרגישה דבר כלפי הקרובים לה, חווייתה שלה את עצמה חסרה, והיא מרגישה שהיא פשוט נעלמת, כלומר חסרת הוויה.
כך הוא הדיכאון. כמו מכשיר חשמלי שהסוללה הוצאה ממנו, דיכאון גורר הדממה, כמעט מלאה, של כל ממדי הנפש. הדיכאון מיוחד בכך שהוא פועל על כלל ממדי הנפש. הפרעות נפשיות נוטות לפעול "דרך" ממד מסוים: שיתוק היסטרי שמונע ממטופלת להפעיל את אחת מגפיה פועל דרך ממד הפעולה; הפרעה טורדנית, המביאה את המטופל לחשוב מחשבות חזרתיות ולא מרפות, פועלת דרך ממד המחשבה; פחד במה, המביא מטופל לחשוש "מה יחשבו עליי" עד לשיתוקו החברתי, פועל דרך ממד הרגש; ערך עצמי ירוד המצוי בבסיסה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית משפיע על הנפש דרך ממד החוויה; התעללות נפשית מתמשכת המונעת מהאדם לחוש שהוא קיים בעולם פועלת דרך ממד ההוויה. לעומת כל אלו, השפעתו של הדיכאון היא "רוחבית": הפעולה נעלמת, המחשבה משתתקת, הרגש נאטם, החוויה מתקהה וההוויה מתרוקנת. הטיפול (התרופתי, הפסיכותרפי) בדיכאון עשוי להשיב את הממדים לפעולתם התקינה ולהפיח בהם חיים. וכשהפעולה, המחשבה, הרגש, החוויה וההוויה חוזרים לפעול, המטופל חוזר לחייו.
ובחזרה לסקסופון
שני "שיעורי האקסטרה" שהמורה שלי נתן לי אפשרו לי להבין דבר־מה: כשמכניסים סדר למערכת (תווים, סולמות, קצב, הרמוניות, מלודיות), היא הופכת מאינסופית לסופית, והדבר מאפשר ללמוד אותה, להבין אותה ולהשפיע עליה.
רעיון ממדי הנפש משכפל הבנה זו מעולם המוזיקה לעולם הנפש. המשגת חמישה ממדים לחיי הנפש אכן מצמצמת את המרחב ה"מוזיקלי" של הנפש. היא מתעקשת להסדיר את חיי הנפש ל"סולם מוזיקלי", ובהתייחס למטלה העומדת בפנינו (להבין איך הנפש עובדת), הסדרת הנפש באמצעות חמישה ממדים יעילה. היא מאפשרת לנו לפעול בתוך ממדי הנפש – כבני אנוש, ועוד יותר מכך, כמטפלים המבקשים לחולל שינוי בחיי הנפש של האחר – בצורה מדויקת, אחראית ותכליתית יותר. יש בה ויתור, כואב, אבל מתחייב, שאם נפנה את תשומת ליבנו אליו, נוכל לצאת נשכרים ממנו.
ממדי הנפש: פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה סקסופון
***BOOK_DOC2TITLE***
***BOOK_DOC2CONTENT***
***BOOK_DOC2TITLE***
***BOOK_DOC3TITLE***
***BOOK_DOC3CONTENT***
