הורים ומתבגרים בחדר הטיפולים
לימור דותן-ישראלי
מבוא - גיל התבגרות
גיל ההתבגרות מסומן כנקודת מפנה בהתפתחות ובמהלך החיים. תקופה זו מזמנת לנער שינויים פיזיולוגיים משמעותיים, אשר בתורם מביאים לתחילתה של הדרמה הרגשית והמעבר מזהות ילדית לזהות בוגרת. המהלך הנפשי בגיל ההתבגרות מייצר תחושות חדשות ומבלבלות, כאלה המערערות על הסדר הקיים, מאיצות תהליך יצירה של העצמי ויציקת זהות. בנוסף, מתפתחת משאלה לעצמאות ואוטונומיה רגשית, הגורמת בין היתר לריחוק מההורים בניסיון לבסס נפרדות. הריחוק מההורה קורה במציאות הקונקרטית ובמציאות הפנימית בו-זמנית. הוא משקף עמדה רגשית שמטרתה להתרחק מהייצוג הפנימי של ההורה בנפשו של הנער כפי שהופנם בילדות (דותן-ישראלי, 2021).
לצד הרצון להתרחק מההורה, קיים גם רצון להתקרב ולזכות בהכרה של ההורה, אשר משמש כ"מראה" לילד, וככזה - יש לו תפקיד חשוב במתן תוקף לזהות המתהווה. המבט של ההורה והתוקף של ההורה הם כלי עוצמתי ביותר בתהליך של המתבגר. פעמים רבות מפגש משותף של הורה ומתבגר בחדר הטיפולים עונה על צורך ממשי ומצליח להביא לשקט בסערה.
הצורך בוולידציה
ולידציה היא נקיטת עמדה אמפתית ומאשרת, שיש בה הכרה בהגיון הפנימי של הרגשות, המחשבות והפעולות של האחר. מרשה לינהן (1997) הגדירה ולידציה כשילוב של הבנה אמפתית ותקשורת. לדבריה, אמפתיה לבדה לא מספיקה, ועל המטפל/ההורה ללכת מעבר לה - להסיק מסקנות ולתקשר את מה ששמע.
הצורך בוולידציה הוא צורך נפשי בסיסי ואף קיומי, וראשיתו עוד בינקות - הדהוד התחושות והרגשות של התינוק על ידי הדמות המטפלת, מארגן את החוויה הרגשית שלו, והופך אותה לבעלת פשר ומשמעות. זוהי חוויה הכרחית לתחושת אותנטיות וקוהרנטיות, אשר מעגנת את הרגשות בתוך מכלול העצמי. בהעדר תוקף לרגשות, הם נותרים צבר של תחושות לא מעובדות, מנותקות מגרעין העצמי.
גם אחרי הינקות, חווית תוקף מסייעת בבהירות הרגשות ובביסוס ביטחון עצמי. בגרסה הבוגרת יותר שלו, תוקף הינו אישור לעצמי וקבלה שלו, והוא כשלעצמו גורם מווסת של רגשות. בתהליך של הפנמת הפונקציה הרגשית של מתן ולידציה, דרך ההורה אל העצמי, היכולת לוולידציה עצמית מסייעת לנו להיות הבעלים של הרגשות שלנו ולהצליח להבין ולתקשר לאחרים את החוויה הרגשית שלנו. לצד היכולת הרגשית למתן תוקף לעצמי, גם בחיים הבוגרים עדיין קיים הצורך בתוקף חיצוני, והוא אף הכרחי לתחושת רווחה נפשית ומהווה מרכיב חשוב בקשרים בין-אישיים וזוגיים.
בהקשר בין-אישי, ולידציה מעבירה מסר של הקשבה ללא שיפוטיות. חשוב להדגיש כי מתן תוקף לרגשות ומחשבות אינו מחייב הסכמה עם ההתנהגות. היא מתייחסת לחוויה הפנימית ולא להתנהגות חיצונית. ועדיין, ולידציה משמעה היכולת להבין איך נבחרה התנהגות מסוימת בתוך קונטקסט רגשי מסוים. כך, דווקא מתוך ההבנה של החוויה הפנימית ומתן תוקף, מתאפשר מרחב אפשרות בחירה של התנהגות.
מחקרים מראים כי למסרים של ולידציה יש את הכוח לעזור למי שמתמודד עם סוגים שונים של גורמי לחץ בתקופות מאתגרות באמצעות שיפור הביטחון העצמי והערך העצמי (Linehan, 1997).
בגיל ההתבגרות הופך הצורך בוולידציה למרכזי בתהליך השינוי הדרמטי שעובר המתבגר. המתבגרים זקוקים לוולידציה מכמה היבטים:
- התהליך אכן קורה - כשחוויה סובייקטיבית מקבלת תוקף חיצוני היא מאשרת לאדם שזו איננה רק חוויה אישית אלא "דבר אמיתי". בגיל ההתבגרות, מבקש המתבגר תוקף לחווית ההשתנות וההתבגרות שלו. כשההורה משנה את היחס אליו כי הוא מכיר בהיותו מתבגר, זה נותן לו את התוקף שהוא אכן מתבגר. לעומת זאת, כשההורה נותר במתכונת יחסים של "הורה-ילד", בעיניו של המתבגר הוא מתייחס אליו כאל "ילד קטן", וכך אינו נותן ולידציה לשינוי שהוא עובר.
- הבנה ואישור של הנרטיב האישי, של ההיגיון הפנימי - ולידציה מאשרת לאדם שהוא "חושב נכון", שניתן להבין אותו. כחלק מהערעור שעובר המתבגר, הוא חווה ספקות רבים ביחס לעצמו. בתהליך ההתבגרות המתבגר מעביר את עצמו ואת תפיסותיו "בחינה מחדש". הדבר גורם לחוסר ביטחון ומגביר את הצורך בתוקף חיצוני לתהליכי חשיבה חדשים ומתהווים, לדעות שהוא מגבש ובוחן ולחשיבה הביקורתית המתפתחת.
- "אתה בסדר" - בגיל ההתבגרות גוברת חרדה חברתית. רגשות בושה ואשמה מציפות את המתבגרים, בין היתר בגלל השינויים הגופניים והעוררות המינית. רגשות אלה מושלכים לתוך השיח החברתי של המתבגרים, והם הופכים להיות ביקורתיים אחד כלפי השני. הדבר מגביר את הצורך באישור על מי שהם, ותזכורת על היותם טובים וראויים לאהבה.
הצורך בוולידציה בהיבטים שהוזכרו עולה במסגרת הטיפול הרגשי במתבגרים. במסגרת הטיפול, מבקש המטופל המתבגר מהמטפל ולידציה משלושת ההיבטים הללו. הוא מבקש את ההכרה של המטפל בזהותו האוטונומית והבוגרת בהתהוות, הוא מבקש קבלה ותמיכה בהיותו "בסדר" והוא מבקש אישור לדרך ההתבוננות החדשה שלו על עצמו ועל העולם מעבר לו.
הורים ומתבגרים
תהליך ההתבגרות גוזר שינוי על כל מערכות היחסים של המתבגר, ובתוכם - הקשר בין המתבגר להוריו. בשל השינוי שעובר המתבגר, משתנים "חוקי המשחק" של הקשר ביניהם, ומה שהתאים בעבר לא מתאים כעת, כשהמתבגר תובע אוטונומיה. פעמים רבות מצוי המתבגר בקונפליקט פנימי ביחס להוריו, שעיקרו קונפליקט בין תלות ועצמאות, בין רצון בקרבה ובין רצון בהתרחקות ונפרדות. מחד, מבטא המתבגר את הכמיהה לקשר קרוב, הרצון להשיג את אישורם וערנות מוגברת לכל ניואנס בתגובות ההורים אליו. מאידך, במציאות, פעמים רבות מתרחק המתבגר מההורה ואינו נענה ליוזמות הקשר מצידו. סוגיית הקשר בין ההורה למתבגר הינה סוגייה מרכזית בטיפול. הקשר בין המתבגר להורה עובר בחינה מחדש והגדרה מחדש - שני תהליכים משלימים, הודות לשינויים בראיית המציאות של המתבגר.
מתבגרים עסוקים מאוד בקשר עם הוריהם, מרבים לדבר עליו במסגרת הטיפול, ומעלים שני צרכים מרכזיים בקשר עם ההורים:
- הצורך בקרבה ובקשר - כאמור, בגיל ההתבגרות חווים המתבגרים רגשות מבלבלים ומערערים. לרגשות אלו מצטרפת גם תחושת בדידות, אשר מגבירה את הצורך בקרבה ובקשר. למרות זאת, נוטים המתבגרים להתרחק מהוריהם. בחדר הטיפולים הם מביעים משאלה לקרבה שהם מתקשים ביותר לבקש אותה ולקחת בעלות עליה, מאחר והיא מתפרשת כתלות ילדית. לכן גוברת מצידם הציפייה שההורה יחזיק את הקשר, ידרוש אותו ולא יוותר, גם נוכח ההתרחקות שלהם.
- הצורך בתוקף לזהותם המתבגרת - מתבגרים זקוקים לכך שההורים יכירו בהתבגרות שלהם. הם לא מבקשים זאת באופן מפורש, אך פעמים רבות הם כועסים על כך שהוריהם מתייחסים אליהם "כמו אל ילד קטן", מחילים עליהם סמכות שנראית להם לא תואמת את תפיסתם את עצמם כעצמאיים ומנוגדת לשאיפתם לאוטונומיה. פעמים רבות, הצורך בוולידציה יתבטא באירועים קונקרטיים, כמו ויכוחים על שעת החזרה הביתה מבילוי, ויכוח על כך שהמתבגר אינו מעדכן לאן הלך ומתי חוזר, לבוש, סידור החדר, לימודים ועוד. מאחורי התביעה לאוטונומיה עומד גם עלבון על כך שההורה "מתערב", "מחליט עלי", " חושב שאני ילד קטן", ולמעשה אינו מכיר בשינוי שחל בי.
מימד נוסף במורכבות שנולדת בקשר בין הנער והוריו, קשורה לדרמה המתחוללת בנפשו של הנער. ההורה, בנוסף להיותו דמות מציאותית בחייו של הילד, מתקיים גם כדמות "סימבולית" במציאות הפנימית והסובייקטיבית של הנער. דמותו המופנמת של ההורה "לובשת" תכנים השייכים לעולמו הפנימי של הנער ומחזיקה ייצוגים שונים:
- ההורה כמייצג אידאלים, ציפיות ומוסר - ההורה כמייצג את קול הנורמות והציפיות שהופנמו במהלך השנים בתהליך החינוך. אל מול הייצוג הזה מתריס המתבגר, מבקש להתנגד ולערער, ודורש לעצמו את חופש הבחירה כהוכחה להיותו בוגר.
- ההורה בעל הסמכות - ההורה הוא בדמות הסמכות במערכת היחסים כפי שהייתה עד כה, ואשר מדגישה את מקומו של המתבגר כ"ילד". המתבגר מתנגד למערכת היחסים הזו מאחר והוא מתנגד לפוזיציה שלו כילד.
- ההורה כמקור תמיכה - תחושות של בדידות וביקורת עצמית בגיל ההתבגרות מגבירים את הצורך להרגיש אהובים, מוערכים ומחוברים. ההורה כ"זולתעצמי" נתפס כמי שמתבקש למלא צרכים רגשיים אלו (אוסטרוויל, 2013).
- ההורה כנותן תוקף - בגיל ההתבגרות מבקש הנער לראות בעיני הוריו את דמותו הבוגרת, ואת ההכרה של ההורה בדמות הזו ובתהליך העיצוב שלה. הצורך בולידציה עולה ביתר שאת בגיל ההתבגרות, שעה שהם יוצקים את זהותם החדשה ומערערים על זהותם הילדית. הזהות החדשה היא אמיתית רק כאשר היא זוכה לתוקף מהסביבה.
הייצוגים השונים של ההורה מעוררים רגשות שונים ואף סותרים, אשר בתורם עשויים להביא לקונפליקט חיצוני - בין המתבגר וההורה, וכן לקונפליקט פנימי בצורת אמביוולנטיות רגשית.
בקשר המשתנה והמתהווה בין המתבגר להורה, ההורה מתבקש להכיל את התכנים המושלכים עליו, גם אם הוא מזהה שהם מצויים בפער מהמציאות החיצונית ומקורם במציאות הנפשית של המתבגר. במצבים בהם ההורה מבין שהכעס או התסכול המושלך עליו מבטא את הקונפליקט הפנימי של המתבגר בין צרכיו המנוגדים, הוא מצליח לקבל על עצמו את התפקיד אליו "לוהק". באופן הזה, יכול ההורה לסייע למתבגר למצוא שלווה בתוך הסערה ולמלא את הצורך המרכזי של המתבגר - ולידציה של החוויה הפנימית שלו, בדרך ליצירת הזהות החדשה שלו.
הורה ומתבגר בחדר הטיפולים
בטיפול מביא המתבגר את הקשר שלו עם ההורה "המציאותי" ו"המופנם", וחושף את הדיאלוג הפנימי שהוא מנהל בינו ובין הייצוגים השונים של ההורה. כך, במרחב הטיפולי מתרחשת תנועה בין הסימבולי והמציאותי, ומבטאת משאלה פנימית לפייס בין חלקי נפש שונים לעבר רה-ארגון של הזהות המתהווה.
אחד המהלכים הטיפוליים החזקים בעבודה עם מתבגרים הוא פגישה משותפת של מתבגר והורה בחדר הטיפולים. פעמים רבות יעסוק מפגש כזה בכאבים שיש בקשר ובמשאלה להכרה ברגשות. מטרת המפגש הינה לתת במה לזהות המתפתחת של המתבגר ולענות על המשאלה שלו לקבל את ההכרה לשינוי המתחולל בו. בעוד שהנטייה הטבעית של ההורה והמתבגר במפגשים אלו היא לשחזר את דפוסי הקשר הקיים, וללכת ב"נתיב המוכר" של השיח ביניהם, פגישה כזו יכולה לסייע להורה ולמתבגר לסמן את תחילתו של נתיב חדש. אני מוצאת, שפגישה כזו, עם הכנה מתאימה למטופל ולהורה, היא בעלת פוטנציאל גבוה לחולל שינוי, הן עבור המטופל, הן עבור ההורה, הן עבור הקשר ביניהם והן עבור הקשר הטיפולי:
- השפעת המפגש על הקשר מטופל-הורה - המפגש מכוון להביא לשיח בין המתבגר להורה כך שייתן מענה לצורך של המתבגר בתוקף לעולמו הרגשי. האינטראקציה החדשה והשונה המתאפשרת בחדר הטיפולים בתיווכו של המטפל יכולה "לזרוע זרעים" של איכות קשר חדשה ואחרת.
- השפעת המפגש על הקשר- מטופל-מטפל - מתבגרים רבים חשים כי הם מתקשים ליזום מהלכים לבד מול הוריהם. כשהמטפל בוחר להיענות לצורך של המטופל, להביא את המהלך אל תוך חדר הטיפול ולהיות חלק ממנו, מתהדקת הברית הטיפולית. יש בבחירה זו אמירה ברורה של המטפל: "אתה לא לבד, אני איתך, אני אעזור לך".
- השפעת המפגש על הקשר מטפל-הורה - בשל הצורך בשמירה על סודיות המטופל, ההורים נשארים מחוץ לתהליך הטיפולי. כמו כן, בשלבים שונים של התהליך שעובר המטופל, השינוי לא מביא לשיפור הקשר עם ההורה. יש מצבים בהם הטיפול הרגשי אף מעלה תכנים קונפליקטואליים ועלול לחדד את הפערים בין המתבגר וההורה. מתן התוקף למתבגר במסגרת הטיפול עשוי להתפרש באופן לא מדויק כ"גיבוי" מצד המטפל, או כלקיחת צד בקונלפיקט בין המתבגר וההורה. מפגש משותף עם הכנה נכונה להורה יכולה לחזק את הברית של ההורה והמטפל, ולסייע להורה להצטרף לתהליך הטיפולי. מפגש כזה מבוסס על ההבנה שתפקידו של ההורה בחיי המתבגר הוא חשוב ומרכזי, ויכול להחזיר להורה את התחושה שהוא משמעותי עבור ילדו.
- השפעת המפגש על המטופל והתהליך הטיפולי - המטרה המרכזית של המפגש הינה מתן תוקף ברור לחוויה של המתבגר. המתבגר שומע את עצמו או את המטפל אומר בקול רם וברור את הסיפור הפנימי שלו, ומשמיע אותו באוזני ההורה. זוהי סיטואציה מעוררת רגש אשר יוצרת תנועה פנימית אצל המטופל ונותנת מענה קונקרטי לצורך של המתבגר בתוקף. חשוב לציין, כי חווית התוקף במפגש זה אינה תלויה בתגובת ההורה והיא מתרחשת מעצם המפגש והשיח בו. עם זאת, ברור שהיא מתחזקת אף יותר כשההורה מצליח בעזרת הקשבה פעילה להכיר בחווייתו האישית של ילדו.
מפגש הורה-מתבגר בחדר הטיפולים יוצר חוויה רגשית עוצמתית עבור המטופל. מטרתו של מפגש זה היא להביא את "הרגשות החיים" אל החדר - כשהמתבגר מדבר את עולמו הפנימי בנוכחות ההורה, מתהווה ונוצרת חוויה רגשית חדשה ועוצמתית. ההנחה היא שעירור הרגש ויצירת חוויה חדשה הם שהופכים את המפגש לבעל פוטנציאל גדול לריפוי ושינוי (Fisher, 2017). הנחה כזו מצויה בגישות טיפוליות מבוססות-רגש וחוויה, כדוגמת EFT או AEDP, אשר שמות במוקד הטיפול את העבודה עם רגשות כגורם מחולל שינוי.
גישות ותיאוריות שונות מספקות מגוון תשובות לשאלת המקום של הרגש והעבודה עם הכאב במסגרת הטיפול. כך, לדוגמה, בגישת CBT, הרגש נתפס כתוצאה של מחשבה ופרשנות של המציאות. ההבנה היא ששינוי בחשיבה יוביל לשינוי רגשי ויפרק את מוקדי הכאב. לכן, מוקד העבודה הטיפולית הוא הקוגניציה - זיהוי דפוסי חשיבה, טעויות חשיבה ו"תיקונם".
לעומת זאת, בשיטות טיפול הממוקדות ברגש וחוויה, ההבנה היא ששינוי הרגש הכואב מגיע דרך חוויית הרגש במלואו. אחת מגישות אלו הינה AEDP. פושה (2000) גורסת כי קיים בנו צורך בסיסי לטרנספורמציה, לריפוי ולהתפתחות, וכי בנפש קיימת תנועה טבעית לעבר חיות, אותנטיות וקשר. שיטת טיפול זו חותרת לחבור לכוחות הטבעיים הללו ולהתמזג איתם. אל מול כוחות ההשתנות פועלים כוחות התנגדות המונעים מפחד. בחיים בכלל ובטיפול בפרט, מה שיכריע אלו כוחות יובילו הוא ההתקשרות - התקשרות בטוחה, בטיפול ובחיים, תאפשר חבירה לכוחות ההשתנות. לפי שיטת הטיפול AEDP, התמודדות עם אפקט עמוק בנוכחות של אחר אכפתי היא בעלת כוח תרפויטי. הזרעים של ריפוי עצמי נמצאים בתוך החוויה של אפקט ליבה, ולכן יש ניסיון לעקוף את התהליך הקוגניטיבי-אינטלקטואלי, שנתפס כהגנתי. בטיפול כזה יש ניסיון להתקרב ככל שאפשר לאפקט הליבה, מתוך הבנה שעירור הרגש ויצירת חוויה מיטיבה בנוכחות אותו הרגש יביא לשינוי פנימי אמיתי. כך, במקום "לדבר על הרגש", "חווים את הרגש", ובמקום עיבוד של חוויות הקורות מחוץ לחדר, יש ניסיון לייצר חוויות רגשיות בתוך החדר (אברהם, 2021).
מפגש הורה-מתבגר הוא מפגש המנסה להתחקות אחר רגש ליבה בהובלתו של המטופל המתבגר. במפגשים אלו נוכחת עוצמתו של הרגש, והיא זו שהופכת את חווית המפגש לחוויה משמעותית בתהליך הטיפולי.
סיפור מקרה
הופתעתי כשהוא אמר שהוא רוצה פגישה משותפת עם אבא שלו. ידעתי עד כמה הוא חושש מהעוצמות של אביו, כמה קשה לו להשמיע את קולו מול הקול הרועם של אביו. הייתי בטוחה שהוא יבקש שאדבר עם אביו לבד, בלעדיו. רן, נער בן 17, מתמודד עם פציעה אשר בעקבותיה הוא הפך מספורטאי פעיל וחברותי לנער מסוגר וכבוי. הפציעה שמטה לו את הקרקע והוא מצא עצמו הולך ומסתגר, אפילו ממעט ללכת לבית הספר. אביו של רן מאוכזב ממנו שהוא מוותר ו"נתקע", במקום "להילחם" ולהמשיך בחייו כרגיל. בתקופה האחרונה, כל שיחה שלהם רק מגדילה את הניכור ביניהם.
"אבא שלי ואני לא קרובים כל כך", הוא הסביר לי, "אין לנו באמת שיחות. כאילו, אנחנו מדברים על הכל, אבל אני לא באמת מדבר איתו".
הרגשתי כמה רן משווע לכך שאביו יראה אותו ואת הכאב שלו, ויבין את המצוקה שהוא נקלע אליה, ונעניתי לבקשתו להזמין את אביו לפגישה שלנו. בשיחה המקדימה עם האב הסברתי לו את מטרת הפגישה: "לא נפתור הכל בפגישה הזו. אני רוצה שתנסה להקשיב לו באמת, תנסה להבין מה הוא מרגיש. זה הכל. זה חשוב לו. הוא צריך לדעת ולהרגיש שאתה מבין אותו ואת הקושי שלו".
כשהם נכנסו לחדר, זיהיתי את אותות ההתרגשות והמתח בפניו של רן. גם האב נראה מעט נבוך.
"אני שמחה על הפגישה הזו", אמרתי. "אני יודעת כמה אתה חשוב לרן, כמה חשוב לו הקשר שלכם, ואני יודעת שלאחרונה אתם קצת לא מסתדרים".
האבא מיהר להגיב: "אני חושב שרן לא מספיק עוזר לעצמו. כן, הוא פצוע, זה קשה ומבאס שהוא לא מתאמן יותר, אבל הוא חייב להרים את עצמו. הוא חייב לעזור לעצמו, כי אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה במקומו. וזה שהוא ישכב במיטה כל היום לא יעשה לו יותר טוב ולא יפתור לו את הבעיה", הוא ענה לי קצת בתוכחה.
"אני לא שוכב במיטה כל היום", רן סינן בשקט.
"אתה דואג לו, אתה דואג מה יהיה איתו, אולי אתה חושש שהמצב הזה יישאר ככה, או אולי אפילו שהוא ילך וידרדר", עניתי.
"מה זאת אומרת? זה כבר קורה, זה מדרדר, הוא לא נפגש עם חברים, הוא מחסיר בבית ספר, מתחילות בעיות בלימודים, זה ברור לאן זה הולך!"
אני:" לאן זה הולך?". פניו של האב עטו דאגה ומתח.
"אני לא יודע, ואני לא רוצה לחשוב על זה. אני מכיר את הבן שלי, אני מכיר אותך", הוא פנה לרן, "אני יודע למה אתה מסוגל. אתה יכול לקום ולהתחיל מחדש!" הוא אמר בכעס. רן שתק.
אני: "רן, אתה רוצה להגיד משהו לאבא?"
רן הביט בי קצת אבוד. ראיתי איך סימני הקריאה של אביו מערערים אותו.
אני: "אתה יודע, אפי, אני דווקא רואה את זה אחרת. רן נער מאוד חזק, זה נכון, אבל הוא עובר משבר בעקבות הפציעה שלו. אני דווקא רואה את רן נלחם, כל יום מחדש. אני רואה את הכוחות שלו, ואני רואה אותו לפעמים גם מתעייף. העובדה שהוא נחלש לפעמים מעידה על כך שבאמת קשה לו, אבל אז הוא אוסף את עצמו מחדש וממשיך. זה אולי ייקח עוד קצת זמן אבל אני די בטוחה שבזכות הכוח שלו, וגם בעזרת התמיכה שלכם, הוא יתגבר וימצא את הדרך החוצה מהמשבר הזה".
פניו של רן החלו להתרכך. דמעות עלו בעיניו.
"רן, אני רואה כמה חשוב לאבא שתתחזק ותחזור לעצמך. מה אתה צריך מאבא בתקופה הזו?"
רן שתק רגע וחשב. אז הרים את עיניו אל אביו: "אני יודע שאתה לא מבין", הוא אמר בשקט, "ואולי אתה גם מאוכזב. אבל אני מנסה. אני מנסה מאוד". האב הביט בו ושתק.
אני: "רן, אולי מה שהיית צריך מאבא זה שהוא יראה שאתה מנסה, שהוא יראה את המאמצים שלך".
רן הביט בי ולא ענה.
הכנסת המציאות לתוך חדר הטיפולים - הדילמה הטיפולית
"ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת.היא מחכה כי היא נמל והיא תהום,ומתגנבת דרך הסדקים ממילא.מחר נראה הכל לאור היום".(נעמיד פני יתומים / מילים: צרויה שלו)
לצד היתרונות והפוטנציאל העצום של מפגש משותף עם ההורה במסגרת טיפול במתבגר, עולות שאלות וסוגיות שראוי לתת עליהן את הדעת. בהיבט של הקשר הטיפולי והברית הטיפולית, החיבור בין המטפל לעולם המציאות של המטופל היא מורכבת. מחד, היא מעידה על מעורבות ואכפתיות מצד המטפל ומגבירה את עוצמת הקשר הטיפולי. מאידך, היא עלולה להוות איום על המרחב העדין והשברירי של הטיפול הנפשי אשר מיטיב להתפתח כשהוא מתקיים בנפרד מהמציאות ובתנאים "סטריליים". סוגיה זו רלוונטית במיוחד בטיפול בילדים ומתבגרים, מתוך הבנה שכחלק מהעבודה הטיפולית בהם יש חשיבות גם למעגלי החיים המקיפים אותם ובעיקר ההורים ובית הספר. מעורבותו של המטפל בחייו של הנער דרך עבודה ישירה עם הוריו, שיחות עם המחנכת או יועצת בית הספר, היא לעיתים חיונית לתהליך, והופכת להיות רלוונטית במיוחד ואף הכרחית במצבי סיכון.
"איום חדירה" אל המרחב הטיפולי
הטיפול הפסיכולוגי בהגדרתו עוסק ביצירת מרחב סימבולי, מרחב הנפש של המטופל. הטיפול מכוון לשינוי המתחולל בתוך נפשו של המטופל. קיימת חשיבות רבה לשמירה על ה-setting הטיפולי עם "גבולות ממברנה" לא חדירות ככל שניתן. הדבר חיוני על מנת לאפשר למטופל להצליח "לצלול" לתוך החוויה שלו באופן מוגן ושמור, כשהיא חוסה בצילו של הטיפול ומוגנת מ"אורה המסנוור" של המציאות. החשש הוא שהזמנה של ההורה אל תוך חדר הטיפולים חודרת את גבולות הטיפול. כניסתו של ההורה אל המרחב הטיפולי עלול לצמצם את המרחק בין הסימבולי והמציאותי, ולהעביר את מוקד הטיפול מפנימי לחיצוני.
"חדירת" המטפל לקשר של המתבגר וההורה
קיים מרחב נוסף ש"נחדר" בפגישה כזו - מרחב הקשר של ההורה והמתבגר, אליו מוזמן המטפל. פעמים רבות יעלו במפגש כזה סוגיות רגישות והמטפל מקבל "הצצה" לתוך הבית הפרטי של הנער והוריו. זוהי חוויה מעוררת מתח לכל הצדדים, בין היתר בשל חשש מביקורת מצד המטפל. מפגש כזה דורש מהמטפל לזכור שהוא "בתפקיד אורח", ולכן עליו להתנהג כמו אורח במרחב "הבית הפרטי" של המתבגר והוריו.
החריגה מגבולות הטיפול היא כנראה אחד הגורמים לעוצמה הרגשית של מפגש משותף, אותה עוצמה שמסייעת לחולל שינוי. עם זאת, קיימת סכנה של "הצפה רגשית" של המטופל וההורה. לכן, על מנת שעוצמה זו תהיה בונה, חזקה דיה כדי ליצור אפקט של שינוי, מתפקידו של המטפל לדאוג ולווסת את עוצמת המפגש, להשאיר את הקונפליקט באזור בטוח, לחזור ולחבר את מהלך המפגש למטרתו המקורית, ולהחזיק את הנרטיב המאחד בין ההורה והמתבגר. הדבר מתאפשר כשנשמרת הבנה של מציאות מורכבת שיכולה להכיל ניגודים כמו אהבה וכעס, ריחוק וקירבה, נפרדות ושיתוף פעולה.
לסיכום, מפגש משותף של הורה ומתבגר בחדר הטיפולים מזמין דיאלקטיקה בין ההורה הסימבולי וההורה המציאותי, אשר טומנת בחובה פוטנציאל התפתחות והרחבה, יכולה להעשיר ולהאיץ תהליכי ריפוי, כל זאת בתנאי שהיא נעשית באופן מדוד ומתוך מודעות ושמירה על מרחב הטיפול כמרחב של הנפש. על מנת שמפגש הורה-מתבגר בחדר הטיפולים יקדם את התהליך הטיפולי עליו לעמוד במספר תנאים. ראשית, הציפיות מהמפגש צריכות להיות תואמות למטרה שהוגדרה - מטרת המפגש הינה צנועה ומתמקדת במתן תוקף לעולמו הרגשי של המטופל. מפגש כזה מתאים למטופל ולהורה שיכולים להחזיק עמדה רגשית מורכבת, והוא דורש הכנה ועיבוד. "כניסת" המציאות לחדר הטיפולים צריכה להיות מבוקרת ומנוהלת, ולאפשר בהמשך חזרה למרחב טיפולי שמור. בסופו של דבר, על הטיפול בכללותו להתנהל בתוך המרחב הנפשי של המטופל. מפגש כזה הוא "הצצה" של המציאות לתוך חדר הטיפולים, אך גבולותיו הברורים של המפגש ישמרו על המרחב הטיפולי כמרחב נפשי ולא מציאותי.
מקורות
אברהם, נירית (2021). חוסן לפי גישת AEDP: רגש, חוויה וקשר תחילה. בתוך: נתיבים לחוסן ותהליכי צמיחה בפסיכותרפיה - חלק א': בעריכת ד"ר אלינער פרדס.
אוסטרוויל, זהבה (2013). פתרונות פתוחים: טיפול פסיכולוגי בילד וסביבתו. הוצאת שוקן.
דותן-ישראלי, לימור (2021). התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים. אתר "פסיכולוגיה עברית".
Fisher, H., Atzil-Slonim, D., Bar-Kalifa, E., Rafaeli E., & Peri.T. (2017). Growth curves of clients’ emotional experience and their association with emotion regulation and symptoms. Psychotherapy Research.
Fosha, D. (2000). The transforming power of affect: A model for accelerated change. Basic Book.
Linehan, M. M. (1997). Validation and psychotherapy. In A. C. Bohart & L. S. Greenberg (Eds.), Empathy reconsidered: New directions in psychotherapy (pp. 353–392). American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/10226-016
