איילת גונדר-גושן
אורחים
אחוזת בית
אישה לבדה בבית עם בנה התינוק, וגבר זר. האישה חוששת. היא מחליטה להתקשר לבעלה. היא לא תספיק לעשות זאת.
כשהבעל מגיע הביתה, הזר כבר עצור במשטרה. רק האישה יודעת את האמת, אלא שהיא בוחרת לשתוק. בעוד שקשר עדין נרקם בין בני הזוג למשפחתו של הגבר העצור, חוטים של נקמה נטווים מסביב לבית.
נער אחד עם לב שבור הוא היחיד שיכול, אולי, לתקן. אלא שהסדק שנוצר בישראל מתרחב עד לניגריה, שם פסיכולוגית ישראלית מסתירה סודות מהמטופלים שלה, ובעיקר מעצמה.
"אורחים" הוא ספר על אשמה ובריחה, ועל חסד שמתגלה במקומות בלתי צפויים. זהו רומן פסיכולוגי נוקב על הדברים שאנשים מעדיפים להשתיק ולשכוח, סיפור שבמרכזו הורים שמבקשים להגן על התינוק שלהם, ומגלים שהסכנה האמיתית נמצאת במקום שלא ציפו לו.
איילת גונדר־גושן זכתה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרה הראשון, "לילה אחד, מרקוביץ'". ספריה הבאים – "רילוקיישן", "להעיר אריות" ו"השקרנית והעיר", יצאו לאור ב-91 שפות, זכו בפרסים ספרותיים בינלאומיים, עובדו לתיאטרון ולקולנוע, ונכללו ברשימות הספרים הטובים ביותר של ה"ניו יורק טיימס", "ELLE" ו"וול סטריט ג'ורנל".
לפניכם קטע מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
היא סיימה לסדר את הקליניקה כשהטלפון צלצל. זה היה מספר חסום, והיא החליטה לענות.
"הי, אני עומר, אני מחפש מטפלת אשה."
קולו של הגבר מעברו השני של הקו היה חלש כל כך עד שנוגה חששה שלא תצליח לשמוע. היא קמה לסגור את החלון. הקולות מהרחוב השתתקו בבת אחת. "תוכל לספר לי על סיבת הפנייה, עומר"?
הקול שלה היה עדין ורך, מבלי להיות מזמין מדי. לקח שנים עד שסיגלה לה את הנימה המדויקת הזו בשיחות הטלפון המקדימות. אם היתה חביבה מדי אנשים חששו שהיא מנסה למכור להם משהו. אף אחד לא רוצה שימכרו לו טיפול פסיכולוגי כמו שמוכרים מעדן חלב. אם היתה עניינית, אנשים חששו שהיא מטפלת מהזן הקריר והמרוחק, מאלו שמנמנמות, או עורכות בראשן רשימת קניות בזמן שהמטופלים שלהן מדממים על הספה. דרוש היה למצוא את הטון הנכון: עדין מצד אחד אבל נוכח מצד שני, רך מבלי להיות נטול עמוד שדרה.
השיחה עצמה חייבת להיות קצרה. רק לוודא שהמטופל אמנם מתאים לפסיכותרפיה. מאז שהגיעה לניגריה לא נתקלה במקרים חמורים מדי, אבל קרה פעם אחת שזיהתה התפרקות פסיכוטית אצל מהנדס בניין ברילוקיישן, ומיהרה להפנות אותו לחדר מיון, לקבלת טיפול רפואי.
היא לא צריכה סכיזופרנים פרנואידים אצלה בקליניקה. פעם, לפני שעופר עזב, הייתה הרבה פחות בררנית. הידיעה שהוא שם, ממתין לה במגרש החניה של הקליניקה כדי שיסעו יחד הביתה בסוף היום, הידיעה הזו השרתה בה ביטחון שבאותה תקופה אפילו לא הכירה בקיומו. רק אחרי שנפרדו הבינה איזה שקט היה גלום בעצם נוכחותו של גבר בחיים שלה.
"עומר, אתה שם"?
"זה עומאר", אמר הגבר. היא מיהרה להתנצל, "סליחה, לא שמעתי קודם, היה כאן רעש מהרחוב". תוך כדי שדיברה תהתה על פשר ההתנצלות הנמהרת הזאת, כי הרי לא באשמתה טעתה בשמו אלא באשמתו. הוא הגה את השם כל כך בלחש עד שלא היה לה כל סיכוי לשמוע.
הרחוב שבו שכנה הקליניקה לא היה רועש כלל וכלל. בגלל זה בחרה בו. שיחי היביסקוס פורחים בצידי המדרכות. בגינה הקדמית שלושה עצי פאפאיה. כל כך ירוק, אמרו בהתפעלות המטופלים, כל כך שליו.
"אני חושב שאני צריך טיפול", עומאר אמר, מבלי להגיב על ההתנצלות. "אני מחפש מטפלת אשה". קולו היה חד יותר כעת, כמעט תקיף. הוא לא היה הפונה הראשון שאמר לה שהוא מעדיף להגיע אל מטפלת ולא אל מטפל. אצל הגברים זה היה קשור לרוב בקושי להיפתח. הם שנאו להרגיש חשופים מול עיניו הבוחנות של גבר אחר. הנשים פחדו מפיתוי, מצד המטפל או מצידן.
אבל עם הגבר ששוחח איתה כעת זה נשמע אחרת. היה משהו באופן שבו הגה את המשפט שעורר בנוגה תחושה קלה של אי נוחות.
"תוכל לספר לי על סיבת הפנייה?"
"לא טוב לי עם החיים שלי. אני ערבי. זה בעיה בשבילך, שאני ערבי"?
זה תפס אותה לא מוכנה. בדיוק רכנה על השולחן שבקליניקה, מחפשת עט כדי לכתוב את דבריו של הפונה החדש במחברת המטופלים, והנה הוא עוצר את שטף הדיבור כדי להפנות אליה את השאלה הישירה הזו. "בעיה באיזה מובן?" שאלה בזהירות. היא ויתרה על העט.
"אני שואל אם זה בעיה בשבילך שאני ערבי"?
"זה בסדר גמור", מיהרה לומר, "יש לי מטופלים ערבים". בשנה השנייה של ההתמחות טיפלה בנערה ערבייה שסבלה מהפרעת אכילה. וזהו בעצם. מאז שעברה לניגריה לא פגשה כמעט ערבים, למרות שממה שהבינה מעופר, הרבה מהנדסי בניין של סולל בונה באפריקה הגיעו מהמגזר.
"יופי", עומאר אמר, "אני שמח לשמוע."
היא שמה לב שלעומאר לא היה בכלל מבטא כשדיבר איתה בעברית, אפילו לא מבטא קל. זה היה מוזר, אבל היא לא התכוונה לשאול אותו על זה בטלפון. "זה חצי שעה מהדירה שלי עד אלייך," אמר. לרגע לא הבינה מאיפה הוא יודע היכן היא נמצאת, ואז נזכרה שכתובת הקליניקה מופיעה באתר. האתר היה רעיון של עופר: ככה אנשים מחפשים היום מטפלים, באינטרנט, הוא אמר.
עופר הוא גם זה שעזר לה לבחור את התמונה שתשים באתר, יפה אבל לא מתאמצת, בסוודר כחול ושפתון. הוא התעקש שהמחשוף בסוודר לא עמוק מדי. זה היה קצת לפני שהוא עזב. "בדקתי היום בגוגל איך להגיע: הבניין שלך זה הרביעי מההתחלה של הרחוב, עם הגדר הכחולה. אחרי שבדקתי בגוגל גם נסעתי מהבית שלי לשכונה שלך, לבדוק כמה זמן זה לוקח. זה יצא ארבעים דקות". נוגה הביטה מבעד לחלון לעבר הגדר, שצבעה התכול נבלע בחשיכה העמוקה בחוץ. לפתע תהתה אם זכרה לנעול את דלת הכניסה לקליניקה.
"אני רוצה טיפול כי אני לא מצליח להקים משפחה, זוגיות. אני רוצה אשה. מאוד רוצה אשה".
"אני מבינה", נוגה אמרה, "זה באמת דבר שאנשים הרבה פעמים רוצים לברר בטיפול פסיכולוגי, המקום של זוגיות, משפחה... ".
נדמה היה לה שהיא שומעת אותו מתנשף ברקע. "עומאר, הכל בסדר?" "כן," מיהר להשיב, "אני לא שמעתי מה אמרת, את יכולה לומר שוב?" היא היססה רגע, אבל אז חזרה על הדברים. "אמרתי שהקושי למצוא זוגיות ולהקים משפחה הוא באמת משהו שמביא אנשים לפנות ל...".
כעת כבר כמעט לא היה לה ספק שהוא מתנשף. היא קפאה. כבר שמעה בעבר מחברות-למקצוע על שיחות מכל מיני סוטים, אבל מעולם לא קיבלה אחת כזו בעצמה. גם עכשיו לא היתה בטוחה שזו אמנם שיחה מהסוג הזה. לא הצליחה להבין אם הגבר מצידו השני של הקו מגורה מינית מהשיחה איתה, או שהוא מתנשף בגלל החרדה שהשיחה מעוררת בו.
"נוגה? את שם? למה עצרת?" הקול שלו היה חלש שוב, ונואש, כמו ילד שמקיץ מחלום רע באמצע הלילה ומוצא את עצמו לגמרי לבד. היא התלבטה מה לענות ולבסוף השיבה "שמעתי אותך מתנשף ו...".
"אני אסתמטי", מיהר לומר, "אני נושם ככה כי אני אסתמטי. זה בעיה בשבילך שאני אסתמטי"?
הניסוח לכד את תשומת ליבה. זהה לאופן בו אמר את הדברים קודם לכן, כששאל אם זה בעיה בשבילה שהוא ערבי.
"אה, אני מצטערת, לא, ברור שזה לא בעיה בשבילי", אמרה, והתעצבנה על עצמה עוד בטרם יצאו המילים מפיה, כי לא הבינה על מה בכלל הם מדברים עכשיו, מה בעצם מתרחש כאן. מסיבה כלשהי החלה לפקפק בכל מה שאמר לה – תהתה אם הוא באמת מתקשר מניגריה, או שהוא בכלל מחייג מהארץ, אם הוא באמת ערבי, אם באמת קוראים לו עומאר. והשיחה המקדימה בטלפון אמורה הרי להיות קצרה ויעילה. רק לסנן מראש מקרים קשים או מופרעים מדי, ואז לקבוע פגישת היכרות, בתשלום מלא.
"יופי, אני שמח לשמוע שלא מפריע לך שאני אסתמטי. יש לי אסתמה קשה, אולי בגלל זה אני רוצה אשה ולא מצליח, רוצה להתחתן, זוגיות, קשר, רומנטיקה. אני מאוד מקווה שהטיפול יעזור לי להגיע לזה, כי... מטפלת אשה בטח מבינה בדברים האלה, מטפלת אשה... היא רכה יותר מגבר, היא יודעת להיות כמו אמא, נכון?"
הוא לא אסתמטי, סתומה שכמותך. הוא מאונן תוך כדי שיחה. ההתנשפויות בטלפון הולכות וגוברות ככל שהוא מדבר. צריך להיות חירש כדי לא להבין מה קורה כאן. ועדיין, נותר בה קורטוב של ספק. כמה שהיא רוצה לנתק לו את הטלפון בפרצוף, היא לא יכולה. היא לא משוכנעת. כמו בקיץ ההוא, כשהייתה בתיכון ועבדה במסעדה בעיר, והבעלים נכנס אחריה למחסן והתחכך בה מאחור, כאילו בטעות, והיא עמדה שם קפואה ולא אמרה דבר, ואז חזרה הביתה וסיפרה לברק, מכל האנשים דווקא לברק, עד היום היא לא ממש יודעת למה.
אבל עכשיו זה אחרת, חשבה לעצמה, עכשיו זה לגמרי אחרת. כי בצד השני של הקו יש אדם שזקוק לעזרה. הנשיפות שלו הגיעו אליה מבעד למכשיר. היא שבה והאזינה, ולא הצליחה להחליט מה היא שומעת. אלא שלפתע זה לא שינה לה יותר. היא חצתה את הקליניקה בצעדים רחבים, כפות רגליה שוקעות בשטיח הפרסי, ועצרה מול מכונת הקפה.
"מה זה הרעש הזה?" הגבר נשמע מופתע, אפילו נרגז. "אני מכינה קפה", אמרה. רעש טחינת הקפה מילא את אוזניה, והיא שמחה בו. מעולם לא עשתה דבר כזה במהלך שיחת טלפון עם מטופל. אבל מרגע לרגע התחוור לה שהאיש הזה לא עומד להיות מטופל. "תשמע, עומאר, אני עומדת כאן מול היומן שלי ולצערי אני מלאה, אין לי שעות פנויות בקליניקה."
"מה, למה את אומרת את זה?" התדהמה שלו פעפעה אליה מעבר לקו. "הבהלתי אותך במשהו?
אני לא מסוכן, אני איש טוב"! יכול להיות שהוא צודק, אמרה לעצמה. יכול להיות שהוא איש קצת מוזר, עם אסתמה קשה ודיבור משונה, אולי על הספקטרום, שפונה לטיפול כדי לנסות להקטין את הסבל שלו.
"אולי נעשה פגישה אחת", אמר, "רק אחת, ואז תחליטי"?
"לצערי השעות שלי בקליניקה מלאות לגמרי כרגע."
"את סתם אומרת את זה", הוא אמר, "את פוחדת ממני. אני לא מבין למה את פוחדת ממני. יש לי אסטמה, אני יכול לשלוח צילום של התיק הרפואי". הוא נשמע נואש כל כך, שלרגע שקלה את הרעיון בחיוב.
היא הרימה את ספלון הקפה ואחזה אותו בידה. "אז תוכלי להפנות אותי למישהי אחרת", שאל לפתע, בקול אחר, עדין כמעט. "אם אין לך זמן, את יכולה לתת לי את המספר של מישהי שאת ממליצה עליה? אבל שזו תהיה מטפלת אשה. זאת חייבת להיות מטפלת אשה."
היא הניחה את כוס הקפה על השולחן, מבלי לשתות ממנה. "אני אשלח לך כמה שמות."
