טרור ושנאת נשים: מבט חוצה גבולות על אידיאולוגיות של כפייה
אפרת ליה שחף
בשיח העולמי העכשווי, סוגיות של טרור, דת ומגדר מתמזגות לכדי זירה מורכבת של עימותים תרבותיים. בעוד טרור אסלאמי מוצג לעיתים כהתגלמות קנאות דתית בלבד, וטרור מיזוגיני נתפס כבעיה חברתית מבודדת, קריאה מעמיקה יותר מגלה שמיזוגיניה מהווה רכיב מבני משותף בשניהם. מחמודול חסן (2012) טוען כי הצגת האסלאם כדת מיזוגינית נובעת מאיסלאמופוביה מערבית ומדגיש את השימוש ברטוריקה פמיניסטית להצדקת פרויקטים קולוניאליים. אף כי יש ממש בהצבעה על שימוש מניפולטיבי בזכויות נשים, חסן מחמיץ את הזיקה העמוקה בין מבני דיכוי מגדריים לבין התפתחות אידיאולוגיות קיצוניות, דתיות וחילוניות כאחת.
מטרת חיבור זה היא להראות כי מיזוגיניה איננה תוצר צדדי של עימותי תרבויות, אלא יסוד פעיל בעיצובם, וכי הן טרור מיזוגיני והן טרור אסלאמי עושים שימוש בשנאת נשים כאמצעי לחיזוק שליטה וכפייה חברתית.
תחילה ייבחן מושג הטרור המיזוגיני והאופן שבו שנאת נשים פועלת כמניע מרכזי באלימות אידיאולוגית. לאחר מכן ינותח הטרור האסלאמי כמקרה מבחן נוסף לשימוש במיזוגיניה לצרכים פוליטיים. לבסוף תוצע קריאה רחבה החושפת את מקומה של המיזוגיניה כציר סמוי אך מכונן במלחמות התרבות העכשוויות.
טרור מיזוגיני הוא סוג של טרור שמונע מהרצון להעניש נשים על אי-ציות לסדר המגדרי הפטריארכלי (Manne, 2017). מדובר במופע קיצוני של מיזוגיניה, שבו אלימות המונית ובלתי מובחנת מגויסת לצורך אכיפת נורמות מגדריות או לביצור תחושת עליונות גברית. מאז 2018, אידיאולוגיות מיזוגיניות או כאלה המקדמות עליונות גברית מוגדרות ומנוטרות על ידי גופי לוחמה בטרור כאיום מתגבר (DeCook & Kelly, 2023). מונחים כגון "טרור עליונות גברית" ו"קיצוניות מיזוגינית" משמשים כיום לתיאור שיטתי של מעשי אלימות אלה.
טרור מיזוגיני מכוון לעיתים קרובות כלפי נציגים או סמלים של דמות האדם שעוררה זעם אצל התוקף (Silva et al., 2021). מתקפות רבות, במיוחד מתרבות האינסלים, מכוונות הן כלפי נשים הנתפסות כאטרקטיביות והן כלפי גברים הנתפסים כמוצלחים מינית. דמויות פופולריות מתרבות זו, כגון אנדרו טייט, הפכו לסמלים של מיזוגיניה מיליטנטית המגייסת אלימות מילולית ולעיתים פיזית כלפי נשים. בחירתו של טייט להתאסלם מאירה את הזיקה בין פונדמנטליזם מגדרי לפונדמנטליזם דתי, ומדגישה כיצד אידיאולוגיות שונות מגייסות מנגנוני דיכוי דומים. מחקרים מצביעים על כך שמיזוגיניה נפוצה בקרב רוצחי המונים בכלל, גם כאשר המניעים המוצהרים שונים (Bosman et al., 2019): דפוס של תקיפת נשים, שנאת נשים או הזדהות עם עמדות מיזוגיניות חוזר על עצמו באופן שיטתי.
באופן דומה, טרור אסלאמי – המכונה גם טרור איסלאמיסטי, טרור אסלאמי רדיקלי או טרור ג'יהאדיסטי – מתבסס על תפיסות דתיות פונדמנטליסטיות (French, 2020). פעולות אלו, המונעות מפרשנות דוגמטית של עקרונות האסלאם, משתמשות באלימות לשם כפיית סדר חברתי שמרני.
בקריאה ביקורתית של מחמודול חסן (Hasan, 2012), אף שמוצדקת התראה מפני שימוש קולוניאלי ברטוריקה פמיניסטית, עולים כשלים מהותיים: התעלמות מהקשר בין פרשנויות דתיות לדיכוי מגדרי, וביטול ביקורת פנימית לגיטימית בטענה להפנמת קולוניאליזם. בנוסף, אימוץ שפת זכויות האדם לצד דחיית שורשיה הרעיוניים חושף סתירה פנימית.
כנגד עמדתו יש להדגיש כי מיזוגיניה אינה תוצר ייחודי של תרבות מערבית חילונית ואף לא של קולוניאליזם, אלא רכיב מרכזי בבניית אידיאולוגיות קיצוניות בכלל. טרור אסלאמי, בדומה לטרור מיזוגיני, עושה שימוש בשנאת נשים לצורך חיזוק היררכיות גבריות ודיכוי חברתי. הבנת מיזוגיניה כרכיב מבני באלימות אידיאולוגית מאפשרת קריאה רחבה יותר של הקשר בין מגדר, כוח וטרור.
הבנת תפקיד המיזוגיניה בהנעת אידיאולוגיות טרוריסטיות מובילה לבחינה רחבה יותר של מקומה במרחב החברתי-פוליטי הכללי. שנאת נשים, בין אם ככוח גלוי ובין אם כתודעה סמויה, ממשיכה לעצב את המאבקים על סדר חברתי גם במשטרים דמוקרטיים, דרך פרקטיקות פוליטיות, תרבותיות וחוקיות. פערי ההצבעה המגדריים במדינות רבות מעידים כי השסע המגדרי אינו תוצאה שולית של עימותי תרבות – הוא אחד הכוחות המניעים אותם.
במרחב האזרחי, גם הזירה הפוליטית משקפת מגמות דומות: נשים נוטות יותר להזדהות עם ערכי שוויון וזכויות אדם, בעוד גברים, בעיקר אלו החשים איום על מעמדם המסורתי, נמשכים יותר לאידיאולוגיות שמרניות ולעיתים ריאקציונריות (Spierings & Zaslove, 2017). הפער המגדרי בהצבעה, המתרחב בשנים האחרונות (Van Ditmars & Shorrocks, 2024), מעיד כי מלחמת התרבות העכשווית מתארגנת סביב שאלות של שליטה מגדרית לא פחות מאשר סביב לאומיות או כלכלה. מגמות אלו מדגישות כי המיזוגיניה, גלויה או מובלעת, מוסיפה להוות ציר מרכזי במאבקים החברתיים והפוליטיים של זמננו.
פרשת "מרכז בידור" ממחישה כיצד טרור מיזוגיני פועל בזירה הדיגיטלית המודרנית: הפצת תכנים מיניים פוגעניים של נערות, חשיפת שמותיהן ופניהן, השפלתן ברבים והפצת שמועות מיניות הן אמצעים לאכיפת ציות לסדר מגדרי פטריארכלי ולענישת מי שנתפסת כחורגת ממנו (דוסטר, 2025). תופעות אלו אינן מקריות או שוליות, אלא משקפות שימוש שיטתי באלימות מגדרית כאמצעי שליטה חברתי. בדומה לטרור מיזוגיני קלאסי, גם כאן האלימות מופנית לא רק כלפי קורבנות ישירים, אלא יוצרת אווירת פחד כללית בקרב נערות, המשנעת מחדש מבנים של כניעה והפנמה. בהיעדר רגולציה אפקטיבית והגנה מוסדית, הרשתות החברתיות הפכו לזירה נגישה, אנונימית ובלתי מבוקרת להמשך הדיכוי המגדרי באמצעים חדשים.
מצד שני, פיטרסון טוען כי סדרת הטלוויזיה "התבגרות" מייצגת ניסיון שגוי לאבחן את משבר הצעירים במערב, תוך רדוקציה של הסיבות למצבם לרעיונות של "גבריות רעילה" ותרבות אינסלים (Morgan & Peterson, 2025). לדבריו, קיימת דמורליזציה שיטתית של גברים צעירים במשך למעלה משישה עשורים: דיכוי דפוסי משחק תחרותיים בילדות, דה-לגיטימציה של שאיפות ואמביציות, והצגת המשיכה המינית כנחשדת מעצם טבעה. מדיניות זו, לטענתו, הפכה גברים צעירים למבודדים, מתוסכלים וחסרי ביטחון.
פיטרסון מזהיר כי מצב זה יוצר קרקע פורייה להערצה של דמויות כמו אנדרו טייט – המציעות מראית עין של כוח וגבריות מתפרצת – ומדגיש כי במצב של דיכוי מוחלט, אפילו מודלים של כוח הרסני נראים אטרקטיביים יותר מהמשך חיים בעמדת חולשה. הוא טוען כי התבגרות גברית מחייבת אינטגרציה של מידה מסוימת של "חושך" – תכונות כוחניות שעליהן להיות מתועלות באורח חברתי בונה.
לטענתו, הסדרה "התבגרות" מחמיצה את התמונה המלאה: היא מתמקדת בתסמין – האלימות הבודדת – מבלי לגעת בשורש הדמורליזציה, ובכך מעמיקה את המשבר במקום לרפאו. פיטרסון רומז בכך למנגנון רחב יותר שבאמצעותו דמורליזציה ממושכת של גברים עלולה להזין תופעות של קיצוניות מגדרית. כאשר גברים צעירים חווים תחושת דחייה, השפלה ואובדן זהות, הם עלולים לפנות למודלים של כוח אלים, ולתרגם את מצוקתם לאלימות כלפי נשים – תופעה המהווה את אחד הביטויים של טרור מיזוגני. בניתוח זה, האלימות אינה תוצאה של "עודף גבריות" אלא של חסר בעיצוב נכון של גבריות, אשר הוחלף בתחושת ניכור, חוסר ערך ורצון להשגת שליטה באמצעות כפייה.
המכנה המשותף בין טרור מיזוגיני לטרור אסלאמי, ובין דיכוי מגדרי למסעות הדמורליזציה של צעירים במערב, טמון בהבניה של זהות עצמית דרך שליטה, אלימות ואיבה כלפי נשים. שנאת נשים, גלויה או במובלע, משמשת כשדה ניסוי לרכישת כוח פוליטי, חברתי ותרבותי, החוצה אידיאולוגיות ושיטות שלטון. הן פונדמנטליזם דתי והן התרבות הדיגיטלית של האינסלים מגלמים את כישלון הסוציאליזציה: במקום לנתב אנרגיות של כוח ואמביציה למסלולים בונים, החברה המודרנית – בין אם בשם מסורת ובין אם בשם פרוגרסיביות שגויה – מותירה חלל מוסרי שממנו נובטים רגשות טינה, נקם ואלימות.
הבנת הדינמיקות הללו אינה רק תנאי לקריאה נכונה של תופעות קצה כגון טרור מיזוגיני, אלא קריטית לבניית מענה חברתי שמכוון לא לדה-לגיטימציה של גבריות, אלא לעיצובה מחדש במסלולי אחריות, הגנה וחיבור אנושי.
מבט זה מוביל למסקנה חריפה יותר: האידיאולוגיות הדכאניות של ימינו, בין אם הן עטופות במעטה דתי ובין אם הן מתיימרות להציג עצמן כהומניסטיות, חולקות מבנה יסודי אחד – שליטה בגוף ובתודעה הנשית כמנגנון לכיסוי על כישלון מוסרי עמוק יותר. דיכוי הגבריות הבונה, כמו גם אידיאליזציה של חולשה או של כוח הרסני, מולידים גברים אבודים, הניזונים מתודעת קורבן או מתשוקה עיוורת לנקמה.
טרור מיזוגיני וטרור אסלאמי אינם כשלים של קצוות – הם תמרור אזהרה מפני החוליים העמוקים של התרבות הגלובלית. אם לא ינתבו רגשות הכוח, התחרותיות וההגנה הטבועים בגבריות אל מחויבות מוסרית עמוקה, ימשיכו כוחות הרס אלה לשחוק את יסודות החירות, גם בלב החברות החופשיות ביותר.
ד"ר קירק הונדה, פסיכותרפיסט ופרופסור לפסיכולוגיה, צפה בסדרה הדוקומנטרית "Adolescence" בנטפליקס בעקבות בקשת מאזינים (Honda, 2025a). בפרקים הראשונים לא מצא תכנים הדורשים תגובה מקצועית, אך בפרק השלישי, העוסק בהערכת פסיכולוגית לנער בשם ג'יימי בן ה־13 החשוד ברצח, הוא מצא נקודות רבות לדיון. בפרק מתואר מפגש בין ג'יימי לבין פסיכולוגית קלינית שבאה לערוך לו הערכה טרם גזירת הדין. הונדה מדגיש שמדובר בהערכה משפטית (forensic assessment) ולא בטיפול פסיכולוגי, וכי יש להבחין בין שתי הפעולות: ההערכה דורשת שמירה על אובייקטיביות והימנעות מבניית קשר טיפולי.
הפסיכולוגית שואלת את ג'יימי על גבריות, יחסיו עם אביו, והשפעת הסביבה המשפחתית. ג'יימי מפגין התנגדות ופורץ בזעם, מה שמעיד, לדעת הונדה, על כאב ובושה סביב דימוי הגבריות שהוא הפנים. הונדה מדגיש שבמצבים כאלה, בקליניקה אמיתית, הפסיכולוג היה צריך לסגת מיידית מהחדר כדי לשמור על בטיחותו ועל תקינות ההערכה. הוא מתריע מפני הסכנה שבבלבול בין נחמדות מקצועית לבין אמפתיה טיפולית: כאן, תפקידה של הפסיכולוגית אינו לרפא את ג'יימי אלא להעריך אותו באופן ענייני.
הונדה מנתח גם סוגיות של מיניות מוקדמת: הפסיכולוגית שואלת את ג'יימי על מגעים מיניים עם בנות בגילו, ובפרט על הפצת תמונות עירום של קורבן הרצח, קייטי. ג'יימי מודה בצפייה בתמונות בלתי חוקיות אך מפגין יחס מזלזל כלפי בנות, דבר הממחיש, לדעת הונדה, נורמות מיזוגיניות שעדיין מושרשות בתרבות המערבית, גם אם היום הן פחות מוצגות באופן גלוי במדיה. הוא מציין כיצד דמויות גבריות בתרבות הפופולרית של ילדותו (למשל בסרטים משנות השמונים) קידשו התנהגויות מציצנות ומפלה מגדרית.
בהמשך, כשג'יימי מביע תחושת דימוי עצמי נמוך וטוען שהוא מכוער, הפסיכולוגית נמנעת מלהרגיעו. הונדה מסביר שכך ראוי לנהוג גם בטיפול: הרגעה מהירה עלולה לשדר למטופל שהמטפל חרד לרגשותיו או שאינו מסוגל לשאת כאב רגשי, ובכך למנוע עיבוד רגשי אמיתי. במיוחד בהערכה משפטית, יש להימנע מהתערבות שעלולה לפגוע באובייקטיביות.
לסיום, הונדה משבח את הסדרה על כך שהיא מציגה באמינות רבה את הדקויות של הערכה פסיכולוגית, תוך כדי שמירה על ההבחנה בין טיפול להערכה, ומזכיר למאזינים לדאוג לעצמם – כי הם ראויים לכך.
ד"ר קירק הונדה ממשיך לנתח את סדרת הטלוויזיה "התבגרות" (Honda, 2025b), הפעם תוך התמקדות בהתפרצויות הזעם של ג'יימי ובאופן שבו הן משקפות תפיסות של גבריות רעילה (toxic masculinity). הוא מסביר שג'יימי מגיב בכעס ותוקפנות כאשר הוא חש פגיע או מבויש, וכי תגובה זו נובעת מהפנמה של נורמות חברתיות שמכתיבות כי גבריות מחייבת קשיחות, עליונות ודיכוי רגשות. הונדה מדגיש שהנטייה לאגרסיביות אינה בהכרח שלילית: היא יכולה להיות ניטרלית או חיובית בהקשרים מסוימים, כמו הגנה עצמית. עם זאת, כשהיא מופעלת מתוך פגיעות וחוסר יכולת לווסת רגשות, היא הופכת להרסנית.
בהרחבה אישית, הונדה מתאר את מאבקו שלו עם דימויים פנימיים של גבריות. הוא מציין שכילד וכנער סבל מהלחץ החברתי להיות "גבר אמיתי" ושגם כיום, למרות עשרות שנות טיפול עצמי ולמידה אקדמית, הוא עלול להרגיש מותקף כאשר גבריותו נשללת, למשל על ידי תגובות עוינות ברשת. הוא מתאר את חוויית הגבריות שלו כשפה שנלמדה בילדות ונטמעה בו עמוקות, כך שאין אפשרות פשוט "למחוק" אותה, אלא יש צורך לברור מתוכה מרכיבים חיוביים כמו כוח מוסרי, שליטה עצמית ואחריות.
הונדה מנתח גם את השפעת "תעשיית" המסרים הרעילים ברשת – קהילות רד-פיל, אינסל, מג-טאו (MGTOW) ואנדרו טייט – על נערים פגיעים. הוא מסביר כיצד נערים שחשים אבודים ומושפלים מבחינה חברתית נמשכים לקהילות אלו, אשר מציעות להם תחושת שייכות וכוח, אך למעשה מקבעות תפיסות שוביניסטיות ואיבה כלפי נשים. לטענתו, החברה הכללית אינה מספקת חלופות חיוביות רבות: מי שנפגע מהפטריארכיה נדחה גם מהקהילות הליברליות בשל סטיגמות, ולכן מוצא מפלט במקומות מזיקים.
ביחס לדמות הפסיכולוגית בסדרה, הונדה משבח את הדרך בה היא מוצגת: מקצועית, אסרטיבית ולא מתמוטטת מול התנהגות מאיימת של ג'יימי. הוא מדגיש שפסיכולוגים שעובדים בהערכה משפטית צריכים להיות מוכנים למפגש עם תגובות קשות, בדיוק כפי שרופא מיון אמור להיות מוכן למראה דם. הוא מבקר גישות טיפוליות שמבטאות הלם או תלונה בלתי פוסקת על התנהגות מטופלים, ומדגיש את הצורך בבגרות מקצועית ואחריות אתית.
ד"ר קירק הונדה ממשיך בניתוחו את המיני-סדרה "התבגרות" (Adolescence), תוך התמקדות בזיקה שבין תרבות האינסלים, עולמות ה-Red Pill, וגבריות רעילה כפי שהיא משתקפת בדמותו של ג'יימי (Honda, 2025c). הוא מצביע על כך שחלקים מתרבות הרד-פיל מעודדים לא רק מיזוגיניה אלא גם הצדקה לאלימות כלפי נשים, תוך הצגת פגיעות רגשיות כעילה לנקמה מוצדקת. ג'יימי, שמפנים רעיונות אלו על רקע תחושות דחייה והשפלה, מגלם את הדינמיקה המסוכנת שבין משבר זהות אישי לבין אידיאולוגיות דכאניות.
הונדה מפריך את התפיסה המוטעית המפורסמת כ"כלל ה־80/20", לפיה 80% מהנשים נמשכות רק ל-20% מהגברים. לדבריו, מדובר בעיוות של ממצאי פסיכולוגיה אבולוציונית שאינו מתאר נאמנה את המציאות החברתית, ומשמש להצדקת רגשות טינה כלפי נשים. בניתוחו, הוא מתאר את שלושת מנגנוני ההגנה של ג'יימי לנוכח מצוקה רגשית: התחכמות ובדיחות דעת, תוקפנות פיזית, ואימוץ עמדות מיזוגיניות מובהקות המזוהות עם תרבות האינסלים.
במהלך ההערכה הפסיכולוגית מוצגות שאלות שמטרתן לאמוד את כשירותו המשפטית של ג'יימי: האם הוא מבין את משמעות המוות, את חומרת מעשיו ואת השלכותיהם המשפטיות. הונדה מדגיש כי יכולת זו היא תנאי בסיסי להבטחת הליך הוגן, ומציין כי הערכה מעמיקה כוללת גם בחינה של יכולת הנאשם להבין את ההליך המשפטי עצמו, לא רק את מעשיו בעבר.
בהמשך, כאשר ג'יימי שואל את הפסיכולוגית אם היא מחבבת אותו, הונדה מסביר כי במסגרת הערכה משפטית נדרשת שמירה קפדנית על אובייקטיביות; כל הבעת רגש כלפי הנבדק עלולה להטיל ספק במהימנות הדו"ח בפני בית המשפט. מצב זה, שבו אנשי מקצוע נדרשים להכיל רגשות קשים מבלי לספק תמיכה רגשית ישירה, ממחיש את המתח המתמיד בין הצורך האנושי באמפתיה לבין דרישות התפקיד הפורנזי.
הונדה מתאר גם את התמודדותה הרגשית של הפסיכולוגית לאחר המפגש: היא מאפשרת לעצמה לפרוק בעדינות את המתח באמצעות דמעות שקטות, מבלי להישבר או לאבד את האיזון הפנימי. הוא משבח את הסדרה על האופן המדויק שבו הוצגה תגובה זו, המדגימה רגישות אמיתית לצד שמירה על מקצועיות.
בהקשר אישי, הונדה משתף בהחלטתו לנטוש קריירה בפסיכולוגיה פורנזית לטובת עבודה טיפולית ישירה. הוא מסביר כי הדגש בפסיכולוגיה משפטית על איסוף נתונים, כתיבת דוחות והגנה עליהם מול חקירה נגדית בבית המשפט, לעיתים תוך דרישה להצגת ודאות גבוהה במצבים של אי-ודאות מובנית, עמד בניגוד לייעודו המקורי לעזור לאנשים בצורה ישירה ואותנטית.
לבסוף, בפרק הסיום של הסדרה, מתואר כיצד ג'יימי מודה באשמתו, ומשפחתו עוברת תהליך של אבל, חרטה והשלמה. אביו ואמו מביעים חרטה על כך שאפשרו לבנם להסתגר בעולמות דיגיטליים מבודדים, תהייה המשקפת את הדינמיקה החברתית הרחבה יותר של התרבות המודרנית: התעלמות ממצוקותיהם של נערים כמצע להתפתחות אידיאולוגיות קיצוניות. סיום זה מדגיש את התובנה המרכזית של הונדה – שחברה המפקירה את בניה למצוקותיהם מבלי להציע דרכי גבריות חיוביות ומוסריות, מסתכנת בטיפוח דור של גברים אבודים ונקמניים.
הניתוח של ד"ר קירק הונדה במיני-סדרה התבגרות (Honda, 2025c) חושף רובד עמוק נוסף של הזיקה בין מצוקה גברית לבין אידיאולוגיות כוחניות. דמותו של ג'יימי ממחישה כיצד תחושת חוסר ערך עצמי, המועצמת על ידי נורמות של גבריות רעילה, מתורגמת לאלימות – לא כאירוע חריג, אלא כתוצאה ישירה של תהליך חברתי ממושך.
כפי שמצביע הונדה, נערים המרגישים מושפלים ומבודדים מוצאים עצמם נמשכים אל אידיאולוגיות שמבטיחות להם זהות מחודשת המבוססת על שליטה ונקמה. היעדר חלופות חיוביות מעצים את כוח המשיכה של מסרים דכאניים, ההופכים את שנאת הנשים לקרקע מוסרית כביכול.
מבט זה מאשש את התזה המרכזית של מאמר זה: שנאת נשים אינה סרח עודף של אידיאולוגיות קיצוניות, אלא תשתית פעילה לבניית היררכיות כוח חברתיות, דתיות ופוליטיות. הן בטרור מיזוגיני, הן בטרור אסלאמי, והן בתרבות האינסלים – מתגלה שוב ושוב אותו דפוס: התמודדות עם תחושת איום קיומית באמצעות החפצת נשים, שליטתן והדרתן.
בהסתמך על ממצאים אלו, ברור כי המאבק על המשמעות של גבריות – האם תוגדר דרך כוח ודיכוי, או דרך אחריות וחמלה – אינו שולי; הוא בלב הסכסוכים התרבותיים של זמננו. הבנת תפקיד המיזוגיניה כמנגנון מבני הכרחית לא רק לניתוח תופעות אלימות, אלא גם לפיתוח מסגרות חברתיות חדשות, המציעות דרכי גבריות שאינן דורשות את מחיקת האחר אלא את קבלתו.
בסופו של דבר, פירוק שנאת הנשים כמנגנון מבני אינו רק מאבק למען שחרורן של נשים. זהו מאבק על עצם האפשרות של קיום אנושי חופשי. כל עוד תודעת האיבה תשמש יסוד לזהות, כל עוד הגבריות תיבנה על שליטה והכפפה, יישארו גם הגברים וגם הנשים אסורים בתוך מעגל של פחד, דיכוי ואלימות. רק דרך חשיפת המנגנונים הללו – והמרתם ביחסים של שותפות, אחריות וחמלה – יוכל להיפתח אופק אחר: אופק שבו אנושיות אינה מחייבת רמיסת הזולת.
מקורות
דוסטר, מירב. (ה-27 באפריל 2025). שיימינג ופורנוגרפיה: קבוצות האינסטגרם שמסעירות את ההורים והילדים. אתר מאקו.
Bosman, J., Taylor, K., & Arango, T. (2019). A Common Trait Among Mass Killers: Hatred Toward Women. International New York Times, NA-NA.
DeCook, J. R., & Kelly, M. (2023). Interrogating the “incel menace”: Assessing the threat of male supremacy in terrorism studies. In Gender and the Governance of Terrorism and Violent Extremism (pp. 206-226). Routledge.
French, N. S. (2020). "A Jihadi-Salafi Legal Tradition? Debating Authority and Martyrdom". And God Knows the Martyrs: Martyrdom and Violence in Jihadi-Salafism. Oxford and New York: Oxford University Press. pp. 36-69.
Hasan, M. M. (2012). Feminism as Islamophobia: A review of misogyny charges against Islam. Intellectual Discourse, 20(1), 55.
Honda, K. (March 28, 2025a). Adolescence (Netflix 2025) - Therapist Reacts - #1 Forensic Psychology. Psychology In Seattle.
Honda, K. (March 29, 2025b). Adolescence (2025) - Therapist Reacts #2 - Masculinity. Psychology In Seattle.
Honda, K. (March 30, 2025c). Adolescence (Netflix 2025) - Therapist Reacts - #3 Incels. Psychology In Seattle.
Manne, K. (2017). Down girl: The logic of misogyny. Oxford University Press.
Morgan P. & Peterson J. B. (April 8, 2025). "Pathetic, To The CORE!" Jordan Peterson on Trump Tariffs, Adolescence & More. Piers Morgan Uncensored.
Silva, J. R., Capellan, J. A., Schmuhl, M. A., & Mills, C. E. (2021). Gender-based mass shootings: An examination of attacks motivated by grievances against women. Violence against women, 27(12-13), 2163-2186.
Spierings, N., & Zaslove, A. (2017). Gender, populist attitudes, and voting: explaining the gender gap in voting for populist radical right and populist radical left parties. West European Politics, 40(4), 821-847.
Van Ditmars, M. M., & Shorrocks, R. (2024). Social Change and Women’s Left Vote. The Role of Employment, Education, and Marriage in the Gender Vote Gap. Comparative Political Studies, 00104140241271123.
