סופרמן: נער אומנה המחפש זהות והשתייכות
דילמות של נערי ונערות אומנה דרך בחינת סיפורו של סופרמן
דני שטיינברג
לגיל ההתבגרות יש מקום מיוחד בהתפתחות הנפשית. בין הילדות לבגרות, בין תקופה של תמימות יחסית לתקופה של מימוש עצמי – מתרחש תהליך שבו הכול נבדק מחדש. היחסים עם אחרים והברית שנחתמה עם ההורים, זוכים למשמעות מחודשת. בשלב הזה הנער1 עסוק בקשר עם הוריו ובעיקר בניסיון ליצור נפרדות, עצמאות וזהות אישית – ולהגדירם. זה קורה כמובן בהדרגה ובאיטיות, הנמשכות שנים. בתקופה זו המתבגר נזקק לעוגנים תרבותיים ומשפחתיים שילוו אותו ביצירת האוטונומיה האישית שלו. חוויית זהות ותחושה עצמית ברורה מורכבות מתחושה פנימית של הנער של היכרות עם עצמו ועם עברו, ושל כינון מבט אל עתידו. מדובר ברצף חווייתי המתגבש לאורך זמן. ההגדרה העצמית מתגבשת ממצב של ערפול לתחושה ברורה יותר.
תהליך זה מתרחש אצל כל מתבגר או מתבגרת, כאשר ההתבגרות מתקיימת תחת תנאים שבהם הרצף קיים, ויש המשכיות שלא מופרת או נפסקת. עם זאת ישנם מצבים – למשל אצל ילדים הנקלטים במשפחות אומנה – שבהם תהליך זה מותקף. כאשר לא מתקיימים עוגנים המספקים ביטחון לבדיקת הגבולות הנדרשת לצורך גיבושה של הזהות.
במאמר אציג מצב שבו מתקיימת הפרה של הרציפות הזו. שבו נעדרים הידיעה הברורה או הרצף שאינו משתנה. במצב כזה, הנער נאבק על מנת ליצור את התנאים לגיבושה של הזהות תחת המתקפה. בתהליך של קליטה במשפחת אומנה ישנה הפרה של חוויה התפתחותית כרצף, כאשר הילד גדל ומתפתח בתוך חוויה שונה מזו של הנער שנולד בתוך המשפחה; הילד הביולוגי של המשפחה.
ראשית, אתאר מהי משפחת אומנה.
משפחת אומנה היא משפחה המקבלת לחזקתה ילד כסידור זמני לתקופה מסוימת, מתוך מטרה לתרום להתפתחותו הגופנית, הרגשית והחינוכית. לאומנה נמסרים לרוב ילדים בסיכון, שהוריהם הביולוגיים נמצאו כבעלי תפקוד הורי לקוי. חלק מהילדים סבלו ממצבי התעללות והזנחה. לעיתים מדובר בילדים שמשפחתם הביולוגית עברה משבר חריף.
ילד במשפחת אומנה חי בידיעה שהוא שייך-לא שייך לנצח. הוא חלק ממשפחה, שייתכן שמאפשרת לו להרגיש חלק מהמשפחה, אך הוא תמיד ירגיש בגדר זר שאמור להשתלב. מרכיב השייכות הינו הקריטי ביותר ליצירתה של זהות, ולכן זהותו של מתבגר באומנה תמיד תושפע מעובדת היותו ילד אומנה. החוויה היא של "עצמי זר" (פונגי וטארגט, 2002). חוויה זו תהיה חלק מזהותו במשך כל ימי חייו. כבר בנקודה זו ניתן לומר שאין זה אומר שנער באומנה אינו מסוגל להגיע לגיבוש זהות. הכוונה היא שתמיד מרכיב הזרות יהיה חלק מזהותו.
כדי להדגים את חוויית ההתבגרות ופיתוח הזהות אצל ילד אומנה, אספר את סיפורו של ילד אומנה מפורסם מאוד – קלרק קנט, הידוע גם בכינויו: סופרמן. בין כל גיבורי העל סופרמן בולט במיוחד בכך שהוא לא אנושי: הוא מגיע מעולם אחר, לכן חווית הזרות או אי השייכות קיימות אצלו באופן מעשי וממשי מעצם היותו חייזר.
קל-אל (שמו המקורי של סופרמן) נמצא בגיל 3 על ידי מרתה וג'ונתן קנט בספינת חלל שהביאה אותו לכדור הארץ. בגלל סערת שלגים עזה מאוד הם נשארים עם הפעוט מספר חודשים סגורים בחווה שלהם בסמוך לעיירה שנקראת סמולוויל, ואז מחליטים להמשיך לגדל אותו כבנם. אף כי הם ידעו שהוא מכוכב אחר, הם גידלו אותו כילד רגיל לכל דבר. קלארק הצעיר למד בתיכון, היה ספורטאי די עלוב, היה ביישן ומופנם והתעניין בעיקר באסטרונומיה. הוא הרגיש דחוי חברתית: קלארק הוא סוג של חנון.
במהלך תקופת ההתבגרות קלארק מתחיל לגלות שיש לו כוחות מיוחדים, עם עוצמות, חוזק ויכולות לא רגילים: כוח פיזי עצום, ראיית לייזר, כוח נשיפה אל אנושית ויכולת לעוף. כוחות אלו נובעים מהיותו ילד שהגיע מעולם אחר, מכוכב אחר. הוא מסתיר את הכוחות הללו, את מוצאו ואת עובדת היותו חייזר, ומנסה להתנהג כמו כל מתבגר אחר. מנסה להיות נורמלי, ולהתאים את עצמו לחברה שבה הוא גדל.
בשל היותו באומנה (ולא מאומץ) מתחיל קלארק במהלך ההתבגרות גם להתוודע למשפחת המוצא שלו, ואף, באופן פלאי, יוצר קשר עם הוריו הביולוגיים שאינם בחיים (זהו כוחו של סיפור פנטזיה). הוא מתוודע למורשתו של האב הביולוגי, ומצליח לתקשר עימו. לא מעט מתח וקונפליקטים נוצרים סביב שאלת נאמנותו לאביו הביולוגי ולאביו האומן – סוגיות שהוא צריך לפתור על מנת לגבש לעצמו את זהותו המועדפת. כך, ישנו קונפליקט מרכזי סביב הערכים שאותם ג'ונתן מנסה להקנות לקלארק, והבלבול של קלארק סביב ערכים אלו, ואת משיכתו לערכים של אביו הביולוגי. האב הביולוגי מקדם עוצמה, כוח ושליטה; והאב האומן מקדם ענווה וצניעות, עזרה לזולת וכיבוד האדם. נדון בסוגייה זו בהמשך.
פרט חשוב נוסף בסיפור הוא קיומו של חומר הקרוי "קריפטונייט" שמוצאו מהכוכב שממנו הוא הגיע, וכל מפגש או מגע של קלארק עם החומר הזה משפיעים עליו באופנים שונים. המסר המשמעותי הוא שיש חומר המורכב מהחומרים הביולוגיים שלו, העלול לפגוע בקלארק. הקריפטונייט הירוק חוסם את כל הכוחות המיוחדים שלו ומחליש אותו, החומר האדום משחרר את כל העכבות וגורם לו להיות תוקפני, מרדן וחסר גבולות. החומר השחור מפצל את קלארק לשתי אישיויות – האחת טובה והשנייה רעה.
כעת, באמצעות נושאים מרכזיים בגיבוש הזהות של המתבגר קלארק, אדגים את ההשלכות המשמעותיות לגיבוש הזהות של נער באומנה. הנושאים שזורים זה בזה, ויש לא מעט חפיפה, אבל למען הדיון אפריד למספר מוקדים.
מקורות תיאורתיים מרכזיים
מספר מקורות מרכזיים ילוו את הניסיון שלי כאן להבין מה קורה לסופרמן המתבגר. המודל הראשון צומח מתוך התפיסה של אריק אריקסון, הטוען שהמשימה המרכזית של גיל ההתבגרות היא מתן תשובה לשאלה: "מי אני?". ג'יימס מרסייה (1980) פיתח מודל בעקבות השאלה הזו. מרסייה רואה חשיבות במשבר זהות כמאפשר צמיחה אישית. על בסיס המודל שלו, גיבושה של הזהות מחייבת הסתכלות, בחינה וחקירה של העבר, ולכן הצלחה בעיבוד המשבר מחזקת ומעשירה את יכולתנו ליצור זהות מגובשת. לטענתו, תהליך עיצוב הזהות של המתבגר נמצא על ציר המורכב מארבעה מצבים מרכזיים. שני מאפיינים חשובים לתהליך זה הם הזמן המושקע בתהליך (זמן חקירה וחיפוש) והמחויבות הנוצרת בעקבות התהליך. הציר נע בין קצה שבו מושגת זהות עצמית לקצה שבו החוויה היא של חוסר זהות.
אתאר בקצרה את ארבעה המצבים האפשריים של הגדרת הזהות:
בלבול תפקידים או ערפול הזהות. למעשה אין חקירה של נושא הזהות ואין גם התחייבות. חוויית הנער היא שהוא לא חווה משבר זהות במהלך גיל ההתבגרות, אך גם לא מתחייב לזהות כלשהי. בשלב זה הנער נמצא בבלבול, והוא חווה את עצמו כזר במקום שלו. הנער חש שזהותו מפוזרת, והוא חש שהוא מתקשה לאסוף את עצמו, לתכנן ולקבל החלטות ביחס לעתידו. הוא לא שואל הרבה שאלות, אבל גם לא מספק תשובות.
סגירות מוקדמת. במצב זה מדובר בהתחייבות לזהות ללא חקירה. המתבגר נטל על עצמו תחושה של מחויבות מוקדמת לזהות, אך לא מתוך תוצאה של חיפוש ובדיקה, אלא מתוך מחויבות כפויה. לרוב מדובר על אימוץ של השקפות וערכים של ההורים, ללא עוררין. לעיתים מדובר בבני נוער שגדלו בבית שלא ניתן היה לבצע בו חיפוש אחר זהות. בפעמים אחרות מדובר בחרדה חיצונית של הנער ביחס לעולם, שאינה מאפשרת לו או לה לבדוק את הזהות שלהם באופן חופשי. הם צומחים להיות אנשים המבטאים קונפורמיות, צייתנות ומעט מאוד מרחב להטיל ספק או לאתגר את סביבתם. במקרה של ילדי אומנה, במקום להתלבט באיזו משפחה לבחור, הוא או היא בוחרים במשפחת האומנה כדי שלא להרגיש את הקונפליקט.
חיפוש אחר הזהות ("מורטוריום", לפי אריקסון). בני נוער אלה נמצאים במשבר זהותי המתקיים תוך כדי חיפוש אחר דרכם האישית. הם נמצאים במאבק לעיצוב הזהות האישית שלהם, ומתקשים לבחור מטרות או מחויבויות ברורות לעתיד. בשונה מבלבול תפקידים, המתאר שלב ללא חיפוש זהות מוגדר, מדובר במאבק למצוא זהות ולחפש אחר זהות ברורה. הנער המתבגר מתאר קושי להתחייב ולהצהיר על שייכות לקבוצה חברתית, והוא מצוי בתקופה משברית. הנער או הנערה מחפשים אחר הערכים והמטרות הנכונות עבורם, ומתלבטים כל הזמן. מצב זה של חיפוש מתמשך יכול גם ללוות את הנער בהמשך התבגרותו, אל תוך החיים הבוגרים. כפי שנראה, קלארק מצוי בסוג זה של חוויית התבגרות. במצב זה קיימת חקירה ללא התחייבות (או שטרם הגיעו להתחייבות).
השגת זהות. שלב זה מגיע לאחר שהנערה או הנער חיפשו את הזהות המתאימה להם, וגיבשו את הערכים והמטרות הנכונות עבורם. המתבגרת בחרה לעצמה כיוון מותאם והגיעה להחלטות לגבי תפיסת עולמה. בני הנוער הללו עברו תהליך של נפרדות בריאה בינם לבין ההורים שלהם, תוך פיתוח אוטונומיה עצמית. הם מבטאים עצמאות ומסוגלים לתאר את ההיגיון מאחורי ההחלטות שלהם, אך בד בבד הם עדיין חוקרים את סביבתם ומנסים לאתגר את העולם הפנימי והחיצוני שלהם. התקיים תהליך של חקירה המסתיים בהתחייבות. אצל ילדי אומנה, מצב זה מתאר יכולת להחזיק את הדואליות של הנאמנות הכפולה, ולא ליפול לפיצול אלא למצוא חיבור אישי ועצמאי.
מקור נוסף להבנת מצבם של נערי אומנה הוא מודל ההתקשרות של בולבי (1988). בולבי מתאר שבתהליך ההתפתחות של התינוק, כבר בשנה הראשונה, מתגבש דפוס של התקשרות לדמות המטפלת (לרוב האם). דפוס זה הוא תוצר ישיר של הקשר שנוצר עם האם, והוא מופנם ומוטבע אל תוך היכולת של התינוק בהמשך חייו ליצור קשרים, ולחוש בטוח ומסופק ביחסיו עם הזולת. כאשר הצרכים הבסיסיים לא סופקו בתחילת חייו, והחיבור לדמות המטפלת אינו מאופיין בביטחון, הדבר ישליך על יחסיו של הנער בעתיד, כך שהוא יתקשה ליצור אמון ולסמוך על דמויות שאיתן ייצור קשר.
הצורך להתקשרות הוא מולד, חיוני לקיומנו, במובן שהתינוק (וברמות שונות גם המתבגר והמבוגר) זקוק לדמות שתספק הגנה, וצרכים פיזיים ופסיכולוגיים שונים. הצלחה ביצירת דמות התקשרות בטוחה מכונה ע"י בולבי "בסיס בטוח". ההפנמה של הבסיס הזה מהווה עבור אדם, גם ממרחק של זמן ומקום, עוגן שיתמיד בתוך עולמו הפנימי. לא נתפלא לדעת, שמירב הילדים המגיעים למשפחת אומנה חוו חוויית התקשרות לא בטוחה. הורים אומנים, כחלק מתפקידם כמשפחה חלופית, צריכים לאפשר לילד האומנה לייצר בסיס בטוח חדש, שיוכל לתקן את השבר שעימו הילד גדל. מודל ההתקשרות מציע שדמויות הוריות חלופיות המייצרות חוויית קשר רציף, יציב ובטוח, מסוגלות לסייע לילד ולנער לשנות במידה מסוימת את ההתקשרות הראשונית הלא בטוחה שהפנים Schofield, 2002) (Schatz and Faust, 1991.
יש עדויות לכך שלילדים עם רמת התקשרות בטוחה יש סיכוי טוב יותר להשתלב במשפחה אומנת Theather et al.,1994)), ויש גם מחקרים שמצאו שילדים שמעולם לא חוו התקשרות בטוחה מסוגלים לפתח בסיס בטוח במסגרת משפחה מתאימה (Dozier et al., 2014).
כך, תהליך ההתבגרות באומנה מורכב ביותר: מחד – עיצוב והגדרת הזהות הדורשים התמודדות עם קונפליקט בין שתי הזהויות/המשפחות שאיתם נער או נערת האומנה מקיימים קשר. כאמור, המתבגרים באומנה נמצאים לרוב בקשר עם שתי המשפחות, הביולוגית והמשפחה האומנת. ההורים הביולוגיים ממשיכים להיות משמעותיים בחיים שלהם, והקשר איתם, הפנטזיות סביבם והמעורבות שלהם הן חלק מחוויית האומנה (שליו, 1988). הזהות תמיד מתכתבת עם המשפחה הביולוגית, זו שעיצבה את דפוס ההתקשרות ואת עולמו הפנימי הראשוני, ועם משפחת האומנה המספקת הזדמנות לתיקון, אך גם דורשת ברמה מסוימת להיפרד מהמשפחה המקורית. חלק מהנערים והנערות חווים זאת כבגידה, כהתכחשות לערכים שמהם צמחו. הנפרדות, לפיכך, המאפיינת את גיל ההתבגרות, מתקיימת מול שתי מערכות הוריות.
בנוסף, מתבגר במשפחת אומנה משקיע מאמץ וחש קושי עצום בניסיון להשיג תחושה של זהות מגובשת. בגלל ההפרעה ברצף החווייתי, המתבגר נכנס למערבולת סביב שאלת הזהות. לרוב מתבגר באומנה חש בלבול מתמשך או חיפוש ארוך ולעיתים קרובות סגירות מוקדמת, המתבטאת באימוץ מוחלט של זהות המשפחה, כדי שלא להתנסות יתר על המידה בבלבול. חלקם יעדיפו לוותר על החקירה כדי לא לחוות את כאב הבלבול. חלקם, כמו סופרמן, חווים את המורטוריום, שהוא המשבר המתמשך בין הזהויות, ואת הקושי להגיע לזהות ברורה ומגובשת.
מתיאורים רבים מהשדה הטיפולי, נדמה שאכן רוב המתבגרים חווים את חוויית חיפוש הזהות כמורטוריום – וכפי שנראה, לא תמיד חושפים את הלבטים ואת הדילמה שלהם. לרוב, המתבגר יסתיר את תחושותיו ואת פחדיו, ויעדיף להציג חזות מרצה. נקודה זו אופיינית לנער באומנה, שחש איום מתמיד שיסולק או יידחה אם לא יקבל את הזהות המשפחתית החדשה. חוויית הבסיס הבטוח לרוב מוגדרת כשאיפה ולא כמצב שמושג.
דילמות בקרב נער אומנה : קלארק קנט או סופרמן
הדילמות הבאות מלוות את קלארק קנט, המתחבט בסוגיות סביב גיבוש הזהות שלו, סביב הקשר עם ההורים שלו. נבחן כיצד דילמות אלו משותפות לנערי ונערות אומנה, ומשקפות את עולמם.
שתי זהויות: סופרמן גדל עם שתי זהויות שונות, שבלא מעט מהמקרים מתנגשות האחת בשנייה. הקיטוב בסיפור של קלארק הוא עצום: מצד אחד נער די צנוע וחנון, לא מצטיין כמעט בכלום, מעט מסורבל וביישן. מצד שני, נער חזק ועוצמתי, בעל כישורים רבים, מוחצן ובעל ביטחון עצמי רב.
קלארק קנט וסופרמן – שניהם מנהלים חיים כפולים ומעורבבים. כל זהות שהם מאמצים היא בעצם מסכה ואמת בו זמנית. לעיתים קרובות זהו אחד המאפיינים המופלאים של גיבורי-העל, ובמידה רבה גם של ילדים מאומצים בספרות ובאגדות. התפרקות הזהות להצגות ולהעמדות פנים – הכוללות סתירות, שאיפות וגם גישות משתנות לחיים. מבחינת המערך ההגנתי, ניתן לראות את השימוש בפיצול כהגנה המאפשרת לשאת את הדואליות המייסרת.
הקיטוב מייצג את התחושה של כל ילד המצוי באומנה, תחושה שהוא חצוי בין שני עולמות: זה המייצג את משפחתו הביולוגית, וזה המייצג את העולם שבתוכו הוא גדל – משפחת האומנה. יש כמובן מקרים שהעולמות קרובים מאוד, אבל התחושה הפנימית תמיד מקיימת הבדלים ושוני.
מספר אריה, כבן 23, שגדל כנער אומנה: "בהתחלה הנסיעות למשפחה הביולוגית היו מלווות בהמון בכי מצידי. כשהמפגשים האלה היו מסתיימים, וכל צד היה הולך לדרכו, הייתי מצמיד את פניי לחלון הרכב של ההורים הביולוגיים ומתקשה להיפרד מהם. בכל פעם שהביקור היה מסתיים זה טלטל אותי. הסיטואציה הזו של לראות את ההורים לזמן קצר ולהיפרד מהם היתה לי מאוד קשה. כולם בכו. אחרי הפרידה הייתי נרדם ברכב של הורי האומנה שלי, וכשהיינו מגיעים הביתה, הייתי מתעורר וממשיך את רצף החיים, הבכי התחלף בצחוקים. עשיתי קאט והתעוררתי למציאות חדשה".
הנער או הנערה נאבקים בין הרצון להתחבר לשורשים ולעבר, אל מול תחושה שהם חבים חוב למשפחת האומנה ושצריך להישאר נאמן לה, ושכל חיבור לעבר מעמיד אותו או אותה ככפויי טובה ואנוכיים. ישנו רגע בסיפור של קלארק, שאביו האומן כועס עליו ולא מדבר איתו מספר ימים. זהו הרגע שבו האב ג'ונתן מאבד את חיבתו לבנו מפני שקלארק מתפעל ומעריץ את התרבות הקריפטונית, של משפחת המקור. לעומת זאת יש רגע שבו קלארק נפגש עם האב הביולוגי הדורש ממנו לחזור ולהתחבר למורשת המקורית שלו, וקלארק בוחר להישאר עם משפחתו האומנת ובמקום בו התפתח וגדל.
לאורך כל הגרסאות של סופרמן, יחסיו עם אב האומנה מאוד מודגשים, לעומת היחסים עם אם האומנה, שאיתה כמעט שאין קונפליקטים. האם בדרך כלל תומכת ברצונו להכיר את משפחת המקור. האב הוא זה שחש נבגד אל מול רצונו של קלארק להתחבר לעברו.
נראה לפיכך שמי שנושא את הזהות של הבן הוא האב. הוא זה שמבקש להקנות לבנו את הדרך, את הערכים ואת השייכות לתרבות של משפחת האומנה. התפיסה המסורתית היא שהאב אחראי למילוי הצרכים החומריים של המשפחה, וכן עוסק בחינוך הילדים ובערכי המשפחה. האם עסוקה בשמירה, בהזנה, בדאגה ובתקשורת עם הילדים – למעשה, עסוקה במלאכת ההתקשרות. כך, על פי רוב, הקניית הזהות היא המשימה המרכזית של האב, והוא אחראי במידה רבה להתפתחותה.
ההזדהות עם האב, עם ערכיו ועם דרכיו היא זו העוזרת לנער לעצב את זהותו; ובמקרה של אומנה – עם איזה אב הוא מזדהה? בתהליך הנורמטיבי מתרחש תהליך מורכב: מכיוון שהזהות המתגבשת לא נובעת מתוך ריצוי אלא דרך תהליך של הפנמה, הנער מעבד באופן פעיל את ערכיו, את עמדותיו ואת התנהגותו דרך היחסים שלו עם הוריו. באופן זה נוצרת זהות אותנטית, יציבה ואינטגרטיבית. ההפנמה מתרחשת כאשר ההשפעה החברתית תואמת את מערכת הערכים שלו.
הבעיה היא, שנער באומנה מוזן משתי רשתות חברתיות, משני עולמות; וההחלטה לגבי איזו מערכת להפנים כרוכה לעיתים בבלבול עצום. בשלב כלשהו אנו נחשפים לוויכוח בין קלארק לבין ג'ונתן, האב האומן, סביב השתתפותו בנבחרת הפוטבול. קלארק רוצה להמשיך את מורשתו של ג'ונתן, ולשחק כדורגל בתיכון. אבל ג'ונתן חושש שכוחות העל שלו יתגלו מכיוון שהפיתוי לנצח יהיה גדול מדי. מצד אחד קלארק רוצה להידמות לאב האומן, אבל הפחד של האב האומן הוא שדווקא אז הוא יחשוף את עובדת היותו חייזר ושונה, החשש של האב האומן הוא שזהותו המקורית תיחשף וקלארק עלול לחזור למשפחתו המקורית. הקונפליקט נשאר בעינו.
המאבק של כל נער באומנה מתקיים בשתי חזיתות: הניסיון המתמשך להיות חלק מהמשפחה האומנת למרות השוני והזרות, לצד הניסיון להתמודד עם כל הרגשות סביב מה שעבר עליו. מעל הכול, הפחד העצום להינטש שוב. פחד זה ילווה אותו כל חייו. זוהי נקודה קריטית. קלארק חווה נטישות ופרידות כל הזמן. הנטישה היא חלק מהותי מאישיותו ומעיצוב זהותו. באחת הגרסאות של הסיפור, נושא הנטישה ו"בחירת צד" מודגם באופן סימלי מאוד: הוא עסוק בשאלה עד כמה להתחבר לזהותו המקורית או להישאר נאמן לערכי האב האומן, ואז האב האומן נפטר (באופן לא מקרי, קלארק אחראי למותו) וקלארק מתמסר כל כולו לזהותו המקורית. זהו פתרון אחד לסאגה המתמשכת והאינסופית של שתי הזהויות, של שתי נאמנויות, והקריעה שהוא חש ברצונו להיות שניהם.
השתלבות: יצירת עצמי אמיתי
מקור תאורתי נוסף שדרכו ניתן להסביר את חוויית האומנה הוא ההשתלבות. אחת המשימות המרכזיות בגיל ההתבגרות היא תהליך מקביל של נפרדות מהתלות בהורים, והחיבור לבני הגיל וההשתלבות החברתית. לרוב המתבגרים זוהי משימה מורכבת ומסובכת, הכוללת עולם שלם של רגישויות, פחדים ומשאלות. הרצון להרגיש שייך ולהשתלב היא משימה הרבה יותר קריטית עבור נער באומנה. התחושה שהוא חייב להתנהג באופן המותאם לסביבה שבה הוא גדל, אחרת לא ירצו בו, קיימת אצל כל נער אומנה, ללא קשר לשאלת האהבה והקבלה שלהן הוא זוכה ממשפחת האומנה. להשתלב זה לשרוד. אדלר (2006), במחקרה על בני נוער באומנה, מצאה שהחוויה המרכזית והמשותפת לכל ילדי האומנה היא הצורך לשרוד, דבר המהווה עבורם כוח מניע בתהליך ההשתלבות המשפחתית והחברתית.
המעבר למשפחה שלא נולדת לתוכה מייצר תחושה תמידית שייתכן שיום אחד לא ירצו בך. הצורך לרָצות ולנסות להיות בדיוק מה שמצפים ממך, הצורך להרגיש מותאם ככול שזה אפשרי, מייצרות לא אחת תמונה כוזבת שמטרתה להיות מותאם למשפחה ולסביבה החברתית שבה הנער או הנערה גדלים. ויניקוט (1960) טבע את המושג "עצמי כוזב", המתאר תהליך המתרחש בנפש כאשר האם לא מספקת לילד סביבה מחזיקה הנענית לצרכיו באופן אמפתי, והילד נאלץ להתאים את עצמו לצורכי הסביבה (במקום שהסביבה תתאים את עצמה לצורכי הילד). נער באומנה חש בדרך כלל צורך להתאים את עצמו, כך שההזדהות של נער האומנה עם משפחת האומנה היא ביטוי של עצמי כוזב, משום שמדובר בצורך הישרדותי: להרגיע את חרדת הנטישה ולמנוע את הסילוק המפחיד.
נערות ונערים הפוגשים באופן קבוע את משפחות המוצא מוצאים את עצמם גם בקונפליקט התאמה כפול. לא פעם נערים באומנה מתקשים במעברים שבין שתי המשפחות. מפגש הדורש מהנער לשהות בקרב המשפחה הביולוגית, להתאים את עצמו אליה ואז לחזור שוב ולהתאים את עצמו למשפחת האומנה. המעבר בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב הופך לרכבת הרים מבלבלת ומורכבת. חלק מהרצף המבלבל – וגם המקור לחוסר ההמשכיות של החוויה המשפחתית – הוא המעבר המורכב והקשה בין המשפחות.
מיכל (שם בדוי) היא דוגמה לקושי העצום במעברים בין הורי האומנה והורים הביולוגיים. מיכל היא נערה צעירה כבת 12 הגדלה במשפחת אומנה המשתייכת למגזר הדתי-לאומי. היא נוסעת אחת לשבועיים להתארח בשבת אצל משפחת המקור, המתגוררת בעיירת פיתוח במרחק של שעתיים נסיעה, אך במרחק "שנות אור" מבחינת התרבות המשפחתית. משפחת המקור היא חילונית, מרובת ילדים, כאוטית מאוד. שני בני משפחה מרצים מאסרים בשל עבירות סמים. מנהגי המשפחה הביולוגית מנוגדים לערכים של משפחת האומנה באופן חריף. כל חזרה משהות בבית המשפחה הביולוגית מביאה בעקבותיה יומיים של מרדנות, תוקפנות, סירוב לתפקד וקושי עצום להשתלב מחדש במשפחת האומנה. דפוס זה חוזר על עצמו כל שבועיים.
המתח סביב ההתנהגות הנדרשת בכל משפחה פוגשת את דילמת ההשתלבות. התחושה – או יותר נכון הפחד – להידחות שוב, מתקיימים כל הזמן. לכן לא פלא שסופרמן הוא בעצם חייזר – לא שייך, ונושא בתוכו את הזרות. הביטוי "חייזר" משמש בדרך כלל כביטוי גנאי למי שנתפש מוזר, שונה, לא שייך. לאורך כל הסיפור הוא מתלבט ונע בין שתי המשפחות: לעיתים מתחבר לאישיות החייזרית שלו, אז הוא חזק ועוצמתי אבל מנותק מההוויה העכשווית – ממשפחת האומנה ומקשר קרוב לכל מי שאוהב אותו. החיבור לקלארק קנט מחזירה אותו להיות נער בעל סוד, לתחפושת, ולקושי להתאקלם בחברת בני גילו כפי שהיה רוצה.
החוויה של סופרמן היא של זרות תמידית. הגילוי של הילד קלארק להיותו בעל כוחות-על הוא טראגי. לאורך חייו ייאלץ קלארק לחיות עם הכמיהה הנואשת לחיים נורמליים, כאחד האדם. הוא ירצה מערכת יחסים, חברים, עבודה, פרנסה, משפחה. זהותו כסופרמן היא גם הקללה שלו ואולי גם הטרגדיה שלו. הוא חייב לקחת אחריות על הכוחות שלו, ללבוש את חליפתו ולהגן על האנושות. אבל יחד עם זאת, הוא נותר לנצח זר. הוא משתוקק להיות חלק מהאנושות שעליה הוא מגן, אך לעולם לא יוכל להשתלב בה לחלוטין. רק אם הוא יישאר קלארק קנט הוא יוכל להשתלב, במחיר של אובדן העוצמה, והכחשה של חלק מאישיותו המלאה. קלארק קנט הוא מי שסופרמן מנסה להיות, סופרמן הוא התחפושת. הוא חייזר המסתובב בין בני האדם, שגדל ולמד להיות בן אדם, שרואה את עצמו כבן אדם, אך מגלה שוב ושוב שהוא אינו כזה, ואינו יכול להיות כזה.
חלק גדול מהמתבגרים באומנה שואלים – לעיתים קרובות לא דרך מילים אלא דרך מעשים – האם משפחת האומנה ירצו גם הם להיפטר ממני? האם האומנים באמת רוצים שאהיה חלק מהמשפחה שלהם? בדיקות אלו, המופיעות גם אצל מתבגרים בכלל, מופיעות לרוב כעימותים מורכבים, שבהם הכעס והחרדה מופיעים יחדיו. אצל מתבגר שאינו גדל בתוך משפחת אומנה התהליך לא כולל את הפחד להיזרק מהמשפחה. בדרך כלל העובדה שלילד אומנה יש שני זוגות של הורים, הופכת את השימוש בפיצול בין הורים לנגיש, כלומר הפיצול בין זוג הורים אהובים או שנואים. גם ברמת הקשר יש פיצול: הנער קשור להורי האומנה מתוקף ההיסטוריה הממשית, מהיותה המקור למאגר ההתנסויות והחוויות שבהם הוא מתנסה. מצד שני הוא קשור להורים הביולוגיים מעצם היותם המקור לאני האמיתי שלו. למי הוא צריך להיות נאמן?
כך מתאר צעיר שגדל במשפחת אומנה את תחושותיו: "במובנים שונים הייתי חלק משתי משפחות ולא שייך לאף אחת מהן. הורי האומנה גידלו אותי, הקריבו למעני ואהבו אותי כפי יכולתם. הייתי אסיר תודה ושנאתי אותם בו זמנית. אני יודע שהם מאוד השתדלו. אבל זה לא היה זה. אולי היה עדיף אילו הייתי נשאר עם אמא שלי (הביולוגית) אבל, איך היא יכלה ללדת אותי ואחר כך למסור אותי? זה לא היה הגיוני. בינתיים אני תקוע".
האני המלאכותי והאני האסור
ליפטון (1994), בהתייחסה לחוויית האימוץ, טענה שיש שני סוגים של חוויות עצמי למאומצים: האני המלאכותי והאני האסור. האני המלאכותי הוא בעל מאפיינים של "ילד טוב ירושלים" – הצורך הוא לרצות את האחרים ולהתאים להם. הנער מתאים את עצמו ומנסה להיות כפי שמצפים ממנו. יש נטייה לציות להורים המאמצים. האני המלאכותי אם כך מנסה כל הזמן להתאים את מציאות נפשו למציאות משפחת האימוץ שבה הוא גדל, עד למצב שבו ייתכן ויתכחש ולא ירצה קשר עם הוריו הביולוגיים.
האני האסור קרוב יותר להשגה של "הילד הרע". לנער מייחסים תכונות "רעות", ולא פעם כהשלכה – זה מיוחס לתורשה של הוריו הביולוגיים. הנער חווה תסכול, עצב וכעס כל כך גדול על הניתוק מהמשפחה הביולוגית, והוא מגיע לנקודה שבה הוא מזדהה עם ההשלכות הללו, לא מעמיד פנים ולא מנסה להתאים את עצמו. הוא מסרב לנתק את עצמו מהמשפחה המקורית, והוא נקרע בין הנאמנויות.
נערים אלה נשארים אמביוולנטיים ומבולבלים. הם מתאימים למה שתיארתי למעלה כמסלול של "מתבגר במורטוריום", המצוי במאבק למציאת זהותו. פעמים רבות הדפוס שנרקם הוא שהם צייתנים כילדים ובגיל ההתבגרות הם נאבקים על זהותם ועל האותנטיות, נאבקים במשפחת האומנה שנתפסים בעיניהם כמחסום בינם לבין ההורים הביולוגיים, או לבין האני האמיתי שלהם. קיימת גם אמביוולנציה מצד הורי האומנה, אבל זה כבר למאמר אחר.
קלארק מנסה בכל דרך אפשרית להיות "ילד טוב", והוא מאמץ את ערכי אביו ג'ונתן באופן אבסולוטי, אך במהלך הסיפור הוא מעז להתעמת איתו, ובאופן סמלי, דרך ייצוג של ערכי אביו הביולוגי. האידיאל של קלארק וסופרמן הוא להגיע לשילוב הפנטסטי, שאולי כל ילד אומנה היה שואף אליו: להרגיש שהוא תמיד יהיה רצוי ואהוב, שתמיד יעריכו אותו ושלעולם לא ינטשו אותו. בשתי המשפחות. אצל קלארק בולט הניסיון המתמשך להשתלב כדמות נורמלית כמו כולם. לשרוד זה להתאים את עצמך – להיות מה שמצפים ממך. כך, יש את "רעים" המתנגדים והנאבקים ויש את "הטובים", צייתנים ומתאימים את עצמם. להשתלב זו מילת המפתח.
סודות והסתרה
קלארק עסוק כל הזמן בהסתרה, עם פחד שאם יתגלו סודותיו הוא או מישהו מהיקרים לו ייפגע. במקביל, לא פעם, תחושת ההשתייכות לאומנה הופכת עבור הילד כעדות לשונותו ולאי השתייכותו. הניסיון להצטייר "כמו כולם" מספק את הצורך להרגיש מותאם ומשולב. בהקשר של שני הסעיפים הקודמים, העובדה שיש לו עולם אחר שאליו הוא שייך, עולם שלעיתים גם שונה מאוד מהעולם שבו הוא נמצא כעת, וגם הרצון העז להיתפס כשייך, כרגיל, כחלק מהקהילה, מביא אותו לצורך להסתיר מחבריו ומסביבתו את העובדה שהוא במשפחת אומנה, או להסתיר חלקים של העולמות השונים שאליהם הוא שייך.
לעיתים קרובות ילדי אומנה מחברים סיפור אלטרנטיבי, פנטסטי, שדרכו הנרטיב האישי משתנה ונשארת רק הזהות האחת, הילד הרגיל. לא נדיר גם שהמציאות והפנטזיה מתבלבלים, והילדים גם כמו מאמינים לעצמם שסיפור האומנה לא מתקיים. בגילאים צעירים יותר, עד גיל 5 או 6, זה די שכיח לראות שילדים מטשטשים את הפרטים, והמציאות והדמיון מתחלפים זה בזה. במקרים מסוימים הפיצול מוביל את הילד לנתק את עצמו מהמציאות, והילד "מעדיף" להמשיך ולשהות בתוך הדמיון והסיפור שהוא יוצר. לעיתים, בגלל הניתוק שנוצר, ילדים אלו הופכים מופנמים וחולמניים, עם עולם פנימי עשיר, אך מסוגרים בתוך עצמם ולא מחוברים לעולם החיצוני, לחברים ולמשפחה. הם מסתירים באופן בולט את היותם שייכים גם לעולם אחר.
בסיפור של קלארק יש רגע שבו הוא מאבד את כוחותיו, והוא מרשה לעצמו להיות ילד רגיל – לשחק כדורגל למשל, משחק שעל מנת להגן על אחרים מפני כוחו הרב, נמנע ממנו. לרגע הוא משתחרר מהנטל הכבד שהוא נושא כל הזמן, סביב הסוד. הוא לא חושש שהסוד יתגלה. כשהכוחות שבים אליו, הוא מרגיש מאוד אמביוולנטי בין השליחות לעזור לאנושות לבין הפנטזיה להיות כמו כולם, שנמוגה.
הרצון להעלים את עובדת שונותם מוכרת גם ללא מעט נערים באומנה. לעיתים הדבר בא לידי ביטוי באי רצון או מוכנות לדבר על זה, והתחמקות מכל נגיעה בנושא. מטופל בן 34, שהסתיר במשך שנים את עובדת היותו ילד אומנה, מצא את עצמו באירוע חברתי שבו עובדת היותו ילד אומנה נחשפה, כשחבר משפחה אמר בקול רם את מה שניסה כל החיים להסתיר: שהוא לא כמו כל ילד אחר במשפחה, שהוא ילד אומנה.
כעס כבוש וכעס מתפרץ
ילד האומנה חש כעס ברמות מודעות שונות במהלך התפתחותו על המצב שבתוכו הוא חי. זה יכול להתבטא באמירות כגון "למה אני? זה לא הוגן!", ו"למה זה קרה לי?". עד שלב ההתבגרות ההכחשה מסייעת לילד להימנע מעוצמת הקונפליקט, גם על רקע אי בשלות אינטלקטואלית. בגיל ההתבגרות היכולת לחשיבה מתפתחת והנער מגלה מודעות והבנה מעמיקות יותר של מצבו המשפחתי, והוא נמצא במגע עם הכעס כתגובה להכרה בתחושת הזרות, הבלבול והנאמנות הכפולה.
מרבית המתבגרים לא מצליחים לברוח מהתמודדות עם הקונפליקט שעולה סביב הדואליות הזו, ובמקום ההכחשה המתקיימת בילדות בגיל ההתבגרות הם מרגישים כעס , קנאה ושנאה. הנער כועס על משפחתו הביולוגית שוויתרה עליו, וגם על המשפחה האומנת שתפסה את מקום ההורים הביולוגיים. עם זאת לרוב הכעס המתעורר בתוכו לא מוצא בקלות את מקומו בביטוי החיצוני. לרוב הוא נאגר (מודחק) ונשאר בתוך עולמו הפנימי, ללא ביטוי.
הכעס מעורר קונפליקט: מצד אחד מצטבר כעס, ומנגד המתבגר באומנה מתקשה לתת ביטוי לכעס. החרדה לתת ביטוי לרגשות שליליים כלפי משפחת האומנה מתקשרת לפחד להיזרק או להידחות. הסיכון שהכעס יגרום להרחקה מהמשפחה נראה למתבגר כאפשרות ריאלית. הרי הם לא מחויבים לו כמו משפחה ביולוגית. הכעס שמתעורר אינו נחווה לגיטימי, ומסיבה זו הביטוי שלו לרוב הוא לא מוחצן. לעיתים ניתן להבחין בו: כעס כבוש שלא ניתן לביטוי.
ויניקוט (1968/2004) מתאר סיטואציה שבה המתבגר מביע את רצונו להרוס את ההורים. הילד, לפי ויניקוט, זקוק למרחב בטוח, למסגרת משפחתית בטוחה דיה, כדי שיהיה לו את הביטחון להרגיש רגשות תוקפניים ואף לנהוג בתוקפנות מסוימת (שראל, 2013). כאשר משפחה נחווית כמתפרקת, כותב ויניקוט, "לא בטוח לבטא מחשבות ודחפים תוקפניים, והילד לוקח שליטה על הסביבה שאבדה לו ומתחיל להזדהות עם המסגרת, וכתוצאה מכך מוותר על האימפולסיביות ועל הספונטניות". זו הסתגלות בעייתית, המבוססת על עצמי כוזב, ובנויה על ייאוש במסווה של הסתגלות. אין אופציה לבטא את כל רגשותיו האמתיים.
אל מול ההימנעות של ביטויי כעס, יש מצבים שבהם תחושת הייאוש והדיכאון מובילים את המתבגר דווקא להתפרצות של הכעס. למשפחה האומנת קשה מאוד להתמודד מול המתבגר הכועס והסוער, לעיתים קרובות מתוך תחושת הקרבה, הצלה ונתינה כלפי הנער. המשפחה מעדיפה כמובן נער אומנה "שקט", מסתגל, והיא תחזק את העצמי הכוזב. עמדה זו עשויה להשביע את רצונם של המופקדים על הילד, אבל במחיר של אי קבלה של החוויה הפנימית שלו, על ביטויי הזעם. לעיתים רחוקות הכעס מופנה כלפי המשפחה המקורית. משפחת המקור היא אולי הבסיס לכעס, אך כלפיהם לא קיים מספיק אמון או ביטחון שיצליחו להכיל את הרגשות הללו. בדרך כלל נוצר הצורך להגן ולשמור על המשפחה הביולוגית. זה נוגע בקונפליקט הבלתי אפשרי, שכבר הוזכר, שבו מסובך לתת ביטוי לרגשות הכעס. קשה כאמור לכעוס על המשפחה הביולוגית (לא יכילו) וקשה לבטא כעס כלפי המשפחה שבה הוא גדל, כי הוא אמור להיות אסיר תודה, וגם קיים כאמור הפחד התמידי להידחות.
עדנה ניסימוב (2013) כותבת בהקשר הזה על ילדים המתנהגים בתוקפנות רבה כלפי הסביבה, כשלמעשה הם ילדים המסתירים באמצעות התנהגותם את הקושי ואת המצוקה הפנימית, שלא ניתנות לביטוי. חזותו של ילד המתנהג בתוקפנות מתעתעת לעיתים קרובות. למראית עין הוא נראה נחרץ, איתן ותקיף, אך למעשה הוא מסווה חולשה, בלבול ותסכול. ילדים אלו מסתירים את עולמם הפנימי; את הכאב שאותו אי אפשר לשתף. התנהגות זו אינה ייחודית לילדי אומנה, אבל היא בהחלט עולה בקנה אחד עם החוויה של ילד המסתיר סוד שמבחינתו הוא מביש או מביך. הבושה מובילה לתסכול ולעיתים להתנהגות תוקפנית, על רקע הכעס העצום שיש בו על מצבו.
כסופרמן, קלארק מצטייר כדמות חזקה, ואף תוקפנית (כלפי הרעים כמובן), אך מתחת לגלימה יש מתבגר המנסה להיות רגיל, ומרגיש פגיע ומבולבל. הקריפטונייט, אותו חומר הגורם לו להשתנות, מופיע לעיתים כמחליש, אך לעיתים כמשחרר רגשות עצורים. ישנם לא מעט רגעים המתארים את אופיו המרצה והנוח לסביבה, לצד רגעי זעם שבהם (בעיקר בהשפעת קריפטונייט אדום) הוא הופך לפרוע, תוקפני, מרדן ובוטה. השימוש בקריפטונייט משמש כסימבול המבטא את הדואליות הקיומית של סופרמן, כמעט ברמה דיסוציאטיבית. מרצה וזועם.
חולשה ונחיתות אל מול האחרים
הפנטזיה להיות בעל כוחות-על קיימת בחלומותיהם של ילדים, נערים וגברים רבים בעולם. בכל פעם שאנחנו מרגישים חלשים, "חנונים", שבירים, מושפלים, קטנים, או חסרי משמעות, אנחנו יכולים לפנטז שאולי נגלה כוחות-על בתוכנו. כוחות שיהפכו אותנו לרבי עוצמה, לסופרמנים.
ילד הגדל במשפחה שבה הוא חש זר, שונה ודחוי, לצד ההבנה שהוא בן מיעוט וחש צורך להסתיר את זהותו האמיתית, יחווה תחושת חולשה בלתי נמנעת כמעט. הפנטזיה המגלומנית, המספקת מענה לחוויה זו, הוא החיבור לזהות המחזקת אותו ומספקת לו כוחות-על. הסיפור שבו החולשה אצל הילד הופכת לעוצמה עם ההתבגרות מופיעה לא מעט בסיפורים על ילדים מאומצים, באומנה או יתומים. במקרה של הסיפור המקראי למשל, הדבר תואם את סיפורו של משה: גם הוא ילד אומנה, המגלה את שיוכו הביולוגי ואת עוצמתו.
לסופרמן יש תחושת חולשה ונחיתות הנובעות מהשונות שלו, מהיעדר הביטחון שמספקת הורות רגילה. בעולם שבו אין הבטחה להגנה, סופרמן מבטיח ביטחון ועוצמה. המשמעות של כוחות-העל היא לא להיות תלוי באף אחד, להיות חזק ולא פגיע. סופרמן מצליח להכיל את תחושות השנאה והאהבה שהוא חש כלפי הוריו, דרך חוויית הכל-יכולות הילדותית: חוויית (אשליית) האומניפוטנטיות היא קריטית להתפתחותו של הילד (ויניקוט, 1953), שאט אט מותמרת לקבלה מדויקת יותר של המציאות.
סימינגטון (1985) מתאר טיפול בילד הבונה מכונית מפלסטלינה, מפיל אותה לרצפה מגובה רב ומציין כי המכונית היא בלתי מנוצחת. היא לא יכולה להיהרס. מדובר בילד הגדל אצל אמא יחידנית, בלתי זמינה עבורו, שנאלץ לדאוג לעצמו. הוא ציין שזו מכוניתו של ג'יימס בונד, הבלתי מנוצח! האמונה האומניפוטנטית היא הגנה הישרדותית, שדרכה הילד מכחיש את התלות הפגיעה שלו במבוגרים.
ההורים האומנים מלמדים את קלארק שהמחיר של היותו כל-יכול הוא בידוד וניתוק ממעורבות רגשית גדולה מדי. הפגיעות שלו – הקשורה להורים הביולוגיים – הוא אותו מינרל קריפטוני המחליש אותו עד לאובדן הכוחות שלו. הקריפטונייט כמו מסמל את העובדה שהוא פגיע, ודווקא תכונותיו הביולוגיות הן המקור לפגיעה ולחולשה. יש לזכור, שהמבוגרים מהווים עבור ילד האומנה גם מקור לפנטזיה של ביטחון, חום ולתחושת ערך ובו בזמן גם המקור לפגיעה ולפחד העמוק מנטישה.
כאשר צופים בילד משחק בגיבורי-על, ניתן לראות שדרך המשחק הוא מקנה לעצמו תחושה של כוח ושליטה, תחושות שלעיתים קרובות חסרות לילדים הנתונים למרותם של המבוגרים וחשים חסרי כוחות. הילד מצליח להזדהות עם הוריו, שהם בעיניו כל-יכולים, מכחיש את חולשותיו וחש תחושה של כוח ויכולת המאפשרים לו לאהוב את העולם ולהרגיש שהוא יכול להתמודד עם האתגרים שהעולם מזמן לו. לא מקרי, אם כן, שסופרמן הוא ילד אומנה, הזקוק להרגיש את עצמו חזק, בשליטה ועם כוחות להתמודד עם חוויית הקיום הקשה.
קוהוט (1971) מתאר באופן דומה חוויה של אידיאליזציה והאדרה עצמית. זו דרכו של הילד להתמודד עם כשלונם של ההורים לספק תחושת ביטחון. לשם התפתחותו הנפשית התקינה, הילד זקוק לזולת עצמי רב-עוצמה, אשר יאפשר לו לשאוף להידמות אליו ואשר עימו הוא יכול להתמזג, כך שירגיש חזק ועוצמתי בעצמו. למשל ילד המאמין כי "אמא היא הכי חכמה", יוכל לחוש חזק וחכם בעצמו מתוך התמזגות רגשית עימה וניסיון להידמות אליה. היעדרה של חוויה זו מזמנת את הצורך בהאדרה עצמית, על מנת לשרוד את החולשה הבלתי נסבלת. במובן זה עצמי פגוע, המחפש זולת עצמי אידיאלי, הוא מנת חלקו של כל ילד אומנה.
ננסי וריאר (Verier) (1993), טבעה את המושג "הפצע הראשוני". לדבריה, הפרידה מהאם הביולוגית תשאיר לנצח צלקת או פצע שבתחילה אין לו מילים או ביטוי, אבל הוא קיים שם. (דוגמה נפלאה היא הצלקת של הארי פוטר). לדעתה הניכור או תחושת הזרות נשארת לנצח, וזו התמודדות שתלווה אותו עד סוף חייו. הפרידה מהאם הביולוגית נתפסת בעיניה של וריאר כמו אובדן של איבר גופני שאבד. כל חייו יתמודד הנער-המבוגר עם היעדרה של האם הביולוגית, שממנה לא התאפשרה פרידה הדרגתית המאפיינת התפתחות תקינה.
הקריפטונייט משמש כמו אותו ניתוק, כמו תזכורת למה שמחליש – החלק הנעדר שמחליש. החוזק מתעתע והוא נעלם ולא עומד לרשותו של קלארק ברגעים חשובים.
אמון מול אי אמון או על מי ניתן לסמוך
בתיאוריה שלו על התפתחות, אריקסון מנסח את הקונפליקט הכי בסיסי של התינוק כבר מן ההתחלה, כמאבק ראשוני בין נתינת אמון בזולת השומר והמספק ביטחון והזנה, לבין התהוותה של חוויית חוסר אמון, המצביעה על היעדרותה של חוויית הביטחון, מכיוון שלא ניתן היה לסמוך על קבלת הצרכים הראשוניים. בולבי משלב ברעיון הבסיס הבטוח לצד היווצרותה של ההתקשרות הבטוחה, את האופנויות של המשפחה המובילות את התינוק ליצירת חוויה של אמון, או להיעדרה. אם בשלב זה נוצר אצל התינוק אי אמון או הבסיס אינו בטוח, הוא יתקשה לרכוש תכונה זו בעתיד. מעבר לאמון שרוכש התינוק באחרים, האמון הבסיסי מאפשר לו להאמין ולבטוח בעצמו, ביכולותיו, בכישוריו, בפעילויותיו ובאהבותיו.
קלארק פוגש את קארה, חייזרית שהגיעה מהכוכב שלו, בשליחות אביו הביולוגי. קארה אומרת לו בנחרצות שכל חבריו יעזבו או יבגדו בו בעתיד, ושהוא יכול לסמוך רק על משפחתו הביולוגית. קלארק נקרע מרגע זה ואילך בין רגשותיו לסובבים אותו ביום יום לבין הפנטזיה להתחבר מחדש למקורותיו הביולוגיים. היא מעלה מחדש את כל סוגיות הזהות, ההשתלבות, האמביוולנציה וכמובן האמון שקלארק חש כלפי הסביבה שבתוכה הוא צומח. נושא האמון מלווה אותו, כמו כל נער באומנה, עם ספק לגבי השתייכותו, ובעיקר סביב השאלה האם ניתן לסמוך על המשפחה שגידלה אותו, והאם המשפחה לא תדחה אותו בשלב כלשהו בחייו. הביטחון הזה לא קיים. הפחד האימתני שלו שהמשפחה האומנת "תזרוק" אותו אם יהיה ילד רע, מלווה אותו כל הזמן. מול זה קיימת הפנטזיה שהמשפחה הביולוגית תחבק אותו חזרה, אם יחזור אליה.
ניתן לומר ששאלות האמון, המעסיקות כל מתבגר בניסיון להתייצב בתוך סערת ההתבגרות, פגיעות במיוחד אצל נערי אומנה. חיפוש אחר ההבטחה לביטחון ולתחושת אמון שהסביבה רוצה אותו, שאפשר לבטוח שלא תפגע בו – הוא החיפוש המרכזי בהתבגרותו של ילד אומנה.
סיכום
זהותו של נער המתבגר במשפחת אומנה נוצרת במסע סבוך ומורכב מאוד, מכיוון שבנוסף לכל משימות גיל ההתבגרות הנורמטיביות, עליו להגדיר את עצמו מול שני הכוחות המשפחתיים הפועלים עליו – המשפחה הביולוגית ומשפחת האומנה. במהלך מסע זה הוא מתמודד עם מספר דילמות, המאפיינות את התהליך הייחודי של נערים אלה.
הוא מתמודד מול שתי זהויות הנגזרות משתי משפחות שאליהן הוא מחובר, ונאבק להרגיש משולב ושייך. הוא נוצר בתוכו סודות, וההסתרה שלהם מייצרת חרדה עצומה. לצד דילמות אלו, נערי אומנה חשים כעס שלעיתים עצור בתוכם ללא ביטוי ולעיתים מתפרץ. הם חשים נחיתות מציפה, אמביוולנציה הנוצרת בהשתייכות הכפולה וחוויית אמון לא מובטח הדורשת מהם מאמץ נפשי רב.
התהליך שעובר המתבגר באומנה הוא קשה ומפרך, וזה מסביר את הצורך בליווי ובסיוע נפשיים. תפקידה של משפחת האומנה, כמו משפחתו של קלארק, הוא לאפשר לילד האומנה לנהל את הבדיקה והגילוי של זהותו, של מאמץ מתמיד ליצור פתיחות כלפי רצונו להשתייך ולברר את השתייכותו המקורית. משפחתו של קלארק, כמו הרבה מאוד משפחות אומנה אחרות, נושאת משא מורכב, ונדרשת להכלה המלווה בעוצמות רגשיות כדי לצלוח את תהליך המעבר של ילד האומנה מילדות לבגרות. נדרשים הרבה מאוד סובלנות, אהבה וכוח סיבולת על מנת לפגוש את עוצמות הרגשות ואת הקונפליקטים המתעוררים בדרך. זהו מסע מפרך ומרגש, הנמשך עד לבגרות ולרוב גם מעבר לה.
בסיפורו של קלארק המתבגר, הגדרת הזהות שלו התאפיינה בחיפוש אחר הזהות, במורטוריום. קלארק המבוגר, כבר מופיע כאדם שהשיג זהות. הוא חי בשלום עם שתי הזהויות, ועם הרבה דילמות לא פתורות. בנוסף, המשפחה האומנת שלו סיפקה עבורו מודל התקשרות בטוח, כביטוי של הטיעון שמשפחה חלופית מסוגלת לייצר חוויה יציבה, בטוחה ורציפה למרות השבר שחל מול המשפחה המקורית. במובן זה, קלארק הוא דוגמה לתהליך אומנה מוצלח, שהתאפשר בזכות ההחזקה והכלת כל הקונפליקטים המתעוררים במתבגר האומנה.
הערות
- אני פונה בלשון זכר בגלל הנוחות של החיבור לסופרמן, אבל כמובן שחלק גדול מאוד מהמחשבות מתקיימות גם עבור הנערות שבאומנה.
מקורות
אדלר, ר. (2006). חוויית החיים באומנה של בני נוער בישראל. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך בעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב.
אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל אביב: ספריית פועלים.
בולבי, ג'. (2016). בסיס בטוח: התקשרות הורה ילד והתפתחות אנושית בריאה. תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד. (1960). "עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). הוצאת עם עובד.
ויניקוט, ד. ו. (2004/1968). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
ניסימוב-נחום, עדנה. (2013). כל צבעי הנפש: טיפול באמנות בילדים המתנהגים בתוקפנות. תל אביב: מכון מופ"ת.
שליו, א. (1988). הטיפול באומנה בישראל. ירושלים: משרד העבודה והרווחה, האגף לשירותים אישיים וחברתיים בשירות לילד ולנוער.
שראל, ד'. (2013). הייאוש ועל התקווה שמתעוררים אצל ילדים ומתבגרים עם נטייה אנטי חברתית ואצל אלו שמטפלים בהם. פסיכולוגיה עברית. . https://www.hebpsy.net/....asp?id=2913
Ainsworth, M.S.D., Blehar, M.C. Walters et al. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ, Erlbaum.
Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Loss, sadness and depression. London: Hogarth press.
Dozier, M., Kaufman, J., Kobak, R., O'Connor, T.G., Sagi-Schwartz, A., Scott, S., Shauffer, C., Smetana, J., van IJzendoorn, M.H., & H. Zeanah, C. (2014). "Consensus Statement on Group Care for Children and Adolescents: A Statement of Policy of the American Orthopsychiatric Association". American Journal of Orthopsychiatry. 84(3): 219-225.
Fonagy, P., & Target, M. (2002). Early intervention and the development of self-regulation. Psychoanalytic Inquiry 22:307-335, 2002
Marcia, J. (1980). Identity in adolescence, In: J. Adelson. (Ed), Handbook of Adolescent Psychology, (pp. 159-187) New York, Wiley.
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press.
Lifton, B.J. (1994). Journey of the adopted self: A quest for wholeness. Basic Books. New York, NY.
Schatz, M.S., & Faust, T.P. (1991). Exploring attachment to primary care givers. Fostering Families. (pp. 1-52). Dept. of Social Work: Ft. Collins: Colorado State University.
Symington, J. (1985). The survival function of primitive omnipotence. International Journal of Psychoanalysis, 66, 481-487.
Teather, E.C., Davidson, S.D., and Pecora, P.J. 1994. Placement Disruption in Family Foster Care. Seattle, WA: The Casey Family Program.
Verrier, N.N. (1993). The primal wound: understanding the adopted child. Baltimore: Gateway Press.
Winnicott, D.W. (1953). “Transitional Objects and Transitional Phenomena: A Study of the First ‘Not-Me’ Possession”. International Journal of Psychoanalysis, 34: 89-97.
