ניצן יוגב
תפילת חלב
פרדס הוצאה לאור
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי הַמֵּינֶקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם.
יוֹשֶׁבֶת בְּמִקְדַּשׁ הֶחָלָב הַצָּהֹב וּמְנִיקָה
תִּינוֹק וְטַלְיָה וּכְפִיר וְגוּרִי לִוְיְתָנִים. מַשְׁמִיעָה
גִּרְגּוּרִים קְטַנִּים. וּבְכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי קְרוֹבָה
לְהִתְרוֹקֵן, הָיִיתִי מִתְמַלֵּאת מִיָּד. וְלֹא הָיָה לִי
רֶגַע לְהַרְגִּישׁ לְבַד.
אַךְ בְּנִי בּוֹכֶה דָּם
וַאֲנִי עוֹדֶנִּי דּוֹמַעַת חָלָב -
עַל זֶה שֶׁנִּגְזַל
וְעַל זֶה שֶׁלְּעוֹלָם
לֹא יֶאֱזַל.
"סִלְחוּ לִי עַל שֶׁאֵינִי רוֹצָה לִקְרֹא עוֹד/ שִׁירִים עַל לֵב וְעַל זָהָב", זו השורה הפותחת את ספר השירים המרגש של ניצן יוגב. ואכן שיריה של יוגב מתרחקים מהקלישאות ומהמלים הגדולות. הם לא מבקשים להעניק נחמה כוזבת, או לצייר את העולם בצבעים עליזים, אלא מבקשים לגעת גם באפל ביותר. אבל הם גם מבקשים לעשות זאת מתוך יופי מילולי ומוסיקלי, כפי שהיא עצמה אומרת באחד השירים: "וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְהָאִיר, בִּקַּשְׁתִּי/ רַק לִהְיוֹת הָאוֹר", כך גם השירים אינם מבקשים להאיר, אלא הם עצמם האור. השירים של יוגב פואטיים מאוד אך בה בעת גם ישירים וחשופים. זהו ספר שנוגע בהורות, במשפחה, במוות, בנשיות. נע בין ילדות לבגרות וחוזר חלילה. בכל הנושאים האלה הוא מצליח לגעת בעדינות מילולית ורגשית, ומתוך ניגון דק על נימי הנפש. - אלי אליהו
ניצן יוגב היא פסיכולוגית קלינית, אם לשלושה, בת רמת הגולן. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים, בהם מאזניים, הו!, הליקון, ננופואטיקה ועוד. זוכת תחרות "מילה במקום" מטעם הליקון לשנת 2022. תפילת חלב הוא ספרה הראשון.
- פרסומת -
לפניכם מספר שירים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
אבן השתייה
אֲנִי שׁוֹתָה אֶת יַם הָעוֹלָם
וְהָעוֹלָם אֵינֶנּוּ מָלֵא
פִּיּוֹתָיו נוֹטְפִים פְּרָחִים
כְּמַרְזְבִים פְּתוּחִים
וַאֲנִי פּוֹטֶנְצִיָּאל
נִזְרֶקֶת לִי מִגַּל
אֶל גַּל, נֶאֱסֶפֶת
אֶל עִקְבוֹתַי
וְאֵינִי מִתְמַמֶּשֶׁת
כְּלָל
אֲנִי שׁוֹתָה אֶת יַם הָעוֹלָם
וְהַיָּם אֵינֶנּוּ כָּבֶה
נִצָּנָיו מְחַלְחֲלִים
כְּשָׁרָשִׁים חוֹלִים
לְעוֹלָם לֹא אֶרְוֶה
לכל היונות הערות בלילות
אוֹמְרִים לָנוּ שֶׁיֵּשׁ כְּאֵב אַחֵר
טוֹב שֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹזֵר לְדַבֵּר
כִּי יֵשׁ כְּאֵב אַחֵר.
הוּא כְּבָר כָּאן וְצוֹעֵק
אֲבָל אֲנִי אוֹטֶמֶת אָזְנַי
לְהֵעָלֵם. כְּמוֹ בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי,
צְרָחוֹת מְבֻגָּרוֹת מַלְחִימוֹת
אֶת פִּתְחֵי הָאֲוִיר
וַאֲנִי אַיַּת צְרָעִים דּוֹרֶסֶת
חָגָה מֵעַל הָרֶכֶב. גַּם הָאֲוִיר
הוּא כְּלוּב, אַךְ כָּאן
אָזְנַי גְּלוּיוֹת
כִּי יֵשׁ כְּאֵב אַחֵר. עֶצֶב
מְכֻסֵּה פַּרְוָה
וְרַךְ מְאוֹד.
אצל הפסיכולוג שלי
אֲנִי מְסַפֶּרֶת אֵיךְ הִצַּעְתִּי לִשְׁלוֹמִית
שֶׁנַּעֲרִים עַל הַדְּבוֹרִים
נַעֲבֹר לֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַבַּיִת
נַעֲקֹף אֶת הַמִּכְוֶרֶת
וְאֵיךְ אֶצְבָּעִי נִדְקְרָה
דַּוְקָא שָׁם, בַּדֶּלֶת.
וּבִזְמַן שֶׁהוּא חוֹבֵשׁ אֶת יַלְדוּתִי בִּדְבַשׁ
אֲנִי תּוֹהָה הַאִם אֵי פַּעַם רָאָה מִבִּפְנִים
מְכוֹן רְדִיָּה שָׁחֹר כְּמוֹ יַעַר
הַאִם תָּחַב סֻכָּר לִכְלוּבֵי מַלְכּוֹנִים
יָרַק עָשָׁן מֵהַמַּפּוּחַ
לִקֵּק חַלָּה טְרִיָּה
בְּנוּיָה מִמְּשֻׁשִּׁים קְטַנִּים
הַאִם פָּחַד לָנוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ
הַאִם אֵי פַּעַם עָקְצָה אוֹתוֹ
יַלְדוּתוֹ
טבע
הַלַּיְלָה שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בַּת הַגּוּף
בִּקְצֵה הַמַּחְשָׁבָה וּבְתֹם הַתְּנוּעָה
כְּשֶׁכָּבוּ הַשְּׁרִירִים וְהַקִּיר שָׁר לַפֶּרַח
זֶה הָיָה הָרִקּוּד הָרִאשׁוֹן בָּעוֹלָם
הַלַּיְלָה שַׁבְתִּי לִהְיוֹת הָרִקּוּד
דַּעְתִּי הִסְתַּבְּכָה בְּרַגְלֵי הַטֵּרוּף
כְּשֶׁשָּׁקְטָה הַפְּלִיאָה וְיִלֵּל הַיָּרֵחַ
אָז הִרְגַּשְׁתִּי לוֹמַר גַּם הַנֶּפֶשׁ הִיא גּוּף
למטופלת
אֵשֵׁב לְצִדֵּךְ עַל מְפַלֶּסֶת.
אַף אַחַת מֵאִתָּנוּ לֹא תִּנְהַג.
אֲנִי אַחְזִיק מַפָּה וּמִשְׁקֶפֶת,
אַתְּ תִּתְמַסְּרִי
לַכְּלָבִים
הָרוֹשְׁפִים אֶל הַלַּיְלָה,
לְכוֹכְבֵי הָאֲדָמָה וְהַמַּיִם,
לִשְׂמִיכַת הַטְּלָאִים הַנִּפְרֶשֶׂת
מִמֶּנִּי עָלַיִךְ.
תִּכְעֲסִי עָלַי וְנִשְׂרֹד.
נִגְלֹשׁ עַד אוֹסְטְרַלְיָה,
יוֹדְעוֹת וְעִוְּרוֹת וְרוֹאוֹת
וְנַמְשִׁיךְ –
בִּנְחִישׁוּת שֶׁל קֶנְגּוּרוּ זָעִיר,
הַמְּגַשֵּׁשׁ דַּרְכּוֹ
מֵהָרֶחֶם
אֶל הַכִּיס.
