דנה לובינסקי
פעם בערת
לוקוס
הֲרֵי אֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָ
בְּחָלָב זֶה בְּדָמִים אֵלּוּ
הֲרֵי אַתָּה בְּנִי
וְגוּפִי שֶׁכְּבָר רַק שְׁאֵרִית שֶׁל גּוּפְךָ
מִתְמַעֵט וּמְהַסֶּה רְחָשָׁיו
שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָ
וְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיו
לִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָם
וְעֵינַי מְכַסּוֹת אֶת צִלָּן
שֶׁאֶמְצָא דַּרְכְּךָ בִּזְרוֹעוֹתַי
שֶׁיִּשְׁקְקוּ כָּל הָעֵת בְּאֵרוֹת אִישׁוֹנַי
כְּשֶׁתִּרְכֹּן לְעֶבְרָם
לָנֶצַח תּוּכַל לִלְגֹּם יָפְיֶךָ
ספרה השני של המשוררת דנה לובינסקי, פעם בערת מבקש להשיב לאימהות את מעמדה כיסוד החזק בטבע. כנגד תרבות המקדשת נפרדות ואינדיבידואליזם, לובינסקי מנסחת בשפה פואטית ייחודית שיר הלל לאימהות שבבסיסו הכרעה אתית. ומהי אותה הכרעה? "שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָ/ וְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיו/ לִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָם".
האימהות נכתבת בשיריה של לובינסקי כיסוד מערער אשר מארגן מחדש את העולם; אהבות עבר, חברויות, נאמנויות ואפילו יחסה של המשוררת אל הכתיבה עצמה, עוברים טלטלה הכרוכה בהיווצרות היררכיות חדשות ("סָבְתָא שׁוּב אֵין בִּי הַנְּדִיבוּת לִכְתֹּב שִׁירִים... יוֹתֵר אֵין בִּי יְעָרוֹת, יֵשׁ לִי בֵּן/ עֵינָיו הֵן כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה"(. אולם, הקירבה האימהית אינה מנוסחת כהקרבה, אלא כהתגלות של אופן חדש של יחס לעולם ולעצמי ("מִתּוֹךְ הָרֶוַח בֵּין שִׁנַּי מָשַׁכְתִּי וּמָשַׁכְתִּי, חִשּׁוּקֵי פְּאֵר וְטַבָּעוֹת, גְּבִיעֵי נֶסֶךְ, שַׁרְשְׁרָאוֹת בָּרָק, מְטִילִים וּמַטְבְּעוֹת שְׁנַיִם שְׁנַיִם הָיִינוּ וְלֹא חָדַל הַזָּהָב").
דנה לובינסקי, ילידת 1979. פסיכולוגית קלינית ומשוררת. פעם בערת הוא ספרה השני. ספר שיריה הראשון בלי ברית, בלי מילה (עם עובד, 2014) זיכה אותה בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. עוסקת בכתיבה תאורטית בנושאי פסיכואנליזה, מגדר וספרות. אם לשלושה, מתגוררת בגבעת עדה.
לפניכם מקבץ שירים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
הֲרֵי אֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָבְּחָלָב זֶה בְּדָמִים אֵלּוּהֲרֵי אַתָּה בְּנִיוְגוּפִי שֶׁכְּבָר רַק שְׁאֵרִית שֶׁל גּוּפְךָמִתְמַעֵט וּמְהַסֶּה רְחָשָׁיושֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָוְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיולִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָםוְעֵינַי מְכַסּוֹת אֶת צִלָּןשֶׁאֶמְצָא דַּרְכְּךָ בִּזְרוֹעוֹתַישֶׁיִּשְׁקְקוּ כָּל הָעֵת בְּאֵרוֹת אִישׁוֹנַיכְּשֶׁתִּרְכֹּן לְעֶבְרָםלָנֶצַח תּוּכַל לִלְגֹּם יָפְיֶךָ
*סָבְתָא שׁוּב אֵין בִּי הַנְּדִיבוּת לִכְתֹּב שִׁירִיםוְגַם הָאֲבָנִים הַקְּטַנּוֹתבְּשׁוּלֵי בְּרֵכוֹת הַשִּׂמְחָהלֹא הוֹדְפוֹת אֶת הַלֵּב לְמִלָּהיוֹתֵר אֵין בִּי יְעָרוֹת,יֵשׁ לִי בֵּןעֵינָיו הֵן כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה.
בתאֲנִי מוֹחֶקֶת מֵעֵינִַיךְ הַקְּטַנּוֹתאָדָם קַדְמוֹן וּכְלֵי מַשְׁחִית,רֶשֶׁף אֵשׁ עוֹלֶה מִצֹּר,בְּשׂוֹרַת הָאֵשׁ וְהַבָּשָׂר,אֲנִי מוֹחֶקֶתזֵעַת נִילוּס וְנַאֲקַת טִיט בַּעֲרֵי הַמִּסְכְּנוֹת,מִרְבְּצֵי צַעַר הַמַּתֶּכֶת – הַבַּרְזֶל וְהָאָרָד,אֲנִי מוֹחֶקֶת מִלְחֲמוֹת הַמֶּלַחסַנְוְרֵי הָרֹמַח,הַתֹּאַם הַמַּבְעִית שֶׁל תִּיפוּף הַלִּגְיוֹנוֹת;וְאִם יִהְיֶה זֶה הֶעָבָרבִּתִּיהָבָה נְשַׁנֵּן –דִּבְרֵי יְמֵי הַיָּם,הִיסְטוֹרְיַת הָאֲדָווֹת,עֲבָרָהּ שֶׁל הַחִטָּההָבָה וְנִלְמַד –תּוֹלְדוֹת הָעֲרִיסָהמִישֶׁהוּ מוֹחֶה לְמִישֶׁהִי בַּעֲדִינוּת עֲסִיס אַגָּס מִתְּפִיחַת הַלֶּחִי –הָבָה וְנִלְמַד עֲלִילוֹת הַמִּמְחָטָה.
*כָּל הַשָּׁבוּעַ הִיא אוֹגֶרֶת בְּעֵינֶיהָ אֶת הַיָּםוְאַחַר כָּךְ מוֹסֶרֶת לָךְ בְּאֶצְבָּעוֹת רוֹעֲדוֹתגַּלִּים מְלוּחִים בְּתוֹךְ מַעֲטָפוֹת,מִיְּרָחִים הַרְבֵּה חִוְּרִים פָּנֶיהָהַפֶּה נִדָּף נִמְלָא אַצָּה,אֵיךְ לִבְחֹר לְגַל מִלָּה?זֶה אֱוִילִי כָּל כָּךְ:הַשָּׁעוֹן הַמְּתַקְתֵּק, טְלָאֵי הַשָּׁטִיחַ,הַיָּם שֶׁהִתְיַבֵּשׁ כְּבָר בְּתוֹךְ מַעֲטָפָה,וּבְכָל זֹאת הִיא מְחַכָּה לִרְאוֹת אוֹתָךְ צוֹלֶלֶת,לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּהִיא מֻכְרָחָה לִרְאוֹת אוֹתָךְ נִשְׁטֶפֶת,אוֹ לְפָחוֹת מַהְבִּילָה.וּמָה אִם הִיא תָּקִיא דָּגִים?הַאִם תָּרוּצִי לְעֶבְרָהּ?הַאִם תַּנִּיחִי פַּעַם אַחַת רַקיָד תּוֹמֶכֶת עַל מִצְחָהּ?וּמָה אִם הִיא תָּרִים יָדַיִם?מִנַּיִן אָז יָבוֹא עֶזְרָהּ?הַאִם תַּגִּישִׁי לָהּ אֶת חֶסֶד הָעַפְעַף הַדַּקלְהַדְבִּיר סִיּוּט לִמְצִיאוּת?הַאִם לְהֶרֶף עַיִן תַּנִּיחִי לְהַכֹּלוְתִשְׂאִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ אֶת אֲלֻמּוֹת הַמַּיִםאֶל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹף.
