לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
סיפורי טראומהסיפורי טראומה

סיפורי טראומה: מתוך 'אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?'

פרקים מספרים | 6/3/2024 | 1,836

פרק מתוך הספר "אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?" מאת נחי אלון. נחי אלון מציג סיפורי טראומה מניסיון אישי המשך

 

סיפורי טראומה

מתוך 'אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?'

נחי אלון

 

פרק מתוך הספר "אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?", בהוצאת ספרים. לרכישת הספר ביריד.

 

באחד הימים הצטרפתי לזמן קצר ללחימה כמפקד פלוגה, אבל אפילו אז נכפה עלי לעסוק במקצועי. בעוד אנו נתונים בחילופי אש התקרב אלינו נגמ"ש ומישהו שאל: "אמרו לנו שיש כאן פסיכולוג, מי זה?" הודיתי באשמה. "יש אצלנו חייל בהלם־קרב והוא אינו מתפקד כבר שלושה ימים. אנחנו רוצים לפנות אותו לבית־חולים שדה וזקוקים לאישורך." על רצפת הנגמ"ש היה שרוע חייל בריא בשר שנשם במהירות רבה מדי ונראה כמחוסר הכרה. סביבו גהרו אנשי הצוות, חסרי־אונים. חשבתי שתפקידי הראשון הוא לסייע לצוות לחזור ולתפקד, ולדחות כל עבודה עם החייל עצמו: המפקד והצוות הם הפסיכולוגים הטובים ביותר של החייל, זכרתי, וכשיתפקדו יוכלו לחלץ אותו ממצוקתו. בנימה סמכותית הוריתי למפקד הנגמ"ש: "תפוס עמדה, הפעל את הצוות והתחל לנהל אש! השאר איתי שני חיילים שילמדו ממני מה צריך לעשות עם החייל." הרגשתי שההוראה הברורה היטיבה עם הצוות והנגמ"ש חזר להילחם. הוריתי לחיילים שלידי להסיר מן החייל את החגור כדי להקל על נשימתו. בנימה סמכותית וקצרה ובשאלות שכיוונתי גם לאוזני החייל שאלתי את החיילים העוזרים: מתי התחיל המצב? מתי וכמה אכל החייל לאחרונה? כמה סיגריות עישן? כמה מים שתה? כמה שעות ישן? איך תִּפְקֵד? למדתי שבמשך שלושת הימים האחרונים הוא עישן ללא הפסק, לא שתה מים, לא אכל ולגם ככולם כמויות עצומות של קפה שחור. אמרתי לחיילים (ולאוזני החייל עצמו): "הוא אינו זקוק לפינוי אלא לאיזון גופני. הוא לא בהלם־קרב אלא מיובש לגמרי ובתת־תזונה, בהרעלת ניקוטין וקפאין ובחוסר שעות שינה. כשישתה כראוי, יאכל, ינוח וישתחרר מהרעלת הסיגריות והקפה הוא יתאזן וכל הסיכויים שהוא יתאושש בתוך עשרים־וארבע שעות ויחזור אליכם, חבריו הזקוקים לו, כדי להמשיך ולהילחם."


- פרסומת -

אחר־כך פניתי לחייל עצמו, שנראה עדין מנותק למדי, ושאלתי אותו שאלות צבאיות פשוטות, שהתגובה עליהן אוטומטית וקצרה: "מה מספרך האישי? מה הכתובת שלך? כמה ילדים יש לך? מהי עבודתך?" בהדרגה הפכו תשובותיו מ'כן' ו'לא' לתשובות רחבות יותר. מצאתי שהוא סופח לְצוות שלא הכיר, לא עבר את האימון הדרוש לתפקידו כלוחם והרגיש זר ומבודד. "עכשיו ברור מה עובר עליך: כשחסרים היכרות וקשר עם האנשים, כשחסר אימון להתמודדות עם המצב הקשה, כשהגוף אינו מיוצב, רוב האנשים יכנסו לתחושה נוראה של חוסר אונים."

הפשר שנתתי למצבו הרגיע אותו. השיחה נמשכה כעשר דקות. הוריתי לחיילים להמשיך ולשוחח איתו, להשקותו, להאכילו, ולהפעיל אותו בהדרגה למטלות פשוטות, כגון טעינת מחסניות. סיכמנו ששעתיים מאוחר יותר אחזור להערכה נוספת.

מקץ שעתיים שבתי לנגמ"ש שבו היה החייל הנפגע. הנגמ"ש תפקד כהלכה. החייל ישב על קרקעיתו וטען מחסניות, כשחבריו מדובבים אותו כהוראתי. התרשמתי שהוא מתאושש וחזרתי לצוות שלי.

כמה חודשים אחרי המלחמה, באחד מבסיסי צה"ל בסיני, ניגש אלי בריצה איש מילואים גדל גוף ושאל אם אני פסיכולוג. כשהודיתי באשמה אמר: "אתה זוכר אותי? אתה טיפלת בי בנגמ"ש. הצלת אותי. הייתי בטוח שהשתגעתי או שיש לי התקף לב ואני עומד למות. הם לא הבינו מה קורה לי. כשנכנסת לנגמ"ש והתחלת לחלק פקודות הבנתי שסוף סוף יש בעל בית. מההסברים שלך הבנתי שמה שקורה לי הוא נורמלי, שאני לא פסיכי ולא אמות. טוב שאמרת שלא צריך לפנות אותי, פינוי היה מערער אותי עוד יותר. אני לא לוחם ובכל זאת השתתפתי בלחימה. חבריי החדשים דיברו איתי, הבודד, עזרו לי ודחפו אותי להשתתף בלחימה. לראשונה בשירותי בצה"ל הרגשתי גאווה. גם אשתי וילדי גאים בי. תודה!"

 

פגיעות פוסט־טראומטיות מתמשכות

התחלתי את שירותי במרפאה כשלוש שנים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. כבר בימי הראשונים במרפאה התחילו להפנות אלי חיילים ומפקדים שנפגעו במלחמה והפכו להיות נפגעים כרוניים קשים. הגישה הטיפולית הרווחת בזמנה עודדה 'עיבוד של הטראומה' בדרכים שונות, החל בשיחות שהיו ממוקדות באירועי המלחמה וכלה בהזרקת החומר סודיום פנטוטל, שסייע לחוות את הטראומה מחדש. תפיסת העיבוד לא שכנעה אותי, משום שחשבתי שחייהם של הנפגעים הכרוניים אינם תוצאתם של זכרונות עבר קשים ושל סימפטומים מציקים, כי אם פרי שיבוש של כל תחומי החיים: מכאובי גוף וביחוד שיבושים בשינה, התרחקות מבני המשפחה, משברים בתעסוקה, תקלות ביחסים עם חברים, ניכור ובידוד מחיי הקהילה, כאבי־לב ותהפוכות רגש. הפגיעות הללו הן ששיבשו כליל את חיי הנפגעים, בודדו אותם, הפכו אותם לשוליים במשפחה ובחברה, ונטלו מהם כל אפשרות ליהנות. חשבתי שפגיעות אלו צריכות להיות במוקד הסיוע ולא ה'טראומות' שעוררו אותן.

בספרות דאז לא היתה התייחסות מרובה לפנים אלו של פגיעות טראומטיות. המקור שהאיר את עיניי באשר לשיבוש המערכתי בחיים הפגועים, ובאשר לגישה הטיפולית הנחוצה, היה סיפור של ד"ר מילטון אריקסון, הפסיכיאטר והמהפנט האמריקאי הגדול, אודות טיפול שהעניק לחייל משוחרר ממלחמת העולם השניה1. הארולד, שראה את עצמו כ'שוטה רפה שכל', היה נטול השכלה, קשרים ומשפחה וכל משאלתו מהטיפול היתה להיות לפועל טוב יותר. המטפל קיבל עליו את המשימה. לשם השגתה הציע אריקסון אימונים בתחומים שונים, 'שישפרו את היכולות הנדרשות מפועל טוב'. הוא קבע, למשל, שהארולד יתאמן בנגינה בפסנתר, כדי 'לפתח את המוטוריקה העדינה הנחוצה כדי להיות פועל טוב יותר'. הוא יתאמן אצל מורה ותיקה שהתאלמנה לא מכבר, ובתמורה להוראה יטפל בגינתה. השידוך שיצר אריקסון בין המורה לבין הפועל נועד להיטיב עם כל אחד מהם. האשה נהנתה מכך שסייעה לזולתה ומכך שבדידותה הוקלה מעט ואילו הארולד נהנה מן הקשר ההדדי והמכבד הראשון בחייו עם אשה.

הודות למטלות המדורגות שהטיל עליו אריקסון, כגון לימוד קצרנות, בישול והדפסה, רכש הארולד מיומנויות חיים נרחבות, פגש מגוון של אנשים אוהדים ברמה גבוהה, הגיע בהדרגה ללימודים אקדמיים וסיים אותם בהצלחה. סיום הטיפול התרחש כאשר שאל הרולד את עצמו ואת אריקסון בתימהון: "אם סיימתי ללמוד בהצלחה בקולג', עבדתי עם אנשים ברמה גבוהה ולמדתי את כל המיומנויות שלמדתי, איך יתכן שאני שוטה רפה שכל?" תשובתו היבשה של אריקסון היתה: "אתה הוא שקבעת את הדיאגנוזה הזו. אני מעולם לא אמרתי שאתה שוטה רפה שכל." כך קרסה האבחנה מאליה והטיפול הגיע לסיומו.


- פרסומת -

בעיניי הטיפול הזה איננו מדגים גישה טיפולית ספציפית בפגיעה פוסט־טראומטית. הוא מדגים גישה כללית לטיפול, שכוללת קבלה חלקית של ראיית המטופל את מצבו והרחבתה ההדרגתית באמצעות אימונים מתאימים, יצירת מצבים חברתיים ובין־אישיים שמפגישים את המטופל עם עולמות מיטיבים, הובלה לחוויות של הצלחה, שימת דגש על פעולה מרפאת ולא על תובנה, ועוד. אפשר לראות בגישה זו מעין חיקוי מקוצר של הורות מיטיבה, מגדלת ומעודדת. בלשונו של אריקסון – זהו טיפול שמטרתו "טיפוח האופי של הבוגר הצעיר".

הטיפול בהרולד נתן לי לגיטימציה ושפע של דוגמאות לעבודה שיקומית מכוונת ומדורגת עם מטופלים עם קשת רחבה של פגיעות, שערכה היה רב במיוחד עם נפגעים כרוניים.

 

לשפר את האבל

בעבודתי כמטפל יחידני השתלבו באורח טבעי רעיונות שגיליתי קודם לכן בעבודתי כפסיכולוג ארגוני. כך היה למשל עם יואב, חייל בשירות חובה שנשלח למרפאה בגלל ירידה חדה בתפקודו בצבא. אביו נפטר כשנה לפני כן, ו'המשפחה התפוררה' כדבריו. אמו נכנסה לדיכאון עמוק וחדלה לתפקד. אחיו ואחיותיו פנו כל אחד לעיסוקיו. "הם הלכו לאיבוד," אמר בעצב. "מצבי טוב ממצבם."

חשבתי שמצבו של יואב נובע לא רק מתהליכי הנפש שלו עצמו: המשבר המשפחתי הקפיא את חייהם של כל בני המשפחה, ובלא התייחסות למשבר זה קטנים הסיכויים שיואב יחלץ את עצמו בלבד. נדרשת כאן פעולת סיוע למשפחה כולה ולא רק ליואב. אומנם לא ידעתי הרבה על טיפול משפחתי, אבל החלטתי לנסות לפעול בכיוון זה. פניתי לעובדת השיקום של משרד הביטחון, שהכירה את המשפחה כולה, והצעתי שנבקר את המשפחה בצוותא.

המשפחה התגוררה בבית דל בשכונה דלה. אֵם המשפחה לא התפנתה להנהיג את הבית שהיה מוזנח: לא סדר וניקיון, לא ארוחות משפחתיות, לא מצרכים חיוניים ולא כללי־התנהגות. האם היתה ערה לעומק ההזנחה, אבל חשבה שאם תחזור לנהל את הבית תיאלץ "לשכוח את בעלה ואת האבל". בעיניה, על האבל להיות טוטלי ומתמשך, לפחות בשנתו הראשונה. לא היה סיכוי לדבר איתה בשפה פסיכולוגית, ורעיונות כגון 'אבל פתולוגי' היו מקוממים אותה לחינם.

עובדת השיקום ואני חשבנו יחד כיצד לבלום את הידרדרות המשפחה ולהחזיר אותה לתפקוד מינימלי. לשם כך קבענו ביקור בית נוסף עם כל המשפחה, בשעות הצהרים. פנינו אל האם: "יש לנו בקשה קטנה, מכיוון ששנינו נגיע מחוץ לעיר אחרי שעות עבודה רבות, נשמח אם תסכימי שניפגש, המשפחה ואנחנו, לארוחת־צהרים פשוטה." היא נעתרה. הבית היה מסודר למדי לקראת ביקורנו. לראשונה מזה חודשים רבים אכלו בני המשפחה יחדיו ארוחה חמה ומסודרת. במהלך הארוחה שוחחנו בנוכחות הילדים עם אימם:

"אנחנו תומכים ברצונך להיות באבל עמוק ושלם, מבלי שתיאלצי לשכוח אותו על־ידי עשיה יתרה", אמרנו, "אבל ייתכן שהדרך שבה בחרת לעשות כך פוגעת ביכולתך להתאבל בשלמות.

ראשית, כדי להתאבל בשלמות, יש צורך בהפוגות מדי פעם, שכן האבל המתמשך מחליש ומטשטש מאוד. בימי השבעה חוויתם את ההתשה ואת התחדשותו הטבעית של האבל כל יום מחדש לאחר הפסקת הלילה.

האבל נפגע גם מכך ששנתך אינה מספקת ואת מותשת כבר בבוקר. גם העובדה שאינך אוכלת די צורכך פוגעת ברמת האבל. אם תישני היטב, תאכלי היטב ותתפני גם לפעילויות אחרות, תחזרי בנקל לאבל חד ובהיר.

יתר על כן, מצב הבית פוגע באבל של ילדיך. במקום לחשוב על אבא שנעלם הם חושבים על אוכל, ניקיון וסדר יום. ארוחות משותפות יזכירו לכולם עד כמה אבא חסר.

אתם משפחה שומרת מצוות. את ודאי יודעת שביהדות דורשים חוקי האבלות חזרה הדרגתית לחיים, לא כדי לשכוח את האבל אלא כדי לייצב אותו ולשמר את יכולתו להתחדש תדיר. כדי לחזור ולהרגיש אותו עלינו להתרחק ממנו מדי פעם."

האם הבינה היטב את הרעיון והסכימה שלא חשבה עליו עד כה. כמה שבועות לאחר מכן, אישרה בסיפוק שהפעולות שהצענו לא פגעו כלל באבל ועם זאת החזירו את האחדות למשפחה.

 

סכיזופרניה או פגיעה טראומטית?

בשנת 1986 הדרכתי בתחום ההיפנוזה קבוצה של אנשי מקצוע באחד מבתי־החולים לחולי־נפש. אחת המשתתפות שאלה אם ניתן לסייע בהיפנוזה לחייל מילואים שאושפז במחלקה הסגורה ואובחן וטופל כסכיזופרני, לרבות בטיפול תרופתי. מסיפורה למדנו שהסכיזופרניה הופיעה זמן לא רב לאחר מלחמת לבנון, שבה שירת רמי כנהג ביחידת חימוש.


- פרסומת -

רמי הוזמן לפגישה עם קבוצת ההדרכה. בפגישה התרשמנו שלא היו שום סימנים פסיכוטיים. ביוזמתו נסבה כל השיחה על המלחמה ועל הדיכאון העמוק שהופיע בעקבותיה. משנה תוקף קיבלנו בשיחתנו עם אשתו של רמי. ממנה למדנו שמעולם לא היו לו בעיות נפשיות, לא כל שכן מחלת־נפש, ושהמשבר הופיע מיד לאחר הקרבות והסלים ככדור שלג.

סיפרתי לחברי הקבוצה על התורה הטיפולית שניסחתי בחוברת, ואת העיקרון הטיפולי שהצגתי: יש לראות כל תגובה נפשית שמופיעה בסמוך לקרב כתגובת־קרב, גם אם היא תגובה חריפה, קיצונית ואף פסיכוטית. פועל יוצא של העיקרון הזה הוא שנכון לטפל בחייל הזה כנפגע תגובת־קרב ולא כחולה סכיזופרני.

את הטענה הזו עיגנתי ברעיון ההיררכיה של בעיות וההיררכיה של טיפולים:2 אפשר להציב את קשת הקשיים הפסיכולוגיים על פני היררכיה שבבסיסה מצויים הפשוטים ביותר, ובקודקודה המורכבים ביותר. בדומה לכך אפשר להציב את קשת הטיפולים האפשריים על פני היררכיה מקבילה, שבבסיסה מצויים כלי הטיפול הפשוטים ביותר, ובקודקודה - המורכבים ביותר. על פי עיקרון זה מומלץ לבחור באבחנה המקלה ביותר שעדיין תואמת את העובדות שנלמדו, ואת דרכי הטיפול הפשוטות ביותר שעדיין יש בכוחן להתגבר על הקושי...

חלקתי עם חברי את סיפור הטיפול לעיל בשדה־הקרב ואת שיקולי ההיררכיה שעמדו בפני. "פעולה טיפולית ברמה זו," אמרתי, "יכולה היתה להיעשות גם בידי מי שאינם אנשי מקצוע, ובלבד שמטפל מקצועי מדריך ומנחה אותם. מעשה טיפולי זה היה בסיסי למדי, בעוד שאילו בחרתי באבחנה גבוהה יותר בהיררכיה, כגון 'תגובת־דחק פוסט טראומטית', חייב הייתי לבחור גם בהתערבות 'גבוהה' יותר בהיררכיה, כגון פינוי משדה־הקרב למתקן טיפולי. ללא ספק היתה התערבות זו יקרה יותר הן לחייל והן לצה"ל, ותוצאותיה מסופקות יותר."

כשבחנו את סיפורו של רמי בראיה זו ראינו שהרקע הצבאי שלו, כפי שתיארה המטפלת, היה בעליל בסיס לפגיעוּת נפשית במלחמה: פחד מתמיד, בדידות, חוסר מיומנות בלחימה, היעדר מידע, ניתוק מן הבית ודאגה עמוקה למשפחה. גם לתגובותיו היו מקבילות רבות בספרות על פגיעות פוסט־טראומטיות. לאור ההבנה החדשה פנתה הפסיכולוגית למנהל המחלקה והציעה שינוי של הקו הטיפולי. שלא במפתיע, המנהל התקצף על התערבותם של הפסיכולוגים ושל המנחה החיצוני בשיקוליו המקצועיים ובקבלת ההחלטות, ואסר על המשך הטיפול בקו החדש.

באותם ימים התגבש בצה"ל פרויקט כו"ח לטיפול בנפגעי נפש ממלחמת לבנון הראשונה. כמי שעתיד היה להיות מטפל בכו"ח, הצעתי לבני־הזוג שרמי יצטרף לפרויקט במקום להמשיך באשפוז. אם יעזור הטיפול - הרווחנו, ואם לאו - נחזור לאבחנה ולטיפול המחמירים יותר. הוא ואשתו החליטו בו במקום לעשות כן, וחתמו על בקשת שחרור מאשפוז ועל הצהרה שיישאו בכל האחריות על ההשלכות.

בטיפול האינטנסיבי בן החודש בכו"ח, נוצרה קהילה אנושית וטיפולית עשירה, שצלחה יחד קשיים קטנים וגדולים, ומשתתפיה שמרו על קשר תומך במשך שנים. רמי הפיק מהשתתפותו תועלת גדולה. הוא לא התאשפז יותר ולא הופיעו סימנים אופייניים לסכיזופרניה.

כשנה לאחר המחנה הטיפולי נכנס רמי לדיכאון חריף בעקבות משבר בעבודתו. חבריו מכו"ח התגייסו ביוזמתם לעזרתו, מבלי לשתף אותנו. במשך כחודש הם ניהלו בביתו אשפוז בית. הם אילצו אותו לצאת איתם לפעילות גופנית, לבילויים שונים ולסידורים. נשותיהם, שהיו חברות בקבוצת התמיכה, תמכו באשתו ואף סייעו לה בניהול הבית. מדי כמה ימים התאספו כולם לקבוצת דיון, שעסקה בפתרון בעיות במתכונת שלמדו בפרויקט. הם הקפידו שייטול תרופות נוגדות דיכאון, ולא נתנו לו להישאר במיטה. בתוך חודש חלף הדיכאון. בהיותנו שכנים ביפו, מדי פעם הייתי נתקל בבני־הזוג ברחוב. הם הכתירו את חייהם בכותרת 'מאושרים'. לא מן הנמנע, שאילו רמי היה נשאר באשפוז מתמשך ולא היה זוכה לתמיכה המסיבית בקהילת כו"ח הוא היה ממשיך את חייו כ'סכיזופרני' שבית־החולים הוא ביתו השני.

 

מסע כטיפול

לפני כמה שנים עבדתי במקביל עם שני צעירים, שכל אחד מהם עבר אירועים קשים שגרמו להסתגרותו הגמורה, לדיכאון ולאובדן היכולת ללמוד ולעבוד. שניהם איבדו כל משמעות לחיים ולא ראו לעצמם עתיד. דן הגיע לכך בעקבות התנסויות חוזרות עם סמים בהודו, ורם בעקבות אירועים צבאיים. שניהם הגיעו בהשתדלות הוריהם ולא מרצונם החופשי. השיחות בחדר העבודה שלי היו כבדות וללא התפתחות. לכאורה הם היו 'תקועים בתוך עצמם' רוב הזמן, אך רק בקושי היו מוכנים לשוחח או להתבונן פנימה.


- פרסומת -

כאשר היכולת לשוחח אינה מספקת, בחיים כבטיפול, יציאה משותפת לפעילות בעלת משמעות למשתתפים יכולה לשחרר משהו. תוך כדי הליכה בשביל קשה יותר לשקוע בהגיגים מדכאים, משום שצריך לשים לב שלא למעוד. לכן הצעתי לכל אחד מהם בנפרד שנצא לשוטט בטבע במקום לשהות בחדר הטיפולי.

התחלתי לצאת עם כל אחד מהם לחוף הים הסמוך למקום מגורי. צעדנו על החוף, לעיתים טבלנו את רגלינו במים, ושוחחנו. נושאי השיחות התרחבו בהדרגה: חוויות־עבר בים, טיולים, הרפתקאות בשירות הצבאי. רבים מן הזיכרונות הללו היו חיוביים, דבר משמעותי אצל צעירים שראייתם השגורה מוטה מאוד אל השלילי. הטיולים היו אפוא רבי־ערך, אבל קצרים מדי לטעמי. כדי לצאת מן המורגל, יש צורך בזמן מרתוני יותר. לכן הצעתי לכל אחד מהם שנצא בצוותא "עם עוד איש צעיר שאני מסייע לו" לטיול של יום שלם במדבר. שניהם הסכימו, אם גם בהיסוס. סוכם שדן יגיע לביתי, ואת רם נאסוף מביתו בדרום.

בבוקר הטיול הגיע דן אל ביתי, מצויד, לבוש היטב ומלא חששות לקראת המפגש עם רם, שאותו טרם הכיר. נסענו דרומה. שוחחנו ארוכות וגיליתי בדן צדדים שלא היכרתי, ובמיוחד אודות טיולי עבר שאהב לפני שנפגע. הוא סיפר בגעגועים על אימוניו בחוג לסיירות, ועל הליכתו בשביל ישראל טרם שירותו הצבאי.

בדרום פגשנו את רם, ואיתו כלב ענק. הסתבר ש'מילקי' הוא גור כלבים, שטרם אולף, והטיול שלנו יהיה טיולו הראשון בטבע. רם ישב לידי, ומילקי ישב ליד דן. בראי יכולתי להבחין בידידות הנרקמת ביניהם. דן, שהתקשה מאוד להתייחס לזולתו, היה שקוע כולו בהתיידדות זו. לפתע שאל את רם: "תגיד, הגור הזה יוכל לרדת בבולדרים3 של נחל עקרבים?" רם ענה בהפתעה: "לא יודע. לא חשבתי על זה." התפתח ביניהם דיון אם להחזיר את מילקי לביתו או להמשיך בדרכנו. ברור היה שאם נחזור לא נספיק לטייל כפי שתוכנן. הצעירים נמנו וגמרו כי יחדיו יוכלו להעביר את מילקי בכל מקום.

כשהגענו למורד התלול של נחל עקרבים נוכחנו מיד שמילקי לא מסוגל לרדת בכוחות עצמו בין הבולדרים הענקיים. שני הצעירים התחילו לתכנן איך יורידו אותו: "אתה תישאר למעלה ותוריד אותו עד הסלע הזה, ואני אקח אותו מן הסלע ולמטה," "וכשאתה תוריד אותו למטה אני אלך אל הבולדר הבא כדי להקדים אתכם." בתוך כמה דקות התחילו השניים להוריד את הגור הנפחד במורד הבולדרים, כשהם מחלקים זה לזה הוראות. בתוך זמן קצר נוסדה עבודת צוות יעילה: הם הורידו את הגור כזוג הורים נאמנים וקשובים. כל אחד מהם הרגיע את מילקי בדיבור ובליטוף ברגעיו הקשים, ועזר לרעהו לקבל את שלב האחריות הבא. מדי פעם עלתה השאלה אם עלינו לוותר ולחזור במעלה הנחל כלעומת שבאנו, או להמשיך במורד. אפשרות החזרה נפסלה משום שכדי להעלות את מילקי יידרשו מאמצים גדולים בהרבה ממאמצי ההורדה. ההחלטה התקבלה באורח דמוקרטי ואחרי שיקול דעת משותף.

תחילה הרגשתי מיותר מעט, וחשבתי שעלי לצרף את קולי למבצע ההולכה. אבל אז פסתי שמבחינה 'טיפולית' העבודה שעושים השניים טובה מכל עבודה שאעשה אנוכי. הם היו מגויסים לגמרי למטלה שלקחו על עצמם, וכל אחד מהם נחלץ מן ההסתגרות הזועפת שבה היה נתון. הם שוחחו זה עם זה ככל האדם, צחקו מדי פעם, ופתרו ביצירתיות בעיות מורכבות. לא היה שום צורך בפעולה כלשהי מצידי. התרחקתי מהם כמה עשרות מטרים. ממרחק זה יכולתי להקשיב לשיחתם המרתקת, מבלי שנוכחותי תהיה קרובה מדי. התמורה שהתחוללה בנחל היתה מרשימה: שני צעירים מבודדים ושתקניים הפכו לצוות יעיל ומתואם. מדי פעם שמעתי את צחוקם. היו אלה פנים שלא ראיתי מעולם במפגשים האישיים.

במהלך הטיול עצרנו מדי פעם, סעדנו את ליבנו בכריכים שהשניים הביאו. הם הכינו קפה, חלקו זה עם זה ממתקים ופירות, ודאגו להשקות את מילקי לרוויה. לא היה זה טיול טיפולי, היה זה טיול שבו נהנו שלושה אנשים וכלב מן השהיה המשותפת בטבע.

הטיול היה מייגע למדי ונמשך כמה שעות. השניים הביעו את שמחתם על הטיול המשותף ונרדמו בנסיעה הביתה. מאוחר יותר סיפרו שבלילה נהנו משינה עמוקה וטובה מן הרגיל. הם החליפו מספרי טלפון, ומאז נהגו לעיתים לשוחח זה עם זה. אפילו מילקי התחזק וצבר אומץ לטיוליו הבאים. החוויה המשותפת אפשרה לי הידברות פתוחה וטובה יותר בשיחותי האישיות עם כל אחד מהם, והם היו הרבה יותר נכונים להיענות לניסיונות חדשים.

 

סטרט־אפ טיפולי: פלס"ר הימלאיה

שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2013, פנה אלי יוצר הסרטים אלדד פריבס והציע לי להצטרף למסע אופנועים בהימלאיה בהודו עם קבוצה של אנשים ששירותם הצבאי השפיע עליהם ואף פגע בחלק מהם. המסע ישמש כ"אתגר מרפא" - כך אמר - ויתועד בסרט שיציג את השפעותיו של השירות הצבאי בישראל, לרבות פגיעות נפשיות. הסכמתי מיד, שכן ראיתי את החשיבות המקצועית והאנושית שבמסע ובסרט.


- פרסומת -

השפעות הצבא פלשו כמעט בכוח אל המסע שערכנו בחבל הנידח לאדאק שמעבר לרכסי ההימלאיה. העדר האפשרות ליצור קשר טלפוני עם הארץ העיק מאוד, שכן ביומו הראשון של המסע החל מבצע 'צוק איתן'. המבצע החזיר כמה מן המטיילים למלחמותיהם שלהם, ותחושת הניתוק מן הארץ העמיקה את המתח. המבצע השפיע אפילו על המסלול: התכוונו להגיע אל קשמיר המוסלמית אך משטרת לאדאק אסרה עלינו להגיע לשם בגלל הפגנות איבה נגד ישראל.

השפעתו של המסע על כולנו היתה עמוקה. אכן היה בו יסוד מרפא הודות לכמה גורמים: הקהילה הקטנה והאינטימית, השיתוף הכן והעמוק והחישול שיצרו הקשיים המשותפים. הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית ובסינמטקים ועורר תגובות נרגשות. עבורי היתה זו התנסות בפוטנציאל המרפא הגדול הטמון בקהילה טיפולית מרתונית, שמשולבים בה אתגרים ותחושת ביטחון.

בסיום המסע כתבתי לעלון נט"ל, הארגון שמימן את המסע, רשימה מסכמת של מחשבותי על 'הטיול הטיפולי' שעברנו יחד ועל התועלת הצפונה בטיולים כאלה לנפגעים בכלל ולנפגעים פוסט־טראומטיים בפרט. וכך כתבתי:

 

סטרט־אפ טיפולי בלתי שגרתי - המלצות ליזם

תחילה, עליך לאסוף קבוצה של תריסר גברים ישראלים, בגילים שבין עשרים־וחמש לבין שבעים־ושמונה, שמקצועותיהם משתרעים על פני טווח רחב שבין רועה צאן לבין ביולוג מומחה לחרקים, שרובם אינם מכירים זה את זה, שכולם שירתו בצבא, שחלקם נפגעו גופנית ו/או נפשית בשירותם, וכמה מהם טופלו. צרף אליהם צוות אנשי קולנוע תיעודי ופסיכולוג לשם גיבוי. הטס אותם להודו. הושב אותם על אופנועים הודיים מיושנים, הובל אותם לחצות יחד את ההימלאיה בגבהים שלגוף קשה להסתגל אליהם, ולדהור במרחבי לאדאק שברמה הטיבטית בדרכי עפר קשות במשך כשלושה שבועות. סייע מאחורי הקלעים להתגבשותם לקבוצה יעילה ותומכת. שוחח מדי יום עם כמה מהם על השפעות השירות הצבאי על חייהם ונפשותיהם וצלם את השיחות. הטל עליהם להשתתף בחלק מן ההחלטות הכבדות, כגון אם להמשיך לקשמיר המוסלמית או לחזור כלעומת שבאו, ואם למשוך במאמץ ולהגיע למקום יישוב או לישון במקום קשה בשטח. תן להם לטפל במצבי משבר אמיתי לכשיתעוררו, כגון החובה לטפל בנפגע במחלת גבהים ואף לפנותו. דאג שהדיונים בקבוצה יתמקדו בפתרון בעיות ובהתמודדות, וצמצם את הדיונים בטראומות עבר. טפח רוח יחידה וגאוות יחידה. דאג לאתר סכסוכים בתחילתם ומנע הסלמה. דאג שכל אלו ידוברו בשפת בני־אדם ולא בעגה פסיכולוגית. ומעל לכל דאג שנט"ל תסייע ותיקח על עצמה את המימון והגיבוי המקצועי.

לכאורה, חלום הזוי. למעשה, אירוע אמיתי שהתרחש ביוני האחרון. הסטרט־אפיסט: אלדד פריבס, איש אומנויות לחימה, שחקן, נווד, ליצן מקצועי, אופנוען נלהב ואיש קולנוע. שותפיו: כל הארבעה־עשר האחרים (ובהם המשתתפים ואנשי מקצוע שונים ובהם הח"מ, פסיכולוג הגיבוי).

מצאתי שמסע זה, שבמבט ראשון עלול להיראות כטיול גברים רווי טסטוסטרון ומפוקפק ערך ותו לא, הוא עולם שלם ומתמשך של חוויות קשות ומרוממות כאחת, שיש בכוחן לקדם את החוסן הגופני והנפשי, בין היתר אצל נפגעים טראומטיים, ביחוד כאלו שקשייהם הפכו לאורח חיים ('נפגעים כרוניים').

מה כוחו ומהן השפעותיו?

  • מה'בועה הטראומטית' ל'בועה חיובית': היציאה מן המוכר והשגור היא גם יציאה מן התנאים המשמרים בנוקשות את אורח החיים הטראומטי, ובהם מעגלי קסמים משפחתיים ותעסוקתיים, הימנעות (לעיתים אפילו מטיפול פסיכולוגי), מציאות המסע החדשה היא חובקת־כל, והצורך להתחיל כל דבר מהתחלה מחייב גמישות ויצירתיות, מצרכים חיוניים לנפגע (ולכולנו).
  • מחדר השינה לטבע: נפגעים רבים נוטים להתנתק מן החיים ומן הטבע. בשהות בטבע טמון כוח מרפא גופני ונפשי גדול בהרבה מן השהות בחדר הטיפולים.
  • מבדידות להשתתפות בקבוצה: נפגעים רבים שרויים בבדידות קשה אפילו במשפחותיהם, חלקה מאונס, חלקה מבחירה, רובה מתוך הימנעות. במסע הקבוצה היא המשפחה והנסיבות אינן מאפשרות להימנע משיג ושיח. אם מתהווה בקבוצה גיבוש טוב ורמת החיכוך סבירה יש לקבוצה כוח מעודד, מגן ומרפא גדול.
  • מהימנעות לפעולה: נפגעים רבים נמנעים מפעולה, או שפעולתם ותפקודם מצומצמים. המסע מעניין, מציב אתגרים, מחייב לפעול בתכליתיות וכל הזמן, שכן אי־אפשר להימנע או להסתלק.
  • מדימוי שלילי לדימוי חיובי: התמודדות טובה, החל ברכיבה טובה על אופנוע וכלה בהכנת פודינג לחברים, יכולה לעורר גאווה וסיפוק הן אצל הנפגע והן אצל חבריו ולאחר המסע גם אצל משפחתו וחבריו. אחרי מסע כזה, קשה יותר לאדם לחזור ולדקלם "אני אפס, פחדן, חסר יכולת".
  • הפניית המבט מן הסבל אל ההתמודדות: ככל שהפגיעה מתמשכת כן נוטה האדם הסובל 'לחפור' בתוך עצמו, להתמגנט לעבר, לסבל ולמגבלות, ולשכוח את ההווה הסובב אותו. המסע, על נופיו, משתתפיו ואתגריו, מהווה מגנט נגדי שמאזן את השקיעה הטראומטית. כשצולחים נהר גועש שהציף את הכביש אי־אפשר להתעסק בשום דבר שמעבר לאמנות נהיגת האופנוע.
  • מכישלון לתיקון: תחושת כישלון גורמת למועקה עמוקה אצל נפגעים רבים. המסע מזמן אפשרויות לתיקון: כישלונו בעבר של מפקד מתאזן על־ידי טיפול טוב במשבר עכשווי. כישלונו של חובש במלחמה מתוקן על־ידי טיפול חיוני במסע, וכך הלאה.
  • מהשעה הטיפולית למרתון חיים: כוחו של המפגש הטיפולי המקובל הוא מוגבל: שעה בשבוע עם מטפל אחד, שתחומי הדיון בה מוגבלים. קיים פער בין הטיפול לבין חיי יום־יום, כשבטיפול 'מדברים על' ולא 'עושים את'. נטיה רווחת, אם גם לא יעילה ביותר בטיפול, היא להעמיק בעיון בבעיות, במגבלות ובסבל על חשבון העיון בחוסן ובהתמודדות.

לעומת זאת המסע מזמן מרתון חיים חווייתי עם 24/7 שעות טיפול, עם חמישה־עשר מטפלים/מטופלים, שבו כל ענייני החיים הם נושא לפעולה (ואולי גם לדיון). הטיפול והיום־יום חד הם, הטיפול הוא באמצעות עשיה ולא באמצעות דיבור, והדגש הוא על ההתמודדות ולא על המגבלות. כל אלו מייצרים טיפול פסיכולוגי ללא פסיכולוגים. שילוב מנצח."


- פרסומת -

 

פסיכולוגיה במלחמת המפרץ

בלילה הראשון שבו פגעו טילים בתל־אביב במלחמת־המפרץ הראשונה התעוררתי בביתי ביפו לצלילי הטלפון מבתי עדי. האזעקה לא נשמעה כלל בשכונה הנידחת שבה התגוררתי. עדי סיפרה לי שהיא בבית אחותה שרון, עם אמן יעל ועם סיון נכדתי בת ששת החודשים. קמתי מיד, עליתי על רכבי, היחיד דאז, הלא הוא זוג אופניים, ורכבתי ברחובותיה של תל־אביב השוממים מאדם ומרכב. מצאתי את עדי, שרון ויעל מקיפות את סיון הבוכה בממ"ד. הצטרפתי אליהן וניסינו יחד, כמיטב יכולתנו, להשתחרר מן הלחץ ולחיות בצורה סבירה.

באותו יום הוזמנתי לדיון חירום במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, שבה שירתי במילואים כמפקד יחידה לטיפול בתגובות־קרב. מהדיון התרשמתי שהיחידה, ואף הצבא הסדיר כולו, לא היו ערוכים להתמודד עם פגיעות באוכלוסיה האזרחית. בו במקום הצענו, קב"ן בכיר ואנוכי, שהמחלקה תשלח אותנו בשליחותה לערים וליישובים שהותקפו כדי שנסקור את המצב בהן, נבין מה מתרחש בהם ומה חסר להם, ונציע בעל־פה ובכתב דרכים לייעל את התמודדותם עם הקשיים. הצעתנו לערוך את הסקר המהיר הזה התקבלה בשמחה.

כבר בצהרי אותו יום ביקרנו בעיריית תל־אביב. פגשנו את ראשי מחלקת הרווחה של העיריה שריכזו את הנושא, את נציגי מחלקות החינוך, ההנדסה, אנשי פינוי הנפגעים, ראשי מד"א וגופים אחרים. ביקרנו בבית־החולים איכילוב כדי לראות כיצד הם מארגנים את הפינויים, וסרנו למלון שאליו פונו אנשים שבתיהם נפגעו. הרגשתנו היתה שכל היחידות עובדות במסירות ובהשקעה גדולה של זמן וכסף, אבל אין מי שמרכז את התמונה כולה ואין מי שדואג לטיפול משולב. לדוגמה, ההעברה למלונות לא נעשתה בתיאום עם מחלקת החינוך, ולכן לא היו סידורים להסיע את הילדים בין בתי־הספר לבין המלון שבו שהו; למשפחות שפונו למלונות היה חסר ציוד רב, אך לא היה ארגון מסודר של הגעה לדירות הפגועות ולהעברת הציוד החסר למלון; לילדים היתה חסרה מסגרת מארגנת, והקשר עם חבריהם ובני־כיתתם לא נוצר בהתאם לתנאים החדשים; מההורים נמנעה האפשרות להמשיך בעבודתם; כאשר אחד מבני המשפחה אושפז בבית־חולים לא היו סידורים הולמים של ביקורים; אומנם נציגי מס רכוש העריכו את נזקי הבתים הפגועים, אבל הם לא היוו חלק אורגני מהמערכת העירונית ולכן לא היה מעקב מתואם אחרי הפגיעות. תמונה דומה מצאנו בימים שלאחר מכן ברמת־גן ובחיפה. כל מי שפגש אותנו מטעם הרשויות חלק איתנו ברצון את המידע והציע רעיונות פוריים לשיפור ההתמודדות.

לאחר יומיים אינטנסיביים סיימנו את הסקר הראשוני. כתבנו את מסקנותינו במסמך שתיאר בקצרה את המצב, את עיקרי הבעיות ואת הצעותינו לפעולה.

בעבודתנו הסתמכנו על מערכת מושגים בהירה ופשוטה, שהציע חיים עומר זמן מה לפני כן ושתאמה בשלמות לשכל הישר. בסקירת ספרות ענפה הוא כתב על מצבי אסון וטראומה, החל ברמה האישית וכלה ברמה הלאומית והציע מושג מאחד פשוט ומקיף: 'עקרון הרציפות'. מצבי טראומה ואסון, כתב, פוגעים ברציפותם של היבטים קריטיים בחיי הנפגעים: רציפות הזהות - "אני שאחרי הטראומה אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפניה"; הרציפות התפקודית - "עד לפני שבוע הייתי אם גאה ומתפקדת, והיום אני דיירת במלון ולא נותנים לי אפילו לסדר את החדר או לבשל"; הרציפות הבינאישית - "איננו רשאים לבקר את חברינו, שבנם מאושפז ושתמיד סייענו להם". סקירת הספרות הראתה שתפקידם העיקרי של צוותי הסיוע הוא לשמר את הרציפויות הללו ככל האפשר, או לגשר מעל לנתקים שנוצרו בהן. נוסחה זו מתאימה לכל הקשת האנושית, החל ביחידים וכלה באומות שלמות, וממנה נגזרות דרכי פעולה ברורות בכל הרמות.

במסמך כתבנו שניתן ונחוץ להתגבר על הפיצול והכפילויות שבשיטה הקיימת. בפרק ההמלצות הדגשנו את הצורך להקים צוותים רב־מקצועיים, שעבודתם מבוססת על מושגי 'עקרון הרציפות', תחת הכוונה משותפת, הערכת מצב משותפת וחלוקת תפקידים ברורה.


- פרסומת -

הגשנו את המסמך לראש מחלקת בריאות־הנפש, והצענו שהמחלקה תערוך לאלתר יום השתלמות לנציגי כל הגופים המטפלים, ומכל היישובים שהותקפו. במפגש זה נציג בפני הנאספים את 'עקרון הרציפות', וממנו נגזור את דרכי עבודתם של הצוותים הרב־מקצועיים ואת עקרונות הפעולה שלהם לשיקום הרציפויות שנקטעו, בכל הרמות: הציבורית, החברתית, המשפחתית והאישית.

ביום הרביעי או החמישי למלחמה נאספו ליום ההשתלמות כמאתיים איש, שרובם באו ברצון, למרות העומס הכבד שבו היו נתונים. חיים עומר פתח את יום העיון בתיאור עקרונות ההתערבות לשיקום הרציפויות. בעקבותיו תיארנו אנו את עיקרי הממצאים שלנו ואת עקרונות ההפעלה המוצעים לצוותים הרב־מקצועיים. הצענו לנאספים ייעוץ וליווי מסייע ביישום ההמלצות. בסיורים נוספים מצאנו שהרעיונות שהעלינו זכו לפיתוח מרשים בערים העיקריות, ובהן גם כאלו שלא נפגעו בטילים.

רעיונותינו לא היו מהפכניים או מקוריים במיוחד, וכל בר־דעת היה מעלה אותם בדעתו, אבל יתרונותינו אפשרו לנו יישומים כמעט מיידיים: היינו נציגיה של מסגרת צבאית בעלת מוניטין ומעמד; נהנינו מניסיון קודם ונרחב בעבודה ייעוצית בצבא; היינו משוחררים מאחריות ביצועית, ולכן יכולנו לאסוף במהירות רבה נתונים ולגבש המלצות רלוונטיות מקיפות; 'עקרון הרציפות' הציע בסיס מושגי מאחד ומדויק, ועם זאת פשוט ובהיר להבנה וליישום במגוון רחב מאד של תחומים. מושגי עקרון הרציפות רווחים, גם כיום, בארגונים כגון השירות הפסיכולוגי־חינוכי ובספרות הרלבנטית.

 

המחאה החברתית 2011

לצד הניסיונות הגדולים שנכשלו השתתפתי ביוזמה מעשית אחת שנחלה הצלחה. אחרי מותו הטראגי של משה סילמן ז"ל, ששרף את עצמו במחאה, פנה אלי ידידי הפסיכולוג ניב אגם עם הרעיון הבא: "נחוץ ארגון שיעזור לאנשים כסילמן, שהסתבכו במגוון רחב ומסלים של בעיות חמורות בתחום הכלכלי, התעסוקתי, המשפטי, המשפחתי וכך הלאה. לרבים מהם לא נמצא מענה מוסדי, והם נרמסו מתחת לכדור השלג המידרדר של בעיותיהם. הבה נקים ארגון כזה." הרעיון דיבר אל לבי והצטרפתי בשמחה.

בחנו יחדו מה נעשה כבר בתחומים אלו. יש ארגונים שמגישים סיוע, אבל ברוב המקרים הסיוע הוא בתחום ספציפי: יש שעוזרים להתגבר על קשיים פיננסים, אבל אינם עונים על קושי משפטי; אחרים נותנים סיוע משפטי מעולה, אבל אין בכוחם לעזור בבעיות משפחתיות. מקרים כשל סילמן מאופיינים ברב־בעייתיות, שבה כל בעיה מסלימה את האחרות: חובות בלתי ניתנים לפירעון יוצרים בעיות במשפחה, אלו מקשות על ההשתכרות ועל היכולת לטפל באיחוד החובות ובהתמודדות עם הקשיים המשפטיים הנלווים, התסכול מקשה על משא ומתן יעיל עם הנושים ועם הרשויות, וחוזר חלילה. פיצול הסיוע לתחומים נפרדים מנציח את הבעיה ולא פותר אותה. המסקנה שלנו היתה שיש צורך חיוני בהקמת מערכות תמיכה רב־מקצועיות.

בהדרגה נולד הרעיון להקמת עמותה שתפעיל קהילות סיוע שבהן ישתתפו אנשים מרובי בעיות וגם מלווים מתנדבים שיסייעו להם; המלווים ייעזרו באנשי מקצוע מכל התחומים. צוותי המלווים ביחד עם היועצים המקצועיים יבנו תוכניות שיקום אישיות והמלווים ירכזו אותן. במפגשים הדו־שבועיים של כל אחת מהקהילות יזכו המשתתפים לתמיכה הדדית ולסיוע מקצועי בביצוע מטלות שקשה לבצע לבד.

היוזמה הזו, 'קס"ם חֶבְרָתִי'5, אכן נוסדה והיא מפעילה קהילות רבות ביישובים שונים. חייהם של עשרות אנשים ניצלו, פשוטו כמשמעו, על־ידי הקהילות המרפאות הללו, וביניהם דרי רחוב שעיריית תל־אביב הפנתה אלינו. מלווים הצטרפו למשתתפים וסייעו להם בהתמודדות עם מטלות מורכבות, כגון משא ומתן עם הבנקים ועם ההוצאה לפועל, בירורים במשטרה, גישור במשברים משפחתיים, חיפוש דיור ציבורי וכיוצא בזה. המלווים הרגישו שחייהם התעשרו, הן בידע ובניסיון, והן מכוח העובדה שנתינה היא לעולם גם קבלה. הודות לרב־מקצועיות של הצוותים, למדו אנשי בריאות־הנפש שהיו בין היועצים והמלווים על חשיבה משפטית וכלכלית, כולל ההשלכות המשפטיות והכספיות על נפש האדם; ואילו אנשי התחומים ה'קשים', כגון פיננסים ומשפטים, למדו רבות על בעיות נפשיות ומשפחתיות ועל דרכי שיחה וסיוע מתאימות. להפתעתנו עלתה איכות הדיונים המקצועיים בקבוצות רב־מקצועיות אלו על איכותם של דיונים מקצועיים שהתקיימו בכל אחד מהמקצועות בנפרד: ריבוי נקודות מבט הופך את המקרה הדו־ממדי השטוח לתלת־ממדי ועמוק.

 

מנוחה נכונה

אחד המשתתפים בתוכנית 'שנת חיי האחרונה' היה אסף, איש עסקים שלמד בודהיזם במסגרות שונות והיה מחויב מאוד לַלִימוד ולדרך החיים. הוא חלה בסרטן ועבר טיפולים קשים. באחד מימי הלימוד המרוכזים ביקש את עזרתי בהתמודדות עם כאבי המחלה הקשים. יכולתו להשתמש בכלים ההיפנוטיים היתה יוצאת דופן, הכאב הוקל משמעותית והוא יכול היה לחזור ללימודים. הוא המשיך לעדכן אותי מדי פעם במצבו, ולעיתים ביקש ממני לסייע לו בהקלה על כאביו.

יום אחד קיבלתי ממנו הודעת ווטסאפ קצרה: "הרופאים מיצו את יכולתם לעזור. אני במיטה ואינני יכול יותר לצעוד ולצאת מביתי. אני מניח שאלך בתוך שלושה חודשים. האם תסכים ללוות אותי?" הישירות הפשוטה נגעה ללבי מאוד. הסכמתי מיד, והגעתי לביתו.

הוא רצה שאעבוד איתו במדיטציה. "אבל," הוסיף, "יש נושא מעשי שמקשה עלי. השלמתי את כל מה שהייתי צריך לעשות עבור משפחתי, כולל בתחומים המעשיים והחומריים. אני שמח מאוד שעשיתי זאת, ובאופן שעשיתי זאת. אלא מאי? בין אשתי לביני נשארה בעיה בלתי פתורה בנושאי הביטוח. עשיתי את כל מה שצריך כדי שהביטוחים שרכשתי לבני־המשפחה אכן יבטיחו אותם לשנים הבאות. ניסיתי להסביר לאשתי החוששת את כל תמונת הביטוח, אבל למרות ההסבר המקיף והמסמכים הבהירים שנתתי לה היא לא הצליחה להבין את העניינים. איבדתי את סבלנותי ונזפתי בה. הביטוח הפך שלא לצורך לנושא מר. קשה לי להבין את הקושי שלה, ואיני יודע איך נוכל לפתור אותו."

הבעתי את דעתי: "נשים רבות מותירות לבעליהם, במשך שנות נישואין ארוכות, לטפל בעניינים המעשיים, כגון כסף, ביטוח, מיסים וכיוצא בזה. לעיתים הן לוקחות על עצמן בתמורה אחריות מקבילה בענייני הבית והילדים. ההסדר נוח לכולם, עד שמשהו משתבש. זה מה שקורה כאן, ואין לצפות שהיא תבין בתחום זה שהיתה מוגנת מפניו הודות למסירותך.

"אני משער שיש עוד סיבה לקושי הביטוחי: היא זקוקה לא רק להרצאה על ביטוח אלא גם לביטחון שאחרי מותך היא לא תצטרך להתמודד לבד עם קשיים כספיים, ושיהיה מישהו שיוכל ללוות אותה בתלאות החיים. יש היגיון בדברי?" אסף הסכים שגישתי הגיונית.

"אני מציע מענה מעשי: האם יש לך חבר שמבין בעניינים אלו ומקורב אליכם די הצורך, כדי להסכים ללוות את אשתך בעניינים הכספיים, כאשר היא תהיה זקוקה לליווי?"

דוד השיב מיד: "יש במשפחתנו מועמד מושלם. חכם, סבלני ומסור."

"בקש ממנו להסביר לה את ענייני הביטוח, וגם להתחייב ללוות אותה בעניינים המעשיים, כגון כספים וביטוח. בסבלנותו הוא ייטיב ממך להסביר לה את הסוגיות, והבטחה מתאימה מצידו תרגיע אותה לטובתה ולטובתך," ניחשתי.

ואכן, אסף מצא קרוב־משפחה שהסכים מיד לעשות את שני הדברים. אסף שוחח איתו והעביר לו את כל המידע הנחוץ. הקרוב שוחח עם אשתו של אסף. ההבטחה לעמוד לצידה בעתיד הקלה עליה מאוד, יותר מאשר ההרצאה אודות הביטוח. הייעוץ הקצר לא היה 'רוחני' כי אם ביטוחי, אבל אסף יכול היה להיפטר מהכעס ולחזור לסוגיות הרוחניות של מוות, פרידה ואהבה.

בביקורי הבא שאלה אשתו של אסף אם היא יכולה להצטרף למדיטציה. הסכמתי בשמחה. אסף הזמין אותה לשכב לצידו. ביקשתי מהם שיאחזו ידיים וירגישו את החום, האהבה והחיבור שבכפות ידיהם. בַּמדיטציה הנחיתי אותם לחוות את התודעה שאינה חייבת לשכון בגוף, ויכולה לצאת לזמן מה, להתבונן בגוף ממבט־על ולשוטט בזמן ובמרחב; לחזור לרגעים הנפלאים באהבתם ובחייהם, לראות את העולם כולו ממעוף הציפור ולשוט במרחב פתוח, כחול, חמים ורוגע; להתבונן במחשבותיהם כפי שהם מתבוננים בעננים המרחפים סביבם; המחשבות, כמוהן כעננים, נראות כמוצקות, אבל כל כולן תנועה של אדי מים שפושטים צורה ולובשים צורה, ערפיליות של אדים וטיפות ותו לא. מדי פעם הוספתי הערות אישיות שהתייחסו למה שהעסיק את כל אחד מהם. יכולתי לראות בפניהם ובהבעותיהם שהמדיטציה המשותפת הזו השרתה עליהם שקט עמוק וקירבה גדולה. לימים הצטרף גם אחד הבנים למדיטציה המשפחתית.

במשך שבועות נוספים ביקרתי אצל אסף בתכיפות. בפגישות שוחחנו מעט ועסקנו במדיטציה, שהפכה בחלקה לזוגית ולמשפחתית. בשבועות האחרונים לחייו היה אסף מכונס יותר, ולא נזקק למדיטציה מפורטת ומונחית. טוב היה לו לנוח בשקט. הוא נפטר בביתו בשלווה, משוחרר מכאב ומדאגות, והיתה לו השהות להיפרד מכל משפחתו.

 

הערות

  1. הטיפול הזה מתואר בספרו של ( Jay Haley (1973, Uncommon therapy: the psychiatric techniques of Milton H. Erickson' M.D. NY: Norton, pp.120-135 לעבודתו של אריקסון נודעה השפעה עמוקה ביותר על עבודתי המקצועית מאז ועד היום.
  2. את עקרון ההיררכיה של בעיות ושל טיפולים למדתי מספרה של הפסיכיאטרית הלן קפלן: Kaplan, H.S., (1974). The new sex therapy: active treatment of sexual dysfunctions. NY: Brunner/mazel
  3. בולדר: סלע גדול שנשמט מאליו לאפיק נחל והמים החליקו אותו.
  4. נט"ל: "נפגעי טראומה על רקע לאומי", היא עמותה א־פוליטית, שמטרותיה הן להוות בית טיפולי רב־מקצועי לנפגעי טראומה על רקע לאומי, לשמש מסגרת להדרכה ולהתערבות מניעתית ולהוות מרכז לקידום הידע והמודעות בכל הקשור לטראומה על רקע לאומי בחברה הישראלית.
  5. 'קס"ם חברתי' היא עמותה הפועלת להפגת הבדידות ולבניית הסולידריות בין יחידים וקבוצות, על־ידי הקמת קהילות סיוע מחוללות־שינוי (קס"ם). העמותה יצאה לדרך בשלהי המחאה החברתית.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מלחמה וטרור, ספרים, תיאורי מקרה, הלם קרב, פוסט טראומה
דורון ברסלבסקי
דורון ברסלבסקי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
שירלי פיק בן דיין
שירלי פיק בן דיין
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
ניבה רטנר
ניבה רטנר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
ארנון נחמיאס
ארנון נחמיאס
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
ינון שמשינס
ינון שמשינס
פסיכולוג
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.