לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הרהורים על ארוס, תנטוס וזוגיותהרהורים על ארוס, תנטוס וזוגיות

הרהורים על ארוס, תנטוס וזוגיות באורם של שני סיפורי אהבה

מאמרים | 21/12/2023 | 2,820

יחסי הגומלין המורכבים שבין ארוס ותנטוס, בתולדות הנפשיות הנובעות מהם ובהשפעתם על מערכות יחסים זוגיות. ועל דינמיקות מאלחשות וממיתות של זוגיות המשך

 

הרהורים על ארוס, תנטוס וזוגיות באורם של שני סיפורי אהבה

שי גיל

 

"...אתם הצומחים איש בחום תשוקת השני, עד שזה הצומח מוחץ את הלה... אתם הכלים לעיתים רק מפני נוכחות האחר...אתכם אשאל עלינו...העוד אתם אוהבים?"(רילקה, אלגיה מס' 2, זנדבק, תשנ"ט, עמ' 13)

"שלושה סוגי בני אדם יש המתקרבים במידה יתירה אל גבול 'הפתוח': הילד, הנוטה למות והאוהב...

הנוטה למות בוהה אל הפתוח, הוא נהיה זה, הופך לחלק מן 'החלל הטהור'...האוהבים: היו רואים את 'הפתוח', אילולא הסתירו אותו זה לזה" (זנדבק, תשנ"ט, על אלגיות דואינו, עמ' 78)

 

ארוס, תנטוס ומערכות יחסים זוגיות

במיתוס היווני הקדום מבית מדרשו של הסיודוס (מאה שמינית לפנה"ס), ארוס- אל האהבה ו- תנטוס- אל המוות, שייכים למשפחת האלוהויות הכטוניות שהתהוו מיסודות אדמתיים אפלוליים. ארוס הוא בנה של כאוס התהום החשוכה והבראשיתית ואילו תנטוס הוא בנה של ניקס אלת הלילה, אחותו של ארוס. ארוס, שמגלם את האנרגיה היצירתית השוכנת בבריאה ודוחפת ומניעה את הנבראים לבוא במגע זה עם זה, להשתוקק, לאהוב ולהזדווג, הוא דודם של תנטוס ושל אחיו התאום היפנוס- אל השינה, שניהם מתוארים על ידי הסיודוס כ: 'אלים נוראיים, אין השמש המאיר מתבונן בהם בקרניו...,' (לב כנען, 2013, עמ' 37). במובן מסוים, תנטוס והיפנוס מגלמים את הצל האפל שמטיל משק כנפיו הגדולות של אל האהבה, שחיציו חודרים ופוצעים עמוק כפי שיעידו הסיפורים בהם נעסוק ברשימה זו.

ארוס מתואר ע"י סוקרטס במילים: 'השיגעון האלוהי..., ההשראה הטובה שבכולן' (אפלטון, 1975, עמ' 404). בה בשעה, כפי שמבאר האנליטיקאי ג'יימס הילמן, שמסתמך על הרקליטוס מאפסוס (הפילוסוף הקדם סוקרטי בן המאה ה-6 לפנה"ס), 'ארוס משגשג קרוב לדרקון הכאוס' (1989, עמ' 272) והם מקיימים יחסי גומלין מורכבים המביאים לתולדות הפוכות ומשלימות. מחד גיסא אפשר לראות שמצבים של כאוס ומשבר הם בעלי פוטנציאל יצירתי-ארוטי. מאידך גיסא, אפשר לומר שארוס מיילד לעיתים הרס, פורענות ומוות, שכן הוא נוטה לשוב למצבו הכאוטי הראשוני. לב טולסטוי, מדגים זאת באופן נוגע ללב, בדמותה הסוערת והטרגית של אנה, ברומן הנודע: 'אנה קארנינה'. אנה נקרעת בין אהבתה השוקקת והאסורה לקצין יפה התואר ורונסקי לבין נאמנותה לבעלה אלכסי ורגשותיה לבנה, קונפליקט שמוביל למוות טרגי בהתאבדותה של אנה. כך אנו מקבלים תזכורת כואבת שארוס אכן משגשג קרוב לדרקון. נרחיב על כך עוד בהמשך דברינו מבעד לסיפורים בהם נעסוק במאמר זה.


- פרסומת -

פרויד צעד בעקבות המיתוס והפילוסופים היוונים כשהוא מזהה בנפש האדם-מתח ניגודים דינמי בין: 'שני יצרים הנאבקים זה עם זה מקדמת דנא', יצר המוות – תנטוס, הדחף להתפרק, 'לחזור אל הדוממות', ויצר החיים – ארוס, השואף 'לכלול את האורגאני בתוך חטיבות גדלות והולכות' (פרויד [1920] 1968, עמ' 118, 121, 135). לדידו, איזון דינמי בין אהבה ושנאה, תשוקה והרס, ממלא תפקיד חשוב בשמירה על הומאוסטזיס בנפש. פרויד מציין שאהבה היא 'לעיתים קרובות כל כך דו ערכית, שהיא מתגלה בצירוף רחשי שנאה כלפי אותו המושא עצמו' (פרויד [1915] 1968, עמ' 51). מאוחר יותר, פרויד קשר בין הניגודיות שמתגלה בין יצר החיים ליצר המוות לבין אהבת האובייקט, שבה מתגלה 'קוטביות שניה מסוג זה של האהבה (עדנה) והשנאה (תוקפנות)' (פרויד [1920] 1968, עמ' 129).

יונג, בדומה לפרויד, מזהה את השנאה והאנטגוניזם שמסתתרים מאחורי מה שנחזה לאהבה ובלשונו הפיוטית של ריינר מריה רילקה: 'ראה איש פנימי את נערתך הפנימית, זו הבריה שכבשת ]...[, זו הנכבשת שלא נאהבה מעולם'(ברודסקי 2011, עמ' 411). אבל יונג סבור, שעל מנת להמשיך ולהתפתח אדם נקרא באחר הצהריים של חייו, למצוא בנפשו פנימה את מה שהשליך, הפקיד או מצא אצל בן/בת זוגו. האנליטיקאי היונגיאני נתן שוורץ סאלנט מנסח זאת כך: כאשר בני זוג מתנסים זה בזה מבעד לכאוס ולהרסנות (תנטוס) כמו גם ליופי וצמיחה (ארוס), הם בונים מיכל אלכימי שתומך בתהליך האינדיבידואציה והופך לנכס המקודש ביותר של כל אחד מהם. לשם כך, בני הזוג יצטרכו ללמוד להבחין באיחוד הזוגי האפל והלא־מודע הקיים מתחת למעטה הזוגיות הגלוי שביניהם (2009, p. 216-220).

כאן נקודת המבט היונגיאנית נפרדת מזו הפרוידיאנית, שכן היא מזהה במחול הדחפים לא רק דינמיקה חשובה לצורך שמירה על הומאוסטזיס נפשי (כדברי פרויד), אלא תהליך התפתחותי מחזורי המתקיים במיכל נפשי ובהקבלה - במיכל אלכימי, במהלכו הדיאלקטיקה המזקקת שבין זיווג הניגודים - 'קוניונקציו' בשפת האלכימאים לבין מוות והתפרקות - 'מורטיפיקציו' בשפת האלכימאים, יכולה בסופו של תהליך ליילד שלישי הגדול מסך חלקיו - הזהב האלכימי, או אבן החכמים. עבור יונג, התהליך האלכימי שתואר, משמש בבואה סימבולית לתהליך התכללות פנימי של ניגודי הנפש ביסוד הנפשי הטרנסצנדטי - העצמי (SELF), תהליך המכונה על ידי יונג- אינדיבידואציה, הוא נמשך לאורך כל חיי האדם ובעיקר במחצית החיים השנייה ובמהלכו אדם הופך להוויה המובחנת והחד פעמית שהוא מעצם בריאתו (1953, p.171).

ההתבוננות היונגיאנית, שבה להיפגש עם נקודת המבט הדינמית הפוסט-קלייניאנית כפי שהיא מומשגת ע"י הפסיכואנליטיקאי רונלד בריטון, שמבאר: 'עזיבת הביטחון שבקוהרנטיות של העמדה הדיכאונית לטובת סיבוב חדש של אי ודאויות רודפניות ופרגמנטריות היא חיונית להתפתחות' (2015, עמ' 103). משמעות הדברים היא, שהדיאלקטיקה שבין ארוס ותנטוס ובכלל זה, יכולתה של מערכת יחסים זוגית לעבור רגרסיות (לנוע לחלופין בין העמדה הסכיזו-פרנואידית לבין העמדה הדיכאונית), היא תנאי מקדים להתפתחותה. הפסיכולוגית הקלייניאנית מירב רוט מציינת: 'ניתן להבין את כל החיים כמעוצבים דרך המאזן שבין דחף החיים לדחף המוות המתכתשים זה בזה כיצורי פרא יצריים, פעם זה ידו על העליונה ופעם זה' (2020, עמ' 24—30). את הדיון המקדים בדחפים וביטויים ביחסי זוגיות, אחתום במילות שירה של רחל חלפי - 'עמק השווה':

אני יושבת על ראש של הר. אתה יושב על ראש של הר. השמיים מחברים בינינו. אני יושבת על ראש של הר. אתה יושב על ראש של הר. בינינו עמק מלא מפלצות.

 

'עזה כמוות אהבה', הטרגדיה של אכילס ומלכת האמזונות-פנתסילאה

הקריאה במיתוס היווני על שלל סיפוריו המרתקים והמוזרים, המפגישים בין אלים, גיבורים ובני אדם ובכלל זה הסיפורים שיוצגו כאן, מעידים על השזירות של ארוס ותנטוס, ועל התולדות המחיות והממיתות הנובעות ממנה. למשל, הרומן האולימפי בין אפרודיטה - אלת האהבה והארוטיקה לבין אל המלחמה - ארס, כמו גם מלחמת טרויה שזרעה חורבן ומוות שנולד מתחרות בין גברים על אהבתה של אישה אחת יפה וענוגה - הלנה, שקדמה לה תחרות בין האלות האולימפיות בשאלה מי מבניהן היפה ביותר?


- פרסומת -

סיפורה של הלנה היפה, ממחיש את הנטייה האנושית לצמצם את האיכויות של ארוס שתוארו ע"י אפלטון במאה החמישית לפנה"ס בדיאלוג 'המשתה'. שם, ארוס 'הדמון הגדול', השליח והמתווך בין האלוהי לאנושי, מתואר במנעד ביטוייו בקרב בני האדם החל באהבת הגוף היפה, דרך אהבת כלל הגופים היפים, אהבת היופי שבנשמות וכן הלאה, בדרגות עולות של מודעות והכללה, עד לידיעה והכרת 'היפה בעיצומו [...] היפה האלוהי בדמותו האחת' (1979, עמ' 138-140). ואילו בסיפור מלחמת טרויה, אנו עדים להרס ולמוות שמשתלשל מהרצון לנכס ולהפוך לבעלים של 'היפה' והארוטי שעובר החפצה.

אנו מוזמנים כעת להינשא על כנפי הדמיון ולרדת לשדה הקרב המדמם שבין היוונים לטרויאנים, שם נמצאים הגיבור אכילס ומלכת האמזונות פנתסיליאה הנלחמים זה בזה. בעודנו מתבוננים בעוז רוחם ובלהט הקרב, נגלה לעינינו מחזה מטלטל: חניתו של אכילס חודרת את השריון של פנתסיליאה ופוצעת אותה פצע מוות. אז, כשאכילס מסיר ממנה את קסדתה נגלה לו לפתע יופיה המהמם, פניה קורנות כמו השמש, והיא נדמית בעיניו לאלות ארטמיס או אפרודיטה. ליבו של אכילס נשבר והוא מתמלא בצער ובחרטה קשה מנשוא. כך הרגע שבו החנית של אכילס מפלחת את ליבה של פנתסיליאה, הוא הרגע שבו חיצו של ארוס מפלח את ליבו של אכילס המתאהב במלכת האמזונות עד כלות. הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן מציין, 'שלפעמים רוחה של ישות, עצם מהותה קורנת בזוהר רב יותר במוות – כאילו אנו מזקקים את האמת הדרושה לקיומנו ממגע עם נשמה שהמוות שחרר' (2014, עמ' 103). על דרך הניגוד וההשלמה, נוכל לזמן לכאן את אורפיאוס נגן הלירה המהולל1, שבדיוק ברגע שבו עמד לחלץ מהשאול את אהובתו המתה אורידיקה, הוא מסובב מבטו לאחור וכך ממית אותה שוב ונפרד ממנה לעד. בשני הסיפורים, המבט המחבר בין האוהבים מגלם את נקודת המפגש הטראומטי בין ארוס ותנטוס. כך במקרה של אורפיאוס ואורידיקה, הרגע השברירי של מפגש האוהבים על הסף החוצץ בין ארץ המתים לחיים, הוא גם רגע של פרדה ומוות, כפי שאצל אכילס רגע מותה של פנתסיליאה הוא גם רגע של הולדת התשוקה-ארוס. בעניין זה יפים גם דברי עמיהוד גלעד: 'אהבת אמת שורדת אף עם מות האהוב [...] בהיותה עומדת על הנפש כאפשרות טהורה שאינה נוצרת ואינה כלה' (2005, עמ' 59).

הרקליטוס טוען שהאדס-אל השאול משכנם של המתים ודיוניסוס-אל היין והאקסטזה דומים. הילמן, צועד בעקבותיו ומבאר, שבין ארוס ותנטוס מתקיים לא רק מאבק מנוגד ('שני יצורי פרא המתכתשים זה עם זה' בניסוחה של מירב רוט), אלא סוג של דואט המבוסס על קרבה נסתרת. לגישתו, האדס-שליט השאול מחשיך את דיוניסוס-אל היין והאקסטזה אל הטרגדיה שלו, אל הצד הנסתר והאפל שבמיניות ובאנרגיית החיים. ואילו דיוניסוס מרכך ומעגל את האדס אל תוך המלאות שלו, אל ריקוד הצללים והליבידו הנסתר שבשאול (הילמן, 1979, עמ' 44-45). יונג מציין שלנוכח לפיתת המוות בעת פטירתו של אדם, בני אדם חשים צורך לתקף מחדש את תשוקת החיים האקסטטית. כך, דחף החיים-ארוס נוסק ופורש כנפיו מתוך אפלת הקבר, בדומה לעוף החול שבוקע מחדש מתוך האפר לאחר שעלה באש. האנליטיקאית פון פרנץ מוסיפה, שדואליות זו של חווית מוות-חיים, מאפיינת את הטקסים שנערכו לכבודם של צמד האלים: דיוניסוס-האדס ושניהם חוסים תחת כנפי האם-האלה הגדולה של העולם הכטוני-אדמתי שבה נעסוק בסיפור הבא.

דומה שמנעד סיפוריהם של האוהבים במיתוס היווני, משמש תזכורת מפעימה וגם כואבת לכך שארוס נוטה לארוג מרקם סבוך של יחסים שבהם תשוקה, תוקפנות ומוות מפציעים זה מתוך זה וגם קורסים זה אל תוך זה ובלשונו הפיוטית של שיר השירים: 'עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה' (שיר השירים ח, 6).

 

נוקטורנו-סיפור אהבתם של סלנה אלת הירח ואנדימיון רועה הצאן

הסיפור הבא מפגיש בין ארוס להיפנוס-אל השינה, אחיו התאום של תנטוס, שהם כידוע בניה של ניקס אלת הלילה האפל, אחותו של ארוס. לא בכדי המנוחה שמעניקה השינה שנלווית לפורקן הארוטי מכונה בצרפתית 'המוות הקטן'. נפנה כעת לסיפור אהבתם של אלת הירח-סלנה ורועה הצאן-אנדמיון.


- פרסומת -

אנדימיון היה רועה צאן, עלם יפה תואר שאלת הירח-סלנה התאהבה בו עד כלות. לילה אחר לילה ירדה סלנה לתנות עימו אהבים ובו בזמן פחדה מהזמן החולף המכלה בו, שמקרב את זקנתו ומותו. על כן הרדימה אותו בנשיקותיה המכשפות וכך העניקה לו שינה נצחית ללא יקיצה המשמרת את עלומיו. 'מוות קטן' ומתוק שכולו נצח. וכך בכל לילה יורדת סלנה בדמותה הזוהרת והכסופה להעתיר על אנדימיון מנשיקותיה וחיבוקיה והוא בן אלמוות ישנוני שכמותו אינו יודע או חש דבר.

סלנה-אלת הירח הלילי, היא בתם של הטיטאנים היפריון ותיאה והיא מזוהה לעתים קרובות עם הקטה-אלת השאול ועם ארטמיס-דיאנה, האלה הגדולה והבתולית, שהיא ציידת וגבירת ממלכת החי (נוימן, 1963, עמ' 275). על ארטמיס מספר אובידיוס במטמורפוזות, שכאשר גילתה שהצייד אכתיאון מביט ורואה אותה במערומיה כשהיא רוחצת בעומק היער עם נערותיה, היא הפכה אותו לצבי והוא שוסע באכזריות על ידי כלביו שלו. באופן דומה, נוכל להתבונן על המפגש בין סלנה ואנדימיון מנקודת המבט של הטראומטי המאפיין את המפגש הישיר והמסוכן פנים לפנים בין אדם לבין האלוהות ובהקבלה נפשית, את המפגש הישיר והאסור בין המודע לבין הלא מודע הארכיטיפלי המציף והבולעני, כשזה אינו מתווך על ידי מנגנוני הגנה, סמלים, מילים וכלי נפש מתאימים. על תוצאותיו ההרסניות של מפגש מעין זה, מספר המיתוס היווני, כשהנסיכה סמלה בקשה מהאל זאוס מאהבה להופיע בפניה ללא כיסוי והסתר בדמותו השמימית המלאה והנוראה וכתוצאה מכך היא נשרפת למוות. לא בכדי במקורותינו, מציב האל את משה בנקרת הצור ומסביר: 'כי לא יראני אדם וחי' (שמות לג, כ).

סלנה כאלת הירח מגלמת תודעה מטריארכלית-אימהית. זו תודעה שנמצאת בהריון מחזורי של התמלאות והתמעטות והיא מצמיחה ומבשילה את עולם הטבע בתהליך לילי איטי ומתמשך של התהוות (נוימן, 1994, עמ' 64-118). מנקודת מבט זו, אנדימיון הצעיר בן דמותו של האני - אגו, הופך באופן מטאפורי וקונקרטי להיות העובר-תינוק של סלנה, השקוע בתרדמה שלא מאפשרת לו להבשיל לכדי נפרדות, מודעות ועצמאות. הוא נותר בלוע ברחם האם הגדולה ובהקבלה נפשית - בחשכת הנפש הלא מודעת המסומלת על ידי הירח. ניתן גם להתבונן על סלנה כמי שמשליכה את חרדת הכיליון שלה על אנדימיון הצעיר שבשנתו המתמשכת לאין קץ, הופך לאלמותי וכך סלנה לא צריכה לחזות מבעד עיניו העצומות של אהובה בהשתקפות דמותה המתחסרת והמתמלאת בכל חודש. תמות אלו, מובילות אותנו לעסוק במיתוסים שעניינם יחסיהם המורכבים של בן מאהב ואלה/אם גדולה.

אפשר לשייך את סיפור אהבתם של סלנה אלת הירח ואנדימיון, לקטגוריית הסיפורים העוסקים ביחסים שנרקמים בין אלות-אימהות לבין מאהביהן האנושיים-גברים צעירים. סיפורי אהבה אלו מסתיימים בד"כ בסוף טראגי, שכולל מוות או סירוס, כדוגמת יחסי אדוניס-ואפרודיטה, אטיס-וקיבלה, איננה-ודמוזי, איזיס-אוסיריס. יונג מבאר את המשיכה האינססטואוזית בין האם והבן ואת הטאבו על משיכה זו, בהקשר של מיתוס הגיבור ובן דמותו האגו הנפשי המבקש לשוב אל חיק האם הגדולה על מנת לבוא במגע עם השכבה הארכיטיפלית הפוטנטית של הלא מודע הקולקטיבי, להקריב עצמו כדי להיוולד מחדש כבן אלמוות (Jung, 1956, p.404-415). תנועה נפשית מעין זו אינה נטולת סכנות, כפי שמבאר נוימן, שמתבונן מבעד המיתוסים הנ"ל בניסיונותיו הכושלים בד"כ של האגו המנץ להגיח ולהיפרד מהלא מודע האורובורי הבולעני בדמות האם הגדולה הארכיטיפלית. לגישתו, 'הבנים המאהבים' במיתוס הם מעין פרחים יפים ועדינים, שאינם מספיק חזקים כדי להתנגד לכוחה המחיה והממית של האם הגדולה ובמובן זה הם יותר בגדר חיות מחמד שלה מאשר מאהבים בעלי אישיות של ממש. האלה האם בוחרת אותם לעצמה ומעירה את המיניות שלהם ביוזמתה. הם תמיד הקורבן וגורלם קולקטיבי, כמו פרח שנובל בסוף האביב על מנת להיוולד מחדש (Neumann,1973, p. 50-51).

האנליטיקאי אבי באומן, שופך אור על הדינמיקה של שאיבת החיים שמקופלת במערכת היחסים שבין האם הגדולה והבן המאהב שלה: התינוק או העלם הצעיר, בכוח יופיו וחיוניותו, מצית באם בד בבד עם רגשות האימהות, גם תשוקה ויצרים עזים שעשויים לשמש כפיצוי מרכזי בחייה במקרים של חסך. כך, במקום בו נחוצה אימהות על כל מרכיביה, קיימת האדרה וסגידה מסוכנת ליופי ולארוס דווקא. מהעבר השני, התינוק או העלם הצעיר, מוותר על חייו ומקריב את אהבתו והחיוניות שלו למען האם-האלה, המנסה ללא הצלחה לשאוב את התיקון לחייה, להתגבר על תחושת המוות או הדיכאון אשר בתוכה דרך התינוק-ילד, שמוותר על עצמו ועל הארוס שלו למענה. היבט טראגי זה מגולם למשל במיתוס בסירוסו של אטיס ובמותו של אדוניס הצעיר. בהמשך חייו, גם אם יצליח התינוק/ת שגדל/ה ליצור מערכת יחסים זוגית, הוא/היא ישעבדו עצמם עבור האהבה ההורית שחסרה להם ויוותרו בלועים בבן/בת הזוג (באומן, 2007).


- פרסומת -

נוכל למצוא הדים לדפוס יחסים מעין זה, גם ביחסי אלת הירח סלנה ואנדימיון הצעיר. סלנה יורדת בכל לילה לאהוב את אנדימיון ובו בזמן לינוק את הארוס שלו בנשיקות וחיבוקים ולהרדימו והוא משמש כבן מאהב לאלת הירח. אנדימיון, קרוב לוודאי משחזר באופן לא מודע דפוס ילדי מרצה של בן מאהב, שהרי צריכים שניים לטנגו, בן זוג אחד מאלחש וממית ובן זוג שני שמשתף עמו פעולה, בד"כ באופן לא מודע. כפי שאייגן מבאר באופן מטפורי: את חלב האם שינקנו אי-אז בילדותנו שהכיל גם 'רעלנים' רגשיים, אנו ממשיכים לחפש ולשחזר במערכות יחסים אינטימיות בבגרותנו (2019, עמ' 39, 244).

אנו עוסקים אם כן בהיבטים סמויים של דינמיקה זוגית. כשבן זוג אחד מבקש לעיתים בין במודע ובין שלא במודע לחנוט את נפשו או את יופיו של השני במלכודת דבש, בסרקופג של ציפיות והשלכות, להפיל עליו תרדמת נעורים נצחית וממיתה, שחס וחלילה לא ישתנה, יתפתח, יתבגר, או יזקין. שיהיה אובייקט מוחפץ טוב דיו לתשוקותיו ולצרכיו, שלא יצמח או יתכלה לנגד עיניו, שמא ישקף עבורו את סופיותו שלו, ברוח מילות שירה של לאה גולדברג: '...'וגופך לי מבט וחלון וראי...' אנו יכולים רק לתהות ממה כל כך חששה האלה סלנה עד שנאלצה להרדים את בן זוגה האנושי. בנקודה זו, נפגש סיפורנו עם אגדת פסיכה וארוס, שאף הם מתנים מדי ליל אהבים בארמון תענוגות כשעיניהם עצומות לרווחה. אם חס וחלילה יפקחו עיני בני הזוג לראות זה את זה באמת, להיפקח למציאות קיומו של 'אחר' שלא מבעד להשלכות ותשוקות, יגורשו לעד מגן העדן הסימביוטי. כך אכן קרה כשפסיכה הדליקה אור קטן ומבטה בתוספת טיפות שמן רותח מהעששית פוצע את ארוס שנבהל, נוטש ובורח לחסות תחת כנפי האם הגדולה - אפרודיטה. רק שבשונה מסיפורנו, פסיכה, יוצאת למסע התפתחותי רב תלאות וסבל, שבסיומו בני הזוג נפגשים פעם נוספת ומגלים את אהבתם ממקום מודע ומובחן יותר. גם סיפורם של אודיסאוס והנימפה קליפסו מזדמן לכאן. במשך שבע שנים קסומות, מאלחשת הנימפה היפה קליפסו בניגוניה ובשירתה המכשפת את אודיסאוס שנקלע לאי שלה – אוגיגיה בדרכו הנפתלת הביתה לאשתו פנלופה. קליפסו מבקשת אף היא להעניק לאהובה בן האנוש אודיסאוס חיי אלמוות בחיקה הענוג, נצח של תשוקת אהבים. אולם למזלו של אודיסאוס ובמצוות האלים, קליפסו נאלצת בצער להרפות ולאפשר לאודיסאוס להמשיך במסעו אל ביתו ואל רעייתו ובנו, אליהם ישוב זקן ושבע מסעות והרפתקאות. לכאן על דרך הניגוד גם מצטרפים שלגיה והנסיך שלה, רק שבעוד נשיקתה של סלנה מרדימה את האהוב לעולמי עד, נשיקת הנסיך מעירה ומשיבה את האהובה לחיים.

ויש סוג נוסף של תרדמת. מדובר בבני זוג שמרדימים עצמם בתוך קשר זוגי, שכמו מתנתקים מהמהות הפנימית העמוקה שלהם, מהצרכים הרגשיים והיצריים, מהגוף, כל זאת על מנת לתפקד. והם אכן מתפקדים, מגדלים ילדים, מפרנסים משפחה, טסים לחופשות, אבל הלב מכווץ, או מאולחש והימים והשנים חולפים והאדם נתון במעין תרדמה נפשית שמאפשרת לו להמשיך להעמיד פנים, לשאת את כזב הקשר, או לא לדעת עליו כלל. עד שלעיתים בשלב מסוים, באמצע החיים, חלה התעוררות פתאומית, לעיתים בעקבות משבר כלשהו, מחלה, פיטורין, גירושין או שכמו בסיפורה של הנסיכה הנרדמת, משהו מבשיל בשנות השינה והקוצים שסגרו על ממלכת הנפש נפתחים ברגע המתאים על מנת שמשהו מהמעמקים, מהלא מודע, יתחיל לעלות למודעות ולפקוח את העיניים לעצמי ולאחר. לעיתים כמו שמעיד על עצמו אייגן, אנו עשויים להתיק את הצורך הבוער והבלתי נסבל שלנו בתיקון אישי בריפויים של אחרים: "רק אחרי שהייתי נשוי עלה בדעתי בסמכות צלולה שהיחסים שלי היו מעונים, כי אני הייתי מעונה...האם בגלל זה אני מטפל? מבזבז את חיי בעשיית טיפולי שורש לנשמות של אנשים אחרים בעוד המכאוב שלי זקוק לעבודה הרבה מכולם?" (2019, עמ' 289).

 

בין קלסטרופוביה לבין פעפוע - מחול הניגודים של הדואט הזוגי

האם יש תקוה שאנדימיון יתעורר אי פעם מתרדמתו ויבקע מחיק האלה סלנה? יונג סבור שלשם כך נדרש לחוות את פעולתם של איכויות נפשיות מנוגדות. לגישתו, אדם יוכל לשחרר את הליבידו הבלוע באם הגדולה, מתוך הפעלות נפשית הכוללת מחד, געגוע לשוב אל חיק האם שמייצגת את הלא מודע הארכיטיפלי (שכבת נפש קולקטיבית שהמגע עמה מעורר את פעילותם של דימויים ארכיטיפלים מפצים ומרפאים בנפש), ומאידך, ויתור והקרבה על הכלתו ברחם האם הגדולה על מנת לברוא את העולם ואת עצמו כאינדיבידואל מובחן, לשם כך נועד לדבריו הטאבו התרבותי על גילוי עריות במובן העמוק (1956, p.417-420).

אם ננסה להשיב על השאלה מנקודת מבט של מהלך טיפולי זוגי, הרי שבד"כ, ניסיונות של בן זוג אחד לחרוג מהדפוס הזוגי המשעבד מחד והמוכר והנוח מצד שני, נועדו לכישלון. לצורך כך נדרשת מודעות של שני הפרטנרים ונכונות להתנסות בסבל על מנת לחולל שינוי, כפי שמבאר האנליטיקאי שוורץ סאלנט: "מערכות יחסים יכולים להוות מיכל אלכימי טוב לאינטגרציה של יסודות צל נפשיים. אולם לשם כך, בני הזוג יצטרכו להתאמץ כדי לשאת את הפגיעה הנרקיסיסטית הכרוכה בהכרה בחלקי הצל הלא נעימים בתוכם, מבלי להגיב בהגנתיות ובהאשמה זה כלפי זה" (2009, p. 216-220).


- פרסומת -

אייגן טוען בעקבות ביון, שהחיות רוצחת ושאנו נרצחים אל החיים ומוסיף: "לבנות נפש משמע להירצח ולהמשיך ללכת מעבר לזה" (2014, עמ' 54) בפרפרזה על דבריו אלו, אפשר לומר שהגיבורים הטראגיים של מלחמת טרויה - אכילס ופנתסיליאה 'נרצחים אל האהבה', שמנכיחה עצמה ביניהם בתוך מחול של תוקפנות ומוות. אייגן מוסיף בהשראת ויניקוט: "עלינו לשרוד זה את הרסנותו של זה, כדי להרגיש חיים באופן מלא, כחלק מן הלמידה כיצד לחיות יחד" (שם, עמ' 50). נדמה לי כי אם היה רק מתאפשר להם, אכילס ופנתסיליאה היו אומרים 'כן' לתובנה אייגנית זו.

כאן אנו שבים ופוגשים את הקרבה המשפחתית המתעתעת השוזרת בין ארוס ותנטוס במערכות יחסים זוגיות, עליה עמדנו בהרחבה ברשימה זו. אייגן מנסח זאת כך: "בכל מערכת יחסים יש פעולות איזון בין חבלה לבין תשוקה ששומרות את האדם לומד" (2019, עמ' 299). ומה באשר לאופייה של למידה זו? הוא משיב: "צריך לדעת משהו על היחסים בין עירום לבין בגדים כדי להיות עם מישהו בהצלחה - כדי למצוא את השער המתנדנד בין קלסטרופוביה לבין פעפוע" (שם, עמ' 293 ).

 

לסיכום

ברשימה זו ניסיתי להאיר את הדינמיקה של הדואט הזוגי, עליה עמד גם הבעש"ט, מייסד החסידות במאה ה-18 בניסוח הבא: 'שאחר פנים לפנים וקירוב מוכרח להיות הסתר, בכדי שאז דווקא יכול לבוא לבחינת פנים לפנים בקירוב יותר. וכדרך הריקוד שמתקרבים וחוזרים ומתרחקים' (כתר שם טוב, אות מ). מבעד לסיפורי הזוגות: אכילס ופנתסיליאה, סלנה ואנדימיון ומקצת סיפורים נוספים שנזכרו, עסקנו בריקוד הזוגי הנמשך של שניים הנעים בין מצבי מפגש דיפוזיים הכוללים רגעי התפרקות והתכללות, הנעים בין תרדמה להתעוררות, שניים הנכונים ללמוד מחדש בכל פעם את הצעדים והמקצב הזוגי והאישי על מנת שלא להסתיר זה לזה את 'הפתוח' בלשון האלגיות של רילקה, להסכין עם התמלאות והתמעטות הקשר, בדומה לירח המתמלא ומתחסר באופן מחזורי, או בדומה לדיאלקטיקה שבין קוניונקציו - זיווג הניגודים לבין מורטיפיקציו - מוות במונחי האופוס האלכימי שהוזכר.

אחתום עם טעם של תקווה פרדוקסלית ובו בזמן מפוכחת, שמסתתרת בתוך מחול הניגודים הסוער שמאפיין את עבודת הזוגיות, כפי שמעיד על עצמו אייגן שמשתף אותנו בגילוי לב בחוויה רגשית אלכימית שמפגישה בין ניגודי נפשו, במילים אלו: "לב...דואב וחדווה פראית הופכים לזוג..., רחוק מאילוף, משהו שאני יכול לומר לו "כן"'..." (שם, 289).

 

הערות

  1. על פי אחת המסורות, אורפיאוס היה תלמידו של לינוס, נגן לירה מהולל ויפה שנרצח כפי הנראה על ידי אפולו או הרקולס ודמותו רקועה על המגן של אכילס שהרג את פנתסילאה היפה.

 

מקורות

אייגן, מ' (2014). העצמי הרגיש. תל-אביב: תולעת ספרים.

אייגן, מ'(2019). הזנה רעילה. ירושלים: כרמל.

אפלטון (1979). כתבי אפלטון, כרך ב. תרגום: י"ג' ליבס. ירושלים ותל-אביב: שוקן.

באומן, א' (16 בנובמבר 2007). הצד האפל של דמות האם בדיאדה אם-בן. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=1521

ברודסקי, ע' (2011). ריינר מריה רילקה: דרכו של משורר. ירושלים: כרמל

בריטון, ר' (2015). אמונה ודמיון. תרגום: י' איתן-פרסיקו. תל-אביב: עם עובד.

גלעד, ע' (2005). אהבה ואפשרויות טהורות אחרות: מבוא עברי לפאננמנטליזם. בנימינה: נהר ספרים.

זנדבק, ש' (1999). רילקה אלגיות דואינו. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

כתר שם טוב (תשס"ד). כפר חב"ד: קה"ת.

לב כנען, ו ' (2013). שער החלום: כפיות ושניות בספרות החלום בעולם היווני והרומי. בתוך: עורכים: רחל אליאור, יורם בילו, יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן. כחלום יעוף וכדיבוק יאחז. עמ' 33-61. ירושלים: מאגנס.

פרויד, ז' ([1915] 1968). יצרים וגורלות יצרים. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד, בעריכת ח' אוריאן, תרגום: ח' איזק. תל-אביב: דביר.

פרויד, ז' ([1920] 1968).מעבר לעקרון העונג. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד, בעריכת ח' אורמיאן, תרגום: ח' איזק. תל-אביב: דביר.

רוט, מ' (2020). "דחף המוות חי ובועט". שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך לה(1), 24—30.

Hillman, J.(1979). The Dream and the Underworld. New York: Harper Perennial.

Hillman, J.(1989). The Essential James Hillman A Blue Fire. London: Routledge.

Jung C. G. (1953). CW. 7. Two Essays On Analytical Psychology. Routledge & Kegan Paul ltd, London.

Jung. C.G. (1956) C.W.5 Symbols of Transformation. Routledge & Kegan Paul ltd, London.

Neuman, E. (1963). The Grate Mother. An Analysis of the Archetype. Bollingham Foundation, N.Y.

Neumann, E. (1973). The Origins and History of Consciousness. Bollingham Foundation, N.Y.

Neuman, E. (1994).The Fear of The Feminine and other essays on feminine psychology. Princeton University press, N.J.

Schwartz-Salant, N. (2009). The Mystery of Human Relationship: Alchemy and the Transformation of the Self. London :Routledge.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכותרפיה יונגיאנית, מיניות, זוגיות, מיתוסים ואגדות
דפנה ממן
דפנה ממן
עובדת סוציאלית
אשקלון והסביבה
ענב ברס
ענב ברס
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
הדס גור
הדס גור
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נטלי סובולב
נטלי סובולב
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
גלעד חי
גלעד חי
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נירית כהן
נירית כהן
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.