לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
השפה האחרת - מסע משותף ליצירת דיאלוג / יעל כהןהשפה האחרת - מסע משותף ליצירת דיאלוג / יעל כהן

השפה האחרת - מסע משותף ליצירת דיאלוג / יעל כהן

ספרים | 6/12/2023 | 993

אי שם, ממש בינינו, חי אוטיסט לא מדבר. עולם שלם רוחש בפנים, ומדי פעם הוא מבצבץ, מנצנץ, עולה אל פני השטח, נעלם ושוקע ושוב מופיע המשך

השפה האחרת

יעל כהן

השפה האחרת

מסע משותף ליצירת דיאלוג

הוצאה עצמית

 

אי שם, ממש בינינו, חי אוטיסט לא מדבר. עולם שלם רוחש בפנים, ומדי פעם הוא מבצבץ, מנצנץ, עולה אל פני השטח, נעלם ושוקע ושוב מופיע. בתהליך ספיראלי ומורכב שיש בו התקרבות והתרחקות, התבוננות והסתרה, הצצה וכיסוי, יכול אותו אדם ללמוד איך לארגן את גופו לפעולה ממוקדת שתאפשר לו לחבר ידע פנימי להבעה אקטיבית ומשמעותית. בתוך דיאלוג שהולך ונבנה עם המטפל, ההורים והסביבה, הוא עשוי לגלות את השפה האינדיווידואלית שלו; שפה שתהווה עבורו בית מגן ומכיל, מקור ליצירה ולחיים, ותבטא משהו ממי שהוא. השפה הזאת, האחרת, תבוא לידי ביטוי באמצעות מילים מוקלדות, מדוברות, קולות, צלילים, צבעים, תנועת הגוף, מגע או הבעת פנים. יעל כהן נפגשה בשנת 1998 עם גדי שטיינברג, ילד אוטיסט לא מדבר, ועם הוריו. בעקבות מפגש זה פיתחה שיטה טיפולית פורצת דרך שמתמקדת בתהליכי עומק שמובילים את מטופליה ליכולת להביע את עצמם. השפה האחרת מזמין אותך לחבור למסע המשותף והארוך שלה עם מטופליה ועם עצמה. מסע מהוסס ובוטח בעת ובעונה אחת, שהנסתר בו יהיה תמיד רב על הגלוי.

 

יעל כהן היא מייסדת "מקום להבעה", מרכז לצעירים ובוגרים אוטיסטים, ומלמדת במכללת סמינר הקיבוצים.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:


אמיר

צלילי "אופרת פוגי" החלו להישמע מרחוק ולאט לאט התקרבו אלינו ,עד שנשמעה דפיקה בדלת ואני כבר ידעתי שכשאפתח אותה יחכה לי חיוכו הרחב של אמיר, אוחז בידו הימנית את האייפד שלו כשהוא מוגבה מעט הצידה לכיוון אוזנו, שואב לתוכו צלילים אחרונים לפני שיכניס אותו לתיקו. הוא התרגל להיפרד מהאייפד כמה דקות אחרי שנכנס ,הפרידה מהחפצים האישיים סימנה לכל באי המקום, החברים, המטפלים והסטודנטים, שהתחיל יום העבודה שלהם - יום שכולו עבודה פנימית ,התבוננות והזדמנות לצאת מדפוסי החשיבה וההתנהלות שטבועים בהם אל דרכים חדשות ומפתיעות. אמיר יעבור על פני בעודי מברכת אותו לשלום, וימשיך כמו חץ עד לקצה החדר המרכזי שלנו; ייגע בנקודה דמיונית בקצה החדר, יחזור בקו ישר ואלכסוני לנקודת ההתחלה שלו וחוזר חלילה, הולך וסובב. צעידה זו תופסק רק כשאחד מחברי הצוות יציע לו להמיר את המרחקים הקצרים שהוא גומע בחדר בהליכה ארוכה יותר בחצר, עד שיצטרף לקבוצה למפגש הפתיחה של היום .


- פרסומת -

בימים שבהם ניכרה אצלו התרגשות רבה היה מתקרב אלי, ספק אוחז בי ספק מטלטל אותי, ומנסה לומר לי דבר מה כשהוא מקרב את פניו אלי, חוצה את גבולות הקינספירה, המרחב האישי שלי ושלו; הקולות הגבוהים והרמים שהוא משמיע מסמנים שהוא בא היום עם נושא שהוא רוצה לחלוק איתנו בשיחה, ואני ידעתי שהוא יחזיק את הרעיון אצלו ולא ירפה, עד שיוכל לעבד אותו באמצעות ההקלדה. בשלב זה של הבוקר עדיין היה נתון בסערה רגשית וגופנית, ולכן נכנסתי איתו לחדר השיחות, משמיעה ברקע את "ימים לבנים", שירה של לאה גולדברג ,אחת המשוררות האהובות עליו.

לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו

ולמתק הקצב הרך מתפיס מותר ונרגע.

השיר הזה תמיד, אבל ת־מיד, מאט את קצב ההליכה של אמיר, מרגיע את הטונוס השרירי ומאפשר לו אפילו להתיישב במקומו. בזכות השיר הוא יכול לשאת את השתיקה, להביא שלווה לבדידות, חיוך לעיניים.

כשהגוף נרגע, אפשר ליצור גשרים בין פנים וחוץ, בין אתמול ומחר .אני מציעה לאמיר להיות זה שפותח את מפגש הבוקר, הוא יושב כשגבו שעון ברפיסות אל גב הספה ורגליו שלובות זו על זו. אחרי התנועתיות האינטנסיבית, המוחצנת, שבה היה שרוי רבע שעה קודם, מתרחשת ההתכנסות פנימה.

האיברים כבדים, הראש נוטה אחורה, אצבעות הידיים ממוללות את קצה החולצה. אני מתיישבת לידו כשהמקלדת בידי ומשתהה .

סדר הפעולות הנדרש להתארגנות להקלדה כבר ידוע לאמיר, אבל הוא עדיין זקוק לקריאת השכמה, להנחיה מילולית שתזכיר לו איך לאתחל את הפעולה: להניח את שתי רגליו על הרצפה, לרכון מעט קדימה, למקד את עיניו אל המקלדת ולהושיט את האצבע לכיוונה. כל האיברים קיבלו את המסר, עכשיו לנוע .

לוקח לאמיר עוד כמה רגעים עד שהוא מיישם את ההנחיה. הוא נכנס לקצב שלו, שהוא קצב אטי, מתמשך, כאילו נטול זמן, אך בתוכו יזכור איך עליו להניח את כף ידו על הירך הנגדית וכך ליצור השהיה שבמהלכה יחפש בעיניו את האות הבאה ותנופה שתרים את הזרוע כמנוף, בעקבות העין, אל האות המתבקשת .

מדי פעם הוא מסיט את המקלדת ממנו וקם אל מרכז החדר, מסתובב סביב עצמו, מערבל את מילותיו, מארגן את מחשבותיו, כל זאת כדי לחזור ולהמשיך את הרעיון שלו עד תום .

רצף הפעולות שאמיר למד כדי שיצליח להקליד באופן עצמאי מסייע לו למצוא קצב טבעי, שמאפשר לגוף להביא לידי ביטוי את הנפש. הקלדת מילה הבעתית מחייבת יכולת סנכרון בין איברי הגוף השונים, ובינם לבין החשיבה. עדיין הקצב נותר אטי מאוד, וההקלדה עצמה מעייפת, דורשת מאמץ גדול. כל מילה מוקלדת בסלע. כל מילה היא תוצאה של כוח רצון עז, יכולת הקשבה מוחלטת, סנכרון מלא בין הגוף והנפש החושבת. עד שבוקע המעיין הנובע, ולו לרגעים .

גם לנו, שאצלנו השפה המדוברת היא דיירת קבע, קורה שאנו רוצים לרגע לומר משהו והוא נעלם, כי חשבנו הרבה יותר מהר מיכולת הביטוי שלנו בקול רם. המילים המובעות בקול רודפות אחרי המחשבות, ופתאום עלולות להקפיץ מילה אחרת, שלא קשורה למשפט שאמרנו באותו רגע ,או לבלבל חלקי מילה באחרת, ואז נוצר שעטנז מילים .

כשאנחנו כותבים, מקלידים, אנחנו נעזרים בקול הפנימי שלנו שמווסת את קצב ההקלדה, הקול הפנימי שמסנן ואומר רק את המילים שנרצה לכתוב. ככל שנצליח לסנכרן טוב יותר בין קצבו של הקול הפנימי שלנו לקצב האצבעות המרפרפות על המקלדת כך נצליח להקליד מהר יותר. אם מיקומן של האותיות על המקלדת מוכר לנו, התהליך יהיה מהיר יותר, אם נקליד בשתי ידיים ולא באחת, ההקלדה תהיה מהירה עוד יותר, ואם נעבור להקלדה עיוורת, הרי שנצליח לבטא את מחשבותינו בקצב אחיד ומתואם. אחר כך רק נעבור על פני הכתוב, נראה שאכן לא פספסנו אף אות, ונהיה שבעי רצון מהתוצאה, ממה שכתוב. שכן לתהליך המורכב שהתרחש במהלך הכתיבה אנחנו לא מודעים בדרך כלל, אלא רק לתוצאותיו, למה שכתוב.


- פרסומת -

כל זה קורה אצלנו, אצל מי שמסוגל להניע את גופו ברצף פעולות ,רק על פי פקודה מהמוח, רצף שמרגע שנלמד הפך להיות אוטומטי ,ומתוך כך חזרתי. הוא מאפשר לנו לפעול מהר מבלי להיות מודעים לכל שלב ושלב. מרגע שהגוף פועל באוטומטיות, הרי שהמחשבות יכולות להתעופף אל מחוזות אחרים, ואין הן מונעות מהגוף לתפקד .

אך מה קורה אצל אמיר? אצל מי שהפרקסיס - התכנון, ההתארגנות האוטומטית לפעולה שמשרתת אותו - אינו תקין אצלו ?

המוח רוצה, הנפש משוועת, והגוף לומד אט־אט את רצף הפעולות שיסייעו לו לחבר בין הצורך, הרצון והמסוגלות .

באותו הבוקר היה אמיר נרגש במיוחד. מי שלא עקב אחר השיחות שניהל במהלך השבוע, יכול היה לחשוב שמדובר בהתנהלות חסרת רסן שמּוּנעת מדחפים פנימיים בלתי נשלטים, אבל השיחות הכתובות ,השמורות על גבי מסך המחשב ובעיקר אצלי בזיכרון, הראו שאמיר עסוק השבוע בטיבם של החיים האלה, ושברצונו לחיות חיים נעימים שבהם הוא מגשים את יכולותיו .

מחשבה, ברגע שהיא מתחילה לצוף, מוצאת לעצמה דרכי מוצא שונות אבל דומות, ופתאום היא מחלחלת לכל נושא שיחה. היא תמצא אצלנו צורות, תחפושות, הקשרים. היא תמלא את עולמנו ותחפש הוכחה לאמיתותה בכל עניין שנעסוק בו באותו הזמן. עד שתעובד ותעלה למודעות ותהפוך לתובנה נוספת, שהיא חלק מהמכלול שבונה את האישיות שלנו .

גם אצל אמיר אני יכולה לראות איך רעיון מתחיל את דרכו בעולם בבוקר של יום ראשון, וממשיך ומתגלגל ולובש ופושט צורות במהלך השבוע, עד שהרעיון ואמיר מוצאים מנוחה .

במשך השנים אמיר לימד אותנו שהוא יכול לשמור את הרעיונות במוחו הקודח. בעוד שחברים אחרים חייבים להקליד ברגע הנשגב שבו הניסוח של הרעיון מופיע אצלם באופן נהיר, אחרת ייעלם ויישכח שוב בתהומות האילמות, משם יהיה אחר כך קושי גדול למשות אותו, הרי שאמיר מסוגל לאחוז בנושא שהוא רוצה להביע במשך שעות או ימים עד שיגיע הרגע שבו יוכל להקליד אותו ולשוחח עליו עם הוריו, אחיו, חבריו, ואיתי.

באותו יום חמישי, כמו תמיד, אמיר פתח את השיחה שלו עם חבריו הקרובים בכתיבת המשפט:

חשבתי ואני יודע שאני חושב אני נעים .

אמנון, הסטודנט החדש שהגיע אלינו רק שבועות אחדים קודם לכן ועדיין הרגיש, כהגדרתו, כמו פיל בחנות חרסינה, הגדרה שהיטיבה לבטא גם את מה שחשו לגביו כל הנוכחים בחדר, נע קלות בכיסאו והסתכל עלי. משום שכל מי שנכנס לחדרי השיחות של החברים הוזהר מראש שאין האנשים המדברים ממלאים את חלל החדר בדיבורם .

מי שעובר את פתח המרכז ונכנס אל המתחם הנעול משאיר מאחוריו לא רק את הפלאפון שלו, את היום יום ההומה ואת המרוץ, אלא גם את מנהגו הטבעי לומר כל מה שירצה בכל זמן ובעיקר כשהוא רוצה להוכיח את ידיעותיו או ליצור קשר חברתי .

"מילים הן מותרות מיותרות מזהב ".

כך כתב גדי מזמן, ובמקום הזה גם האדם המדבר בקול לומד לרסן את מילותיו, לבחור את המוזהבות מביניהן, אלה שיביעו את התמצית המרוכזת של רעיונותיו .

אמנון הסתכל עלי, ואני הנדתי אליו בראשי והעברתי אליו את המקלדת ,כדי לאפשר לו להביע את עצמו כמו החברים .

אמנון, כמו כל מי שעדיין אינו מורגל בדרך השיח הזאת, אמר לאמיר:

"נראה לי שאתה מתכוון לדקארט ."

ואני מיד הזדרזתי לומר: "מה שאתה, אמיר, אמרת עכשיו, מזכיר לך ,

אמנון, את משפטו של דקארט:' אני חושב - משמע אני קיים,״

הרגשתי שאמנון לא כל כך מבין את משמעות התיקון הזה, ומאוחר יותר שוחחנו על הרגע הזה, שבו הוא פירש את מה שהקליד אמיר פירוש חד־משמעי שאומר לו - "זה מה שאתה חשבת," משפט שעלול להחזיר את אמיר מיד אל כל אותן שנים שבהן הסביבה תמיד חשבה שהיא יודעת מה הוא חושב, ובעיקר מה הוא לא חושב. מה הוא לא מסוגל לחשוב כי בוודאי אינו מבין, אינו תופס או אינו מודע לו .

לעומת זאת, כשאמנון מתייחס לאסוציאציה שעלתה אצלו כתוצאה מדברי אמיר, הוא לא אומר שבהכרח לזה אמיר התכוון, אלא מעלה אסוציאציה לגיטימית ואישית שלו לנאמר, שאולי במקרה תואמת גם לרעיונותיו של אמיר. גם אם אין היא תואמת, אמיר יודע שאין בכך אמירה, קביעה או מחויבות שהוא ואמנון חייבים לחשוב בדיוק אותו הדבר, או שעליו לקבל את תגובתו של אמנון לדבריו כקביעה מה הוא ,אמיר, חושב .


- פרסומת -

תהליך של הבנה הדדית מתפתחת הוא תהליך שעוברים שני הצדדים בדיאלוג הזה. הדובר לומד שאין ביקורת או שיפוטיות או ניסיון לקבוע מה הוא אמר, המאזין מבין שאין ביכולתו להבין עד הסוף את הנאמר ,אלא רק להמשיך ולדון בנושאים שעומדים על הפרק בשיחה, ולהגיב אליהם מנקודת ראותו או כמיטב עולם הידע והרגש שלו, עד שניתן יהיה להגיע אל נקודת איזון משותפת .

"לֹא לִפְרשׂ אֶת הָאָָדָם עַד תֹּם," אומר שלמה טנאי בשירו.

אמיר הגיע אלי כשהיה בן שבע־עשרה, הוא לא דיבר אף מילה ולא כתב ,ולא הראה שהוא מזהה אותיות או מילים או שפה מדוברת. מקצה השביל אפשר היה לשמוע את צלילי השירים שבחר להשמיע באייפד, שירים ילדותיים שלא תאמו את מראהו הבוגר. התחלנו איתם, כדי להתחבר אל המילים הכתובות של השירים, שאותן, כך שיערתי, הוא מכיר בעל פה .ולהכיר את המילים הראשונות והטבעיות לכל אחד - אמא, אבא, שמות בני המשפחה, שוקולד, גלידה. אחרי כמה מפגשים, התרגשתי לשמוע מהשביל את שירו של נתן אלתרמן "שמרי נפשך". ידעתי שזה השיר שאמיר הכין למפגש שלנו .

אמיר הציע להקליד שירים של אלתרמן. שום בחור בן שבע־עשרה לא יאזין באופן מקרי לשיריו של משורר כה מורכב, אלא אם כן המילים מדברות אליו .

הצעתי לאמא של אמיר שתקריא לנו את המילים, ושאנחנו ביחד נכתוב אותן. התחלתי להקליד ואמיר השלים את המילים. לאט־לאט ראיתי אותו קשוב אלי, מתחיל להסתנכרן עם קצב ההקראה של אמו ועם קצב ההקלדה שלי, שהיה כמובן מסונכרן אליו. במקביל המשכתי עם הנחיות להתארגנות גופנית, פנימית וחיצונית - לתכנן את המילה בראש ,לראות או לשמוע אותה, לחפש את האות הראשונה בעיניים, להושיט את האצבע אל האות, להוריד את היד, לחפש אות שנייה בעיניים... ככל שהמשכנו הבחנתי שאמיר מחפש את האותיות בעצמו, בלי שאראה לו את מיקומן. ראיתי שאני יכולה רק להשמיע את המילה השלמה והוא יפרק אותה לאותיות ויגיע אליהן זו אחר זו, כשאני ממקדת אותו בעזרת ההוראות הגופניות ושמירה על קצב קבוע שמגן עליו מפני ריצה קדימה עם מחשבות מעורפלות אחרות, ומאפשר לו להקליד את המילים שהוא רוצה להביע עכשיו.

אמיר החל להגיע אל המפגשים מוכן, השירים ששמעתי כבר מקצה השביל לא היו מקריים. כתבנו מגוון משירי נתן אלתרמן, כמה מהם שגם אני לא הכרתי, ואז יום אחד אמיר הגיע עם השיר "מסתובב" של אביב גפן .

בחוץ העולם חוגג

רק פה יש קצת שקט

זו בטח לא אותה המסיבה

לכל אחד בלב יש איזו דלת

ורק שלי נשארת סגורה

אז אני

מסתובב

 

כולם הולכים למסיבה, כולם מבלים בה ,ורק עבורי הדלת נשארת סגורה .מה שנותר לי הוא להסתובב.

חשבתי לעצמי שזאת ההזדמנות לפתוח את הדלת הסגורה. במקום שבו מתחברת החוויה אל האסוציאציה, אל הרגש, אפשר לפתוח פתח אל ההבעה, אל השיח .

כמו תמיד אמו של אמיר הקריאה את השיר ואנחנו הקלדנו אותו, אני את רוב המילים ואמיר את חלקן. הוא הקליד מילים משמעותיות, לא מציפות מדי, מילים בדיוק במידה המתאימה, שמאפשרות לו להישאר נינוח ולשמור על הכוחות הרגשיים והגופניים להמשך הפגישה.

כשהגענו לשורה האחרונה בבית, עצרתי ושיניתי את הנוסח - בפני נפתחת דלת... הדלת פתוחה...

זאת היתה הזדמנות לעבור מבעד לדלת הפתוחה. בדמיון - במחשבות על החיים האפשריים שמצפים גם לו ולא רק לאחרים, במציאות - באמצעות ההקלדה שהיא אותנטית שלו, שעולה מתוכו .

דמיינו אדם שבמשך שנים מדמיין, שואל, עונה, רואה, מצייר לנגד עיניו ,רוקם חלומות, הכול בינו לבין עצמו. רק הוא יודע על עולמו הפנימיהנסתר. לכל אדם יש עולם נסתר, אבל הידיעה שהסביבה מכירה בכךשיש לך דמיון שהוא רק שלך, והוא שמאפשר לך לפתח את יכולת החשיבה, הלמידה והיצירה ואת היכולת שלך להבין מושגים מופשטים ,להתנהל בעולם, הידיעה הזאת מקלה על האדם והופכת את עולמו הדמיוני ללגיטימי, וגם למנוף שלו להתפתחות.

ומה על אותם אנשים אוטיסטים, לא מדברים, לא מתקשרים, אנשים שחיים בתוך גוף שלא מתקשר איתם, ושאינם יכולים לתקשר עם הסביבה ?בהיעדר יכולת קולית־מילולית, בהיעדר ג'סטות - מחוות לגיטימיות ומובנות, בהיעדר מימיקה מותאמת, מה נותר להם? נותר להם הדמיון שלהם. בעולמות הדמיון הם כל יכולים, הרחק מהגוף הסרבן, הבוגד ,מהסביבה שמכירה רק במה שהיא רואה כלפי חוץ ושמפענחת אותם על פי יכולותיה המוגבלות. אם אני מדמיין, ואף אחד לא חושב שזה מה שקורה אצלי, אז האם אני מדמיין שאני מדמיין? האם אני אכן קיים ?


- פרסומת -

ברגע הזה שאמנון העלה כאסוציאציה את המשפט האלמותי "אני חושב - משמע אני קיים," הוא הראה לאמיר שהוא מכיר בכך שאמיר חושב .המולה החלה בחדר. אמיר קם ממקומו והחל להסתובב מחייך, בעודו נעמד לרגעים מול המסך, כך שהוא מכסה בצלליתו את המסך ולא מאפשר לאף אחד לראות מה כתוב עליו. עמי החל לנוע קדימה ואחורה ,מפנה את פלג גופו העליון לעבר גדי שיושב לצדו, משמיע קולות רמים ומניח את ידו השמאלית על אוזנו כאפרכסת, כאומר - שמעתם כולכם מה שנאמר פה ?

שני, שהיתה עד כה שכובה למחצה על הספה, ספק נינוחה ספק רדומה ,זינקה שוב ושוב על הספה, כאותו יוגיסט שמתגבר על חוקי הגרביטציה בעזרת רוחו. קפיצות אלה גרמו לי כמעט לשכוח את כל מה שלימדתי בעצמי. גורלה של הספה, שלא מזמן רכשתי עבור החברים, טרד פתאום את מנוחתי, אף על פי שעוד כשהצבתי אותה בחדר השיחות בתחילת השנה אמרתי לנעמה שאם היא תחזיק מעמד עד חנוכה נוכל להיות מרוצות .

זה היה הרגע שבו הפיל שהיה בחדר נהפך לבלרינה שרוקדת על קצותאצבעותיה את אגם הברבורים שלה. ההכרה בעצם החשיבה של האוטיסטהלא מדבר היא מושא חלומותיו, ובמה חשיבתו שונה מזו של אפלטון ,דקארט, שפינוזה? מילותיו של אמנון ביטאו את ההכרה בכך שאמיר הוא אדם חושב, שיש לו דמיון שמאפשר חשיבה יצירתית. ולהכרה הזאת נלוותה הכרה מורכבת יותר — שהחשיבה של אמיר היא עצמאית, שעולם הדמיון של האדם הלא מדבר מתרחש באזורים אחרים, שהרבה פעמים לא נבין; שגם כשיתאפשר לו לשתף אחרים ברסיסים מהעולם הזה, יכול להיות שנצטרך כולנו להסתפק בידיעה שאנחנו מנסים להבין, ובתקווה שנוכל להבין יותר ביום מן הימים .

אדם מתחיל להקליד את מילותיו. הוא מעלה מתוך עולמו הפנימי מילים, מושגים שהיו שם במרבצים, ללא תנועה, ללא הדינמיקה שמתנהלת בתוך תהליך דיאלקטי יומיומי, שבו המילה מתחילה לנוע ומתגלגלת בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו, עד שהיא מקבלת צורה ועומק והמשמעות שלה מתבהרת. זהו מפגש בין תרבויות — תרבות האילמות ותרבות הדבֶֶּרֶת, ובתווך המילים האלה שמחפשות את צורתן ומובנן מחדש, עבור הדובר ועבור המאזין .

כשאמיר כתב לראשונה את המילה "חלמתי" במהלך שיחה עם אביו ,השתררה דממה בחדר, ואביו אמר: אני לא מבין מה שכתוב פה. הקראתי את המילה בקול, ואביו אמר שהוא מבין את המילה, אבל לא יכול להבין למה הכוונה כיוון שלא העלה עד כה בדעתו שאמיר חולם. במקרה הזה אמיר היה זה שהביא את המילה במלוא מובנה ומשמעותה אל אוויר העולם. כמה אומץ היה בו להצליח ולדבר על עצמו כחולם, כשהסביבה עדיין לא היתה מסוגלת לראות אותו ככזה. אמירה כזאת, בלתי צפויה ,יכולה להופיע רק כשהאדם כבר בטוח בכך שהמפגש הטיפולי ישמור עליו מכל תגובה שהיא, ויעזור לו להנכיח את מה שהקרובים לו ביותר עדיין לא רואים. שמור נפשך, שמור כוחותיך. הבנתי שאמיר כבר קיבל את המסר שכאן בחדר יש לו אפשרות להביע גם את מה שעדיין לא קיים בתודעתם של הקרובים לו ביותר. זאת הדלת שנפתחת עבורו אל עבר השינוי התפיסתי שהסביבה עוברת ביכולת להאזין; להקשיב לא רק למה שמוכר ועולה על הדעת, אלא גם למה שלא עולה על דעתה. המאזין הופךלהיות זה שלא יודע. לא יודע מה אוצר המילים של הדובר, מה הוא יכולאו לא יכול לומר לו, לא יודע במה הוא עוסק בתהומות נפשו, בשעות שבהן הוא מסתובב הלוך ושוב ברחבי החדר, או ספון בפינתו ומכסה את אוזניו, או יושב במרכז המטבח וחוזר שוב ושוב על קריעת דפים, או מניע את אצבעות ידיו כנגד עיניו, והן מנפנפות בחוט בלתי נראה לעין. אולי בזמן הזה בדיוק הוא נזכר איך נסעו איתו לטיולים בחו"ל כשהיה קטן .אולי תוך כדי הסתובבות הוא מהרהר באחיו שקיבל כבר צו ראשון, אולי הוא חושב על בת הזוג שהיה רוצה שתהיה לו. אולי בזמן הזה בדיוק ,שנראה לכל מי שמתבונן כזמן ריק ממשמעות, הוא מתחבט בנושא זיהום החופים שנדון אתמול במרכז החדשות, או בספר של א.ב. יהושע שעוסק בסוגיית המוות.

הדלת הנפתחת היא דו־כיוונית. הרגע שבו המשפט שאמיר כתב העלה אצל אמנון את האסוציאציה לדקארט, "אני חושב משמע אני קיים", פתח אצל אמנון את הדלת אל עולם קונוטציות רחב שִאִפשר לו למצוא את דרכו לא רק אל אמיר ואל חבריו אלא גם אל בנו שלו. אמנון הגיע אלינו בחיפוש אחר מזור לבנו האוטיסט. תחושת הסגר, המחנק, הדלת הסגורה ,חוסר המוצא, ההרגשה של בנו שלא רואים אותו, הביאה להקצנה הולכת וגוברת של תגובותיו. בנו הגביר את עוצמת התגובות וזעק: "תצליחו לראות אותי, תנו תוקף לרגשות שלי. תנו לי תוקף ".

"אתה מתגעגע," "אתה כועס," "כל אחד היה כועס עכשיו," "קשה לך עכשיו," "זה טבעי שקשה כשצריך לצאת מהרכב ביום חורפי," "אני שומעת את הקול שלך," "הקול החזק הזה בוודאי מבטא את הרגשות שלך." התיקוף מתייחס גם למילים הנכתבות, גם כשהן לא מובנות או לא מתקבלות על הדעת, וגם כשהרעיונות המובעים אינם ניתנים ליישום .לעתים ישנה נטייה לא להבין את המשמעות, כיוון שאנחנו שוללים את ההיתכנות של הנושא שהועלה .


- פרסומת -

"אני חולם לנסוע לניו יורק." המשפט הזה, שכתוב בשפה תקנית ומובנת, יכול להיות בלתי מובן למי שמיד חושב על כך שנסיעה לניו יורק היא בלתי אפשרית עבור האדם שהביע את הרצון. תהליך דיאלוגי מתחיל מיד עם מתן התוקף לרצון - אני יודעת שזה מה שאתה רוצה .להיות בשמחת הגילוי, השיתוף, ההבנה מהו הרצון הכמוס של האדם .אחר כך אפשר לברר את משמעות הרצון עבורו. לא תמיד הבעת הרצון חופפת למשמעות שלו בעינינו. אחרי שמובהרת משמעותו, תהליך עיבוד נוסף, שיכול להתפרש גם על גבי חודשים, מבהיר כיצד אפשר לממש את הרצון באופן מותאם לאדם המבקש .

כשאמיר החל להביע את עצמו, ניכר היה שהוא מתחיל להבין שהתהליך שהוא עובר מאפשר שינוי, לא רק אצלו אלא גם אצל הוריו ובקרב משפחתו שעטפה אותו תמיד בחום רב, בהכלה, בחומת שמירה והגנה ,ושעכשיו פותחת את שעריה לידע החדש על אודותיו, ומקבלת אליה את בנה החדש־ישן בחיבוק אוהב .

הצורך העז שלו בהבעה אישית, הצורך להפוך להיות חלק מהשיח המשפחתי והקבוצתי בער בו, והעניק לו מוטיבציה ללמוד איך לארגן את הגוף, ללמוד להקליד, ללמוד לצרף מילה למילה לרעיון .

זה לא היה לו קל, אבל ההפנמה שיש לו כאן הזדמנות להיות חלק מהשיח, להשמיע את עצמו, ללמוד על הסביבה ועל עצמו, לרכוש השכלה, נתנה לו את הכוחות להתפתח ולממש את הפוטנציאל הטמון בתוכו. פוטנציאל שאולי אפילו הוא עצמו לא ידע שקיים שם .

בהדרגה למד איך למקד את הווקאליות הבלתי מובנת שבוקעת ממנו ,ולבטא אותה באמצעות המקלדת. הוא למד איך לארגן את רצף פעולות הגוף כך שיפעלו ביחד איתו, למענו. הגוף כשותף, כמי שעוזר לו לספר את הסיפור שלו באופן עצמאי .

לרוב הוא היה זה שפותח את מפגשי הבוקר שלנו במשפט משלו ,שלעתים התווה עבור הקבוצה את נושא השיחות לאורך היום .

אחרי משפט זה הוא היה מחכה בשקט של ציפייה לתחילת השיחה, שבה יוכל להמשיך ולפתח את הרעיון בדיאלוג מול חבריו. תמיד הפליא אותנו לראות איך הוא שומר ובונה את רעיונותיו לאורך היום. לפעמים גם בין הימים. הוא ידע לשמור רעיון בתוכו ולא להרפות ממנו, עד שתהיה לו הזדמנות להעלות אותו לדיון שייתן לו מענה, או לפחות הזדמנות לחשוב עליו בקול, קול המילים המוקלדות שלו .

באותו יום שבו אמנון, הסטודנט, זיהה לראשונה את דקארט, הוא זיהה לראשונה רעיון מופשט שעלה בשיחה, ולא חיפש את הפירוש הקונקרטי .הוא הבין שיש שם משהו גדול יותר. ואז, בסיום השיחה הזאת, הוא פתאום זיהה שעל הלוח שבחדר השיחות מופיע קטע של אוספנסקי מתוך ספרו ״החיפוש אחר המופלא״: "אדם חייב לזכור את עצמו - זו הראשית והאחרית של כל העניין, מפני שכאשר יש לו את זה, יש לו את הכול."

אמנון נראה מופתע ומבולבל כשאמר: "מעניין, בדיוק השבוע נזכרתי בספר של אוספנסקי וחזרתי לעיין בו אחרי הרבה שנים ".

מקריות? יד מכוונת? או אולי הזדמנות לחשיבה על תהליכי הלמידה הספירליים שכולנו חווים, וכמונו גם אנשים אוטיסטים .

הטקסט הזה היה תלוי ברחבי המרכז בשבועות האחרונים, הוא נדד מחדר לחדר, וסביר שאמנון ראה אותו ולא היה מודע שהוא קורא אותו ,אבל משהו בכל זאת חלחל פנימה והוא "נזכר" בספרו של אוספנסקי ,שמונח אצלו על המדף כבר שנים, ושכנראה בעבר היה לו תפקיד בחיפוש של אמנון אחרי המופלא. לחפש, לאבד, לאבד כיוון, ללכת לכיוונים מנוגדים, לחזור אל המקורות, לזהות את הצורך .

אמנון בא כדי לחפש, והשהות עם החברים אפשרה לו למצוא את הדרך שאבדה לו. כשמצא את הדרך שאבדה לו, יכול היה גם למצוא את הדרך אל בנו .

כשהסתיים הסמסטר ואמנון סיים את ההתנסות אצלנו הוא שיתף את החברים בכך שכשנכנס לראשונה חשש, פחד שלא ישתלב בקבוצה. אור של פליאה קרן בחדר. החברים הצטופפו סביבו, ואמיר סובב את גופו אליו והתבונן בו בזוג עיניים גומעות כשאמנון המשיך לומר להם - אבל עכשיו אני מרגיש שאתם חברים שלי, והקדיש להם את המילים:

מכל החברים שלי קיבלתי את הטוב את החיוך נתן לי החבר הכי קרוב.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: אוטיזם, ספרים, שיטות טיפול נוספות
אבשלום כהן
אבשלום כהן
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה
סמדר כרמי
סמדר כרמי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה
ארז גור
ארז גור
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דנה פולק
דנה פולק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
יוסף אלישביץ
יוסף אלישביץ
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
הלה יהלום
הלה יהלום
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.