לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מושג ההוויה בזן ובפסיכואנליזה לאקאניאנית, או: איך לא להפריעמושג ההוויה בזן ובפסיכואנליזה לאקאניאנית, או: איך לא להפריע

מושג ההוויה בזן ובפסיכואנליזה לאקאניאנית, או: איך לא להפריע

מאמרים | 28/9/2023 | 1,132

מעקב אחר הקשר בין טכניקת האסוציאציות החופשיות, ההקשבה הצפה של האנליטיקאי, וחוויית הטראנס שמופיעה בזן, במסורות מיסטיות, במסעות פסיכדליים ובהקשבה אנליטית המשך

 

מושג ההוויה בזן ובפסיכואנליזה לאקאניאנית, או: איך לא להפריע

יהודה ישראלי

 

 

 

לאקאן פותח את הסמינר הראשון שלו בשנת 1953, סמינר בנושא הכתבים הטכניים של פרויד, עם התייחסות לטכניקה של מורה הזן ששובר את השתיקה בדרך כלשהי, באמצעות קואן סתום או באמצעות אקט (Lacan [1953] 1988). ההפתעה אפשרית מכיוון שהיחס של מסטר הזן ללמידה אינו סיסטמי ודוגמטי. התלמיד מחפש בעצמו את התשובות לשאלותיו, והמורה נותן את התשובות כשהתלמיד על סף התגלית.

ב"זן באמנות הקשת" מתאר הריגל את חניכתו כקשת (1990 [1951], הריגל). המורה לימד אותו לאיין את מי שנדמה לו שזה הוא ולהיות טבעו האמיתי שאינו ידוע לו. התוצאה היא שמשהו בו בוחר את התזמון של שחרור החץ, והדיוק של הפגיעה מעיד על ההוויה הזאת בה היה נתון הקשת. האימון הוא לזוז הצידה כדי לאפשר להוויה הזאת להתקיים; זוהי ההוויה ממנה שובר המורה את השתיקה באופן שמפתיע גם את עצמו.

ננסה לענות על השאלות: מה זה "זה" שמשחרר את החץ? מיהו האדם שנדמה לו שזה הוא לפני שהוא מאפשר ל"זה" להיות? כיצד הפרקטיקה של התאיינות שאנחנו רואים באומנות הקשת מופיעה כבר אצל פרויד כטכניקה של האנליטיקאי? וכיצד הרעיון הלאקאניאני שההוויה מושתתת על המסמן, על השפה, משמש כבסיס תיאורטי לטכניקה של אסוציאציות חופשיות מצד המטופל, להקשבה צפה מצד המטפל, לאקט האנליטי ולמטרת האנליזה?

המציאות הלאקאניאנית ארוגה משלושה משלבים: הממשי, הדמיוני והסמלי. "זה" הוא האובייקט הממשי שנשאר מהוויה המדברת, לאחר שמפחיתים ממנה גם את ההזדהות כאגו דמיוני הנבדל מהעולם, וגם את ההזדהות כסובייקט סמלי החי בסיפור בו יש לו התכוונות. צורה נוספת לזקק את ההוויה של "זה" היא דרך התחביר של השפה. (Lacan [1972-1973] 1998 p.31) מהמשפט I am doing, מפחיתים גם את ה"אני" של I , וגם את הפעולה doing, ונשארים עם המסמן של ההוויה בלבד am. זהו החלק של ההוויה במשפט, שנקרא קופולה, והוא מופיע כ am, is, are או בתור המילה being במשפט I am being sarcastic. בעברית זו המילה "אשר" למשל במשפט "אהיה אשר אהיה". אצל לאקאן, ההוויה שאין לה פרסונה דמיונית או התכוונות של סובייקט, זוהי ההוויה של הלא מודע שמקבילה לעמדת מורה הזן.


- פרסומת -

 

אסוציאציות חופשיות והקשבה צפה

האדם שנדמה לו שזה 'הוא' מורכב מהשילוב של האגו והסובייקט. הטכניקה של אסוציאציות חופשיות מזמינה את המטופל להגיד הכל ולהתעלם מהחשש לתדמית האגו, וגם מאפשרת לו לשים את הסובייקט המתכוון בצד, להגיע לא מוכן, ולתת למילים לצאת כאילו לא הוא התכוון לומר אותן. זהו ניסיון לתת ל"זה" לדבר; להשתמש בדיבור שבטיפול כהזדמנות להתגלות של "זה". הדיבור הוא הזירה שבה עוברת ההזדהות של המטופל מאגו, לסובייקט, ל"זה".

אל מול האסוציאציות החופשיות בצד של המטופל, מתמקם האנליטיקאי בהקשבה צפה; הקשבה בה כל מה שנאמר הוא חשוב באותה מידה, וכל התכוונות אפריורית כמו תיאוריה פסיכולוגית או סיפור מהמפגש האחרון הם החטאה. האנליטיקאי לא מחפש דבר פרט לציפייה להיות מופתע. לשם כך הוא שם את השיפוט שלו בצד, ומשתדל שלא לעשות או לומר דבר בהתכוונות מודעת. המאמץ של האנליטיקאי, כמו של הקשת, מוקדש להפיכת עצמו ללא חשוב כדי לאפשר להוויה אחרת להגיח. זוהי הוויה שיש בה פחות מודעות עצמית ויותר נוכחות של משהו לא ידוע. כמו אצל מורה הזן, הפירוש יוכל להיות סתום ואקט חיתוך הפגישה יהיה מפתיע. הדבר קורה לא מתוך כוונה של האנליטיקאי אלא בדיוק להיפך - זה מה שמגיח ממנו ומהלא מודע שלו שרלוונטי ליחסי ההעברה הספציפיים, כשאינו בהתכוונות. היטיב לתאר זאת הריגל: " כאילו הנחיתה החרב את עצמה, וכפי שנאמר בירייה בקשת, כי 'זה' קלע ופגע, ניצב גם כאן 'זה' במקום האני, 'זה' הנהנה הכישרון והמיומנויות שרכש האני במאמץ מודע (הריגל (1990 [1951] עמ' 71)." גם במקרה שלפנינו 'זה' הוא שם בלבד למשהו שאין להבינו ואין להשיגו, והוא מתגלה רק לאיש שחווה אותו. בכך שהאנליטיקאי נמנע מפעולה ומתמסר למה שמפעיל אותו ללא ידיעתו, הוא מאפשר הופעה של פעולה שאינה מוגבלת למה שהאנליטיקאי מבין. האנליטיקאי סומך על ההתרחשות הסמלית בקליניקה שהוא אינו מוביל אלא משאיל את עצמו, כמו אנזים בתהליך כימי. מטרתו היא לאפשר להתרחשות להתקיים. הוא ממלא את תפקידו בתוכנית שהיא גדולה ממה שהוא יוכל לתכנן או לדעת.

גם פרקטיקת הזן וגם הקליניקה הפסיכואנליטית של הממשי הן חלק ממסורות מיסטיות שחותרות בצורות שונות ולמטרות שונות לחילוץ מהאני. התהליך הזה יכול להתקיים דרך טראנס אצל מחוללים סופיים, התבטלות של החסיד היהודי מול אלוהיו או התמזגות עם היקום בחוויות אנימיסטיות פסיכדליות נאו-שמאניות. ההתבטלות של האנליטיקאי מופיעה במושג "האקט האנליטי" שהיא הפעולה שעושה האנליטיקאי מבלי שהוא נוכח כסובייקט בזמן הפעולה ומבלי שהוא מבין את האפקט של פעולתו, כמופעל על ידי חוקיות שנסתרת ממנו. כמו עם הקשת, האסמכתא להוויה הייחודית הזאת היא פירוש קולע. כל פירוש מהסוג הזה מכניס גם את המטופל להוויה הזאת תוך כדי פרץ של פתיחת הלא מודע. למעשה, ניתן לומר שפירוש מוצלח ביחס למטרות האנליזה הוא כזה שמאפשר יותר הוויה. לתגובה של "זה" האנליטיקאי ל"זה" שמגיח מצד האנליזנט, יש אפקט של אמירה: "זה" אתה. כאן מוצא לאקאן את ההוויה המזוקקת.

 

המסמן הראשון והמסמן השני

מה זאת הוויה? מעבר לקיום הפיזי, הוויה היא המצב של נוכחות ושל השתתפות בעולם האנושי ובסיפור המשותף. מצד אחד יש את הפסיכוטי שהחסר בהוויה שלו נובע מהקושי להיקשר למסמן ולהיות מיוצג באמצעותו ונוכח בסדר הסמלי, מצד שני הנוירוטי כבול על ידי המסמן, החוק, הציוויליזציה, באופן שמצמצם את ההוויה שלו. יותר מכולם, הפוסט-טראומתי מכיר את חווית ההוויה, וזאת משום שטראומה היא פירוק הסדר הסמלי שמקיים אותנו כסובייקטים; התגובה הדיסוציאטיבית משמעה צמצום הנוכחות.

אדגים את מושג ההוויה זאת דרך חוויה אישית. לאחרונה, הייתי בטיול; במשך שבועיים הייתי מנותק כמעט לחלוטין מהשגרה. שאלו אותי מה הייתה החוויה המשמעותית ביותר בטיול. עניתי כי זה לא הטבע או הנופים. זה דווקא הנוף השומם של ההוויה בשיבה חזרה. כמו בתהליך של לבישת בגד הרגשתי את החזרה שלי לחיים שלי; אחרי שבועיים לא מיהרתי ללבוש שוב את חיי, עשיתי זאת בהדרגתיות. החלטתי: את המלבושים שנקראים "החיים שלי" אלבש לאט לאט.


- פרסומת -

האם המסמן בעד או נגד הוויה? האם ההוויה של הסובייקט באה לידי ביטוי בשפה או במה שנחלץ מהשפה? באיזה אופן המסמן הוא תנאי להוויה ובאיזה אופן הוא רומס אותה? ובכן, בנוסחת המשמעות יש שני מסמנים. המסמן הראשון פותח את המשפט עם שאלה והמסמן השני סוגר את המשפט עם התשובה כך שבדיעבד המסמן השני קובע את המשמעות של המסמן הראשון. "היא מסתובבת כשהיא עובדת, מכונת הכביסה". רק המסמן השני "מכונת הכביסה" סוגר את השאלה לגבי המסתובבת. כמו במבנה משפט כך מבנה היחסים של הסובייקט עם השפה דרך מיקומו בין המסמן הראשון והמסמן השני.

בשיבה מהטיול שעליה סיפרתי ההוויה מצטמצמת גם בחרדה של היעדר השגרה, בהיעדר המסמן הראשון של הקיום, אך גם בלהיטות לפתור את החרדה על ידי המסמן השני, שמשמעו הזדהות עם תפקידים. ההוויה מצויה בגשר, במתח בין המסמנים. לאקאן מביא כדוגמא את החוויה ההיפנוגוגית, הרגע של היקיצה מחלום הלילה, לפני הכניסה למערכת ההזדהויות של חלום היום (Lacan [1964-1965] 1977 p.59) . המסמן הראשון מייצג את הסובייקט, כמו כרטיס מועדון אתו הוא משתייך לקהילה העשויה מסובייקטים המיוצגים על ידי מסמנים. זהו המסמן שנותן תוקף לקיום והופך אותו להוויה. אצל פרויד במאמר על "השלילה" (Frud [1925] 1937) זהו האישוש, Bejahung, שמסמן את הקיום לפני שניתן לשלול אותו כהגנה. זה השלב בו נאמר "יש מסתובבת!" או "יש סובייקט!" המסמן הראשון עומד לרשותו של הסובייקט להשתמש בו ולדבר; להביא את עצמו לידי קיום כמי שנמצא מאחורי הנאמר. המסמן השני סוגר על הסובייקט וקובע מי הוא, מטעם התרבות, מטעם החוק. אם המסמן הראשון הופך את הסובייקט למדבר, המסמן השני הוא האופן שבו הוא מדובר.

המטרה של הטיפול היא לאפשר הגחה של מסמן אחד. הסובייקט זקוק למסמן שאיתו יוכל להזדהות כדי להתקיים כסובייקט בעל איווי. זהו המהלך שנקרא "ניכור" אך למרות הקונוטציה יש לו משמעות חיובית: זוהי ההסכמה להתפשר על המילים כאילו היו ממשיות. הניכור מתרחש גם בתהליך ההתפתחות, בכניסה לשדה הסמלי, וגם באנליזה, בשימוש בדיבור לצורך התגלות של מאוויים לא מודעים. המטרה ביחס למסמן השני היא ספרציה, השהייה של הקביעה של המשמעות. הספרציה מצויה בין המסמן הראשון והמסמן השני. כשפרויד אומר ב"אי נחת בתרבות" שמטרת האנליזה היא לצמצם את הנזקים של הציוויליזציה, לאקאן יפרש זאת כצמצום הנזקים של המסמן השני, המסמן שבא מהאחר וקובע לסובייקט מי הוא אמור להיות. הספרציה באנליזה מתבצעת דרך האסוציאציות החופשיות שלוקחות את הדיבור למסע בדרכים לא ידועות, מחוץ לווקטור של החזרתיות שמוביל שוב ושוב מהמסמן הראשון למסמן השני של כפיית האחר הגדול. המטופל רוצה לקבל מהמטפל את המסמן השני שאומר לו איך נכון לחיות אך הפירושים של האנליטיקאי אינם עונים למטופל מעמדת הסופר-אגו של האחר הגדול שקובע מה נכון. הפירוש מכוון אל נקודה שמחוץ למסלול כדי להביא לשם את הסובייקט. ההקשבה הצפה מצידו של האנליטיקאי משהה את הקריסה לידוע מראש במסמן השני ומסיטה את שרשרת האסוציאציות למקום מפתיע. גם החיתוך של הפגישה מכוון לעצור את הגלישה של המסמן הראשון למסמן השני ולצאת מהפגישה הטיפולית עם פחות תשובות ידועות וסוגרות. דווקא התימהון של העדר התשובה מהאחר הגדול, למרות החרדה שההעדר מעורר, ישחרר את הסובייקט מהאחר.

ההוויה אם כך מושתתת על המסמן, שמאפשר עמדה אקטיבית ונוכחות בעולם הסמלי. זוהי המטרה בחלק הראשון של האנליזה: שלב זה נועד לחיזוק הנוכחות של הסובייקט אשר מדבר את עצמו ליידי הוויה ואף נחלץ במידה מסוימת מעמדת האגו. עמדה זו היא עמדה פסיבית כמושא תשוקת האחר במקרה הטוב, ועמדה של מושא דחייה במקרה הפחות טוב. בפאזה הזאת של הטיפול הסובייקט המתאווה נוכח במלוא התכוונותו, אך גם הסובייקט בסופו של דבר נופל. המטופל לומד לזהות את עצמו כתוצר אקראי של האלמנטים הסמליים שחייו ארוגים מהם ובוחר את הבחירה היחידה האפשרית, לא להתנגד. בסמינר על האתיקה (Lacan [1959-1960] 1992) לאקאן מגדיר מצפן לאיווי. זאת השאלה שתישאל על ערש דווי: "האם פעלת בהתאם לאיווי הקיים בך?" לא מדובר ב"איווי שלך", אלא "באיווי הקיים בך", כלומר איווי שאין עליו בעלות. אם כבר, אז הסובייקט שייך לאיווי ולא להיפך. לכן פעולה מתוך האיווי היא לא התכוונות של הסובייקט אלא מצב בו הסובייקט זז הצידה כדי לאפשר לאיווי להתבטא; המטרה היא להתמסר לגורל סמלי שקובע את תפקידו כגיבור בסיפור. בקליניקה הגורל הסמלי הזה נקרא העברה; כלומר, הסיפור שמביא אתו המטופל באופן שהמטפל לא יכול שלא לקחת בסיפור הזה חלק.


- פרסומת -

כאמור, טיפול אנליטי מוביל גם להופעת המסמן הראשון שמאושש את הקיום, וגם לספרציה בין המסמן הראשון והמסמן השני. המסמן הראשון מכניס את האדם לשפה ומייסד אותו כסובייקט, והמסמן השני מבטא את הכפייה של השפה באופן שמצמצם את ההוויה של הסובייקט. התוצאה של הטיפול היא לא רק שחרור מאמונה באחר גדול הקובע מה נכון, אלא במידה מסוימת, שחרור מקיום כסובייקט שנוצר בתגובה לאחר הגדול. פעמים רבות טיפול מתחיל עם תקווה של המטופל שיום אחד יוכל לדעת מי הוא ויוכל להצטמצם למסמן; זהו מעין סימפטום היפוכונדרי של חיפוש אחר דיאגנוזה. טיפול מסתיים לא כשהזהות מתקבעת תחת מסמן מייצג אלא כשהשאלה "מה ההגדרה שלי" מפסיקה להיות חשובה. מה שמתחולל בטיפול הוא שינוי בשאלה "מי עומד מאחורי המילה 'אני'?" בדמות מעבר שלה מהמודע ללא מודע. בתחילת טיפול מזדהים עם המודע ואומרים "רציתי לפנות ימינה אך בטעות פניתי שמאלה", בהמשך אומרים "רציתי לפנות ימינה אך בטעות פרוידיאנית פניתי שמאלה", בסופו של דבר אומרים "רציתי לפנות שמאלה ומי שחשבתי שהוא אני התכוון לפנות ימינה."

 

טראנס

מעמדה זו של השלת הזהות והידע, והזדהות עם הלא מודע, האנליטיקאי פתוח גם לקלוט אינפורמציה בהקשבה צפה, וגם לפעול באופן שאינו מוגבל לאופנים בהם הוא מכיר את עצמו או למטרות שהוא רואה. אי-הזדהות עם עצמו זהו המצב הנפשי של חוויה מיסטית או טראנס. האנליטיקאי אומר לעצמו "היום לא אוציא מילה במשך כל הפגישה", בידיעה שישנם סיכויים גבוהים שהוא לא יעמוד בזה. ובכל זאת ישנו הישג; מה שבכל זאת נאמר יוצא ממקום שאינו בהתכוונותו המודעת של האנליטיקאי. המקום הזה אינו ידוע, והוא צריך להישאר כזה. זו עמדה של הזדהות עם הלא מודע של עצמו, ולכך מתכוון לאקאן כשהוא אומר שבהכוונת הריפוי האנליטיקאי עובד עם ההוויה שלו (Lacan [1958] 2006).

האם מסוגל האנליטיקאי להשיל את זהותו בעבודה ולהתקיים בהוויה שלו? האם נכון להשוות את עמדת האנליטיקאי לעמדת הטראנס של השמאן או המיסטיקן? הרי האנליטיקאי אינו נכנס לאקסטזה מיסטית או להתמזגות בהשפעה פסיכדלית עם הטבע. הוא נשאר נוכח כדי להקשיב לרבדים רבים בטקסט של המטופל. באיזה אופן צריך להבין את המונח "טראנס" כדי שניתן יהיה להחיל אותו על ההקשבה האנליטית? ניתן לחשוב על מורה הזן אשר נמצא בטראנס מסוים גם כשהוא עוסק בהוראה הטכנית של האומנות. ככל שהמיומנות הטכנית יותר גבוהה כך יכול הקשת או האנליטיקאי, להתמסר למה שפועל מתוכו מעבר להבנתו. לאקאן מחזיק בדעה שזה אפשרי אך לא באופן מלא. לכן הוא משאיל את הביטוי של היידיגר "אופק ההוויה". ההוויה של האנליטיקאי אינה מצב צבירה רגשי או הכרתי אותו הוא מחזיק ללא הרף. משמעו של המושג "אופק ההוויה" הוא שישנה נקודה שכדאי לשאוף אליה בממד האתי. למעשה האנליטיקאי לוקח על עצמו מחויבות להשיל ממנו את זהותו. הזהות, על שלל התכוונויותיה, היא מרכיב שעלול להפריע לנוכחות שלו ושל המטופל, ומכאן הציווי האתי להשלתה.

 

מקורות

הריגל, א. (1990 [1951]) זן באמנות הקשת. אור יהודה ישראל: דביר

Freud, S. ([1925] 1937) The Standard Edition , Vol XIX. The Ego and the Id and Other Works. London: Vintage

Lacan, J. ([1953] 1988). The Seminars of Jacques Lacan Book 1 Freud's Papers on Technique 1953-1954. New York: Norton

Lacan, J. ([1958] 2006). The Direction of the Treatment and the Principles of Its Power. In Écrits: The First Complete Edition in English (pp. 422-480). New York: Norton.

Lacan, J. [1959-1960] 1992. The Seminar of Jacques Lacan Book 7 The Ethics of Psychoanalysis. New York: Norton

Lacan, J. ([1964-1965] 1977). The Seminars of Jacques Lacan Book 11 The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. New York: Norton

Lacan, J. ([1972-1973] 1998). The Seminar of Jacques Lacan Book 20 Encore. New York: Norton.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכולוגיה לאקאניאנית, רוחניות, ז'אק לאקאן
יופיה אהרון
יופיה אהרון
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
ד"ר סמדר דה לנגה
ד"ר סמדר דה לנגה
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, חיפה והכרמל, מודיעין והסביבה
אירית שלו
אירית שלו
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
אוריאל רוס
אוריאל רוס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת הגולן, טבריה והסביבה
רמה רוזנבוים
רמה רוזנבוים
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.