לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על המורשת הבין-דורית של אבהותעל המורשת הבין-דורית של אבהות

"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? על המורשת הבין-דורית של אבהות

מאמרים | 30/8/2023 | 1,617

שני מחקרים איכותניים שופכים אור על השלכות המורשת האבהית של ריחוק ומיעוט בשיח רגשי, ועל היכולת של גברים להשתחרר ממנה כשהם הופכים בעצמם לאבות. המשך

 

"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?

על המורשת הבין-דורית של אבהות

ד"ר ריקי פלח-גליל

 

המאמר מבוסס על הרצאה מיום העיון השנתי של מכון סאמיט, שנערך בירושלים ב-17.1.2023, ועסק בסוגיות טיפוליות סביב אבהות.

 

גם אני פוחד לאהוב
תמיד מתרחק ממה שקרוב
כמו שאתה
הלב והשריטה
סיפור חיי

גם אני רציתי הכול
הייתי זרוק
פחדתי ליפול
כמו שאתה
הזמן חרטה
סיפור חיי

בסוף היום אני
בן של אבא שלי
מי עוד השאיר לי בלילות
אור במסדרונות
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
כל עוד הגשר יעמוד
לא אפחד למעוד

"בן של אבא שלי", דודו טסה ואלי אליהו

הירושה הרגשית (אטלס, 2022) שעוברת מאבות לבנים, הרישום שזו משאירה בחיי הנפש של הבן והשלכותיה על איכות האבהות שיעניק לילדיו ואלה לילדיהם, מעסיקות מאוד את הגברים הצעירים בתקופתנו, ובמיוחד את האבות הצעירים. גם כאשר מטופלים פוטרים את הסיפור על אבא במשפטים לקוניים כגון "אבא היה בעבודה" או "הוא לא היה מעורב", תמיד יש סיפור חשוב שקשור ביחסים עם אבא. לעיתים נמנעים מלספר אותו, בדרך כלל כי זה כואב מדי. במאמר זה יוצגו ממצאים ותובנות משני מחקרים העוסקים בנושאים אלה, ויודגשו ההשלכות המרכזיות שלהם עבור אנשי טיפול.

מילות השיר "בן של אבא שלי", שכתבו דודו טסה ואלי אליהו, מצליחות לתאר באופן מדויק ובמעט מילים חוויות של הרבה גברים מול אבותיהם. בנים רבים חווים את אבותיהם כרחויםק, כמי שלא ממש חושפים רגשות רכים כמו פחד, חולשה או עצב, ולפעמים גם אהבה וחום. לעומת זאת, בנים שזוכים ליחסים חמים וקרובים עם אביהם מקבלים מתנה לחיים, ומחקרים רבים מראים את ההשפעה החיובית של יחסים כאלה. פולק לדוגמא, טוען שקרבה לאב בינקות ובילדות המוקדמת תורמת לילד לכל אורך חייו (Pollack & Shuster, 2000), ומציין מחקר שהראה שאמפתיה של האב ומעורבותו עם בנו בשלבים המוקדמים של החיים מלווים את הבן לאורך כל חייו ובמיוחד בהתבגרות. בנים עם אבות מעורבים ואכפתיים לא מרגישים את הצורך לפעול או להראות תוקפנות על מנת לזכות באהבה של אבותיהם ובתשומת ליבם, מתאפיינים בפחות תוקפנות ותחרותיות ויכולים לבטא בקלות רבה יותר רגשות של פגיעות ועצב.


- פרסומת -

ממצאים אלה מתכתבים עם מחקרים נוספים, שמצאו שרמת האינטימיות או הקרבה עם האב ניבאה תפקוד חיובי של מתבגרים (le croy, 1988), שלתמיכת האב בבן נמצא קשר עם בריאותו הנפשית של הבן (Hosley, 2000). תרומה דרמטית ועקבית של מעורבות האב נמצאה גם במחקר אורך שנמשך 40 שנה ובדק התנהגויות סיכון של כ-20 אלף מתבגרים בגילאי 12-18 בארצות הברית (Harris, 1998). במחקר נמצא שככל שהאבות היו מעורבים יותר, תפקוד הבנים היה טוב יותר ואיכות חייהם הייתה טובה יותר. מנגד, היעדרות פיזית או רגשית של האב מחיי הבן נמצאה קשורה לשורה ארוכה של חוליים אצל בנים: דיכאון, ערך עצמי נמוך, כישלונות אקדמיים, קשיים ביצירת קשרים ובמחויבויות רגשיות, מעורבות באלימות, עבריינות וסמים.

כפי שעולה גם ממחקרים וגם מהניסיון בקליניקה, לבנים רבים יש צורך לדבר עם אביהם גם על נושאים שמערבים רגשות, ולאבות רבים יש עדיין קושי ממשי להיות בשיח כזה (Pollack & Shuster, 2000; Real, 1997 ; פלח גליל, 2004; קינדלון ותומפסון, 2001). כך מספר למשל גבריאל בוקובזה (2017), בספרו "הדרמה של הגבריות החדשה", על חוויית היחסים עם אביו:

כאשר גדלתי וניסיתי לדבר איתו על נושאים רגישים ואינטימיים, גיליתי שחסרות לו מילים. הוא ביקש להסתפק במתן עצות פרקטיות ורציונליות לחיים – היכן שהאמין, בצדק, שנקודות הכוח שלו נמצאות. מקומות של רגש וקשר ערערו אותו והוא התרחק מהם כמו ממחלה. על חולשות או כישלונות לא היה מסוגל לדבר, אם כי לא היה נקי מהם [...]. יום אחד אמר לי, ברגע של חשיפה נדירה, שהוא לא מסוגל לדבר בצורה רגשית, שזה פשוט קשה לו מדי. נסענו יחד במכוניתו, הוא נהג, ואני אמרתי שחסר לי שהוא לא נפתח אליי יותר מבחינה רגשית. "אבל זה לא בשליטתי", השיב לי, "אני פשוט לא יכול". המשפט הזה מהדהד באוזניי עד היום, אף כי נאמר לפני שנים רבות (עמ' 19).

הסיבות לקושי של אבות לשוחח עם ביניהן נעוצות כנראה בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים ובקוד הגברי הנוקשה שעובר מדור לדור. אם נתבונן במבט מקומי יותר, ונבחן את המורשת הבין-דורית של הגבר הישראלי, נבחין בדבר נוסף: "דור המדינה", ילידי שנות אמצע המאה העשרים, נולדו לאבות שרובם ככולם עברו תהליכים של "שואה וציונות" (יבלונקה, 2018): גברים שחוו טראומות קשות – אם כניצולי שואה, כדור שני לניצולי שואה, כלוחמים במלחמות ישראל, או כגברים שעברו הגירה מתרבויות שונות, שלא תמיד התקבלו כאן באהדה, בלשון המעטה, ולעיתים ההיטמעות בחברה החדשה שינתה לחלוטין את כל מערך הכוחות המשפחתי ואת מעמדו של אב המשפחה. יבלונקה (2018), מאפיינת את דור המדינה כ"ילדים בסדר גמור", "ילדים טובים", שלא העזו למרוד או לאתגר את הוריהם. ניתן לשער שזהו דור שוויתר על תהליכים התפתחותיים משמעותיים של מרד כי חווה את הוריו כחלשים ופגיעים. זהו דור שברובו אימץ את המורשת שבה לא מעבדים טראומות, לא מבטאים או מדברים על רגשות בכלל, אלא מתכנסים בתוך עצמם, מחזיקים עמוק בבטן תחושות קשות ושורדים. זאת הייתה המורשת האבהית שעברה מדור לדור, ועם כל השינויים היא עדיין מאוד שכיחה גם כיום במשפחות רבות. ממצאי המחקר שאציג להלן משקפים את התהליכים ההיסטוריים ביחסי האבות ובניהם ואת השלכותיהם ההתפתחותיות. 

 

השגת הכרה מהאב כמשימה התפתחותית מרכזית בגיל ההתבגרות

המחקר הראשון, שנערך לפני כעשרים שנה, מבוסס על ראיונות עומק עם בנים בני 18 (פלח-גליל, 2004). ממצאיו פורשים תמונה התפתחותית הממקמת את האב במרכז תשומת הלב של בנו. נראה שבתחילת-אמצע ההתבגרות, בגיל 13-14 לערך, מפציע האב לתוך העולם הפנימי של הבן, בד בבד עם ההתרחקות או ההתנתקות מהתלות הרגשית באם. לאחר שבשנות החביון האם הייתה דומיננטית יותר בחייהם של רוב הנערים, בגיל ההתבגרות הבנים מגלים את האב מחדש, מתחילים לשים לב אליו באופן מיוחד והיחסים איתו מקבלים משמעות חדשה. הוא עובר מה"רקע" של חייהם לקידמת הבמה והופך לדמות שהם עסוקים בה מאוד. כחלק מכך, רבים מהם מרגישים שהם אינם מכירים אותו ושהוא אינו מכיר אותם.


- פרסומת -

כחלק מהתפתחותם בתקופת חיים זאת, הבנים מכירים בכך שאבא הוא לא רק אבא שלהם, ולראשונה הם רואים את האדם שהוא. בשפה ההתייחסותית אפשר לומר שהם מכירים בו כסובייקט נפרד. הם מתחילים להיות עסוקים בשאלות לגבי ערכיו של אביהם, בחירותיו, הצלחותיו וכישלונותיו. בד בבד עם ההכרה באב כסובייקט נפרד והשאלות שהכרה זו מעלה, לבן המתבגר דחוף מאוד לקבל מהאב הכרה בנפרדות שלו עצמו, ויש לו צורך גדול שהאב יכיר אותו יותר ויכיר באחרות שלו, באינדיבידואליות שלו. המתבגר רוצה וצריך להרגיש שגם אבא רואה אותו ומכיר אותו לא רק כ"בן שלו", אלא כסובייקט בפני עצמו. הוא רוצה להרגיש אהוב ומוערך גם כשהוא שונה מאבא ובוחר לעשות דברים שאבא לאו דווקא מזדהה איתם. הצורך להיות מסוגל לדבר עם אבא ולקיים איתו שיח אמיתי, קרוב, רגשי, נובע אפוא מהצורך של הבן להרגיש שאביו מכיר בנפרדות שלו, בסובייקט שהוא.

הממצא העיקרי של המחקר הוא שהמשימה ההתפתחותית המרכזית של הבן מול אביו היא להגיע ליחסים שיש בהם הכרה הדדית. ההכרה ההדדית מול האב היא כה מכרעת, מפני שדרך המשא ומתן שמנהלים הבנים מול האב הם מנהלים מעין משא ומתן בינם לבין עצמם, ומגבשים את תחושת העצמי שלהם. הבן מחפש את השתקפותו בעיניו של האב (פלח גליל, 1994;2004). ההשתקפויות – ההכרה של האב בנפרדות של הבן ובאחרות שלו והקבלה שלו – תומכת בעצמי המתגבש של הבן. את הפונקציה של האב עבור בנו המתבגר בשנים אלה של ההתבגרות תיארתי לפיכך כפונקציה של מראה כפולה: הבן מחפש את השתקפותו הן דרך התבוננות באב כאדם, והן דרך התבוננות במבט של אביו עליו.

כאשר הבן לא מצליח להשיג את ההכרה הנכספת, וכאשר שיח רגשי לא מתאפשר, הבן מנסה לפענח את יחסו של האב אליו דרך אבהותו: עד כמה הוא באמת מתעניין, נוכח, מעורב, משקיע בזמן משותף? כשאבא משקיע ומעורב, הבן מרגיש מוערך ואהוב, ולהפך: אדישות של האב, ריחוק או ניכור שלו, עלולים להתפרש אצל הבן כביטוי של "אבא בטח מאוכזב ממני", "אני כנראה לא שווה את זה". הבן מתבונן גם במבט של אבא, וכמו נושא בתוכו מחושים מיוחדים שמנסים לפענח: איך הוא באמת רואה אותי? מה באמת מרגיש כלפיי? במיוחד אם המסרים שעוברים לא הולמים את מה שהאב אומר במפורש. בדומה, בספר Traumatic Narcissism טוען דניאל שאו (Shaw, 2013) שהטראומה הראשונית בנרקיסיזם נובעת מהקושי המתמשך של ההורה להכיר בנפרדות, בסובייקטיביות של ילדו.

מבחינה תיאורטית, התמונה ההתפתחותית שפורשים הממצאים מרחיבה את התיאור הידוע של בלוס את ההתבגרות כשחזור שלב הספרציה-אינדיבידואציה שתיארה מרגרט מאהלר בגילאי שנתיים שלוש (Blos, 1967), אך שואבים גם מתובנות מאוחרות יותר של בלוס, שבהמשך חידד היבטים מגדריים של טענותיו (Blos, 1985). בלוס תיאר כיצד בגיל ההתבגרות פורצים דחפים ליבידינליים של הבן כלפי האב, אחרי רגיעה יחסית של שנות החביון, וכיצד הדיאדה הילדית עם דמות האב מתעוררת בתקופה זאת מחדש. הוא מסתמך על פרויד, שכחלק מה"התסביך האדיפאלי השלילי" מתאר את הדיאדה של הילד הצעיר עם האב בשנותיו הראשונות כמאופיינת בקרבה ואידיאליזציה, ומסביר כי גם ההתנגדויות והתוקפנות של הבן המופנות בשלבי ההתבגרות כלפי האב הן חלק מהצורך הרב של הבן בקרבה המגוננת של האב. בלוס מדגיש שחוויות מוקדמות אלה לא רק מעצבות את יחסי האב-בן בילדות, אלא משפיעות באופן מכריע על התפתחות העצמי של הבן ועל עולם האובייקטים שלו לכל ימי חייו.

ג'סיקה בנג'מין (2005) מתארת אף היא בעקבות מאהלר את ההתרחשויות בין האב לבנו בגיל שנתיים-שלוש כתהליך התפתחותי דיאדי של בנים מול אבותיהם. היא מדגישה יותר היבטים פרה-אדיפאליים, ומייחסת מעמד תיאורטי המתחרה בחשיבותו עם תסביך אדיפוס לפרדוקס ההתקרבות מחדש (Rapprochement, אחד מהשלבים שתיארה מאהלר). בנג'מין מסבירה כי החתירה להכרה הדדית מדגישה את התלות הכואבת באחר ומעוררת "פחד מתמשך מכך שתלות באחר מאיימת על העצמאות, שההכרה באחר באה על חשבון העצמי" (שם, עמ' 115). לדבריה, ברמה החווייתית, ההכרה באחר כסובייקט נפרד מעוררת חוסר אונים וחושפת את ההבנה המטלטלת שהאחר עלול לראות, להרגיש ולחשוב אחרת ממני – ואולי הפוך ממני. היא מתארת כיצד נפתר פרדוקס ההתקרבות מחדש בילדות באמצעות הזדהות עם האב:

הקשר ההזדהותי ההומו-אירוטי בין הבן הפעוט לאביו הנו האב-טיפוס של האהבה האידיאלית – אהבה שבה האדם מבקש למצוא באחר בבואה אידיאלית של עצמו. (עמ' 121)


- פרסומת -

הילד מעריץ את האב מפני שהאב הוא ראי הקסם שבו משתקף העצמי כפי שהוא רוצה להיות – האידיאל שהילד רוצה לזהות בו את עצמו (עמ' 114).

הזדהות זו היא יותר מאשר פיצוי בלבד על מה שנתפס כאובדן. [...] הילד אינו רוצה רק סיפוק פשוט של צורך, אלא כל רצון שלו מבטא את השתוקקותו לזכות בהכרה כסובייקט: מעל ומעבר לדבר עצמו שהוא רוצה, רוצה הילד בהכרה ברצון שלו, בתשוקה שלו, בפעולה שלו. (עמ' 115)

בראיונות שערכתי, בסיפורי הבנים המתבגרים ניתן היה לזהות תהליך מאד דומה לתהליך אותו מתארת בנג'מין בגילאי שנתיים-שלוש. מכך עלתה התובנה שההתמודדות המחודשת עם פרדוקס ההכרה ההדדית בהתבגרות הוא למעשה שחזור של פרדוקס ההתקרבות מחדש, באופן דומה לקשר שרואה בלוס בין שתי תקופות חיים אלה. לפי הצעה זאת, ההכרה באחרות של האב מערערת את כל התפיסות והתחושות שנתפסו ונחוו עד אז כמובנות מאליהן עבור הנערים. כשהם מטולטלים ומעורערים, ולא תמיד מודעים מדוע, הנערים ממש נאבקים על ההכרה של האב בהם כסובייקטים נפרדים, ומחפשים בו את "ראי הקסם" שאותו מתארת בנג'מין.

 

הנאבקים, המיואשים והמייצרים מחדש

ביחסים שיש בהם הכרה הדדית, החוויה היא של היכרות עמוקה והדדית, אמפתיה והבנה, הכרה, קבלה והזדהויות הדדיות (בנג'מין, 2005). חוויה זאת מאפשרת לכל אחד מהצדדים להרגיש יותר בנוח עם מי שהוא, כי מקבלים אותו, וכך הוא יכול לקבל את עצמו. אלא שכאמור, להשיג יחסים שיש בהם הכרה הדדית בהתבגרות זוהי משימה ממש לא פשוטה.

הבנים שראיינתי במחקר נחלקו לשתי קבוצות עיקריות, שכיניתי "הנאבקים" ו"המיואשים" (פלח-גליל, 2004). הבנים בקבוצת הנאבקים עושים כל שביכולתם לשנות את הקשר שהיה להם עם האב בתקופת הילדות. הם נאבקים להשיג הכרה כסובייקט נפרד ממנו. הם מאתגרים את ההורים, מייצרים מצבים של עימות וקונפליקט, מכריחים את האב להכיר חלקים בחייהם שהיה מעדיף לא להכיר – כדי שהקשר יהיה אותנטי, מחובר למציאות החיים. לאבות לא קל לקבל את השינוי שחל ביחס הבן כלפיהם, ובמקרים רבים הם לא מבינים: מה הוא רוצה? למה הוא בורח מהבית? מה זה ההתפרצויות האלה? עגיל באוזן, קעקוע, סמים או אלכוהול? לְמה הפך להיות הילד הקטן שלי?

בנג'מין רואה במאמרו של ויניקוט "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות" הרחבה מודרנית של רעיונותיו של הגל (Benjamin, 1992). ויניקוט מתאר את המעבר מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט: על מנת להשתמש באובייקט, צריך קודם להרוס אותו (Winnicott, 1969). בהקשר זה, את העימותים שהבנים מייצרים ואת ההתנהגויות המאתגרות שלהם ניתן לראות כתהליך שעניינו הוא הרס האובייקט. המטרה בהרס האובייקט הוא שהאובייקט ישרוד את ההרס: לא ינקום חזרה, לא יתעלם, לא יישבר, אלא יתגייס להיות נוכח. בעצם, המשאלה היא שהישרדותו של האובייקט – של האב במקרה הזה – תאפשר לסובייקט להיוולד, לשני הסובייקטים להרגיש זה את זה, להתקרב, להרגיש אוהב ואהוב.

כל אחד מהבנים שסיפר על העימותים והפרובוקציות שייצר, תיאר בסוף תחושת ניצחון. אבל הניצחון לא היה תבוסתו של אביו. להפך: מטרת העימותים האלה היא דווקא לשפר את היחסים, להתקרב ולהפוך אותם למשמעותיים יותר ואמיתיים יותר, ולא להדוף או להתרחק. זו הבנה שכדאי להבהיר אותה לשני השחקנים בעימות הזה, כי כשנמצאים בעיצומו התחושות הן קשות. לכן חשוב שאנחנו כמטפלים נזכור ונזכיר את מהות העימות, שנדע לפענח אותה ולנסח אותה למטופלים שלנו.

באופן פרדוקסאלי, דווקא אלה שמעיזים להתמרד הם אלה שסומכים יותר על הקשר עם האב. שמאמינים שהאב ישרוד את העימות ושמשהו טוב יצא ממנו. ומה עם הבנים שלא מרשים לעצמם להיאבק עד חורמה כדי לקבל הכרה בנפרדות שלהם ובסובייקטיביות שלהם? בתוך קבוצת הנאבקים שתיארתי לעיל, הייתה עוד תת-קבוצה, שהמאבק שלה להשגת ההשתקפות החיובית מעיניו של האב לא היה מאבק להשגת הכרה הדדית ביחסים, אלא חתר לשינוי דמותו של האב בתוכם. כדי לראות באב מודל חיובי שאפשר להזדהות איתו למרות הרגשות הקשים כלפיו, הם ייצרו את האב מחדש במעין מרחב ביניים, מרחב מעבר או מרחב פוטנציאלי שבין מציאות לדמיון (Winnicott, 1971) בעולמו הפנימי של הבן. כך הם יכולים לתאר – באופן שעשוי להישמע מוזר ומפתיע לשומע התמים – איך אבא הפך פתאום בעיניהם מדמות מאכזבת בכישלונות או במעידות שלה, באבהות האדישה או המזניחה שלו, למישהו שאפשר לפתע למצוא בו משהו חיובי להזדהות איתו, לאהוב בו, לראות בו מודל (פלח-גליל, 2004).


- פרסומת -

ה"מייצרים מחדש", אפוא, לא התעמתו ישירות עם האב, אבל מצאו דרך יצירתית להשיג את המשימה ההתפתחותית מול אביהם שתאפשר להם לפתח תחושת עצמי חיובית למרות היחסים הקשים עם האב. כמו במשפט של דודו טסה בשיר שאיתו נפתח המאמר "מי עוד ישאיר לי בלילות אור במסדרונות", הם מצאו\המציאו סימנים שאִפשרו להם להרגיש אהובים או מוערכים גם אם מעולם לא התאפשר שיח שבו הדברים נאמרו מפורשות.

לפיכך, כשאנחנו כמטפלים שומעים את הבן עושה פתאום אידיאליזציה לחלק של האב שרק לא מזמן נחווה לגמרי אחרת, חשוב שנתייחס לכך לא רק כהכחשה של המציאות שצריך לתקן אותה או לעמת עם עובדות – אלא כיצירה מחדש, שיש לכבד את הצורך בה. בדיוק כמו שוויניקוט מתאר את העמדה המתאימה כלפי תופעה מעברית, שמציעה לא לשאול את הילד לגביה האם מצא אותה או המציא אותה. כמטפלים, עלינו לזכור שזהו צורך התפתחותי של הבן שמנסה באופן עיקש, בדרך אקרובטית לפעמים, להחזיק ולשמר את האב החיובי שבתוכו.

הקבוצה השנייה שזיהיתי, של "המיואשים", היו עצובים וכואבים מאוד. הם ביטאו תסכול ולפעמים כאב מהמרחק, מהקשר שסובב סביב נושאים כמו ציונים, מכוניות או כסף ולא מאפשר שיח קרוב או משמעותי יותר. הם לא האמינו שאפשר לשנות משהו מהותי בקשר. נערים אלה נשמעו אבודים מאוד, מדוכאים, והביעו הרבה חיבוטי נפש. הם ויתרו מראש על המאבק, וגם לא הצליחו לייצר מחדש את האב בעולמם הפנימי.

בהקשר של "המיואשים" שווה לחשוב על המונח "רעב לאב" (Herzog, 1982), המתייחס לגברים ונשים שנושאים בתוכם כמיהה חזקה שהופכת להיות ממש חלק מהם, בעקבות חוויה של חסך אב כלומר היעדרות פיזית או רגשית של האב בילדות או בגיל ההתבגרות. לפעמים אפילו אב מת יכול להיות נוכח יותר דרך הזיכרונות שיש לבנו איתו מאשר אב שנוכח פיזית אך נעדר רגשית. קפטל מחזיר אותנו לחדר הטיפולים וטוען שלמרות ש"הרעב לאב" והכמיהה אליו כבר קיבלה הכרה בתאוריה הפסיכואנליטית, המשאלה ליחסים קרובים ומשמעותיים עם האב לא מודגשת מספיק בספרות הפסיכואנליטית, ומביאה לכך שקונסטלציות מעבריות חשובות לא מספיק מובנות ולא מקבלות הכרה בטיפול (Kaftal, 1991). גם ספרה של בן ארי סמירה (2015), הסוקר את הספרות הפסיכואנליטית, תומך באמירה זו ומצביע על היעדרו של האב בתיאוריות השונות.

 

אחרי עשרים שנה: כשהבנים הפכו לאבות למתבגרים

עד כאן תיארתי את המשימות ההתפתחותיות-התייחסותיות של תהליך ההתבגרות כפי שעלו מהמחקר הראשון. במחקר החדש, שערכתי ממש בחודשים האחרונים (טרם פורסם) רציתי לשמוע איך נשמעים האבות בשכבת הגיל של המרואיינים שאיתם שוחחתי כמתבגרים לפני עשרים שנה. ראיינתי אבות בני ארבעים פלוס, והפעם המדגם שלי היה מאוד ספציפי, שכן הגעתי אל המרואיינים דרך פרסום בקבוצה של התוכנית להכשרת מנחים של מעגלי גברים באוניברסיטת תל אביב. האבות, הגברים, התנדבו להתראיין, וחלקם עשו מאמץ לא מבוטל כדי להגיע לריאיון. ברור אפוא שהם מאוד עסוקים בנושא הזה. אחד מהם אפילו תיאר עצמו כמי ש" עובד בזה" – מרצה בכנסים, כותב פוסטים ומפרסם פודקאסטים בנושא.

אחד הממצאים שהיו מרתקים עבורי הוא שתוך כדי ניתוח הטקסטים של הראיונות עם גברים אלה, הבנתי שלו הייתי מראיינת אותם במחקר הראשון הם היו כולם מתמקמים בקבוצת ה"מיואשים" של המחקר הקודם. כלומר, מדובר בגברים שחוו את אביהם כרחוק, מנותק או מנוכר, או לעיתים כאבא מיטיב אבל לא נגיש מבחינה רגשית, ומעולם לא העזו להתעמת איתו כדי לשנות את מהות או איכות היחסים ביניהם. נראה שעבור ה"מיואשים" הללו, נושא הקשר עם האב מעולם לא הפסיק להעסיק אותם. הם נושאים בתוכם את הכאב הזה, את ה"רעב לאב", כמו unfinished business שמלווה אותם כל חייהם.

דן (שם בדוי, כמו כל השמות המוזכרים להלן), אחד המרואיינים, תיאר את עצמו גם בגיל ההתבגרות וגם בבגרותו כפי שתיארו את עצמם "המיואשים" במחקר הקודם: "הסתובבתי בעולם כמו זומבי. לא מחובר לעצמי, למה שקורה, סובל מאוד".

נראה שהמעבר לאבהות הוא שלב התפתחותי שעשוי לטלטל את קבוצת הגברים שבגיל ההתבגרות היו "מיואשים": הם כמו עושים חשבון נפש לגבי מה הם קיבלו כצידה לדרך מהמורשת האבהית, ומבררים עם עצמם איך ייצרו מחדש מה שהיה חסר והם מאוד רוצים להעניק. פכי שאמר אחר המרואיינים: "מה זה אבהות? אבא שלי היה אבא ארנק. האבהות שלי זה יצירת יש מאין. הרבה אינטואיציה והרבה טעויות". רובם מתארים פחדים וחששות במעבר לאבהות. למשל: "לשקשק! אבל [יש] גם ידיעה ברורה שיהיה בסדר. אני לא ההורה שהיה לי! אין סיכוי!". מאוחר יותר בריאיון מודה אותו מרואיין: "לצערי הרב אספתי לעצמי התנהגויות שלו – שתיקות רועמות. הקרקע שלי אף פעם לא יציבה".

הגילוי שהיה מפתיע, ואולי גם קצת מעודד, היה שהמעבר לאבהות הביא אבות שהיו יכולים להיות משוייכים בנעוריהם לקבוצת ה"מיואשים" לאסוף כוחות מחודשים כדי להיחלץ מהייאוש ביחס לאב. מתוך דחיפות לשבור משהו במורשת שקיבלו, למנוע משיני הבנים להקהות מהבוסריות שלהם עצמם – הם עושים מאמצים, מאוד מרשימים בעיניי, לשנות משהו בקשר עם האב, להגיע אליו ממקום חדש, לנסות לפתוח קצת מה שהיה נעול וחתום עבורם.


- פרסומת -

כל אחד מהגברים שראיינתי תיאר את הרגע ואת האופן שבו ניסה להגיע לאביו ממקום חדש. מעניין שכמו שתיאר לעיל בוקובזה (2017), לעיתים קרובות זה קורה במכוניות, בנסיעה ארוכה כשאין לאן לברוח. כך למשל, עידו מספר איך כשאביו מבקש ממנו לבוא איתו לקנות אוטו בעיר אחרת, שניהם, מבלי לדבר על כך, מפנים לעצמם יום שלם, ובנסיעה הנדירה הזו, שרק שניהם נמצאים בה, הוא מתחיל לראשונה בחייו לשאול את אבא שלו שאלות ישירות, שאלות שמעולם לא העז להעלות על דל שפתיו. הוא סיפר בהתרגשות איך אביו, הלום הקרב, סיפר לו, לראשונה בחייו, על חוויותיו מהצבא, על הטראומות, החברים שאיבד. לראשונה בחייו, בגיל ארבעים פלוס, עידו הצליח להתקרב במעט לעולמו הפנימי של אביו, לאפשר לשיח רגשי להתקיים ביניהם. אבל הוא סיפר גם על כך שהיו לו שאלות שאביו לא הבין, ושהוא לא ידע איך לשאול. "אין לי מודל" הוא אומר, "האינטימיות בין אבא ובן יותר מסובכת להשגה. [...] אני יודע שהוא אוהב אותי – לא כי הוא אמר". ומסביר: "הרצון להבין את אבא ואת הקשר כל כך חזק, כי אבא זה דמות שכל כך משפיעה על העיצוב. [אתה מנסה] להבין את עצמך – דרך להבין את אבא שלך. הבנת השורשים."

אסף, מרואיין אחר, תיאר את אביו כ"חידה": "הוא לא היה דברן גדול, בוודאי לא על רגש". הוא מתאר איך רוב חייו סחב בתוכו כאב וכעס והמון שאלות. גם כשהגיע יום אחד נסער כולו והטיח באביו את תחושותיו ושאל שאלות נוקבות, זכה לתשובה "זה לא חשוב עכשיו". אסף מספר איך אחרי מותו של אביו, הוא פתח במסע שמטרתו להכיר את אבא, לפענח מי הוא היה, לגלות דרך האנשים שהיו קרובים לאבא משהו מהעולם הפנימי שהיה חסום כל כך בפניו. אחד הדברים שהכי העסיקו אותו היה "מה אבא חשב עליי, מה הרגיש כלפיי". את ההשתקפות של עצמו דרך עיניו של אביו – השתקפות שלא הצליח לאפיין אותה לעצמו בחייו – הוא ניסה לקבל דרך סיפורי הקרובים אחרי מותו של אביו. במחשבה לאחור אסף אומר: "אולי הוא פחד שאם הוא ידבר, זה יפתח עוד דברים. כנראה נורא מסוכן לפתוח...". נראה שמסע הגילוי הזה הפך את אסף יותר אמפתי אל האב כסובייקט, להצליח קצת יותר לקבל אותו ולהבין אותו.

גברים אלה, מבין ה"מיואשים" שהופכים לאבות, נשמעו לי כמי שנמצאים בחיפוש מתמיד אחר מענה לצרכים שלא קיבלו בהתבגרותם: ההשתקפות שלהם לעצמם מהמראה שבעיני האב המכיר אותם ומכיר בהם כסובייקטים נפרדים. נראה שטיפולים ושמעגלי גברים היו מאוד משמעותיים עבורם. אולי שם, מול המנחים והגברים האחרים, יכלו לקבל יותר הכרה, הבנה ואמפתיה ולחזור לעולם ולהורות שלהם עם יותר מודעות והשלמה.

יחד עם זאת, המורשת האבהית, זו שמקהה שיניים, מלווה אותם, נמצאת בתוכם ולפעמים מגיחה למרות המאמצים הכבירים שהם עושים לשנותה: "כל מה שאני עושה הוא הפוך מאבא שלי. אני בהכחשה, עם המון פחד שאני כן דומה לו. מפחידה אותי האלימות שאולי בתוכי", סיפר ישי; "יש זמנים שאני אומר לעצמי בגאווה: 'אני אבא מצוין', אבל בכל נפילה שלי עולה בתוכי קול מבעית: הנה, אני כן כמוהו", אמר אודי; "משהו במודל האבהי שאתה גדל איתו נדבק אליך והוא לא עוזב. לפחות בתחושה"; "דיברתי על זה במעגל גברים שאני רוצה לחבק את אבא שלי. [כשפעם נוצרה סיטואציה שאפשרה את זה,] התחבקנו ולא ידענו איך לעשות את זה. גם הבן שלי אותו דבר – לא אוהב מגע. למדתי מגע - אני עדיין די גמלוני. עם הילדים הקטנים יותר קל לחבק. הכי קטנה מקבלת הכי הרבה..."

מה שעוד היה מעניין לשמוע, הפעם מהזווית של האבות, הוא עד כמה מסובך לאב להכיר בנפרדות של הבן. כך סיפר למשל אלון: "בבן אתה רואה את עצמך – הגוף, השפם, יש משהו בחוויה שהוא מאוד דומה לך. אני יכול לראות את עצמי בכל הילדים שלי – אבל הוא אחר. גם שונה ממני. לרגע אני מופתע כשאני רואה את זה". ומני סיפר: "הבן הוא בלוק, גבר מופנם. עכשיו המשימה ללמד את הבן לדבר רגשות". חן הרחיב גם הוא על כך: "אני מרגיש מול הבן ,שמערכת הציפיות שלי לא נכונה. [חלק בי רוצה] להשיג דרכו את כל מה שלא השגתי – ומצד שני, להניח לו להיות מי שהוא. אני לא מצפה שיהיה 'גבר גבר' אבל [יש] רצון שיהיה מוצלח – צורך! ועכשיו אני עובד על עצמי שיהיה לי צורך שיהיה מוצלח בעיני עצמו, עם הבחירות שלו". למרות שחן מתאר זאת כהתמודדות – נראה שיש לו גם יכולת לראות את הבן שלו כסובייקט נפרד.

היכולת להשתחרר מהמורשת האבהית, ההורית מקבלת חיזוק מעודד במחקרם של פונגי ושותפיו (Fonagy et al., 1991), אשר מראים שהיכולת של הורים להיות רפלקטיביים ביחס לחוויות ההורות שהם עצמם חוו מעלה ב-75% את הסיכוי לגדל ילדים עם התקשרות בטוחה, ביחס להורים שלא עיבדו את חוויות ההתקשרות שלהם, וחוויות אלה נשארו דיסוציאטיביות ולא מפוענחות להם עצמם. לסיום, עולה בתוכי השורה משירו המרגש של חנן בן ארי, "אמן על הילדים": "אני מתפלל על הילדים שלי שלא ירשו את השריטות שלי". ברוח דומה, מחקריו של פונגי ושותפיו מראים כי לטיפול טוב יש סיכוי גבוה להרים תרומה משמעותית לשינוי המורשת האבהית או ההורית הכואבת.


- פרסומת -

 

 

מקורות

אטלס, ג' (2022). ירושה רגשית. ידיעות אחרונות.

בוקובזה, ג' (2017). הדרמה של הגבריות החדשה. מודן.

בן ארי סמירה, ק' (2015). האב הסמוי מעין. רסלינג.

בנג'מין, ג' (2005). כבלי האהבה. דביר.

יבלונקה, ח' (2018). ילדים בסדר גמור. ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955. ידיעות אחרונות.

פלח-גליל, ר' (1994). שינויים בתפישות מתבגרים את יחס ההורים ופגיעותם לדיכאון. עבודת גמר לקראת תואר מוסמך. האוניברסיטה העברית בירושלים.

פלח גליל, ר' (2004). בעקבות האב האבוד: מתבגרים מגלים מחדש את אביהם. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. האוניברסיטה העברית בירושלים.

קינדלון, ד' ותומפסון, מ' (2001). לגדל בן – חייהם הרגשיים של בנים. מעריב.

Benjamin, J. (1992). Recognition and destruction: An outline of intersubjectivity. In: N. J. Skolnick & S. C. Warshaw (Eds.), Relational Perspectives in Psychoanalysis (pp. 43–60). The Analytic Press.

Blos, P. (1967). The second individuation process of adolescence. Psychoanalytic Study of the Child, 22, 162-186.

Blos, P. (1985). Son and Father. Free Press.

Herzog, J.M. (1982). Father Hunger: Explorations with adults and children. The Analytic Press.

Hosely, C., & Montemayor, R. (1997). Fathers and adolescents. In: M. E. Lamb (ed.), The role of the father in child development (3rd ed.). Wiley & Sons.

Harris, M. H. (1998). The impact of family structure and father involvement on risk behavior among adolescence. The National Longitudinal Study of Adolescent Health.

Fonagy, P., Steele, M., Steele, H., Moran, G., and Higgitt, A. (1991). The capacity for understanding mental states: The reflective self in parent and child and its significant for security attachment. Infant Mental Health journal, 12:3: 201-218.

Kaftal, E. (1991). On intimacy between men, Psychoanalytic Dialogues 1:3: 305-328.

LeCroy, C.W. (1988). Parent-adolescent intimacy: Impact on adolescent functioning. Adolescence, 23, 137-147.

Pollack, W., & Shuster, T. (2000). Real boys' voices: Boys speak out about drugs, sex, violence, bullying, sports, school, parents, and so much more. Random House.

Real, T. (1997). I don’t want to talk about it: Overcoming the secret legacy of male depression. Fireside Books.

Shaw, D. (2013). Traumatic Narcissism: Relational systems of subjugation. Routledge.

Winnicott, D.W. (1969). The use of an object and relating through identification. International Journal of Psychoanalysis 50, 711-716.

Winnicott, D.W. (1971). Playing and reality. Tavistock.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מתבגרים, אבהות, ג'סיקה בנג'מין
עמירה איתיאל
עמירה איתיאל
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ינון שמשינס
ינון שמשינס
פסיכולוג
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל
עליזה ששון
עליזה ששון
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה
אליאנה פודה
אליאנה פודה
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.