למה לי פוליטיקה עכשיו?
עידוד הידברות באמצעות קבוצות שיח במתכונת "קבוצה גדולה"
מאת יעל דורון
"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית."
(ויסלבה שימבורסקה)
פסיכולוגים מתאמנים במשך שנים ארוכות על עמדה מתכנסת וצנועה בחדר הטיפולים, כזו שמאפשרת למטופלים שלהם מקסימום חופש חשיבה מחשבה וביטוי, ועוזרת להם להתקרב אל עצמם בצורה בטוחה, בתנאים מכילים ומוגנים. אנונימיות, נייטרליות והינזרות – שלושת כללי היסוד לפסיכותרפיה שהוצעו על ידי פרויד - נועדו לעזור למטפלים לעודד את מטופליהם להתקדם בחקירה הנפשית הפנימית שלהם, תוך שהם "מנקים" רעשים חיצוניים. במשך שנים רבות פוליטיקה נחשבה לטאבו בשיח הטיפולי, והעמדה הפוליטית של המטפלים הייתה ל"רעש" צורם במיוחד, אותו רוב המטפלים הקפידו שלא לחשוף. יחד עם זאת, מטפלים רבים מצאו את עצמם במשך הזמן מתלבטים אל מול סוגיות פוליטיות שעלו בטיפול, באופנים גלויים וסמויים, תוך חשש לגעת בנושאים טעונים או תחושה שאינם יודעים כיצד לעשות זאת (אבישר, 2014).
הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה (אליה אני שייכת) לוקחת בחשבון, בין היתר, גם את הקונטקסט החברתי בו "טבול" האדם (מטפל ומטופל כאחד). לפיכך היא מאפשרת למטפלים, ולעיתים אפילו מעודדת, להיות חשופים הרבה יותר באשר לדעה הפוליטית שלהם. יתרה מכך, תומכי הגישה הזו יאמרו שההשתתפות של המטפל היא בלתי נמנעת והמשכית (ארון, 2013) ולכן אי אפשר (וגם לא צריך) להימנע מלהיות פוליטי. במובנים רבים הם סברו שדווקא ההנכחה של זווית או של מציאות פוליטית בחדר הטיפולים עשויה לאפשר למטופל לדבר על משהו, שאולי בגישות אחרות היה סתום ומורחק - דווקא בעקבות הצנזורה של המטפל, וחבל.
בשנים האחרונות גם הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נדרשה לשאלת המעורבות הפוליטית של פסיכולוגים. וכך נכתב במסמך "משולחנה של ועדת האתיקה" בשנת 2021:
"אין באמור כדי לטעון כי לנוכח תהליכים חברתיים מסוכנים ומזיקים על הפסיכולוגים להחריש, לשמור על ניטרליות בכל מחיר ולשבת בחיבוק ידיים. אך נשאלת השאלה, האם לא יוכל ציבור הפסיכולוגים להביע דעות ולמחות כאזרחים מן השורה? בהקשר לכך יש להעלות את השאלה, האם התרומה שאנו מייחסים להוספת התואר "פסיכולוג" למחאתנו גדולה יותר מהסיכון לנזק ישיר למטופלים, לתהליך הטיפולי, לחברה ולתדמית המקצוע?".
בסופו של דבר הועדה נמנעה מלקבוע תקנה חד משמעית, ואפשרה לכל פסיכולוג לנהוג כראות עיניו (למשל, מול השאלה האם מותר לפסיכולוגים לחתום על עצומות פוליטיות ולהזדהות גם דרך המקצוע), אבל הזהירה והזכירה את הצורך בעירנות לדילמות אתיות.
כבר לפני למעלה מ-15 שנה, בעקבות ההתנתקות והסערה החברתית שהביאה איתה, ביום עיון שכותרתו היתה "טיפוליטי" נחקר הקשר בין הטיפולי לפוליטי ונשאלה השאלה "מה קורה כאשר המציאות החיצונית פורצת פנימה, או מוזמנת פנימה, והמוקד הטיפולי איננו יותר רק מה שנעשה בתוך עולמו הפנימי של המטופל, אלא מתווספת אליו המציאות הפוליטית שבחוץ?". המרצים השונים חקרו מצבים בהם שני האנשים שיושבים בחדר הטיפולים (או הקבוצה כולה במקרה של טיפולים קבוצתיים) מטולטלים, וחשופים לאותה מציאות אלימה, שעל פי רוב מוכחשת או מודרת מהשיח הטיפולי (בוקסבאום 2007).
ועכשיו, ימי תיכף-קיץ 2023, כשהחברה בישראל שסועה ומפולגת, נדמה שמחריפה השאלה כיצד אנחנו, כפסיכולוגים, עשויים, ואולי אף צריכים לנהוג, בסוגיות חברתיות ופוליטיות בקליניקה ומחוצה לה? אני רוצה לספר על ההחלטה שלקחתי, להוביל במשותף מיזם שיח של מצביעי ימין ושמאל/תומכי ומתנגדי הרפורמה/דתיים וחילוניים, בצורה של "קבוצה גדולה".
"כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים."
(ויסלבה שימבורסקה)
"קבוצה גדולה" – Large Group - היא כלי פסיכולוגי רב עוצמה, שהחל להופיע משנות השבעים של המאה הקודמת, בכנסים והכשרות של מטפלים ומנחי קבוצות. מטרתה המוצהרת של הקבוצה הגדולה היא "לחקור את הכוחות המודעים והבלתי מודעים המניעים תהליכים חברתיים, ארגוניים ומערכתיים" (Weinberg, 2003) – כלומר אין המדובר בכלי טיפולי. יחד עם זאת מתקיימים בקבוצה הגדולה יסודות התפתחותיים ותמורות, ובצורתה המיטבית היא לא רק אינפורמטיבית אלא גם טרנספורמטיבית, ועשויה להביא לשינוי.
בפועל, מדובר על מפגש של קבוצה, שמספר החברים בה גדול במידה כזו "שלא ניתן להקיפם במבט אחד" (ויינברג ושניידר, 2007). בדרך כלל המשתתפים יושבים בכמה מעגלים קונצנטריים או בצורת ספירלה – כך שחלק מהם ימצאו את עצמם יותר "במרכז" ואחרים "בפריפריה", חלקם יראו את הגב של האחרים, ובחלק מהזמן הם לא ישמעו היטב ולא ידעו בדיוק מהיכן מגיעים הקולות שהם שומעים. מאחר שאף חבר בקבוצה הגדולה אינו יכול לראות את כל המשתתפים, נפגמת תחושת האינטימיות שמאפיינת קבוצות קטנות, ומתפתחת תחושה של ניכור וזרות. וכך, הקבוצה הגדולה מתפקדת כ"מיקרוקוסמוס" של החברה בתוכה היא נמצאת, וכעין "מעבדה", בה המשתתפים פוגשים פחות אנשים ויותר זהויות, ייצוגים, ואם תרצו את "חלקי-העצמי הפוליטי" של עצמם ושל שאר חברי הקבוצה.
המשתתף בקבוצה הגדולה מתנסה בחוויה של היות "יחיד" בתוך "המון" – חוויה רבת עוצמה הכרוכה בקושי למצוא קול, לדבר, ולהרגיש שייך או משפיע. חווית ההשתתפות בקבוצה כזו היא עוצמתית ולא פשוטה. כתבתי על זה פעם: "קבוצה גדולה היא כמו גויאבה: אנשים חשים כלפיה משיכה, סקרנות וציפייה – או סלידה, פחד ואפילו גועל, אבל אף אחד לא נשאר אדיש כלפיה!" (דורון, 2013). אני שייכת לסוג הראשון – מאז שהתנסיתי לראשונה בקבוצה גדולה אני תמיד שמחה להשתתף שוב באחת כזאת. לא פעם יצאתי מקבוצות גדולות גדושה ברגשות ומחשבות: לעתים מתוסכלת ומיואשת, אבל הרבה פעמים נרגשת, מלאת תקווה ואפילו נפעמת מ"רוח האדם" - לא פחות. חשבתי שזה כלי שיוכל להתאים לימינו.
בשבועות האחרונים, בהם ישראל נקרעה למחנות מפוצלים ומקוטבים, וכל צד הרגיש מחושק בתחושות כעס וכאב, אנשים רבים - משני צידי המתרס - התמלאו בחשש ש"אין עם מי לדבר". אולם, בד בבד עם העימותים, ההפגנות, המאבקים הפוליטיים והמהומה התקשורתית - הרגשתי אצל מטופלים שלי בקליניקה, אצל חברים ובני משפחה וגם בתוכי - צורך אמיתי, עמוק ובהול של כל קצות החברה במפגשים בגובה העיניים, בהידברות, ובעיקר בהקשבה.
חברתי לקובי אריאלי – עיתונאי, שדרן, סטנדאפיסט, חרדי-מודרני ימני וידיד, שעימו הרביתי להתווכח בשבועות האחרונים, בעקבות "המצב" – וביחד הגינו מיזם חברתי שתכליתו יצירת מעגלי הקשבה מונחים, בצורת "קבוצה גדולה" של אנשים מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, תומכי ומתנגדי הרפורמה. יצאנו לדרך עם השאלה האם אפשר בכלל לקיים שיח בחברה המקוטבת שלנו – שיח שלא יישמע כמו ויכוחים באולפן טלויזיה, וגם לא כהרצאה או שיעור הסטוריה. שיח שהמטרה המרכזית שלו תהיה עידוד ההקשבה "לאחר", מתוך רצון לשקם את תחושת השייכות של המשתתפים לחברה, להגביר את הסולידריות הבינאישית, ולבסס מחדש את הבטחון במרקם החברתי המורכב שבמדינה.
גישת האנליזה הקבוצתית מתוכה צמחה מתודת הקבוצה הגדולה, מביאה חזון של ריבוי קולות, ואפשרות לרב שיח, הידברות והתקרבות, גם בחברה מקוטבת ושסועה. אבל זה לא כל כך קל. עם סיום הקבוצה הראשונה שהתקיימה בכנס של חברת האנליזה הקבוצתית הבינלאומית, בשנת 1972, סיכם המנחה: " בקבוצה הקטנה הבעיה של המשתתף היא איך להצליח להרגיש חופשי, ואילו בקבוצה הגדולה הבעיה היא בעיקר איך לחשוב" (de Mare, 1972). ואכן, תהליכים עוצמתיים לופתים את משתתפי הקבוצה הגדולה, כולל את החברים המיומנים והמנוסים ביותר בתוכה, ומקשים עליהם לחשוב, לעבד, להכיל ואפילו להקשיב. גם אנחנו פגשנו את הקושי הזה, בכל מפגש הקשבה ודיאלוג שעשינו.
כל דבר שאתה עושה אתה פוליטי
אין בכלל דבר שלא יוצא פוליטי
אתה פוליטי, אני פוליטי
(ויסלבה שימבורסקה)
ביננו לבין עצמנו, קובי ואני קראנו למפגשי ההקשבה שיזמנו בשם החיבה "ויכוח עם קינוח". ואכן, חשבנו (בעיקר קובי חשב) שאוכל טוב בשלב ה"מינגלינג" הראשוני, עוד לפני שאנשים תופסים את הכסאות ומתיישבים במבנה המוזר והלא מוכר של קבוצה גדולה, יעזור לחמם את האוירה. לא בטוח שזה אכן קרה: הזמנו בכל פעם ארבעים אנשים - עשרים "מכל צד" – וכשהם הגיעו, הם דיברו בעיקר כל אחד "עם המחנה שלו", גם אם לא היתה ביניהם הכרות מוקדמת, עם קושי ניכר להתערבב, להתקרב, ולהתוודע אל "האחר".
אחרי החלק הלא פורמאלי – התחלנו.
כל מפגש התחלק לשלושה חלקים. בחלק הראשון ישבנו בקבוצה גדולה (מעגל פנימי וחיצוני) למשך חמישים דקות. החלק הזה הסתיים בכל אחת מהפעמים בצלילים צורמים ותחושות קשות של כעס מהול ביאוש. הקבוצה הרגישה על סף פיצוץ. כל צד התחפר, היו הרבה מאד "נאומים", נסיונות של כל צד "ללמד" את השני, ומפגש הנרטיבים נשמע כמו שיח חרשים שלא יצליח לעולם להיפגש.
בחלק השני של הערב עברנו לשיחה בקבוצות קטנות, והמבוכה שהתלוותה להתכנסות לשיחה אינטימית יותר, התחלפה חיש מהר בשיחות ערניות, קולחות ונמרצות, בקולות רמים אבל גם עם לא מעט הנהונים וחיוכים. בסופו של החלק הזה היה קשה מאד לפרק את הקבוצות הקטנות ולהזמין את האנשים לשוב לקבוצה הגדולה. כולם הרגישו שהם זקוקים לזמן נוסף, עוד כמה מילים, עוד משפטים - כי הנה הנה, תיכף תיכף, תגיע ההבנה המיוחלת.
המפגש המחודש של הקבוצה הגדולה, בחלקו השלישי והאחרון של הערב, היה שונה מהראשון באופן בולט: הקונפליקט העמוק והקושי לסמוך, להאמין ולהקשיב ל"אחר" נכנסו מיד למעגל, ללא צורך ב"משחק מקדים" או "חימום". רגשות קשים של כעס, יאוש, עלבון והשפלה נכחו בחדר, משני הצדדים. זר שהיה מגיע למקום בשלב הזה, היה שם לב מיד, ששני הצדדים מדברים במילים כמעט זהות ומביעים את אותם רגשות זה כלפי זה. כל "מחנה" מרגיש שהוא לא מיוצג כרגע במדינה, לא שומעים אותו, לא רואים אותו ובודאי שלא מתחשבים בו. כל צד רואה את האחר כמתנשא, זחוח, לחלוטין בלתי קשוב ובעיקר טועה. השיח בשלב הזה הרגיש מעגלי, תקוע וחסום. הקולות עלו, אנשים התפרצו זה לדברי זה ולא הצליחו לדבר "בתורות" מסודרים כמו בחלק הראשון. האוירה להטה. אבל בכל פעם מחדש, אירע דבר נוסף בחלק הזה של המפגש - מה שדניאל סטרן מכנה Moment of Meeting: "רגע המתרחש בין שני משתתפים, שיכול לפתור את המשבר שנוצר, בכך הוא מעצב מחדש את השדה האינטרסובייקטיבי ומשנה את היחסים" (Stern, 2004).
בערב הראשון, רגע מפגש עוצמתי היה כשבחורה דתיה צעירה סיפרה בדמעות על החוויות הקשות שלה כצעירה שפונתה מביתה, בתקופת ההתנתקות, כשהרגישה שהיא בודדה ולא נראית על ידי החברה. הגיב לה איש צבא לשעבר, וסיפר כמה היה לו קשה כחייל וקצין צעיר להיות "המפנה" ולעמוד מול צעירות וצעירים כמוה, ואיזה מחירים לא פשוטים התהליך גבה ממנו, כחייל ואדם. דמעה שלה פגשה דמעה שלו וכאב נגע בכאב.
בפעם אחרת, רגע מפגש עוצמתי היה כשאחד המשתתפים מגוש השמאל הטיח במחנה הימין "איך אתם מסוגלים ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיג פושע?". הוא נענה על ידי אחר שאמר לו "אתה יודע, אני חושב שקשה לכם לשמוע את זה שאני, אנחנו, כן סומכים על ההנהגה הזו ומאמינים שביבי, בן גביר ואחרים עושים לטובת המדינה", והוסיף "אני רואה את החיוך שלך כעת. זה תמיד הרגע שאתם מחייכם כשאנחנו מדברים... כשאני רואה את החיוך הזה של השמאלנים, אני מרגיש שאתם אומרים לעצמכם משהו כמו "חשבתי שהוא אינטליגנט אבל הוא בעצם בבון". זה מעליב אותי שככה אתה פוטר אותי ואת דברי".
רגעים עוצמתיים במפגשי ההידברות הם הרגעים בהם אנחנו (מכל הצדדים) פוגשים את החלקים הלא יפים שבתוך עצמנו: את השיפוטיות, העיוורון, הדעות המוקדמות, הגזענות, התחושה שאנחנו (כל אחד מאיתנו) יותר יודעים, יותר מבינים, יותר צודקים מהצד השני. גם המנחים של הקבוצה הגדולה, שמייצגים ציבורים שונים ומתנגדים, טבולים באותם המים כמו המשתתפים קבוצה הגדולה, וזה רק מוסיף למורכבות. קשה להקשיב כשכל כך מעורבים ומעורבבים עם התכנים והתהליך..
אבל כשיושבים ארבעים אנשים בחדר אחד ונותנים לקולות השונים להישמע באמת – אי אפשר לאורך זמן להמשיך להחזיק ב"אמיתות" מפוצלות. בהדרגה מתחילים להבין שלכל צד יש נרטיב, והעובדות - אותן העובדות - משרתות בצורה לא רעה כל אחד מהנרטיבים בשיח. ואז, לאט לאט, הראיה הופכת מורכבת יותר ומפוקחת. פתאום "הפוליטיקה" מפסיקה להיות מקוטבת בצבעי שחור ולבן וחוזרת לשיח ביקורתי (בליווי ביקורת עצמית הפעם), מתוחכם ומורכב. התאוריה מלמדת אותנו שזו העמדה הבריאה יותר, למרות שכל כך קשה בימים האלה להחזיק בדעה כזו, כשאנחנו מביטים על "המציאות", כפי שכל אחד מאיתנו תופס אותה.
בסופו של דבר, אחרי שאנחנו ואחרים נעשה עוד ועוד מפגשים כאלה, במסגרות פרטיות, באקדמיה במועצות עירוניות ובארגונים שונים, אני מאמינה שהעוצמה של מבט עיניים, לב פתוח ונפש חפצה יעזרו לכולנו לקדם שיח אמיתי מקרב ומאחה. בינתיים, אחרי אחד המפגשים, כשכולם נתקעו בפקקים הביתה בגלל הכבישים החסומים – קיבלתי עוד ועוד תמונות של חברי קבוצה ממחנה השמאל, עם דגלים, במקומות שונים בהפגנה. שלחתי להם גם תמונה משלי. מסתבר שפיתחנו מצב-עצמי חדש בתוכנו :"מפגינים ומידברים". תאחלו לנו שנצליח!
מקורות
אבישר, נ. (2014) טיפול פוליטי: פסיכותרפיה בין האישי לפוליטי. רסלינג.
ארון, ל. (2013) המפגש. הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. עם עובד.
בוקסבאום, ט. (2007) הקשר בין הטיפולי לפוליטי – סיכום יום העיון "טיפוליטי" שהתקיים ב-28.1.2007. פסיכולוגיה עברית.
דורון, י. (2013) על חלומות בקבוצה הגדולה. מקבץ, 18(2), 3-39.
וינברג, ח. ושניידר, ס. (2007)."הקבוצה הגדולה: מבנה, מטרות, תהליכים אופייניים ודינמיקה". מקבץ 12(1), 39-52.
משולחנה של ועדת האתיקה, 2021. פסיכואקטואליה, 53.
de Mare, P. (1972). "Large Group Psychotherapy: A Suggested Technique". Group Analysis, 5, 106-108.
Stern, D. (2004). The Present Moment in Psychotherapy and Everyday Life. Norton.
Weinberg, H. (2003). "The Large Group in a Virtual Environment", in S. Schneider and H. Weinberg (eds)., The Large Group Re-Visited (pp. 188-200). London: Jessica Kingsley.
