לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
כמו בוגונוויליה על ברוש | רוית ליטמן פנחסכמו בוגונוויליה על ברוש | רוית ליטמן פנחס

כמו בוגונוויליה על ברוש | רוית ליטמן פנחס

ספרים | 27/3/2023 | 1,133

ספרה של רוית ליטמן פנחס – אשר נעה בדומה לסיפוריה במעגלי הפסיכולוגיה, ההורות והזוגיות, הוא אוסף של מילים, משפטים וסיפורים שנאגרו במשך שנים רבות, נאספו כחרוזים המשך

כמו בוגונוויליה על ברוש

רוית ליטמן פנחס

כמו בוגונוויליה על ברוש

ספרי ניב

 

היא זכרה שבילדותה רצתה להגיע לירח. הייתה מושיטה את ידה על ברוש ופושטת אצבעותיה עוד ועוד, מדמיינת את מגעו הרך והאוורירי או הרטוב והנוזל כחלמון ביצה. היא לא זכרה למה רצתה כל כך, אך זכרה שרצתה – זכרה רצון מהו. עם השנים הלכה תחושת הרצון וקהתה בה, עד שנעלמה. כל שזכרה היה שרצתה, פעם, ועכשיו היא כבר לא רוצה דבר. מחכה שהימים יחלפו מול קיר לבן, בוהק, מטשטשת את עצמה בעשן או אבקה. לעיתים נוגעת בהיסח הדעת בקצות אצבעות רגליה או בשקע הקטן בסנטרה, ונזכרת שיכולה הייתה פעם לחוש. כמעט מצליחה לתפוס שארית של כאב או עונג. ”את זוכרת עדיין את הירח?“ אני שואלת אותה, היא מרימה אליי מבט מופתע. ”את הירח“, אני שואלת, ”את זוכרת?“
היא מורידה שוב את מבטה ואוספת את ברכיה אל בטנה, חובקת אותן בזרועות לבנות. שתיקתה מחלחלת אליי, ממלאה אותי וחונקת. אני פותחת את החלון ונותנת לרוח הסתיו להכנס ולרווח בינינו. ”קר“, היא אומרת, ואני אוחזת במילתה ואוספת אותה כחרוז על חוט בשרשרת.

כמו בוגנוויליה על ברוש – ספרה של רוית ליטמן פנחס – אשר נעה בדומה לסיפוריה במעגלי הפסיכולוגיה, ההורות והזוגיות – הוא אוסף של מילים, משפטים וסיפורים שנאגרו במשך שנים רבות, נאספו כחרוזים, ועכשיו הם סוף־סוף שרשרת.

 

לפניכם מספר סיפורים פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


תסמונת הילד הצוחק

"את יודעת", היא אומרת לי, "הוא כל הזמן צוחק. לא ממלמל, לא מצביע, רק צוחק. בוכה וצוחק. זה טוב, נכון?" היא שואלת, תולה את עיניה באוויר, מצפה לתשובה. "הוא צוחק אליי, זה טוב..." היא חוזרת וממלמלת לעצמה; שוקעת בספה, נהיית קטנה יותר ויותר, רגליה כמו תלויות על המושב, מתנופפות באוויר...


- פרסומת -

אחר כך היא שמה רגל על ברך ויד על רגל, מזדקפת ונהיית גדולה. "הוא לא ישן", היא אומרת לי. "שעות על שעות, ער, בוכה וצוחק ורוצה רק אותי. אני עייפה", היא אומרת, מנסה להחזיק את ראשה מונף מעל צווארה. פניה כאליפסה גדולה שמנסה להתרומם. לפתע היא נדמית לי כבלון הליום שעומד להתרומם לאוויר. עוד רגע יפגע בתקרה, יתפוצץ וינחת לידי כשקית ריקה. "אני עייפה", היא אומרת וקורסת שוב לתוך הספה. אני מציעה לה את קופסת הטישו הכתומה שלי. היא מושכת מלבן אחר מלבן, מגלגלת ומפוררת באצבעותיה. מדי פעם מרימה חתיכה ומכה בקלות על לחייה כמו מפזרת אבקה.

"הוא כבד", היא אומרת לי ומצביעה על מותנה, "כבר נהיה לי שקע". היא מניחה את ידה מאחורי גבה כדוחפת את עצמה מעט, ונאנחת. "זה כואב", היא אומרת לי, ואני מדמיינת את עצמי עוטפת אותה בתחבושת אלסטית ארוכה וצרה, כורכת אותה סביב גופה כמגלגלת גבס על יד שבורה.

"חם לי", היא אומרת פתאום ומתנערת, מתופפת עם פיסת הנייר על צווארה. "בלילה חם לי וכבד", היא אומרת, "אני מסתובבת איתו בין חדרי הבית. לא מדליקה אור, שלא אעיר אף אחד. אני לבד מאוד בחושך הזה", היא אומרת. ידיה הממוללות את הנייר מונחות עכשיו לצידי גופה, מפקירות את פרצופה הרטוב.

אני רוצה לקום ולהתיישב לידה, קרוב. לא לגעת בה, רק לשבת קרוב. אבל אז היא מתרוממת, מזדקפת, מביטה מבעד לחלון ואומרת, "יורד גשם בחוץ". שתינו מסתכלות על הטיפות הניתזות על החלון. מבטינו חוברים. הטיפות זולגות באיטיות על הזגוגית. טיפה אחת סוחבת איתה עלה הגדול ממידותיה.

אחר כך אני מסיטה את עיניי למטה, אל השעון שבפרק ידי.

"אנחנו צריכות לסיים להיום", אני אומרת.

 

 

קצת בוכה ואחר כך נרדמת

פרק א'

הוא לקח אותה לקנות קרמבו. גם במרחק של עשרות שנים היא עדיין יכולה לזהות במדויק את תחושת הקבס שעולה בגרונה הילדי, כאשר לפת אז את ידה ויחד יצאו מתוך גרם המדרגות הישן והחשוך, אל העיר החשוכה, המוארת.

לדלת היו חלונות זכוכית אטומים המופרדים בקו עץ לא עבה, צבוע בלבן ובקוע בסדקים ישנים. ניתן היה בקלות לראות מהמסדרון, אל תוך החדר, אם אפלה בפנים או אור. גם האקוסטיקה הרעועה אפשרה מעבר קולח של קולות, או של שתיקות מאימות.

היא זכרה בבירור כי הדלת נפתחה לשנייה, ואשתו שאלה במבט מוזר, "מה אתם עושים שם?" בהלה בליבה המפרפר, רצון טבול בפחד, שהאור יידלק, שמשהו יבקיע את החושך, יעצור אותו. אבל כלום. "מה אתם, אתם – פעוטה ואיש גדול, עושים שם?" שאלה.

והוא עונה, "כלום, משחקים".

הדלת נסגרת מאחוריה. היא לבדה. אין מציל ואין מושיע. משחקים.

אחר מעשה, לקח אותה לקנות קרמבו.

היא זוכרת בבירור את טעמו המתוק והמר של הקרמבו על לשונה, כשבתוכה נצרבת הכרה חדה וכואבת שאין לה מילים. לילדה בת שש אין מילים להסביר לעצמה, רק תחושות המהפכות את הבטן, מטביעות, מכאיבות. אסון, אשמה, אימה. עוד לא ידעה אז כי זה לתמיד.

אף פעם לא תלך עם ילדתה בעיר חשוכה, מוארת, לקנות קרמבו.

 

פרק ב'

תמונה באלבום. מבט עצוב. ילדה כבויה, בשיער קצר ובחצאית משובצת. ילדה כבדה. אפילו בקלאס לא הצליחה לשלח את רגלה ולדרדר את האבן הקטנה, מריבוע לריבוע שצויר בגיר לבן על מרצפות אפורות בחצר בית הספר. גופה המטומא בתחושות אחרות אינו יכול להיות ילדי עוד, אינו מסוגל.

והסוד האפל הכלוא בין צלעותיה לא נותן לה לנשום. בבית היא משתרעת על מיטתה. רק שם כשהיא לבדה, היא יכולה לאפשר לעצמה להרפות לרגע; לעוף בכנפי הדמיון והמילים. מילים מסְפרים, המספרות על חייהן מלאי היגון והצער של יתומות בפנימיות אנגליות ובטירות קרות, הן מנחמותיה. יש עוד ילדות בעולם הזה שסובלות, היא זוכרת שאמרה לעצמה, אבל לא כמוה.

הדלת נקרעת, היא קופצת באימה.

אימא שלה שולחת בה במבט מקפיא. "אבל למה להפסיק לדבר עם בן משפחה?" היא שואלת אותה, נוזפת בה, כועסת. אשמת הרס המשפחה מתהפכת בבטנה כאגרוף משתולל. לו רק יכולה הייתה לדבר איתה. לו יכולה הייתה לספר. אבל אימה, היא מרגישה, לעולם לא תוכל להבין. והאם מוסיפה, "למה לבד? למה בחושך? למה את ככה?" לו רק יכלה לענות. לו יכלה לומר במילים את מה שאמרו שתיקותיה, עיצבונה, מכאובי גופה שזכו למבטי ביקורת ואמירות המרמזות על בדיה.

אין עוד ילדות בעולם כולו שסובלות כמוה, היא זוכרת את מחשבותיה. אין עוד אשמות כמוה, ילדות שהבושה חונקת את גרונן ומכריחה אותן לשתוק.


- פרסומת -

 

פרק ג'

הילדה גדלה. היא כבר מספיק גדולה על מנת לשמור על הקטנים. "ככה זה במשפחה שלנו", אימא שלה מסבירה לה כשהיא מסרבת, "אחד עושה עבור השני".

אין סיכוי שבעולם שהיא לא תלך. היא לא יכולה לתרץ את סירובה בשום צורה. "אז אולי אוכל לחזור לישון בלילה בבית?" היא מנסה.

"נו באמת! מה הטעם? את רוצה להטריח את כולם רק כי לא נוח לך?"

לא נוח, היא חושבת לעצמה, לא נוח... היא אוספת את גופה ונפשה, אורזת בתיק את בגדיה הארוכים והסגורים ביותר ומובלת אליו.

ובאותם הלילות, גופה הגדל, האשם, בוגד בה. שוב משתף פעולה. מספק לו עוד חלקות לגן השעשועים שלו. מוזר, ככל שידיו עולות למעלה ומתקרבות לכיוון ראשה, יכולת ההדחקה שלה הולכת וקטנה. כאילו מתקיים, כמו בחדר ניתוחים, מסך שחוצץ בין פלג גופה התחתון לפלג גופה העליון, וכל עוד הכול קורה מתחת לחציצה, יכולה הייתה לדמיין לעצמה שהיא במקום אחר, שזה לא קורה לה.

זה לא שהיא לא ניסתה להילחם בזה עוד קודם, היא מנסה להצדיק את עצמה לעצמה. היא הייתה כורכת את השמיכה סביבה, כמו גופה פרעונית חנוטה, היטב־היטב, כדי שלא יוכל לקלף אותה מעליה. הקפידה להערים מחסומים סביב המיטה כדי להקשות את דרכו. ישנה בדריכות ערנית, מקשה את כל גופה. מחזיקה את עצמה קפוצת רגליים חזק־חזק, מתנגדת להתהפך. אך דבר לא עזר. הוא תמיד היה מצליח לעשות בה כרצונו. לאחר מעשה הייתה שומעת אותו בחדר הרחצה הסמוך, רוחץ בניקיון כפיו.

אבל כאשר ידיו עולות למעלה, היא נאבקת ומתפתלת. מנסה להגן לפחות על הדבר החדש שמתפתח בגופה, שיישאר נקי. חף מזוהמה. הוא מחזיק בה חזק. עוד רגע יגיע לשם, אך לפתע הוא מרפה, קם והולך.

אימה. האם ישוב? האם ינסה שוב? אבל אט־אט היא שומעת את צעדיו מתרחקים, ומתחילה להסדיר שוב את נשימותיה. נראה שהקרב נגמר ללילה, היא מרגיעה את עצמה.

ילדה גדולה. נלחמת. קצת בוכה, ואחר כך בשארית כוחותיה, נרדמת.

 

פרק ד'

"כמה זמן זה נמשך?" שאלה הפסיכולוגית בכורסה החומה. מעולם לא נפסק, היא רצתה לומר. אבל ידעה שכוונתה הייתה עד מתי זה קרה. ממש קרה. היא לא זוכרת...

במכונית אדומה נדחסה משפחה גדולה ומורחבת. נוסעים לטיול לילי. היא דרוכה, גופה קפוץ. מנסה לחשב איך להידחק במושב האחורי ומתי, ואיך להתחמק. אך התמרונים לא עזרו, שכן גופה דחוק בינו לבין דלת המכונית. היא לא הצליחה לדחוס אף ילד קטן ביניהם. החושך ירד במהלך הנסיעה, וידיו עליה.

"אלוהים", התפללה לעצמה, "תעשה שהדלת תיפתח ואעוף החוצה מכאן..." בראשה, גופה המתגלגל על הכביש ינוחם במגעו הכואב והחורץ של האספלט החם, והמוות יאסוף אותה אליו, יחבק אותה, יפרוש עליה חסותו כמציל, כמושיע.

"אבל מתי זה נפסק?" קולה של הפסיכולוגית עטף אותה כנהמת המנוע. היא רצתה לקפוץ עכשיו החוצה. אבל במקום זה, שתקה, קפואה. כמו אז. "מתי זה נפסק?"

היא לא יודעת... הלוואי שיכולה הייתה לומר, "זה נפסק כשנלחמתי חזק". הלוואי שיכולה הייתה להאמין כי הצילה את עצמה. הלוואי שיכולה הייתה להרגיש קצת פחות עלובה, חמוסה, אשמה. אך היא איננה יכולה לכך.

מתי זה נפסק, אולי כשגדלה מדי בשבילו, אולי כשמצא ילדה חפה אחרת. כמה זמן זה נמשך? לתמיד. לנצח של שינה טרופה, נצח של פחד, נצח של בדידות, אשמה מיאוס...

בחדרה של הפסיכולוגית חם, כמו שמיכה טובה שעוטפת אותה. לעיתים הכאב מתפוגג.

 

פרק ה'

לילה. אישה ישנה במיטתה. סיוט. היא רצה בקרונות רכבת ארוכה, מחפשת את ילדתה. היא קוראת בשמה בקול רם, גרונה חנוק מדאגה ומבהלה. "איפה היא?"

אישה שיושבת בקרון מספרת שראתה אותה. "הילדה הלכה", האישה ברכבת אומרת, "איש זר לקח אותה". צרחה איומה נמלטת מגרונה. עכשיו היא כבר לא שותקת.

לפתע יד חזקה מנערת אותה, מעירה אותה משנתה הטרופה. "הכול בסדר", אומר לה האיש הטוב שלצידה.

היא קמה בסערה, ממהרת לחדרה של ילדתה. פותחת בזהירות את הדלת. ילדתה התמה שוכבת פסוקת איברים על מיטתה. שמיכתה מוטלת על הרצפה, כאילו ילדות קטנות אינן צריכות הגנה, אינן זקוקות לשריון. היא מרימה בזהירות את השמיכה, מכסה את הילדה השלווה בשנתה, מרפרפת בשפתיה על מצחה, וחוזרת למיטתה.

"עוד פעם סיוט?" שואל האיש הטוב שלה. "בואי נהרוג אותו כבר", הוא ממלמל חצי ישן, "או את הפסיכולוגית שלך, זה לא עוזר..." ונרדם. מילותיו מוטלות על שפתיו וידיו הטובות סביבה.

ילדה־אישה, שוכבת במיטה, בוכה קצת דמעות של הקלה. מוצאת נחמה בחיבוק. נרדמת.

 

בודהה קטן

כשפגשתי אותה לראשונה, הייתה קטנה וצנומה. דמעות כיסו את לחייה עוד לפני שהתיישבה על הספה. עורה היה שקוף כמעט. בכפות ידיה שבצבצו מתוך שרוולים ארוכים, למרות היום השמשי שבחוץ, ניתן היה לראות את ורידיה, כצינורות בולטים שהגיעו עד בסיס הציפורניים הכסוסות דק־דק. היא הניחה על עצמה כרית גדולה שכיסתה כמעט את כולה, ולי התחשק לרגע פשוט להרימה על ידיי ולדחוף לפיה בקבוק מלא בדייסה סמיכה וחמה.


- פרסומת -

מאוחר יותר הבנתי כי היה זה היום הראשון מזה חודשים שיצאה מפתח חדרה. הדמעות שעלו בעיניה היו תוצר של השמש שסנוורה אותה לראשונה, לאחר ימים רבים וחשוכים. הדמעות האחרות, שינבעו ממעיין הצער שלה, יגיעו רק בעוד שעות ארוכות, לאחר שבועות של בהייה שותקת.

היא שתקה. כמעט לא אמרה דבר. ניסיתי לפנות אליה בשאלות אך נעניתי בהתכרבלות עוברית אל תוך הספה שבחדרי, כשהיא מקפלת את רגליה מתחת לגופה וקוברת את ראשה בין שתי כתפיה, שמוט ומתחמק ממבטי. לבסוף נכנעתי ושתקתי איתה, מביטה ועוקבת אחר תנועות פניה הזעירות. הינה סנטרה עולה מעט, הינה נפשק מעט הכיווץ שבשפתיה. לקראת סוף הפגישה יכולתי לומר לה רק זאת: "פנייך רפו מעט, אולי התרגלת קצת". והיא שתקה ויצאה.

הייתי בטוחה שלעולם לא אראה אותה עוד, אולם בשבוע שאחרי, בדיוק באותו היום ובאותה השעה, נחתה שוב כגוזל תועה על סף דלתי.

כך עברו שבועות רבים של שתיקה. שתיקה שלה ושתיקה שלי. הייתי בוחנת את פניה וגופה, מנסה לקרוא דרכם את שהיא מתקשה כל כך לומר לי. הייתי כולי מאומצת, עיניי מתרחבות ואוזניי יוצרות אפרכסת גדולה, מנסות לקלוט כל רחש וכל תנועה. עקבתי בחרדת קודש אחר מחוות גוף ופנים זעירות. אט־אט פרשה את ידיה והניחה לכרית לנשור ממנה, זוקפת מעט את כתפיה. עדיין לא העזתי לומר דבר פרט לתיאור מכחולי דק של השינויים הזעירים. בסוף פגישה אחת היא פתאום הישירה מבטה אליי, רק לשניות ספורות, אולם אז ידעתי כי ישנה תקווה.

לבסוף היא החלה לדבר. בתחילה בעיקר בסופי הפגישות, בשקט וכמעט ללא קול, ואחר כך חזק יותר ויותר. ואז באו מילים קשות, מגובות בבכי ששטף כמו גלים את החדר, ויחד עם המילים החלה לזקוף קומתה. יכולתי לראות אותה, את פניה היפות, את גובהה, את שערה שפוזר על גב הספה... כאילו נוצרת מחדש, וכל פעם צומח ומתגלה עוד איבר, עוד חלק.

גם בחייה שבחוץ החלה לאט־לאט לצאת מחדרה, ולהרחיק ממנו במעגלים קטנים. יום אחד אמרה לי שהחלום הגדול שלה הוא להיות מסוגלת לנסוע להודו. לנסוע לבדה, להרחיק נדוד. ואני אמרתי לה שאני מאמינה שיומה יגיע. היא חייכה ואמרה, "קשה לי להאמין".

עברנו יחד טלטלות רבות. עברה הלך ונפרש לפניי, קשה וכואב, מסביר כל רגע של הימנעות והסתגרות בביתה ובחדרה. אבל ככל שיכולה הייתה לדבר עליו עוד ועוד, כך הצליחה להסיר את המחסומים והחומות שבנתה, ולהתחיל לפסוע בעולם האמיתי שבחוץ. ואני ליוויתי אותה יד ביד, בנפשי, חרדה ומצפה לקראת כל פגישה. שומרת בליבי את כל פחדיה ומאמינה בשבילה שאפשר, שהיא יכולה.

לאחר ימים רבים, רבים מאוד, הגיעה שעתה של הפרידה. היא לא הייתה בטוחה שתצליח להסתדר לבד וגם אני לא, אך רצינו לקוות. רצינו להאמין. התקשיתי מאוד להיפרד ממנה, אבל ידעתי שרק אם אשחרר, היא תוכל להאמין בכוחותיה לפלס לה דרך חדשה בעצמה. כמו אם ששולחת את ילדתה לראשונה לגן ונשארת מאחורי השער הנעול, נתתי לה ללכת.

עברו כמעט שנתיים מאז פרידתנו. כמעט לא שמעתי ממנה דבר פרט לברכות מנומסות לחג זה או אחר. ואז יום אחד הגיע שליח לפתח דלתי, ובידו קופסה קטנה מקרטון. כשפתחתי אותה הציץ מתוכה פסלון בודהה קטן וירוק, ואליו מצורף פתק – "יומי הגיע", היה כתוב בו, "כמו שתמיד האמנת. אני בהודו עכשיו וחושבת עלייך המון. את ממשיכה להיות איתי במסע שלי לאורך כל הדרך".

הבודהה קטן מאוד. הוא יושב בכף ידי, מצונף כולו, מזכיר לי את כוחה של ההאזנה לשתיקה. אני מקווה שהיא יודעת שגם היא ממשיכה להיות איתי במסע שלי, לאורך כל הדרך.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
תמר (ורנר) גרנט
תמר (ורנר) גרנט
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
לואי בשארה
לואי בשארה
פסיכולוג
כרמיאל והסביבה, נצרת והסביבה, עכו והסביבה
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אביב נוימן
אביב נוימן
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.