מחשבות על התערוכה של שחר סיון, ״שדים של בוקר״
מאת זהר קאופמן
״שדים של בוקר״, התערוכה החדשה בבית הגפן בחיפה שאצרה יעל מסר, מאגדת עבודות שיצר בשנתיים האחרונות שחר סיון (1977), אמן החי ויוצר בחיפה. התערוכה מורכבת מפסלים, חיתוכי עץ והדפסים, והטכניקות מגוונות וכוללות חריטה, ניסור, חציבה וגילוף. בתערוכה מוצג אוסף של חלקי דמויות, אנושיות או פסאודו־אנושיות, מעין שדים או מפלצות. בכניסה לתערוכה מוצעת למבקרים חוברת בשם ״יומן עבודה״ ובה תצלומי יצירות (חלקן אינן מופיעות בתערוכה) וטקסטים קצרים המתארים את תהליך היצירה ואסוציאציות הקשורות לדימוי החזותי.
כותרת התערוכה – ״שדים של בוקר״ – מכילה צירוף לא שגרתי של מילים. שֵׁד הוא יצור מיתולוגי, לרוב בעל כוח שלילי, אשר עלול לחדור לנפשו של אדם או לאובייקט ולהשתלט עליהם ; השד הוא יצור תוקפני שחדר פנימה ונמצא כעת בתוכֵנו. אני מציעה שמדובר בחוויה דרמטית שבה תוכן תוקפני הקיים בתוכנו נחווה כחיצוני לנו, כ-״לא אני״. מבנה הביטוי ״שדים של בוקר״ מזכיר את הביטויים ״קפה של בוקר״ ו״שיר של בוקר״: נראה כי פירושו היום-יומי החוזר על עצמו; השגרתי, הבנלי ואפילו נעים, שעימו מתחילים את היום. כותרת התערוכה מצרפת את המילים ״שדים״ ו״בוקר״ ובכך מצרף את הדרמטי, המעורר אימה ופחד, הכוח השלילי שהשתלט על הנפש או חוויה תוקפנית שנחווית כ״לא אני״, לדברים שעימם אנו מתחילים את יומנו; אותם ׳שדים׳ שהופכים לעניין יום-יומי ושגרתי.
לרוב השדים – או ה״לא אני״ התוקפני המתעורר בנו – נחווים בנקודות קצה, כמו למשל במצב שבו אנו מרגישים מותקפים, חווים רגרסיה פסיכולוגית בעקבות פציעה או מחלה, חשים זעם שאינו אופייני לנו ועוד. במצבים פחות קיצוניים, קרעים של מחשבות מוזרות ותוקפניות עשויים להופיע בחלום או ברגעי הירדמות. לרוב מדובר בחוויות שאינן יום-יומיות, בשונה משתיית קפה בבוקר. באילו תנאים חוויה פסיכולוגית כזו יכולה להיחוות כיום-יומית? באילו מצבים חל המעבר מ׳קפה של בוקר׳ ל׳שדים של בוקר׳?
התערוכה של שחר סיון נולדה בזמן הקורונה, מגפה עולמית שבמהלכה השתנתה שגרת היום-יום, כפי שמתואר ב"יומן העבודה":
״מהחלון האחורי של הסטודיו שפונה לנמל החל להיכנס שקט שהחליף את הרעשים של העיר... מרישומי קומפוזיציה קטנים שהוכנו... נולדו סקיצות לפסלים... התחלתי לבחון בתוכי מרחבים פנימיים שהיו מעין מקטעים אפלים ולא ידועים. שמתי לב שהאטת הקצב של העיר וצמצום התקשורת עם העולם אפשרו לי לחקור פחדים וסיפורים שלא יכולתי לגשת אליהם בשום צורה אחרת״ (סיון, 2022; 2).
סיון כותב שתנאי החיים הייחודיים שנוצרו בעקבות הקורונה הובילו לשינוי ביצירתו ולמפגש עם חלקים לא ידועים בעולמו הפנימי. השקט בחוץ, התמעטות הפעילויות והגירויים החיצוניים שהציעה העיר, אפשרו לו לשמוע תכנים נפשיים פנימיים שלרוב אינם נשמעים. התהליך המתואר – פגישה יום-יומית עם השדים – מזכיר טיפול פסיכואנליטי, שבמהלכו אנו פוגשים את האזורים המנטליים שנותרים חבויים ביום-יום (או לפחות כמה פעמים בשבוע). גם בפגישה עם פסיכולוגית או פסיכואנליטיקאית אנו עוצרים את שגרת היום-יום ונכנסים למרחב שבו ישנם מעט גירויים חיצוניים. תנאים אלו מאפשרים לנו לשמוע תכנים שאיננו רוצים לשמוע או להכיר בתוכנו, לרבות תכנים תוקפניים. את תהליך היצירה הוא מתאר כך (בהקשר לפסלוני העץ):
״הפסלונים התגשמו במקומות מפתיעים והרבה פעמים ברגעים לא צפויים. לקחתי גושי עץ קטנים לבית ולבית הספר, לחופשה ולבריכה. לפעמים כמה דקות לפני שיעור רשמתי ללא היכולת להבין מה היד עושה. פשוט שכחתי לעצור ולהתבונן עד שכבר נגמר - עד שהדמות כבר מונחת ״ (סיון, 2022, 21).
מתוך הקשבה לחלקים ה׳לא מתוכננים׳ שבתוכנו עולה האפשרות לעשות צעד נוסף ולייצג את אותם מקטעים אפלים אשר מטיבם מתנגדים לייצוג. כמו בתהליך הפסיכואנליטי, סיון מתאר תהליך יצירה ספונטני, שבו הייצוגים התגלו ונוצרו ללא תכנון ומחשבה מקדימה.
פחד ותוקפנות אנושית
לאחר שתעלה חצי קומה בבניין העתיק והיפה של בית הגפן, המבקרת תמצא את עצמה בחלל הראשון של התערוכה, עומדת מול יצירות רבות המפוזרות סביב. הדימויים החזותיים שתראה הם מעין בן כלאיים – פסלים וציורים, הנושאים כולם פרצופים בגדלים שונים הבנויים מעץ: תווי הפנים חדים, השיניים בולטות, הדמויות מאיימות ונשכניות למראה והצבעים השולטים בחלל הם שחור ואדום.
שחר סיון, מראה הצבה, שדים של בוקר, 2022, צילום: יובל חי
בכל יצירה דמות אחת, רוב הדמויות הן גבריות ותוקפניות. בנוסף לפסלים הללו, על הקירות תלויה סדרת יצירות המציגות אינטראקציה בין גברים, שעשויות בטכניקה של שמן על עץ. למשל, ״הבר״ – יצירה שבה נראות שלוש דמויות עם שיניים חשופות: שתיים מהן פונות זו אל זו בהבעת פנים מאיימת, ונדמה שכל אחת מהן מתכוננת להניף את אגרופה; הדמות השלישית הניצבת לצידם מביטה במתרחש ונראית מאוימת. סיון כותב על כך ביומן העבודה:
״זוהי סדרה של התרחשויות מתוחות אלימות וקומיות בו זמנית. אנחנו נכנסים מן החוץ ומפריעים לדמויות (... ) האם הן יחליטו לתקוף אותנו... זו מפגש עם אנרגיה זרה, כוחנית ולא יציבה״ (סיון, 2022, 6).
שחר סיון, הבר, 2021, צילום: רועי כהן
שחר סיון, מראה הצבה, הבר, 2021, צילום: יובל חי.
הדימויים של סיון אינם שואפים להיות נטורליסטיים, כלומר להיות דומים לבני אדם; אלה דימויים מופשטים יחסית, אשר השפה החזותית שלהם מזכירה את זו של האימפרסיוניזם הגרמני, המוציאה את האובייקט מהקשרו. אלה אומנם דימויים של אנשים או דמויי אדם, אבל הדימויים אינם חקיינים או מייצגים דמות ספציפית; הבעות הפנים שונות בכל ציור, והם מכוונים לייצוג של דמות אדם במובנה הכללי. דימוי אבסטרקטי מאפשר לעסוק במטא־פיזי (Worringer, 1997) ובעיניי, במקרה זה, במטא־פסיכולוגי.
המהות המטא־פסיכולוגית שעולה מדימויים אלה היא סוג מסוים של פחד – הפחד מהתוקפנות האנושית. מכל הפחדים שמהם סובלים בני אדם (הפחד מהמוות, מאיתני הטבע, ההזדקנות הגוף ועוד ועוד), מודגשת בתערוכה התוקפנות שאנו כבני אדם יוצרים ומתַחזקים, וכן חוששים מפניה – הן מתוקפנות של אחרים, הן מתוקפנות שמקורה בנו.
תגובתנו לתוקפנות הפנימית נעה בין השלכה להכחשה; לעיתים אנו טוענים שאין בנו תוקפנות איומה שכזו ושהיא קיימת רק באחר. במאמרו ״במחשבות לעת מלחמה ומוות״ (1915), שכתב פרויד בזמן המלחמה הגדולה, הוא עוסק באכזבה שחשו אנשי התקופה לנוכח המלחמה; לדבריו, טרם המלחמה האמינו שבני אדם כבר מפותחים יותר, ואינם חיות פרא אלימות – אך המלחמה הוכיחה שזוהי אשליה. ואומנם השכבה התוקפנית של הנפש היא נצחית, ותוקפנות זו מוטמעת ברבדים העמוקים של נפש האדם ולנצח תהיה חלק מאיתנו.
הטכניקה האומנותית של סיון, חריטה בעץ, מאפשרת לייצג את שכבות הנפש הקדומות. טכניקה זו מהדהדת אף היא את האימפרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה ה־20, אז חזרו אמני הזרם לטכניקות מסורתיות של האמנות, כמו תחריטי עץ. באמצעות החריטה בעץ האמן חושף שכבות נסתרות של החומר: היוצר פוצע את הקליפה ומסיר את המעטפת החיצונית כדי לגלות את שנמצא מתחת. החריטה בעץ, אם לצורך יצירת דמויות דו־ממדיות ואם לצורך יצירת פסלים תלת־ממדיים, מאפשרת תנועה בין החיצוני לבין הפנימי, בין חפירה פנימה לבין שמירה על פני שטח חלקים. אני מאמינה שאת התהליך הזה, טכניקת העבודה של סיון, אפשר להקביל לתהליך נפשי שבו מתגלות שכבות פנימיות עמוקות.
הקורבן והמחולל
הפחד מהתוקפני – מהתוקפנות של הזולת או מזו שבתוכנו – הוא פחד קמאי הטמון בנפש האדם באופן אינהרנטי, אך בתערוכה פחד זה מתבטא גם כהדהוד קונקרטי-היסטורי של האכזריות האנושית שהתבטאה בשואה. כך למשל, באחד מחדרי בית הגפן תלויות יצירות , ובכל יצירה מוצגות פנים של דמות. דמויות אלה הן של ״פקידים וניצולים״, של קורבן ומחולל, אך אין לדעת מי הקורבן ומי המחולל, מכיוון שהם דומים זה לזה. ביומן העבודה כותב סיון: ״ לא ניתן להבחין בין הניצולים לבין הפקידים – הפחד פועל בצורה זהה על כולם ומוציא את הצעקה וחשיפת השיניים ״ (סיון, 2022, 46).
שחר סיון, , 2021-2022, פקידים וניצולים, צילום: ליבי קסל.
בעבודותיו סיון מערער את הגבול שבין הפקידים ובין הניצולים; כולם מוצגים כ מפחדים, וכך בא לידי ביטוי הרעיון שהפחד מסמכות פועל על כולנו ועל חלקים שונים בנפשנו. מהלך נוסף שמערער את הגבול בין הקורבן למחולל אפשר לזהות ב ״מלך המוות״, יצירה המופיעה ב"יומן העבודה". ביצירה זו, ציור שמן על עץ, מופיעה הדמות המאיימת של ״מלך המוות״, ספק אדם, ספק שלד, המרימה את ידיה כאות לכניעה; המאיים מוצג ככנוע, כמאוים. סיון מוסיף וכותב:
״מלך המוות, חיתוך עץ, אולי גרמני אולי ישראלי (...) המלך הוא ילד – הילד בגטו שמרים ידיים. המלך מפחד פחד מוות ואני אוהב אותו. זה השלד מהחלומות שלי. השלד מתחת לעור ולבשר שלי״ (סיון, 2022, 6).
״מלך המוות״ מעוצב כדמות מאיימת ומזיקה, אך גם פגיעה. בדימוי זה, כמו גם באחרים המוצגים בתערוכה, התוקפן הופך פגיע והגבול בין קורבן לתוקפן מיטשטש. ״זה השלד מהחלומות שלי… מתחת לעור ולבשר״ כותב סיון ומסביר שאותו דימוי מפחיד, שנתפס בתחילה כחיצוני לנו, הופך לפנימי. הטקסט שמלווה את התערוכה, מדגים כי כאשר מתערער הגבול שבין קורבן לתוקפן, חלה במקביל גם הפנמה של התוקפנות. אם כן, מתברר שה׳אני׳ הוא הבמאי של כל הייצוגים המפחידים, ולכן אין טעם לומר שהרוע הוא חיצוני; הרע שוכן ב נו, לצד הטוב. המהלך הנפשי שבו הטוב והרע אינם מופרדים, וכוחות ההשלכה נחלשים, מוביל במהרה להכרה במציאות. באורח פלא, כשפוחתות ההשלכות של הרע החוצה, אנחנו יכולים לראות את המציאות בבהירות רבה יותר, וכך גם לקבל מעט יותר אחריות על המפלצת ששוכנת בתוך כל אחד מאיתנו.
שחר סיון, 2021, מלך מוות, צילום: רועי כהן
הערעור על ההבחנה בין קורבן למחולל משתמע לא רק מהיצירות ומהטקסט שמלווה אותן, אלא גם מהקשרים רחבים יותר, בהם מיקומה של התערוכה. ה תערוכה מוצגת בבית הגפן, מרכז תרבות יהודי-ערבי, ומכילה דימויים המהדהדים את זיכרון השואה ומעלים זיכרונות עמומים של דור שלישי. היהודי המחולל –הכובש בהקשר לקונפליקט היהודי-ערבי – הוא במקביל גם קורבן, וזהו חיבור מתבקש ויחד עם זאת לא קל להכלה. החיבור בין השואה לנכבה. על חיבור זה כתב אליאס ח'ורי, בספרו התשיעי, ״באב אלשמס״, המבוסס על ראיונות עם פליטים פלשתינאים שחיים בשולי ביירות. הרומן מגולל סיפורים רבים על עקירה, אובדן בית ונדודים. באחד הסיפורים מתוארת אישה ששבה לראות את הבית שנגזל ממנה בנכבה ופוגשת באישה יהודייה שגרה בו כעת. המפגש בין התוקפן לקורבן הופך להיות מפגש בין שתי נשים הסובלות מטראומה בעקבות אובדן ביתן.
התערוכה של סיון, אם כן, דנה בעיני בטרנספורמציות שהפחדים מפני התוקפנות האנושית עשויים לעבור, ובכלל זה הפחד מפני התוקפנות החיצונית של הזולת, והפחד מפני התוקפנות הפנימית שלנו. עבודותיו של סיון דנות גם בשאלת האפשרות לייצג את התוקפנות הזו, וגם מעבירות את הצופה תהליך – מהשלכת התוקפנות על האחר להפנמתה, וכך גם להבנה שהיא חלק מהעצמי. אותו עצמי כולל בתוכו תוקפנות פסיבית ואקטיבית; כולנו גם מחוללים וגם קורבנות.
פחדים, הומור ותיאוריית האסתטיקה של פרויד
טרנספורמציה נוספת שעליה שופכת התערוכה אור היא טרנספורמציה אַפֵקטיבית: מעבר מפחד ואימה לשעשוע. בתחילה הדמויות הרבות, אשר מישירות מבט אל הצופה, יוצרות רושם מפחיד, אפילו פרנואידי. אך לאחר מכן, תוך כדי צפייה מתגלה פן הומוריסטי. בעת הביקור בתערוכה סיון אמר כי הדימויים שלו״ הם לא רק מפחידים אלא גם מצחיקים ומגוחכים״.1 ואכן האובייקט המפחיד אינו רק מעורר אימה, אלא גם הומוריסטי ומהנה.
ב״כלב תקיפה״ למשל, עבודת שמן על עץ, המופיעה ביומן העבודה, הדמות נוצרה מקווים ישרים וחדים; שיניה בולטות ותווי פניה גסים ואסימטריים. במבט ראשון היא נראית מפחידה, אך במבט ממושך יותר היא בעיקר מעוררת גיחוך. הטקסט המלווה את התערוכה מסייע לחוות את התנועה האפקטיבית מאימה לגיחוך:
״הוא עורך דין, כנראה שכן (... ) אין לי כל פחד לראות אותו אבל אולי כמו כלב תקיפה, לא הייתי מכניס אותו הב יתה. הבלורית מצחיקה אותי. היא צורה נפלאה שמושכת/נמשכת לכל הכיוונים ולכן יש בה סטטיות רוטטת״ (סיון, 2022, 10).
בדברים אלה, האמן כמו מכוון את עיניו של הצופה אל עבר הבלורית של דמות התוקפן. הדבר דומה לאיש המציע לאדם הסובל מחרדה חברתית לדמיין שכל הנוכחים ערומים, במטרה לשכך את פחדיו. מה קורה בתוכנו במצבים אלו, שבהם פחד או אימה מתחלפים בצחוק וגיחוך?
שחר סיון, 2022, כלב תקיפה, צילום: רועי כהן
שאלת החוויה הרגשית שמעוררת אמנות כנראה העסיקה את בני האדם מאז ומתמיד, או לפחות מאז הפואטיקה של אריסטו, המסמנת את תחילתן של השאלות הגדולות בתחום האסתטיקה. שנים רבות לאחר זמנו של אריסטו, פרויד בחן את הסוגיה מנקודת מבט פסיכואנליטית וטען שהאמנות מעוררת תגובה רגשית, שמקורה בחלקי הנפש הקדומים. במילים אחרות, התגובה הרגשית שלנו לאמנות קשורה לחלקי הנפש העמוקים ביותר, חלקים מולדים, ינקותיים וילידיים, אשר לרוב נסתרים אפילו מאיתנו, והדינמיקה הנפשית שלהם שונה מזו של הנפש הבוגרת המוכרת לנו.
כיצד, אם כן, חוויה מפחידה או מאיימת הופכת למהנה? מנקודת מבט אינטרה־פסיכית, התשובה נמצאת ביחסים בין חלקי הנפש. החוויה בתערוכה, שבה המפחיד הופך להומוריסטי, דומה למתרחש בתוכנו כשאנחנו נהנים ממה שמכונה ׳הומור שחור׳. במסגרת בדיחות מסוג זה דנים בנושא קשה כגון שואה, מוות וחולי, בהקשר הומוריסטי וכך לרגע נוצרת אשליה של חוסר פגיעות, ואותו הנושא, שבכל מצב אחר היה מזעזע אותנו, אינו מעורר בנו אימה; בזכות ההומור השחור האגו אינו מאוים ונוצרת אשליה של ביטחון.
בשפה פסיכואנליטית, במצבים אלה עקרון המציאות נחלש. קיימים מצבים שונים שבהם עקרון המציאות נחלש, והמשותף להם הוא שבכולם אנו מסרבים לחוש בכאב הקיומי. אך השימוש בהומור, בניגוד למצבים רגרסיביים שבהם אנו מתרחקים מהמציאות (חולי נפשי, שימוש בסמים וכולי), אינו מצב פתולוגי, אלא להפך: זהו סוג בריא של התמודדות. כאשר האדם נוקט עמדה הומוריסטית כלפי חייו או אישיותו שלו האני העליון, הישות הרפלקטיבית שלעיתים פועלת כשופט רודפני, פועל כישות מנחמת: ״האני העליון מדבר אל האני הנבוך בלשון זו של אהבה ופיוסין״ (פרויד, 1927; עמ' 219). זו עמדה שבה לרגע קל אין מתייחסים לדברים הנתפסים כאיום ֿברצינות רבה כל כך.
התהליך של הפיכת הפחד לדימוי מובחן ואפילו לאובייקט הומוריסטי אינו מתרחש רק במסגרת החוויה האסתטית, אלא גם במסגרת טיפול: המטופל מגיע לפגישה כשהוא סובל. הגורמים לסבל לא ברורים, אך הסבל משתקף דרך תסמינים שונים; אט-אט אותו חומר נפשי חסר צורה הופך לדימוי שאפשר להגיב אליו, עם קווי מתאר ברורים, פחות או יותר. אותו דימוי הופך יותר ויותר מורכב, קשור לכאן ועכשיו, שם ואז, אל העצמי ואל האובייקטים הפנימיים והחיצוניים. במהלך הטיפול חוזרים לאותו דימוי מוכר, ויום אחד, אחרי עבודה קשה וארוכה, אם הקונסטלציה הנפשית מאפשרת זאת, אפשר אפילו לצחוק עליו קצת.
לסיום, הערה נוספת על כותרת התערוכה: שֵׁד הוא יצור טפילי; הוא משתלט על האדם ויש לגרש אותו. אבל מה עושים במקרה שהשד אינו חיצוני? מה אם אינו גורם רע שנמצא אי שם, אלא חלק פנימי בנו, שאנו רוצים להצהיר עליו כטפילי, כרע חיצוני שמנסה להשתלט עלינו ויש לגרשו. לשד יש פוטנציאל הרסני, אבל אם מכירים אותו, אפשר לייצג אותו, לסמל אותו, לדבר עליו – ואז לבחור שלא לפעול מתוכו. לפעמים אפשר לראות שלשד יש סיבה טובה להיות שד, כמו במצבים של חרדות או ילדות קשה (הילדות הקשה של המכשפה הרעה שמעולם לא נכתב עליה בספרי הילדים). אז נוכל להתבונן בו ולראות שהשד אינו נורא כל כך, ואולי נוכל אפילו להתייחס אליו בהומור. אותו שד יכול להיות שד שלנו, שד מחמד, שד של בוקר.
הערות
- שיחה פרטית עם שחר סיון ב־1.10.22, בבית הגפן.
מקורות
אריסטו. פואטיקה. בני ברק- הקיבוץ המאוחד ספריית הפועלים.
ח'ורי, א' (2002). באב אלשמס. תל אביב: אנדלוס.
פרויד, ז' (1915) [2008]. מחשבות לעת מלחמה ומוות. בתוך י. חותם וי. בנימיני (עורכים). זיגמונד פרויד כתבים נבחרים ה'. תל אביב: רסלינג. עמ' 47-78.
פרויד, ז' (1928). ההומור. בתוך ח. אורמיאן (עורך). כתבי זיגמונד פרויד, כרך שני. הוצאת דביר. 215–219.
Worringer, W. (1997). Abstraction and empathy: A contribution to the psychology of style. Ivan R. Dee.