לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מחול התודעה והנפש | נטע ענבר-סבןמחול התודעה והנפש | נטע ענבר-סבן

מחול התודעה והנפש | נטע ענבר-סבן

ספרים | 4/1/2023 | 1,731

הספר שלפניכם מיועד לכל מי שמעוניין להוציא את המיטב מעצמו ,לעבור שלב נוסף של התפתחות בחיים, להקשיב לתוכנה הייחודי של נפשנו ולממשה. המשך

 

מחול התודעה והנפש

נטע ענבר-סבן

מחול התודעה והנפש

מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית

גלילי הוצאה לאור

 

בתקופת הקורונה עברנו ואנו עדיין עוברים שינויים רבים. מאז פרוץ המגיפה אין תחום בחיינו שלא עבר טלטלה ועולה בנו הצורך למצוא מחדש את האיזון הפנימי, הבין אישי והחברתי.

הספר שלפניכם מיועד לכל מי שמעוניין להוציא את המיטב מעצמו, לעבור שלב נוסף של התפתחות בחיים, להקשיב לתוכנה הייחודי של נפשנו ולממשה. בספר תוכלו לקרוא כיצד ניתן לעשות את זה, איך עובד מוחנו, מדוע אנו נתקעים בתבניות חשיבה המשפיעות על חיינו ומהי הדרך לשנותן: בתוכנו, בזוגיות, בהורות, בקריירה וגם בתהליכים לאומיים, חברתיים ופוליטיים. בספר ניתן דגש למקום היסוד הנשי והתפתחותו כמו גם לתהליכי קבלת החלטות בקרב.

בספר מוצגים סיפורים אישיים מרתקים הממחישים את תהליכי ההתפתחות שלנו, את הקשיים שאנו עוברים וגם את ההתגברות עליהם והוא משמש מודל למציאת הדרכים לממש את עצמנו ולפתור מצוקות חיים שאו נתקלים בהם.

 

נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית למעלה מ-35 שנים ומטפלת משפחתית וזוגית, מחברת הספר "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל". שיטות הטיפול שלה נסמכות על תיאוריות פסיכואנליטיות ובראשן התיאוריות של פרויד ושל יונג, על תיאוריות משפחתיות וחברתיות, כמו גם על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק 20: זיכרון, תבניות חשיבה והתפתחות

באשכול הפרקים השלישי כתבתי על תהליכי שינוי ועל מאפייניהם. הבאתי את המעגליות הספירלית של תהליכי השינוי, הבחירות שלנו להשתנות או להישאר במצב הקיים, מעורבות הזמן בתהליך וגם איך מתחיל הכול: איך אנו מתחילים לעשות שינויים בחיינו, כילדים וכמבוגרים. באשכול הפרקים הנוכחי אני דנה במסתרי החשיבה והזיכרון: איך משפיע הזיכרון על התפתחותנו? האם הוא עוזר לנו? מונע את השינוי? בואו נתקדם עם הדיון הזה.


- פרסומת -

יכולות הזכירה וההיזכרות הן מרכיבים חשובים התורמים לשינוי ולהתפתחות אישיים וחברתיים. אלה יכולות המחברות בין ההווה לעבר - בין עברנו האישי והקולקטיבי ובין חיינו היום. שתיהן תורמות ליציבות שאנו שואפים אליה וניתן ללמוד מהן גם על הדרכים שבהן השתנו והתפתחו הדורות שקדמו לנו. התכנים העולים מהן מעידים גם על תהליכי התפתחות אישית שעברנו. הזיכרון מעלה לפנינו אירועים, מצבים, רגשות ופעולות שלנו ושל אחרים, ומהם אנו למדים מה חשוב לנו ומה פחות, מה לעשות ולא פחות חשוב מה לא לעשות למען מטרות של התפתחות.

זיכרון הוא "פטנט" מעניין במיוחד. הוא מתבסס על תבניות מוחיות שנחרטו במוחנו כתוצאה מאירועים, חוויות או חשיבה ולמידה שלנו. אנחנו יכולים לחזור לזיכרונותינו ולחוות מחדש את ההנאות או את הכאבים שחווינו כשהתרחשו האירועים. אלא שההיזכרות מלווה בְּדוֹק, מעין מסך שמטשטש אותה, אולי מעוות אותה, משכיח חלקים מסוימים וממקד אחרים. לעתים הזיכרון עושה עמנו חסד ומכניס גם את השכחה לתוכו.

בית הוריי היה "בית פתוח": שתי דלתות הכניסה הביתה "הקדמית" ו"האחורית" היו פתוחות כל שעות היום. לא תמיד נשמעה דפיקה בדלת לפני שזו נפתחה ושכן או חברה היו פוסעים בה ונכנסים הביתה. זה היה אורח החיים בבתים רבים בשכונת מגוריי, שדרות בן צבי שלימים סופחה ל"שיכון הצנחנים" שצמח בעקבותיה. בכל יום לפנות ערב היה אבי משחק שחמט עם שכן שגר במרחק חמישה בתים מאיתנו. מדי שבת הוא עמד ליד גדר משותפת עם בית שכן אחר ובשיחה ערה ניהלו השניים את חייהם ואת חיי העולם. תמונה אחת שצולמה מעלה בליבי בכל פעם רגש חם וגעגוע: שניהם עומדים משני עברי הגדר, כל אחד בחצרו והם זוקרים את האצבע המורה כדי להדגיש את דבריהם.

רוב ימי השנה היינו אוכלים את ארוחת הצהריים עם השכנה שגרה מהעבר השני של הבית ועם ילדיה. דלת עץ פשוטה הפרידה בין הבית לבין מבואה קטנה ולאחריה דלת העץ של בית השכנה. הדלתות נפתחו תדיר ואנחנו הילדים היינו עוברים דרכן אפילו מבלי לדפוק בדלת: לבקש סוכריה, להביא מרק, לשיחה קצרה או לעבוד בסטודיו שלה. במשך שעות וימים ביליתי בסטודיו של זהר גורי לקרמיקה ולפיסול, ושם הוטמעה בי האהבה לחומר, לחמר שממנו נוצרו הפסלים והתמונות. את פירות הפיג'ויה קטפנו בחצרה ואת השסק והאפרסקים בחצרנו.

בשבתות ובחגים התמלא ביתנו עוד יותר: אבי הביא תמיד את סבי וסבתי מצד אמי לארוחת שבת. דודים ובני דודים היו אורחים קבועים בביתנו בשבתות ובחגים, חברי המשפחה היו מתקבלים תמיד בשמחה וזכו לאירוח אוהב. בכל ערב יום כיפור היינו סועדים את הסעודה המפסקת ברוב עם: בני דודים שבאו להיות אצלנו במשך החג ושכנים שהצטרפו לארוחה. עם צאת החג החל הבית להתמלא שוב, הפעם בהרכב גדול עוד יותר. החבר למשחק השחמט ובתו הצטרפו, עוד שכנה מהצד השני של הבית. אבא פתח שולחן גדול במרפסת על המשטח: לוחות עץ על "חמורים" - מעין רגליים שעליהן מניחים את פלטות העץ הגדולות. הלוחות כוסו במפה לבנה וכלי האוכל הונחו עליהם. האוכל שהוגש היה "פולני-רוסי": מרק עוף עם אטריות, גפילטע פיש ורגל קרושה, כבד קצוץ, עוף ופרוסות בקר עם תפוחי אדמה ולקינוח לפתן פירות. הכול היה כל כך חגיגי ושמח. אורחות הבית העלו תחושה של הגנה, אהבה וחיבור - תחושה של להקה אליה השתייכנו. מי שהגיע כאורח לביתנו קיבל בצאתו מהבית תשורה מעשה ידיו של אבי: בקבוק ליקר קטן שרקח אבי מהאפרסקים, מהשסק או מהשזיפים שגדלו בגינה, פירות מעצים שגדלו בחצר בעונתם, ורדים ריחניים או צרור סיגליות. בחצר היו נטועים כ-50 שיחי ורדים בצבעים ובגדלים שונים ובכל בוקר אבי קם לטפל בהם לפני צאתו לעבודה.

לימים גדלתי ועזבתי את בית הוריי ובניתי משפחה ובית משלי. חלק גדול בחיי השתנה כמובן: אני גרה באזור אחר לחלוטין, אני האמא ולא הילדה, הבית אינו מכיל תמיד קרובי משפחה וחברים כמו בבית הוריי אלא לעתים מזומנות. זה השינוי שבספירלה. אבל חלק מאבני הבניין שבנו את ילדותי באים לביטוי: בחצרי ורדים שאני מטפחת, אמנם עשרה שיחים ולא 50 ובכל זאת בכל פעם שאני גוזמת, מדשנת או מגינה עליהם מפני מחלות אני חשה את אבי עומד לידי ומלמד אותי כיצד לטפל בהם. את שיח ציפור גן העדן הביא בעלי מחצר ילדותי כאשר אמי מכרה את הבית, והשיח משגשג. גם לסיגליות, אלו שליוו את ילדותי, שצבען סגול עז והן ריחניות מאוד, יש מקום בחצרנו.


- פרסומת -

בכל יום כיפור אנו מזמינים את השכנים לסעודה מפסקת. בחצר נפתח שולחן ונפרשת מפה לבנה וכלי האוכל מונחים על השולחן. האוכל דומה ושונה: מרק העוף והאטריות מככבים, הרגל הקרושה הוגלתה כדי להתאים לטעמם של הנוכחים אבל הדגים הממולאים עדיין שם. נוספו להם דגים חריפים ועוד מאכלים ממטבחה של חמותי שעלתה בצעירותה מטורקיה: "מָקָרו̇ן רֵיינָדוׄ"- פשטידת מקרונים מלכותית עם בשר והרבה ביצים, "פֶליקָס", "אוׄזָ'אלְדְרֶס" ממולאים בשר, ו"מִינָה" עם "פְּרָאסַה".

עגבניות בכל צורה נכנסו למטבחי: טריות ומרוסקות, חתוכות לקוביות ומבושלות. השום תפס מקום נכבד בתבשילים וכן הפפריקה החריפה והכורכום. לקראת הארוחה עוברים השכנים דרך הַפִּשְפָּש שבגדר המשותפת בין שתי החצרות ובאים אלינו. גם היום, משגדלו הילדים ופרחו מן הקן, הם משתדלים לבוא לארוחה המפסקת הזאת שהייתה לאבן פינה במסורת המשפחתית, שלהם ושלנו.

עם השכנה-חברה אני מפטפטת מדי פעם בשבתות מעבר לגדר ועץ השסק ושיח היסמין הם חלק בלתי נפרד מהתפאורה שסביבנו, בדיוק כפי שהיה בבית הוריי. בזמנים שבהם נותנים העצים פירות השכנים מקבלים לימונים, פיטנגו ופיג'ויה ואנו מקבלים מהם את תנובת עציהם. לשכנה אחת יש תותי עץ ארוכים מתוקים ועץ תאנים, לאחרים לימונים ומנגו. שתילים, שצמחו בגינה ואין לנו רצון בהם, עוברים לחצר אחרת ומוצאים בה בית חם.

כך הזיכרונות שנוצרו בימי ילדותי מזינים את אורחות חיי היום. יחד עם זיכרונות הילדות של בעלי עיצבנו כר פורה לזיכרונות של ילדינו. גם הם בתורם יצרו את התנאים להתהוות זיכרונות של ילדיהם. העשייה והרגשות שלי, ההתנהלות, הפחדים והתקוות, הערכים והאמונות - הדרך שבה אני בת ואם ובת זוג, חברה לחבריי, מטפלת למטופליי - כל מי שאני נשענים על השורשים שהם זיכרונותיי. כיצד מתקבעים האירועים והופכים לזיכרונות? מה אנו זוכרים כפי שהתרחש ומה אנחנו מעוותים או שוכחים? האם קיימים דברים שהתרחשו ולא נכנסו והתקבעו במוחי? איך אנחנו מפסלים את זיכרונותינו ומדוע? האם התפיסה שלי נשענת על בחירה? על רצוני לבחור לתפוס ולהטמיע מידע מסוים דווקא ולא אחר? האם אני מונחית על ידי התבניות המוחיות שלי לזכור בצורה סלקטיבית? את רוב האירועים בחיינו איננו זוכרים. כאמור, לעתים השכחה עושה עמנו חסד ולעתים החסד נמנע מאיתנו.

התנועה בין קוטב הַזּכירה לקוטב השכחה מביאה אותנו לעתים למצב שבו איננו מצליחים לשכוח והדבר בעוכרנו.

קרן פלס ואבי אוחיון כתבו את השיר "רסיסים" שמושר בפי רביב כנר. השיר יצא ב-16 ביולי 2020 והפך להיט. הוא מדבר בדרך נוגעת ללב על הזיכרונות שחודרים שוב ושוב למרות הניסיונות להדחיקם, על הקולות העולים בלילה, על המסת הזיכרונות כך שהם חודרים לכל מקום ומפריעים לנשום (פלס ואוחיון, 2020).

כך קורה בתסמונת פוסט-טראומתית, אחת הפעמים שבהן הסלקטיביות של הזיכרון לא עבדה לטובתנו ואנו זוכרים דברים שהיינו מעדיפים לשכוח. אלה זיכרונות שמטלטלים אותנו ואינם מאפשרים לנו להמשיך בחיינו. אנשים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית, post traumatic stress disorder חווים מחדש את האירוע הטראומטי כאילו נכחו בו באותו הרגע: הם רואים את המראות מתהווים אל מול עיניהם, שומעים את הקולות, חשים את משב הרוח ומריחים את הריחות שהריחו באירוע. מכיוון שהחוויה כל כך כוללנית, רב חושית וחיה, הם חשים כאילו הם נמצאים עכשיו באירוע ומגיבים בחרדה, במתח, בלחץ ובאימה. הם משותקים בעודם חיים את הטראומה ללא הרף.

הרצאה ששמעתי יכולה להאיר את תהליכי הזכירה וההיזכרות והמנגנונים הסלקטיביים הלוקחים בהם חלק. ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר מיכל מורג, פסיכולוגית קלינית ופורנזית (משפטי-פלילי), בתאריך 25.6.20 במסגרת תכנית "טרום בכורה" של עיריית מודיעין מכבים רעות (מורג, 2020). ההרצאה עסקה בכשלים בזיכרון האנושי, באפיוניהם ובסיבות לכשלים. אנחנו מאמינים כי זיכרון נראה אצל כל אחד אחרת, טוענת ד"ר מורג. לדבריה, יש התופסים את זיכרונם כמו ספרייה מקוטלגת היטב, ואילו אחרים רואים אותו כמו חדר מבולגן.


- פרסומת -

לאמיתו של דבר, זיכרון הוא פאזל שרק חלק מהמרכיבים נמצאים בו. על מנת ליצור פאזל שלם אנו מוסיפים חלקים שלא בהכרח היו במציאות בזמן ההתרחשות. הפעולה הקוגניטיבית הזאת נובעת מהצורך האנושי לראות את האובייקט כשלם ואת התהליך כהגיוני עבורנו. מה שאנו זוכרים הוא בעל חשיבות גדולה מאוד, משום שעל פי זיכרונותינו לא רק שיוגדרו תפיסותינו אלא גם נתכנן על פיהם את התנהגותנו בעתיד.

על מנת לזכור עלינו לתפוס תחילה את מה שקרה. תהליכי תפיסה מוגדרים כתהליכי סיווג ופענוח של גירויים המגיעים דרך החושים, מקודדים בזיכרון ועוברים עיבוד. תהליך תפיסה מורכב משלושה שלבים עיקריים: קליטת גירויים בחושים, עיבוד המידע שהגיע לחושים וארגונו ואז תהליך הזיהוי שלו. תנאי מוקדם לתפיסה הוא הקשב. אם איננו קשובים לאירוע, לא נקלוט את הגירויים. בשלב התפיסה אנו מודעים למה שנתפס בחושים ונותנים למה שתפסנו משמעות. על בסיס תפיסתנו את המתרחש יתחיל תהליך הקידוד והאחסון - ההטמעה, כפי שטען פיאז'ה. רק החומרים שהוטמעו יהיו זמינים לשליפה מחודשת מהמוח - להיזכרות.

הזיכרון של האירועים, שהתרחשו ועברו את תהליכי התפיסה וההטמעה במוחנו, נחלק לזיכרון לטווח קצר הפועל ראשון ולזיכרון לטווח ארוך. על מנת שזיכרון שהוטמע לטווח קצר יעבור להיות זיכרון לטווח ארוך, עליו לעבור תהליך מוחי "המקבע" את הקשרים שנוצרו במוח כאשר התרחש תהליך הזכירה לטווח קצר. הקיבוע הוא היוצר זיכרון לטווח ארוך, שממנו נוכל לשלוף מידע בעת הצורך. המבנה המוחי המעורב בתהליך נקרא היפוקמפוס. הזיכרון לטווח קצר הוא זה שאיתו אנו עובדים, מארגנים וממיינים פריטי מידע לידע בעל משמעות, והוא גם זה ממנו נשלפים החומרים השמורים בזיכרון לטווח ארוך. הוא החלק המאפשר למעשה פעולה על פי הזיכרון, ואפשר לומר שהוא מחבר בין חומרים לא מודעים שלנו לבין המודע. מסיבה זו הוא נקרא "זיכרון העבודה" שלנו.

כדי שתהליכי התפיסה, הקידוד לזיכרון והשליפה ממנו יהיו יעילים למדנו במשך האבולוציה לארגן בקבוצות את החומר המגיע לחושינו. כך אנחנו אומרים: "חוף הים היה מלא צעירים", למרות שאם היינו בודקים היינו רואים שהיו שם גם מבוגרים וקשישים.

התפיסה על פי קבוצות חוסכת זמן, אבל גם מסוכנת כיוון שהיא "חותכת" פריטי מידע שלא ייכנסו לזיכרוננו, ולכן כאילו לא התקיימו כלל.

תהליך תפיסתי מרתק אחר הוא תפיסת הגשטלט המאפיינת אותנו. אנחנו מעדיפים לתפוס את העולם כעצמים שלמים ומאוחדים, כך שאם חסרים חלקים בפסיפס שאנו תופסים נוסיף אותם לפי תבניות חשיבה קיימות במוחנו. כלומר, לא באמת התקיים מה שאנחנו זוכרים אלא חיפשנו חומרים להשלים את החסר בגשטלט ושלפנו אותם מתבניות החשיבה הקיימות במוחנו. כך נוצרות דעות קדומות. אנחנו מתעלמים מפרטים שאינם מתאימים לתבנית המוחית שלנו ולא מכניסים אותם למאגר הזיכרונות שלנו, אך מנגד שולפים ממאגר הזיכרונות פרטים שיתאימו לדעותינו. מנהיגים פוליטיים נעזרים בתכונה זו של המוח כדי להשפיע על קהל הבוחרים כאשר הם אומרים: "כל הימניים" / "כל השמאלנים" / "כל הדמוקרטים" / "כל הרפובליקנים" חושבים ומתנהגים בצורה מסוימת. "כל ה... " היא אמירה קשה מאוד, מכיוון שהיא מעוותת את השונות הבסיסית הקיימת בין אנשים ומגדירה אותם עם פי תבנית נוקשה ולא מדויקת. כך מתקבעת ההטיה בתפיסה וקשה מאוד לשנותה.

הטיות בתפיסה הן שגיאות שאנו עושים בעת התפיסה: איננו תופסים את האירוע כפי שהיה במציאות. קיימים מספר סוגי הטיות:

הטיה הנובעת מאפקט ההילה - תכונה אחת של האירוע או האובייקט מקבלת בולטות ועל פיה האירוע או האובייקט נתפסים. כך למשל, כשנתייחס לצעירים המבלים בעת הקורונה בתל אביב נאמר כי הם חסרי אחריות, מכיוון שאינם חובשים מסכה על פניהם ולא שומרים על מרחק זה מזה כמתחייב על פי הגבלות הקורונה. אנו כל כך מודעים לצורך לחבוש מסכה, כל כך כועסים כאשר אחרים לא עושים זאת, עד שנהיה ממוקדים במסכה ונראה בעיקר את הצעירים שלא חובשים מסכה ומוחנו יתעלם מאלה שכן חובשים אותה.

הטיית תפיסה אחרת היא הטיית האישוש. אנחנו נוטים להצדיק את הרושם הראשוני שקיבלנו על אדם ונקלוט את התנהגויותיו המחזקות את הרושם הזה ולא כאלה שסותרות אותו. כך למשל, אם יש מורה שאנו אוהבים ובדרך כלל מכבד אותנו, מעביר את החומר הלימודי וגורם לנו עניין, יש יותר סיכוי לכך שנהיה ערים להתנהגויות שלו המאַששות את תפיסתנו: דיבורו בכבוד, הסבלנות והידע הרב שלו ולא נהיה ערים להתנהגויותיו השוללות את תפיסתנו אותו: אם יצעק או ידבר בקוצר רוח או שיעביר שיעור משעמם.


- פרסומת -

ההטיות נחוצות כדי לקצר תהליכי תפיסה, וזאת על מנת לתפקד ביעילות רבה יותר, לתפוס את האירוע או האובייקט בצורה מסוימת, כך שנוכל להחליט במהירות וביעילות כיצד להגיב אליו.

הטיית תפיסה נוספת היא אפקט הקונטרסט - הניגוד בין אובייקטים או אירועים. אנו נוטים לתפוס על פי ההבדל בין האירוע שחווינו עתה לזה שחווינו בעבר וחרוט במוחנו או לזה שציפינו שיהיה. "כגודל הציפיה כך גודל האכזבה" הוא משפט המבטא הטיה זו. אם ציפינו למסיבת יום הולדת גדולה ועתירת אנשים וכיבוד, הרי שנתאכזב ממה שהכינו לנו מארגני המסיבה, ואם ציפינו למשהו קטן וצנוע יותר נתפוס את האירוע כגדול ומושקע יותר.

כפי שכתבתי בפרק 19, ההטיות בתפיסה ובהיזכרות שלנו מביאות לכך שאנשים שונים שהיו באותו האירוע יתפסו אותו באופן שונה. אדם לא יזכור את מה שבאמת קרה, אלא תפיסתו תוטה על ידי אחת מההטיות בתפיסה.

כאן אנו חוזרים להרצאתה של ד"ר מורג. היא מציגה הטיות וכשלים בתפיסה, שהתגלו אצל עדי ראייה באירועים פליליים. כאמור, יש לנו צורך לראות את השלם ואם חלקים בפאזל חסרים נוסיף אותם מתוך "ידע" קודם שלנו. הידע יכול להיות אירוע או אובייקט שהיו בצמידות לאירוע או שהוא יבוא מתבניות חשיבה קודמות הקיימות אצלנו. כך למשל, אישה שהותקפה בביתה תיארה למצייר הקלסתרונים אדם שדמה מאוד למגיש טלוויזיה, שהיא צפתה בתוכניתו כשהותקפה. למזלו של המגיש, השידור היה שידור חי ובמהלך התקיפה הוא ישב באולפן הטלוויזיה, וכך היה לו אליבי.

ההטיות בעדויות ראייה יכולות לנבוע מהשתייכות אתנית של התוקף ונותן העדות, מכיוון שלעתים יש לנו קושי לזהות בדיוק מישהו שהוא ממוצא אתני שונה משלנו: כשאנו נמצאים בסין הסינים נראים לנו דומים ונתקשה להבחין בשוני בין אדם לאדם; ככל שהאירוע דרמטי יותר, נעריך אותו כארוך יותר מכיוון שהזמן משנה את החוויה שלנו את האירוע; אם היה במהלך האירוע אובייקט שמשך את תשומת לבנו כמו סכין או אקדח, סביר שהוא זה שייחרט בזיכרוננו ויגרום להטיה שלנו בתפיסה לגבי אובייקטים אחרים שהיו באירוע כמו פני התוקף או מה הוא לבש. הזמן החולף משפיע מאוד על העדות, משום שהעדים נחשפים לידע נוסף המתפרסם בכלי התקשורת, בדברי החוקרים או במשהו שבן משפחה או ידיד אמר. אפילו תוכנית טלוויזיה על האירוע יכולה להשפיע על תבניות חשיבה שייווצרו ולעוות את הזיכרון בנוגע למה שהתרחש במציאות. גם הדרך שבה עורך הדין או החוקרת שואלים את השאלות משנה את ההיזכרות.

מחקר, שנעשה בארצות הברית ואותו מביאה מורג, מדגים כיצד זה מתרחש. פסיכולוגית קוגניטיבית בשם אליזבט לופטוס ערכה ניסוי על הטיה שפתית ועל השפעותיה על הזיכרון. במחקר הראו לנבדקים סרטון של תאונת דרכים שהתרחשה. לאחר צפייה בסרטון שאלו הבודקים את הנבדקים שאלה זהה, למעט מילה אחת: חלק נשאלו "באיזו מהירות נסעה המכונית כאשר היא "פגעה" במכונית השנייה", וחלק נשאלו "באיזו מהירות נסעה המכונית כאשר "ריסקה" את המכונית השנייה". לאחר שבוע חזרו הנבדקים ונשאלו כמה זכוכיות שבורות, על פי הסרט, היו באירוע. ההבדל במילים שינה את הזכירה של הנבדקים. אלו, שקיבלו שאלה עם המילה "פגעה", ענו שהיו פחות זכוכיות אם בכלל, ואילו אלה שנשאלו שאלה עם המילה "ריסקה" דיווחו על כך שהם זכרו שהיו באירוע זכוכיות רבות. בזירת האירוע בסרטון כלל לא נראו זכוכיות Loftus, 1974)). השפעות נוספות על הזיכרון יכולה להיות העברה מזיכרון אחד למשנהו. העד שהיה בזירה יזכור פנים מוכרות של שכן או אב מהכיתה של ילדיו וישייך אותן לזירת הפשע. חשוב לזכור כי כל ההטיות והכשלים בזכירה ובהיזכרות לא מכֻוָּנים והאדם הזוכר אינו מודע להם.

הטיות וכשלים בזיהוי יכולים לנבוע מגורמים רבים, כולם, כפי שציינתי קשורים לצורך שלנו לספר לעצמנו סיפור שיהיה שלם ומובן לנו. לצורך הסיפור אנו משלימים חלקים שאיננו זוכרים או שאינם מתאימים עם הסיפור על פי תבניות החשיבה שלנו. מורג הציגה את "פרויקט החפות" המרתק שנועד לבדוק האם אנשים, שהורשעו על פי עדויות של עדי ראייה, אכן אשמים. הוא הוקם לראשונה בארצות הברית בעקבות מחקר, שנערך על ידי משרד המשפטים האמריקאי והסנאט של ארצות הברית בשיתוף בית הספר למשפטים ע"ש בנימין קרדוזו. הפרויקט הבשיל בשנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר לראשונה הוכנסו ממצאי D.N.A. כראייה משפטית מכרעת. משפטנים לקחו על עצמם לבדוק תיקים שנידונו בבית המשפט ובהם הורשעו נאשמים על פי עדויות של עדי ראייה שנכחו במקום הפשע. הם גילו כי 70 אחוז(!) מההרשעות היו שגויות. אנשים נשלחו למאסרים ארוכים, מאסרי עולם ואף הוצאו להורג על פי עדויות ראייה שמיקמו אותם בזירת הפשע כאשר לא נמצא D.N.A. שלהם בזירה. המערכת עברה זעזוע והוקמו פרויקטי חפות ברחבי העולם המערבי.

אם כן הזיכרון שלנו מוטה, יכול לתעתע בנו, מוזן מתבניות החשיבה הקיימות שלנו. ובכל זאת, זיכרונות הם חלק חשוב מחיינו: הם מניעים אותנו, נותנים לנו סיבות להתנהגות ולרגשות שלנו והם חלק בלתי נפרד ומהותי ממי שאנחנו.


- פרסומת -

בני האדם כמהים להתקדם, להתנתק ממה שעשו הוריהם והדורות שקדמו להם, להיות ייחודיים ומיוחדים. זו המשיכה לשינוי. יחד עם זאת, קיים בנו קו המקבע אותנו בעברנו, מחזיק אותנו שלא "נעוף" חסרי שורשים ושלא נצטרך להמציא בכל בוקר את אורחות חיינו מחדש. אנו נשענים על העבר כדי לצאת ממנו אל העתיד, אל השינוי. הקשר שלנו אל העבר מתֻוָך על ידי הזיכרון.

מנגנוני החשיבה שלנו מתווכים כל פעילות שלנו, משפיעים ומושפעים מעמדותינו הערכיות, מהסביבה הטבעית והאנושית שלנו, מיכולתנו לקומוניקציה ומיכולות קוגניטיביות של שבירת המוסכמות והתבניות הקיימות ויצירת תבניות חדשות. על כל אלה באשכול הפרקים הבא.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, ספרים, קורונה
שני אלבז בצלאל
שני אלבז בצלאל
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מיכל נעים פריד
מיכל נעים פריד
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
מיה נאור
מיה נאור
חבר/ה ביה"ת
דפנה ממן
דפנה ממן
עובדת סוציאלית
אשקלון והסביבה
ד"ר רעיה בלנקי-וורונוב
ד"ר רעיה בלנקי-וורונוב
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), נתניה והסביבה
בעז גסטהלטר
בעז גסטהלטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.