לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בדידות מעודנת | אירית שטייף שושניבדידות מעודנת | אירית שטייף שושני

בדידות מעודנת | אירית שטייף שושני

ספרים | 20/12/2022 | 1,262

ארבעת הסיפורים שקובצו בספר יחדיו, פורשים ומדברים את המורכבות של מערכות יחסים, בדידות וארוטיקה. המשך

 

בדידות מעודנת

אירית שטייף שושני

בדידות מעודנת

הוצאת כרמל

 

ארבעת הסיפורים שקובצו בבדידות מעודנת פורשים את המורכבות של מערכות יחסים המתהוות בערבוביה של סערות נפש והשלמה. ב”ריקוד בערפל” זהובת תלתלים נחשקת מזליפה טיפות לעיניו של חולה גלאוקומה וממיסה ערפל מעוור, ב”עוד יום אחד” צלם טבע שותל דוגמניות עתיקות בג’ונגלים בחיק חיות הפרא, ב”בדידות מעודנת” כלב מתפרץ לבית זר, ומבלי דעת, מזווג איש ואישה, ב”אורחת” אספן אמנות אלמן מתנחם במורה לפיזיקה המשמשת מודל לציור ואהבה.

בקשרים הנטווים בסיפורים שזור חוט ארוטי דק הצובע את הבדידות בצבעי ברונזה־סגלגל, מרקיד זוג נאהבים במרפסת תבלינים, מקלף מבגדים ומעורות בפעימות לב מהדהדות, פורם צמה ארוכה־אצילית ועוטף בה את יפי העירום.

 

אירית שטייף שושני היא סופרת ומשוררת, פרסמה ספרים לבני נוער ומבוגרים. רבים מספריה זכו במענקי אקו”ם ונכללו ב”מצעד הספרים” של משרד החינוך. בדידות מעודנת הוא ספרה החמישה עשר.

לרכישת הספר ביריד

קטעים נבחרים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

קטע מתוך הסיפור 'ריקוד בערפל'

אוּרי ראה את הדמויות בסלון של גילת מעורפלות כמו מבעד לענני שלג. הוא לא התבונן בהן, אבל כשהרים את עיניו מצלחת האוכל, קווי המִתאר שלהן התמזגו במרחב המושלג כמו נוף עגמומי ביום אביך. צלחת הפלסטיק שלו הייתה מונחת על שולחן זכוכית אישי שאי-אלו כמוהו פוזרו ליד הספות והכורסאות, ואילו השולחן המרכזי נערך בפינת האוכל ממול. האוכל ערב לחיכו. הצלחת הכילה ממעדני הגורמה שהכינה גילת ושהביאו האורחים מהבית. אורי הביא יין. הוא לא התחפש, אבל כובע הקסקט עם הדש המינימלי בסגנונו של ה"צֵ'ייסר" מתוכנית הטלוויזיה "המרדף" סיפק לו תירוץ. אישה זהובת תלתלים שכובע ליצן לראשה שאלה אותו, "אפשר להשתתף אתך בשולחנון?"


- פרסומת -

"בטח, את מוזמנת," הזיז קצת את הצלחת שלו הצידה. היא הניחה את הצלחת שלה על השולחן והתיישבה על הספה מימינו. טעמה מעט מהאוכל והביטה בו, "מה דעתך על תחפושת הליצן שלי?"

אורי נפנה אליה והעביר עליה את עיניו. "יפה מאוד, מושקעת," חייך. 

"תודה," אמרה והחמיאה לגילת, שבאה לבדוק אם הכול בסדר. "האוכל מצוין וגם האווירה." 

"סלט הפומלות שהבאת נפלא," גמלה לה גילת, מעוטרת בכתר זהב.

"אורי, להביא לך עוד מנה?" פנתה אליו. "הבאתי לך סודה קרה," הניחה כוס פלסטיק על השולחן בצד שלו.

"את יכולה להביא לי את סלט הפומלות הנפלא? אני סקרן לטעום אותו," השיב.

גילת הלכה למלא את מבוקשו, ואורי חש צורך להתנצל לפני הליצנית שישבה לידו, "שלא תחשבי שאני פרזיט או סוציומט, גילת טורחת בשבילי כי קשה לי לראות את האוכל, בעיית ראייה..."

"לא חשבתי בכלל בכיוון הזה, הרי גילת מפנקת את כולנו," אמרה בטון רך שהוסיף יתר תוקף לנימוק שסיפקה והוסיפה לאכול מהמעדנים שבחרה להערים על הצלחת שלה. רצתה לשאול אם ראה בבירור את התחפושת שלה, כי בכל זאת הם יושבים קרוב, אבל לא העזה ובמקום זה שאלה,

"מניין הקשר עם גילת?"                                                                                                

"או, דרך אשתי, כבר שנים..." נאנח קלות. 

"אשתך כאן?" התעניינה בהיסוס.

"נורית עזבה אותי, לצערי," התוודה.  

אבנר המארח הביא לאורי את סלט הפומלות. "בפקודתה של אשתי," הדהד קולו מבעד לְמסכה לבנה של רופא מנתח. הוא משך את המסכה מפניו, וזו נשמטה על צווארו, תלויה על גומייה, רכן אל הליצנית וחייך קלות, "התיק שעיצבת יפה להפליא," החווה את דעתו ופנה משם לכיוון הגינה הביתית.

"אני מעצבת תיקים," הזדרזה להסביר לאורי, "ולמזלי אבנר אוהב את התיק שעיצבתי לגילת. אם לא היה אוהב, אולי גילת לא הייתה מזמינה אצלי תיקים נוספים. אומנם יש לה טעם ייחודי ודעה משלה, אבל בן זוג יכול להשפיע... אתה אורי, הבנתי, שמי יערה," הציגה את עצמה, וזהו גם שם המותג שלי.

"יערה, אני חושב שאין סיכוי שאבנר לא יאהב את הטעם שלך ושל גילת," חייך אליה, וגילת, שחלפה על פניהם, שבה ופנתה אליהם, "אין סיכוי שאבנר לא יאהב את התיק שעיצבה יערה. היא מעצבת תיקים גם לגברים פילוסופים, רק שתדע," העבירה את עיניה המחויכות ממנה אליו ושוב אליה. "ושתדעי, יערה, הוא יפתור לך את כל החידות הפילוסופיות," הטמיעה בה מבט ממושך. "ועכשיו צאו לגינה לפני שהעוגות שם יתחסלו..." 

היה לו קשה במעברים בין עוצמות אור שונות ובמיוחד בין אור לחושך. במרכז הסלון האור היה עמום לעומת האור הבוהק סביב שולחן האוכל והאור המסנוור בגינה. אורי התקדם לאט ובצעדים מדודים לכיוון הגינה, מתאמץ להתרגל לאורות המשתנים, ויערה התאימה את צעדיה לשלו. היא הרגישה קטנה לעומתו כשהלכה לידו. הגובה שלו הפעים אותה באיזשהו אופן שלא ידעה להסביר. בגינה היו כמה עמדות לפריסת עוגות במגשים רחבים. יערה פרסה פרוסות דקות ממבחר ההיצע והניחה אותן בצלחת שלה ושל אורי. מילים שנאספו בקצה לשונה העיקו עליה, עד שהעזה לבסוף, "אשתך לא בקשר עם גילת מאז שעזבה אותך?" 

ידו, שהגישה פיסת עוגה לפיו, נעצרה על סף שפתיו, "אשתי לא עזבה אותי בצורה כזאת," השתתק רגע, "אשתי נהרגה בתאונה."

היא חשה שצמרמורת, כמו שמיכה מעקצצת המכסה אותה, עוטפת את גופה, והיא אינה מוגנת. התהיות על התנתקותה של נורית מן הנפשות הקרובות בחייה הביכו אותה ברגעים אלה, והרי היא התרתה בעצמה זה מכבר שאל לה להסיק מסקנות נמהרות. אורי ידע שניסוח דבריו יכול להטעות מפני שעזיבה איננה מסמלת בהכרח מוות, אבל היה לו נוח להטעות את הזולת ובעיקר את עצמו, כי כך מותה של נורית איננו סופי והיא עדיין יכולה לדפוק על הדלת. חלף רגע של שתיקה, ויערה התעשתה, "צר לי לשמוע, בטח קשה לך נורא."


- פרסומת -

"שנה וחצי אני אלמן, וזה עדיין לא יותר קל. לפעמים אני מדמה לעצמי שהיא מגיעה, שהיא מתקרבת," חיוך עצוב חלף על פניו, "ואני ממש שומע את אוושת שמלתה, את הרשרוש, אם את יכולה להבין..." גילה לה מהרהוריו המוכמנים שאינו נוהג לשתף, אך כאן, ליד עמדת העוגות, בחמימות דאגתה נרקמה קרבה ונפרמו מעצורים.

"כן, הגעגועים, זה קשה נורא," עדיין התאפקה מלנגוס בעוגה, "נוסף על קשיים אחרים," הנהנה בהזדהות והתיישבה על כיסא פלסטיק לבן נפרד מהכיסאות סביב השולחן הארוך שהסבו לו אורחים, חלקם מחופשים, וסעדו את ליבם באווירה פורימית. "בוא, שב," משכה כיסא פנוי וקירבה לשלה. אורי התיישב ונרתם לאכילת העוגות במזלג הפלסטיק שֶיערה הניחה בשבילו בצלחת ולפרקים שיבח את טעמן, "ממש טובות, כולן, בלי יוצא מן הכלל."

"כן, אי אפשר להתנזר פה..." צחקה צחוק קל, "בפורים מותר לחטוא וגם ביתר החגים," אמרה כשהיא מחלצת בנעלה כדור טניס אכול שרגלה נתקלה בו מתחת לכיסא. "מצעצועי הכלבה שלהם," בעטה בו קלות, והוא התגלגל אל סבך הצמחייה בשולי הדשא.

"לאן היא נעלמה?" תהה, "לא נתקלתי בה הערב."

"כנראה נרדמה במפלס העליון, היא אחרי ניתוח ברגל, קלטתי משהו מהשיחות הרוחשות בסלון..."

"הייתה לנו כלבה כשהילדים עוד היו בבית, המטלות התחלקו אז בין כולם, היום לא הייתי מסתדר..." הודה.

"מה הכי קשה לך היום?" שאלה והתחרטה שכך ניסחה את שאלתה, כי חששה שהוא מובך מהשגת הגבול שלה, אבל הייתה סקרנית לדעת.

"היום..." החליק אל פיו את המזלג הנעוץ בנתח עוגה, "אולי זה יישמע לך מוזר," נפתח אליה, ועיניה נפקחו בציפייה, "אבל בכל זאת אגלה לך," חיוך מרומז רפרף על שפתיו. "קשה לי לטפטף טיפות עיניים, אני מבזבז המון חומר, לא תמיד מצליח לי בפעם הראשונה, הבקבוקונים נגמרים מהר, וזה מאלץ אותי ללכת לבית מרקחת לעיתים קרובות, לתלוש מספר שאני בקושי רואה ולעמוד בתור, זאת טרחה מעצבנת," הודה.

"אורי," היא נקבה בשמו, והוא חש מעין קרבה עדינה אליה כששמו התביית בפיה, "אז אולי גם לך יישמע מוזר, אבל אני אוהבת לעמוד בתור בבית מרקחת, האווירה שם נקייה ומסותתת, לא כמו בקופת חולים למשל, בינתיים אני מעצבת בדמיוני תיק חדש. יש בתי מרקחת שמעמידים כיסאות ללקוחות," היא חייכה. "תשמע... אם זה בסדר מצידך, אני מוכנה לטפטף לך טיפות בבקרים, ככל שיאפשר לי הזמן, אלא אם אתה גר בירושלים, כי אז זה רחוק מדי."

"אני גר בהרצליה, אבל זה לא פשוט בכלל, כל הטקס הזה..." התחמק.

"זה יכול להיות זריז ומהיר," הגביהה קלות את כתפיה, "נסה אותי, אני מומחית לטפטוף טיפות, אני גרה פה, ברעננה, זה לא כזה ביג דיל להגיע להרצליה, תחשוב על זה, בינתיים אני הולכת להביא לעצמי קפה, להביא לך?" קמה על רגליה.

"תודה, אני שותה מים," השיב משועשע, אבל בהיעדרה הבזיקה בו מחשבה שהרעיון די מעניין, במיוחד לאור העובדה שהיא ממש מתלהבת, וכששבה עם הקפה שלה, אמר, "אני מטפטף בסביבות השעה תשע ארבעה סוגים של טיפות בהפסקה של חמש דקות בין טיפה לטיפה. ומאין המומחיות שלך?" שאל.

"זה מוּלד," השיבה אוטומטית, "אף פעם לא פספסתי טיפה, אני אמא מנוסה. רק תן לי את הכתובת ותיווכח בעצמך... ונחליף טלפונים, עוד רגע, אסיים את הקפה," היא שתתה בלגימות קטנות נינוחות, משכלת רגל על רגל. "הקפה ממש טוב," ציינה.  

בקִרבה שישבו זה מול זה הבחין שבזמן שהמתין לה עד ששבה עם הקפה שלה, היא נפטרה מתלבושת הליצן, וללא הכובע המחודד והסרבל הירוק-צהוב נראתה שונָה ומחודשת, לבושה במכנסיים אפורים ובחולצה ורודה, ועכשיו שהכיל אותה במבטו הממוקד נמלא התרגשות שהאישה הזאת המנעימה את זמנו תבוא אליו מחר. אף הוא הסיר את כובע הקסקט האפור כמו מתוך אמפתיה, והיא העירה, "אז זאת התחפושת שלך..." במונית בחזרה הביתה שִחזר לעצמו כל פרט שזכר בה: את עיניה המאירות מבעד לערפל הדק שקולה החם השלים את נוגהן בדמיונו, את חיוכה הנדיב, לפחות אם לשפוט על פי הערב הזה, ואף שירכיה מלאות, מותניה החטובים למדי צדו את מבטו המאומץ, ותלתלי הזהב הנופלים על כתפיה, הו! התלתלים האלה המקפצים עם כל תזוזה שלה, כשהיא קמה וכשהיא יושבת, כשהיא מנידה בראשה, משתובבים כעדרי אפרוחים פלומתיים המבקשים ליטוף. בבית לפני שנרדם קפצה תובנה שסיכמה את יומו בתודעתו המנומנמת, אויש, זה הזוי שאישה שאני לא מכיר, לא יודע אם היא אלמנה, פרודה או משהו אחר, הזמינה את עצמה כדי לטפטף לי טיפות עיניים, ויותר הזוי מזה שאני הסכמתי.


- פרסומת -

 

קטע מתוך הסיפור 'אורחת'

מהכורסה החכלילית בסלון של דובי נראתה הידית של דלת הכניסה נעה למטה ואז למעלה ושוב למטה, וזה היה הזוי כי איש לא בא אליו בלי תיאום מראש. דובי דיבר בנייד עם עורך דינו, שהיה חברו הקרוב, ועיניו לא משו מהידית היורדת ועולה. הוא התנצל בפני חברו, "בני, סלח לי, אתקשר יותר מאוחר," ניתק את השיחה, קם על רגליו וניגש לדלת. בעד לעינית זיהה דמות קשישה תועה מנסה להיכנס לביתו. הוא פתח לה, ומבטו לכד את פניה הבוהות בדירתו הפתוחה כתרות אחר קן מבטחים. היא נראתה מותשת, עיניה אדמדמות חבויות בקמטיהן, פיה פעור קמעה כאילו איבדה מילים. "בואי, תיכנסי," אמר לה.

היא נכנסה ברצון, ודובי הזמין אותה לשבת בפינת הישיבה הלבנה בקדמת הסלון המקיפה שני שולחנות עץ בהירים בגוונים ובגבהים שונים. האישה התיישבה על ספת העור, והוא ניסה לדלות ממנה פרטים אישיים. "איפה את גרה?" שאל אותה. חשב שזה המידע שעליו לברר תחילה, אבל הזרה הביטה בו מבוצרת בשתיקתה, נינוחה, נטולת כל חשש, כנותנת אמון מלא באיש הזר. לא היה דבר בהופעתה שהיה יכול לערער על אפרוריות קשישותה, זולת צעיף הטורקיז השקוף הקשור לצווארה ברישול שובבי. הוא חייך אליה, "איך קוראים לך?"

"נינה," ענתה.

הוא הנהן בשביעות רצון. "איפה את גרה, נינה?" ניסה שוב.

"אני..." הסבה את פניה ממנו.

הוא נטל את התיק שלה, השעון עליה. "בואי נראה," הוציא את תכולתו והניח על השולחן. היו לה ארנק שחור ומסרק ורוד, מפית טישו, קופסת סוכריות עגולה ופנקס מעוטר בכוכבי זהב. פתח אותו ומצא שלושה מספרי טלפון מחוקים בעט ואחרים שנראו תקינים ומעודכנים בשמות והשם "יפעת" כתוב באותיות מובלטות. "או-קיי," נחה דעתו. החזיר הכול לתיק, פרט לפנקס, שאותו הרחיק מעט מהישג ידה של נינה בתנועה אינסטינקטיבית. "להביא לך תה או מים או מיץ?" הציע לה.

"תה," אמרה ללא היסוס. לרגע נדמה היה לו שנדלק ניצוץ בעיניה. סבר שהיא צמאה מאוד.

על סף הפתח הרחב למטבח המתינה מרגנית, המעורה בהתרחשויות הטריות בסלון, והציעה את שירותיה. "להכין לה תה?" שאלה בתמיהה. "איך היא הגיעה לכאן בכלל, לחצה דווקא על הקומה האחרונה במעלית? ואיך היא הצליחה להיכנס לבניין?"

"אישה בעלת תושייה למרות הכול," השיב דובי. "אני אדאג לה, את יכולה לנסוע עכשיו לקניות כפי שתכננת." ושוב הבטיח בשקט, "אני אדאג לה," מילא את הקומקום במים והדליק אותו.

"כן, כמובן," השיבה מרגנית בתוך שאון הקומקום הגואה. ביצעה את עבודתה בשקט האופייני לה. מעולם לא ביקשה דבר מֵעבר למה שניתן לה, אולי מפני שלא חשה מקופחת, או משום שידעה שדובי פועל על פי התקנות שקבע עם תחילת עבודתה ולא יסטה מהן, אבל יש בהן נדיבות ורוחב לב.

היא יצאה אל מטלותיה, ודובי הכין תה וסחט לכוס כמה טיפות מהלימון החצוי שמצא במקרר והגיש לנינה עם פרוסת עוגת תפוזים שאפתה מרגנית. היא התקרבה לשולחן וגמעה בזהירות מהתה החם, הניחה על התחתית ואכלה את העוגה. דובי נטל את הפנקס ומצא שוב את מספר הטלפון הייעודי ליד השם "יפעת". הוא התקשר מהנייד שלו. שני צלצולים ו"הלו..."

"את יפעת?"

"מדברת יפעת. מי אתה?"

"נמצאת אצלי בבית נינה, אישה שהלכה לאיבוד. את הבת שלה?"

"אני הבת שלה. איך היא הגיעה אליך?"

"עלתה במעלית לקומה שמונה-עשרה וניסתה להיכנס לדירה שלי. פתחתי לה. היא שותה תה ומחכה לך..."


- פרסומת -

"או! זה כבר קרה בעבר, ושוב... הם לא שומרים עליה כראוי, זה משום שלפעמים היא צלולה ולפעמים פחות," השתתקה רגע כאילו התחרטה על החשיפה בפני האיש הזר והמשיכה בטון התנצלותי, "הביאו אותה מוקדם מדי, והיא חמקה להם, אמא אוהבת לשוטט. צר לי... הייתי אמורה לפגוש אותה אחרי השיעור. העניין הוא כזה, אני צריכה להיכנס לכיתה בעוד כמה רגעים, ואם היא כבר יושבת אצלך, ורק בתנאי שאתה לא חייב לצאת מהבית, האם זה בסדר שאבוא לאסוף אותה אחרי השיעור? יש לי בעיה להבריז עכשיו... אני מניחה שאתה גר במגדל שליד התיכון הקרוב..."

"אני אחזיק מעמד. שמי דובי שטרן, קומה שמונה-עשרה. אומַר לאמא שלך שתבואי בעוד שעה. אני מאמין שגם היא תחזיק מעמד."

"תודה, דובי, אקצר את השיעור." 

הוא רצה לומר לה שלא תקצר, אבל לא היה טעם להרבות במלל כשהיא ממהרת, הוא זר והיא זרה. עיניו שייטו אחר נינה. היא סיימה לאכול ולשתות ונשענה על הספה הנוחה, כאילו כלום לא טורד את מוחה, שהעולם ייסוב על צירו ודי לה.

"נינה," הוא פנה אליה, "אני רוצה להראות לך תמונות, בואי."

חיוך קל חלף על פניה. היא הביטה בו בעיניים אפרוריות מוארות בגון טורקיז המטפחת שחולל בה חיוּת.

"קומי, נינה, אני רוצה להראות לך תמונות," החווה בידו תנועת הזמנה שתבוא איתו.

היא קמה. להפתעתו נתנה בו מבט של ציפייה דרוכה והלכה לידו בצעד קל, ושוב ריצד על שפתיה חיוך.

היכל האומנות שכן באגף המזרחי של הבית מעבר למסדרון המעוקל הנפתח אל הגג. דובי נהג לרענן את התצוגה מדי פעם, הסיר תמונות שהתקבעו על הקיר והמירן באחרות מהגנוזות בקיטון הסמוך. אהב במיוחד פורטרטים. חקר את האישיות המשתקפת בדיוקן דרך המבט, המימיקה, תנוחת הגוף והלבוש. היו לו יצירות של פלג הגוף העליון וגם של אדם שלם שרכש בארץ או באירופה.

נינה נשאבה אל ההיכל בעיניים זורחות. דובי הבחין בלבטיה לאן לגשת, והוא בחר בשבילה. "בואי, נינה, תראי את הגברת המעניינת הזאת, היא לא שלמה, יש בה קטעים לא גמורים, זהו סגנון מרומז..."

היא הִטתה את ראשה כמתעמקת בדיוקן ומנסה להשלים את הקווים החסרים בחללים שהשאיר הצייר, ואז הביאה את ידה אל מול הציור והסתירה את הלחי התחתונה ההולכת ודוהה עד היעלמותה, כאילו היד מתעתעת בדמיון, ואם תזיז אותה, תתגלה הלחי השלמה. היא חזרה על התכסיס פעם נוספת וציינה, מעיפה מבט בדובי, "ככה זה ברור." משם עברה לתמונה הקרובה של צַייר פְלֵמִי והתבוננה בה בריכוז. דובי התהלך נינוח לאורך ההיכל הלוך וחזור, כפות ידיו שלובות מאחורי גבו, נפעם מהעניין שמוצאת נינה בתמונות. היא נדמתה לו כמתחקה אחר כל פרט, מלחכת בעיניה את מרקם הבד, סופרת חרוזים, ומרוב בהייה – כשוקעת בצווארונים העמוקים הקשיחים של בני הזוג המופיעים בדיוקן הפלמי. כשהתעייפה התיישבה על ספסל מגולף במרכז החדר למנוחה קצרה.

בתוך פחות משעה צלצל האינטרקום והקפיץ אותו משלוותו. הוא יצא למסדרון המעוקל, הרים את השפופרת, וקולה של יפעת הדהד בטון מתנצל, "אני פה, קיצרתי ככל שיכולתי, אני מתנצלת על כל זה..."

"או-קיי," פתח לה, וכשחצה את הסלון בדרכו לדלת, שוב נשמע הצלצול, והפעם מהאינטרקום במבוא הבית. הוא ענה ושמע את קול השוער, "אדון שטרן, גברת עולה אליך. היא שאלה באיזו קומה אתה גר, לא זכרה אם בקומה שבע-עשרה או שמונה-עשרה. אמרתי לה. היא מחכה למעלית ותגיע עוד רגע. יום טוב, דובי."

"יום טוב, אלכס." הנימוס שלו לא הסגיר את טרונייתו כלפי השוער, שסיפורו הקטן נועד, על פי סברתו, לשאוב מידע על הגברת האלמונית, שהרי מֵעמדת שמירתו הוא חולש על כל באי הבניין ומכיר את הנפשות המעטות הפוקדות את ביתו, ואת זאת ראה לראשונה. פעמון הדלת התנגן אל תוך מחשבותיו, והוא פתח ליפעת. כאילו הכיר אותה מקדמת דנא, הזמין אותה לבוא איתו כהמשך רציף משיחתם בטלפון, "בואי תראי את אמא שלך, האומנות מהפנטת אותה, בואי תראי," הוליך אותה אל המוזיאון הפרטי שלו בנחישות שלא סובלת דיחוי.

"איזה יופי!" שמחה להילוות אליו. כשנכנסו להיכל מצאו את נינה עומדת בגבה אליהם משוקעת כולה בפורטרט משובץ במסגרת זהב מסוגננת. עמדו רגע בדממה. "אמא, צריך ללכת," נגעה יפעת בכתפה.

"לאן ללכת? לאן, יפעת?" הסבה אליה את פניה ושבה להתבונן בתמונה.

"אם את לא ממהרת במיוחד, תני לה את הזמן שהיא רוצה, היא מאושרת כאן," התערב.

חיוך נבוך עיגל את שפתיה, "היא יכולה לעמוד פה יום שלם," מוללה באצבעותיה באי-שקט את רצועת התיק התלוי על כתפה.

"אני שמח לארח אתכן, ואנחנו כבר מכירים קצת," רֶמז חיוך הסתנן לשפתיו. "את  יפעת, אני דובי," הושיט לה יד ללחיצה עכשיו. היא נעתרה לו ולחצה את ידו בכמין הטיית גוף כנועה כמו נקלעה למבוך ואיבדה שליטה.


- פרסומת -

"התמונות כאן נטושות רוב הזמן, צמאות למבקרים," החווה תנועת יד לכיוון זוג הכורסאות המרופדות בד קטיפה בגון ירוק עמוק. "תנוחי כאן, אביא לך מים... או אולי קפה או מיץ?"

"או!" היא הליטה את לחייה בידה כמצרה שהגדישה את הסאה בטרחה שהיא גורמת, אבל לא סירבה.

כמעט יצא, אבל השתהה רגע על הסף, מעיף בה מבט סוקר קצר. שְׂערה השחור הקלוע בצמה רופפת השלוחה קדימה ועיניה הכהות כשני דובדבנים עגולים יצרו קונטרסט מרתק לעורה הבהיר הלבן כמעט. אפה מאורך וישר, ושפתיה דקות, משוחות באודם מט. לבשה שמלה מכווצת במותן שהגיעה עד חצי הברך, מקושטת בשרשרות כסף מרשרשות, וז'קט מחויט פתוח.

"אמא שלך עוד לא שָׂבעה מהתמונות, וזה טוב, זה טוב." קולו הצטרד, והוא כחכח בגרונו, "את יכולה לשבת, אני אשוב עוד מעט."

דובי יצא. הן נותרו לבד עם התמונות. יפעת ניגשה אל אימה וחיבקה את מותניה. "בואי שבי, אמא, את עייפה."

נינה הפנתה אליה עיניים קורנות. "לא... כן, אני רוצה לשבת," הודתה.

"אז שבי כאן," לקחה את ידה וכיוונה אותה אל הכורסה. היא-עצמה לא מצאה לנכון להתיישב לידה אף ששיוועה לנוח. סקרה את התמונות בהליכה מתונה, מעיפה מבטים חטופים בפתח הדלת, משתאה לְמה היא מחכה פה בעצם, הרי אינה מחויבת להאריך את שהותה בביתו של האיש, יהא נדיב ככל שיהא, רק משום ששמר בשבילה על אימה. אבל הוא גם הציל את השיעור שלה, ואימה נהנית פה נורא, אז היא תדחה שוב את הביקור של יריב אצלה, איש הפרויקטים הבלתי נלאה, זה פחות חשוב מהשיעור שניצל. הוציאה את הנייד מהתיק ושלחה הודעה ליריב והספיקה לספר לבתה בוואטסאפ, "מיכל, אני עם סבתא. לא תאמיני לאן נקלענו... לביתו של אספן אומנות. אמא התעוררה לחיים."

"איך לא?" השיבה לה.

דובי נכנס והניח מגש על עגלת הזכוכית שניצבה בין הכורסאות, והביא לעצמו כיסא שעמד בפינת החדר המלבני. במגש היו קרטון מיץ, בקבוק מים וכוסות וצלוחית שוקולדים בעטיפות צבעוניות. יפעת הצטרפה ליושבים. "מיץ?" שאל דובי כשהוא מעביר את עיניו מהאם לבתה. "אני צמאה," אמרה נינה. הוא מזג לה, והיא שתתה בתשוקה לגימה אחר לגימה עד שכילתה את הכוס. יפעת הביטה בה, נפעמת שהיא התבייתה פה במהרה. היא מזגה לעצמה מים. סברה שהנימוס מחייב לפחות משהו. "מים?" ביקשה רשות למזוג לו לפני שהניחה את הבקבוק במגש. הוא הנהן והודה לה. "את מזכירה לי את אשתי," אמר בנחת, כאילו ידע זאת ברגע שנכנסה לביתו ואולי עוד קודם לכן, "גם היא הייתה בהירה עם שיער כהה, לא כמוך, בצורה אחרת, אבל בעיקר את מזכירה אותה בצליל הקול, ואולי..." חייך, קטע את דבריו וגמע מכוסו.  

"מעניין," פלטה. לא הבינה ממש באיזה אופן הן דומות. שיערה שאשתו כבר לא בחיים, כי כשמשרבבים זיכרונות מבת הזוג זהו סימן של מוות. רגע העמיקה בו את עיניה. היו לו תספורת שָׁטנית כהה מעורבת בשׂיבה, גבות מוברשות ושפם מעוצב כמשורטט בקפידה. עיניו, שהתרוצצו בינה ובין אימה כמחפשות דמיון אף ביניהן, היו ירוקות מנוקדות בחום שנהבי. היא לא ידעה להעריך את גילו, כשלה בהערכת גילים בטווח של עשור ויותר. הוא לבש חולצת צווארון ספורטיבית ומכנסיים בהירים עם כיסים בצדדים ורגע תחב בהם את ידיו ורכן כלפיה. "את מזכירה לי את אשתי," שב ואמר ורטט דק נשזר בקולו. "אשתי נפטרה לפני ארבע שנים, אני אלמן עם ותק. מאז העולם קפא בחוץ, אבל הבית שלי מספק לי הכול: אומנות, מוזיקה, טיילת על הגג... והעורך דין שלי הוא עוזר נאמן, ויש לי סוכנת בית," הזדקף על כיסאו. "את יודעת, אני לא סתם מפריח דברים, את מזכירה לי את אשתי קלרה, גם היא הטילה עליי משימה עוד לפני שהכרנו, כמוך," אמר בטון מאשים מעורב בנימה היתולית.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, אובדן ושכול, זוגיות
רחל כהן
רחל כהן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה
מורן שילמן
מורן שילמן
עובדת סוציאלית
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר אורלי ליכט וייניש
ד"ר אורלי ליכט וייניש
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
דני שלסמן
דני שלסמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אסף לוי
אסף לוי
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
דינה רחמני זילברשטיין
דינה רחמני זילברשטיין
חברה ביה"ת
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ארלט מינצרארלט מינצר13/4/2023

התרשמות מהספר. קראתי בעונג את הספר 'בדידות מעודנת'. ניכר שסופרת בשלה ומיומנת, שהיא גם משוררת, כתבה את הספר. בשפה מלוטשת ובהירה עם ניצוץ פואטי זורמים ארבעת הסיפורים, מסבים הנאה אסטטית ומעוררים הזדהות ואהדה לדמויות ולקורות אותן.
שם הספר הולם לו מאד. התיאורים עדינים ועם זאת מצליחים לחדור לנימי נפשן של הדמויות, שעדינות, כמו גם מורכבות רגשית, מאפיינת את רובן. גם התפתחות מערכות היחסים מתאפיינת בעדינות, כמו למשל התפתחות הקשר בין עמליה ואבישי בסיפור 'בדידות מעודנת', שנתן לספר את שמו.
הקריאה בספר וההיכרות עם גיבוריו עוזרות להפיג את תחושת הבדידות הקיומית האופפת את רוב בני האדם, ובמיוחד בימינו.
ספר מעניין ומהנה ומומלץ לקריאה.